הגשת כתב אישום למרות הסכם חסינות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת כתב אישום למרות הסכם חסינות: מ ב ו א לא חלפו ימים רבים מאז ההחלטה לדחות את בקשת הנאשם 3 להפרדת משפטו ממשפטם של הנאשמים 1 ו-2, ובאה לפניי בקשת הנאשמים 1 ו-2 בטענה מקדמית, לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), לבטל את כתב האישום שהוגש נגדם. עתירת הנאשמים 1 ו-2 (להלן בהתאמה: "הנאשמת", "הנאשם", ו"הנאשמים", או, "ליסק") סומכת על הטענה, שהעמדתם לדין היוותה הליך שרירותי פסול מצד התביעה הכללית, וקיום ההליך הפלילי עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. להבנת הטענה המקדמית ותשובת המאשימה המעלות סוגיות עובדתיות ומשפטיות יובהרו בקצרה ובתמצית עובדות הרקע והאישומים, כפי שדליתי אותם מטיעוני הצדדים, מהמסמכים שהגישו, וכן, מעובדות כתב האישום המתוקן, המתייחס לשלושת הנאשמים, לגביהן הוסכם שיהוו נקודת מוצא עובדתית מוסכמת לצורך דיון זה. יובהרו גם העובדות הנוגעות להליכים שנקטה בהם המאשימה כלפי הנאשמים. העובדות, ההליכים והאישומים 1. הנאשמים הם בני זוג שעלו לישראל בשנת 1990. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום המתוקן היה הנאשם סוכן ביטוח, ואילו הנאשמת הועסקה כמנהלת מכירות בכירה בחברה בינלאומית, שאת מוצריה שיווקה למדינות חבר העמים. בני הזוג דיווחו על הכנסותיהם לפקיד שומה כפר סבא (להלן: "פקיד השומה") בתיק דיווח מאוחד. 2. כתב האישום עוסק בבסיסו בהכנסות מעמלות שקיבלה הנאשמת בין השנים 1998 ו-2003 מחברה זרה. ההכנסות המוערכות בכ-16 מיליון ₪, הוחזקו על-ידי הנאשמים בחשבונות בנק בחו"ל. הנאשמים נמנעו מלדווח על הכנסות אלה בדו"חות השנתיים שהגישו לפקיד השומה, ובהצהרת ההון שהגישו ב-28.6.04. 3. לקראת סוף שנת 2004 פנו הנאשמים אל הנאשם 3, רואה חשבון בעיסוקו (להלן: "רו"ח יצחקי", או, "יצחקי") ומסרו בידיו את ייצוגם בפני רשות המסים לשם דיווח על הכנסות נוספות ותשלום המס המתחייב בגינן. רו"ח יצחקי יזם הליך של "גילוי מרצון" בפני פקיד השומה, ובמסגרתו דיווח לרשויות המס על ההכנסות. את ההכנסות הציג רו"ח יצחקי בפני פקיד השומה כהכנסה חד פעמית של הנאשם, אשר מקורה בחו"ל, מעיסקת תיווך, שאינה ממשלח ידו של הנאשם ואינה בתחום עיסוקו, ועל כן, אינה חייבת מס בישראל. 4. בהסתמך על המצג האמור של רו"ח יצחקי, העניקה רשות המסים לנאשמים חסינות מפלילים, והתחייבה בכתב שלא ייעשה טיפול נגדם במישור הפלילי בשל מידע שימסרו בנוגע להכנסות עליהן יוצהר (המסמך במ/2א', להלן: "כתב החסינות"). בהמשך לכך, ניהל רו"ח יצחקי משא ומתן עם פקיד השומה, וב-21.6.05 נחתם הסכם שומה בו הוצהר על הכנסה חד פעמית מחו"ל בסך 13 מיליון ₪; הוסכם, כי ההכנסה החייבת תעמוד על סך 9.6 מיליון ₪, וסכום המס שישולם יהיה כ-2.9 מיליון ₪. הסכום המוסכם שולם על-ידי הנאשמים לרשויות המס (כמפורט במסמך במ/2ב'). 5. לרשויות המס נודע בדרך אקראית כי המצג שהוצג לפקיד השומה אינו נכון, וכי ההכנסות עליהן דיווח במסגרת הליך ה"גילוי מרצון" הן הכנסותיה של הנאשמת שהופקו במסגרת עיסוקה כמנהלת מכירות, והן חבות מס בישראל. עקב כך, נפתחה חקירה פלילית נגד הנאשמים ונגד רו"ח יצחקי בחשד להטעייתו של פקיד השומה. הנאשמים נחקרו גם בחשד להשמטת הכנסות מהדו"חות שהגישו. 6. לאחר דיוני "שימוע" שקיימה למעורבים החליטה הפרקליטות להעמיד לדין את רוה"ח יצחקי. באותו שלב הוחלט שלא להגיש כתב אישום נגד בני הזוג ליסק. פרקליטת המחוז, עו"ד אלה רובינק, הודיעה על כך ביום 3.3.09 לבא כוחם של הנאשמים, עוה"ד יהודה וינשטיין (המכתב במ/3; להלן: "ההודעה הראשונה"). 7. כתב האישום נגד רוה"ח יצחקי הוגש ביום 8.3.09 (להלן: "כתב האישום המקורי") והוא כלל אישום אחד שבו תוארה התנהלותו של רוה"ח יצחקי מול רשויות המס. לטענת המאשימה בכתב האישום המקורי, מסר רוה"ח יצחקי לפקיד השומה מצג שקרי לגבי מקור ההכנסות, בידיעה שהמצג אינו נכון, וגרם בכך להפחתת המס המגיע בכ-4.5 מיליון ₪; ובעשותו כן, הוא פעל במרמה, עורמה ותחבולה, במזיד, כשכוונתו לעזור לנאשמת להתחמק מתשלום מס כדין. המאשימה ייחסה ליצחקי עבירה של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, במזיד ובכוונה לעזור לאחר להתחמק ממס, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] תשכ"א-1961, וכן, עבירה של קבלת דבר במרמה, בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977. המאשימה כללה את הנאשמים ברשימת עדי התביעה במשפטו של יצחקי. 8. כעבור כשלושה חודשים שינתה הפרקליטות עמדתה. במכתבה מ-27.5.09 הודיעה פרקליטת המחוז לעוה"ד וינשטיין כי הוחלט להעמיד את ליסק לדין בעבירה של העלמת הכנסות (המכתב במ/4; להלן: "ההודעה השניה"). בתאריך 4.8.09 הגישה הפרקליטות כתב אישום מתוקן הכולל שני אישומים ובו נוספו הנאשמים, בני הזוג ליסק, לכתב האישום כנאשמים 1 ו-2. השניים מואשמים באישום הראשון בהשמטת הכנסה מדו"ח ובמסירת אימרה כוזבת בדו"ח, עבירות לפי הסעיפים 220(1) ו-220(2) לפקודת מס הכנסה. האישום נגד רוה"ח יצחקי, במתכונתו המתוארת לעיל, הוא האישום השני בכתב האישום המתוקן. הטענה המקדמית: הגנה מן הצדק 9. הנאשמים מתרעמים על העמדתם לדין ועל התנהלותה של המאשימה בקשר לכך. עתירתם לביטול כתב האישום נעוצה בהתנהלותה המקוממת של המאשימה, אשר הביאה לפגיעה מהותית בזכויותיהם של הנאשמים, וזאת, בשני נדבכים מרכזיים; כאשר בנדבך הראשון הפרה המאשימה את הסכם החסינות שהעניקו רשויות המס לנאשמים בתמורה לנכונותם לדווח עת ההכנסות ולהגיע להסכם שומה חדש, כפי שנעשה בפועל; ובנדבך השני, שינתה המאשימה חזית ללא הצדקה, וחזרה בה, ללא נימוק וללא הסבר מניח את הדעת, מההודעה הראשונה - בה הביעה החלטתה שלא להגיש נגדם כתב אישום. 10. הסכם החסינות שלפיו התחייבו רשויות המס שלא לנקוט נגד הנאשמים בהליך פלילי, טען ב"כ הנאשמים, שריר וקיים, ועל המדינה לעמוד בהתחייבויותיה ולקיימן כלשונן, על פי ההלכה שנקבעה בבג"צ 218/85 ת' ארביב נ' פרקליטות מחוז תל-אביב ואח', פ"ד מ(2), 393, בעמ' 402-403 (להלן: "עניין ארביב"). בהתנהלותה של המדינה נפלו מספר פגמים: ראשית, היא נתלתה במצג השקרי שהציג, כביכול, רוה"ח יצחקי לגבי סיווג ההכנסות, ולגישתה, הפרו הנאשמים את התחייבותם לגילוי "כן, מלא ונאות", אלא שלא כך היה: שכן, הנאשמים עמדו בהתחייבותם על פי ההסכם: הם דיווחו מרצונם על ההכנסות, ותיקנו מרצונם את הדו"ח כפי שנצטוו. המצג השקרי בעטיו ראתה עצמה המאשימה חופשייה לחזור בה מהסכם החסינות אינו מצג שהציגו הנאשמים באשר הם אינם אחראים לתוכן הגילוי שבו עסק רוה"ח יצחקי, ובודאי שלא היו מעורבים בהטעיית פקיד השומה. שהרי, הם לא ביקרו מעולם אצל פקיד השומה, ולא הצהירו לפניו דבר שקר. תמיד ייצג אותם רו"ח יצחקי. המאשימה מודעת לעובדות אלה, וזו הסיבה שלא ייחסה להם בכתב האישום את הטעייתו של פקיד השומה, לא כעבירה עצמאית ולא כקושרים או כשותפים לעבירה שעבר יצחקי. פגם בסיסי נוסף הוא, התעלמותה של המאשימה מהעובדה שהחסינות הוענקה לנאשמים לא בגלל מצג כזה או אחר, וגם לא בגלל סיווג ההכנסה, אלא בגלל עצם נכונותם לדווח על הכנסה שלא דווחה קודם לכן. לא פחותה בחומרתה, התרשלותו של פקיד השומה אשר באה לידי ביטוי בהסכמתו להעניק את החסינות לנאשמים על סמך מצג ערטילאי של רוה"ח יצחקי, ללא שדרש ממנו אסמכתא בכתב, ובלא שפגש בנאשמים עצמם. אילו נהג פקיד השומה באחריות ופגש בנאשמים - היה המצג השקרי נמנע. התעלמות המאשימה מהתרשלותו של פקיד השומה מהווה פגם נוסף בהתנהלותה. סיכומו של דבר, המאשימה הפרה את הסכם החסינות שהתחייבה בו כלפי הנאשמים, למרות שלא נמצא קשר סיבתי ישיר בינם לבין המרמה המיוחסת על-ידי המאשימה לרוה"ח יצחקי. 11. הפגמים בהתנהלותה של המאשימה, טען הסנגור, הם במהותם פגמים קשים, ופגעו פגיעה מהותית בזכויותיהם הבסיסיות של הנאשמים: בראש וראשונה, במסגרת ה"גילוי מרצון", ויתרו הנאשמים על זכותם לאי הפללה עצמית, ובהמשך, הם הסתמכו על השומות המתוקנות שיצאו, מילאו את תנאי ההסכם וכל שנדרש מהם, משמע: הסירו את המחדלים ותיקנו את המעוות, ללא צל של מושג כי השומות נקבעו על סמך מצג שקרי. הנאשמים ראו את עניינם כמסודר, ושבו לשגרת חייהם. במבט רטרוספקטיבי, מסתבר, הביאה התנהלותה של המאשימה, לפגיעה באינטרס הציפיה וההסתמכות, ובעיקר - לשלילת זכותם האלמנטארית של הנאשמים לאי הפללה עצמית, וזוהי, בעיני הסנגור, הפגיעה הקשה ביותר בנאשמים, אשר הפלילו את עצמם, ומסרו לרשויות המס מרצונם מידע מלא ושלם כנגד ההבטחה שלא יינקטו נגדם הליכים פליליים. 12. הנדבך השני נוגע, כאמור, להודעה הראשונה אשר שוגרה אל הנאשמים ב-3.3.09 ולפיה לא יוגש נגדם כתב אישום, הודעה ממנה חזרה בה המאשימה במכתבה מ-27.5.09. לטענת ב"כ הנאשמים, מדובר בשינוי חזית נעדר הצדקה, שלא ניתן לו נימוק מניח את הדעת. אדרבא, לבקשת ב"כ הנאשמים לדעת מה הניע את השינוי בהחלטת המאשימה הוא נענה על-ידי פרקליטת המחוז כי ההחלטה נתקבלה על סמך אותן ראיות שהיו בפניה מלכתחילה (המכתב במ/5); כעבור זמן קצר, הודיע עו"ד עמית אופק, עוזר ראשי לפרקליט המדינה, לב"כ הנאשמים (מכתבו מ-14.6.09, במ/6), כי ההחלטה הראשונה שלא להעמיד לדין לא הייתה סופית, וכי ההחלטה החדשה התקבלה על דעת פרקליט המדינה. תגובות אלה, סבור ב"כ הנאשמים, מצביעות על פגם חמור בשיקול הדעת של המאשימה: לרבות, התנערותה מהמשמעות הסופית של ההודעה הראשונה, ולרבות, העובדה שהיפוך ההחלטה נעשה על דעת פרקליט המדינה, מי שלא נטל כל חלק בשני הליכי השימוע שנתקיימו לנאשמים. 13. טענת ב"כ הנאשמים היא, אפוא, שהגשת כתב האישום נגד הנאשמים הייתה פסולה ובלתי הוגנת, ושיקול הדעת שהפעילה המאשימה בשלבים השונים של ההליכים חרג ממתחם הסבירות. אשר על כן, קיומו של הליך פלילי נגד הנאשמים עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. בהסתמכו על ההלכות בנושא "ההגנה מן הצדק" מאז ע"פ מאוחדים 2910/94, 2912/94, 2922/94 ואח' א' יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (להלן: "עניין יפת"), עבור דרך ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר א' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776 (להלן: "ענין בורוביץ"); וע"פ 4596/05 ז' רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, (להלן: "ענין רוזנשטיין"), סבור ב"כ הנאשמים, כי בנסיבות שהובהרו ראוי ונכון לבטל את כתב האישום נגד הנאשמים מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק, אשר אומצה בסעיף 149(10) האמור, והוא מבקש לקיים כבר בשלב מקדמי זה ביקורת שיפוטית על העמדת הנאשמים לדין, ולבטל את כתב אישום שהוגש נגדם, על פי הסמכות המוקנית לבית-המשפט בסעיף 150 לחסד"פ. תגובת המאשימה 14. ב"כ המאשימה מבקשת לדחות את העתירה לביטול כתב האישום לפי סעיף 149(10) לחסד"פ. מוסכם עם ב"כ המאשימה, מבחינה משפטית-עקרונית, שהמבחנים להחלתו של סעיף 149(10) האמור הם אותם המבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה להחלתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק, ואומצו על-ידי בתי המשפט בקובעם כי תיקון הסעיף לא בא לשנות את ההלכה אלא לעגנה בחקיקה, כפי שבאו הדברים לידי ביטוי בע"פ מאוחדים 5672/05, 5679/05 טגר בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, ] (להלן: "עניין טגר"). לטענתה, יישומה של ההגנה מן הצדק הוא על פי המבחנים שנקבעו בעניין בורוביץ', לפיהם, אמורה הבדיקה שמיישם בית המשפט להתמקד בנאשם ובהליך הפלילי שננקט נגדו, וכן, במידת הפגיעה שנגרמה לנאשם עקב כך, ולהתמקד פחות בהתנהלות הרשות או בשיקול הדעת שהפעילה כאשר החליטה להעמיד את הנאשם לדין. על פי אותה הלכה, טענה ב"כ המאשימה, ייהנה הנאשם מההגנה רק אם יימצא שההליך הפלילי גרם לפגיעה ממשית בנאשם, פגיעה מהותית שבצדה נזק של ממש, והביאה לכך שההליך המתנהל נגדו אינו הוגן. מכאן, שהמבחנים אשר נקבעו בעניין בורוביץ' אינם מרוככים יותר, אלא מציבים רף גבוה ונוקשה המתמקד בנאשם ובהליך הפלילי ולא בהתנהגות המאשימה. 15. בהתוותה את דרך יישומם והחלתם של המבחנים דנן על עניינם הספציפי של הנאשמים, טענה ב"כ המאשימה, כי באף לא אחד מהנדבכים שהזכיר ב"כ הנאשמים נגרמה פגיעה בנאשמים; בודאי שלא נגרמה פגיעה מהותית המצדיקה את ביטול כתב האישום נגדם, שהוא אקט קיצוני אשר איננו הולם את הנסיבות שתוארו. 16. אשר לחסינות שהוענקה לנאשמים: לטענת ב"כ המאשימה, הפרתו איננה מהווה פגם בהתנהלות המאשימה. הסכם החסינות שנכרת בין הצדדים בעקבות הליך ה"גילוי מרצון" אמור היה לשמש לנאשמים מגן מפני אישום פלילי. אולם, החסינות תקפה כפוף לכך ש"הגילוי" הוא "כן, מלא ונאות". משעה שהתברר לרשויות המס כי הוצג לפקיד השומה מצג שקרי בדבר סיווג ההכנסות, והמשמעות היא שהגילוי של הנישומים לא היה כן, ולא מלא וגם לא נאות, פטורה המדינה מהתחייבויותיה, והחסינות בטלה, ואין זה חשוב כלל מי מסר את המצג הכוזב, ובמקרה זה, המייצג, רוה"ח יצחק, כטענת ב"כ הנאשמים. מאחר שהפונה לא עמד בתנאי ההסכם - אין הנישומים (הנאשמים שלפנינו) זכאים לחסינות שהובטחה להם, והפגם אינו פגם. 17. לא כך, ההודעה הראשונה ששלחה פרקליטת המחוז אל ב"כ הנאשמים, לגביה מסכימה ב"כ המאשימה שמדובר בפגם ("אני לא אמרתי שהפגם אינו פגם" עמ' 19, ש' 7). אולם, לגישתה, רשאית המאשימה לשנות את עמדתה, ולתקן את טעויותיה [כפי שנקבע בבג"צ 6781/96 ח"כ אולמרט נ' היוהמ"ש, פ"ד נ(4), 793 (להלן: "עניין אולמרט"), בסעיף 18 לפסק דינו של כב' השופט גולדברג; וכן, בבג"צ 844/86 דותן נ' היוהמ"ש ואח', פ"ד מא(3), 219 (להלן: "עניין דותן"), בסעיף 5 לפסק הדין של כב' הנשיא שמגר], וכך נעשה במקרה זה, כאשר נשלחה ב-27.5.09 ההודעה המתקנת - היא ההודעה השנייה. מאחר שלא הוכחו פגיעה או נזק שנגרמו לנאשמים עקב אינטרס הציפייה וההסתמכות בעקבות ההודעה הראשונה; מאחר שלא הוכח כי נפגעה הגנתם, או, שנפגעה יכולתם לנהל את הגנתם במשפט, אין הנאשמים רשאים לטעון שמצבם השתנה לרעה. מכאן, ובהתאם למבחן התלת שלבי בעניין בורוביץ', לא הוכיחו הנאשמים פגיעה קונקרטית המצדיקה את ביטול כתב האישום. ומכל מקום, תמיד אמור בית המשפט לאזן את השיקולים הנוגעים לפגיעה בזכויות הנאשמים אל מול שיקולים אחרים הקשורים וכרוכים באינטרס הציבור בדבר העמדת עבריינים לדין, שוויון האכיפה ומיצוי הדין עם עבריינים. 18. לגישת ב"כ המאשימה, כל הטענות שהעלו הנאשמים הן בדבר הפגיעה בזכויותיהם והן בדבר תום ליבם בהליך הגילוי מרצון, דהיינו: כי הם לא נטלו חלק במצג השקרי שהציג רוה"ח יצחקי לפקיד השומה, ולא ידעו על כך דבר; כי הוטעו לחשוב (משורת המסמכים שראו) ש"הכל בסדר", כניסוחם, וכי הניחו את דעתם של רשויות המס; צריכות להתברר במהלך משפט, במסגרת העדויות שיישמעו. ביטול כתב האישום בשלב מקדמי, סבורה ב"כ המאשימה, יחטיא את אינטרס הציבור בדבר מיצוי הדין עם נאשמים. דיון בטענה המקדמית - הגנה מן הצדק המסגרת הנורמטיבית 19. ענייננו בסוגיות נכבדות, ובין השאר, הבטחות שלטוניות בתחום המס והמשפט הפלילי, וכרוכה בהן שאלת תוקפו הנורמטיבי של הסכם החסינות אשר נחתם עם הנאשמים, והופר, לכאורה, על-ידי מי מהצדדים; ענייננו בזכויות יסוד של נאשמים, לרבות, הזכות לאי הפללה עצמית שנטען כי נשללה מהם; וכמובן, סוגיית סמכותה של התביעה הכללית לשנות את דעתה ואת עמדתה ביחס להעמדתו לדין של חשוד. השאלה היא האם במקרה שבו נפלו פגמים בהליך ובהתנהלותה של המאשימה, זכאים הנאשמים שתיושם לגביהם דוקטרינת ההגנה מן הצדק. כדי להשיב על כך, יש לבחון את המערכת הנורמטיבית במסגרתה פעלה התביעה הכללית, ובראש וראשונה, את התנאים להחלתה של ההגנה מן הצדק. 20. סעיף 149(10) לחסד"פ מקנה לנאשם אפשרות לטעון טענה מקדמית שעניינה "הגנה מן הצדק", דוקטרינה השאובה מפסיקת בתי המשפט ונוספה לאחרונה לספר החוקים. מכוחו של סעיף 150 לחסד"פ מוסמך אפוא בית-המשפט לבטל את כתב האישום שהוגש נגד נאשם, או לתקנו, במקרה שבו: "הגשת כתב האישום וניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". 21. ראוי לשים לב, כי בעת שכלל המחוקק את הטענה בדבר הגנה מן הצדק בסעיף 149 לחסד"פ, הוא נקט בלשון כללית וגורפת, והשתמש במושגים של "צדק" ו"הגינות משפטית", שהם מושגים כלליים, מופשטים ועמומים. בדרך זו, בקובעו את המסגרת הכללית, ובדרך הניסוח העמומה, הותיר המחוקק בידו של בית-המשפט כר נרחב לפרשנות המושגים, ולהחליט איזה הוא התוכן הערכי שיש לצקת למושגים אלה [ראו: מאמרם של פרופ' ז' סגל והשופט א' זמיר - "הגנה מן הצדק באור סדר הדין הפלילי - סדר חדש של הגינות משפטית"]. הדרך הראויה לפרשנות החוק, אומרים פרופ' סגל והשופט זמיר במאמרם, היא בראש וראשונה על פי לשונו ותכליתו של החוק. את התוכן הערכי אמור בית המשפט לצקת לתוך החוק החדש תוך שהוא בוחן ומחיל עקרונות וערכים של צדק והגינות, ומאזן אותם אל מול תכליות נוגדות של המשפט הפלילי, שיסודן באכיפת הדין. ומכל מקום, על פי ניסוחו של החוק, המפתח להבנתו הוא משמעותו הפרשנית של המונח "מהותית", דהיינו: צריך שהסתירה לעקרונות הצדק או ההגינות המשפטית תיגע בעניין שהוא עיקרי ולא טפל, עניין שיש בו ממש, שהוא משמעותי ולא סתמי. כך, ניתן לומר שיש תקומה לטענת ההגנה מן הצדק במקרה שבו הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה משמעותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, ושסתירה זו פוגעת באופן מהותי בניהול ההגנה, ושאין בה פגיעה שהיא טכנית באופייה, והכבדה בלתי מהותית על ניהול ההגנה. ניתן לומר שבנקטו לשון זו שלח המחוקק הערת הכוונה לבית המשפט, המחייבת אותו לאבחן בין פגיעה שאין בה ממש, שהיא בבחינת עניין של מה בכך, לבין פגיעה ממשית. רק במקרה שהפגיעה תסווג כמהותית באופייה ולא טכנית בלבד, ייפתח שער לבחינת האפשרות ליישם את הטענה בפועל. על בית המשפט מוטלת איפוא החובה לבחון את נסיבות העניין בכללותן ולהחליט לאורן באיזה סוג של פגיעה מדובר. אבחנה זו מתחייבת בכל מקרה שבו נקט המחוקק לשון "מהותי". 22. פסקי דין אחדים שניתנו בבית המשפט העליון לאחר חקיקתו של סעיף 149(10) [כגון: עניין טגר, וכן: ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור ] מבהירים, כי המבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה אשר קדמה לחוק החדש [כגון: עניין יפת; עניין רוזנשטיין, בג"צ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(1) 429; רע"פ 3396/99 נבאסו נ' מדינת ישראל, ; עניין אולמרט; ובעיקר כן, עניין בורוביץ'], ימשיכו להנחות את בית המשפט גם לאחר קבלתו. 23. אזכיר בקצרה, כי דוקטרינת ההגנה מן הצדק נקלטה לראשונה בפסיקת בתי המשפט במסגרת הדיון בע"פ 2910/94, פרשת יפת. באותו עניין פסק בית-המשפט העליון, כי יכיר בקיומה של הדוקטרינה במקרים נדירים בהם יוכח כי התנהגותה של הרשות כלפי הנאשם היא מקוממת, שערורייתית ובלתי נסבלת; אשר יש בה משום רדיפה, דיכוי או התעמרות בנאשם. כניסוחו של בית המשפט: מקרים בהם "... המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת..." (בעמ' 370). תשע שנים מאוחר יותר, נבחנה הדוקטרינה פעם נוספת על-ידי בית המשפט העליון בעניין בורוביץ'. הפעם נקט בית המשפט בעמדה גמישה ורחבה יותר (ראו: סקירה מקיפה לגבי התפתחות יישומה של הדוקטרינה, בפסה"ד בעניין בורוביץ', בסעיפים 18 עד 22 לפסק-הדין]. בית-המשפט הרחיב את היקפה של הדוקטרינה ויצר מבחן גמיש, "מרוכך יותר", בקובעו כי: "בעיקרון עשויה, אפוא, ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות, כפי שזו נתפסת על-ידי בית-המשפט" (שם, בעמ' 806). מבחן זה, "מבחן הפגיעה הממשית בתחושת הצדק וההגינות", שונה ללא ספק מהמבחן הנוקשה שנקבע בפרשת יפת במספר עניינים, ועמדה על כך בהרחבה כב' השופטת ד' ברלינר בפסק דינה בעניין טגר בסעיף 107 לפסק דינה (עמ' 434): "בפסק הדין בעניין בורוביץ' נקבע מבחן שונה, מרוכך יותר, להחלתה של הגנה מן הצדק. בית המשפט גרס, כי 'בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט'... מבחן זה, 'מבחן הפגיעה הממשית בתחושת הצדק', שונה מהמבחן שנקבע בפרשת יפת בשני עניינים. ראשית, רף הפגיעה הנדרש לתחולתה של ההגנה הונמך במידת מה. עם זאת, בית המשפט חזר והדגיש, כי 'ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר' (עניין בורוביץ', בעמ' 807). שנית, מוקד הבחינה הוסט מהתנהגות הרשות אל הסתכלות כוללת על נסיבות ההליך, אף כי ברוב המקרים תהיה סוגיית ההגנה מן הצדק קשורה להתנהגות הרשות". 24. בהתאם להלכה שנקבעה בעניין בורוביץ', עשוי בית המשפט ליישם את ההגנה מן הצדק כאשר הוא מייחס את הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות לאו דוקא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות (עניין בורוביץ', בעמ' 807). עם זאת, הודגש שם, כי מצב דברים כזה צפוי להתרחש רק במקרים חריגים ביותר. 25. באורח מעשי, נקבע בהרחבה בעניין בורוביץ' (בסעיף 21), טעונה החלתה של הגנה מן הצדק על מקרה נתון בחינה בת שלושה שלבים. בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים אשר ננקטו בעניינו של הנאשם או הנאשמים, ולעמוד על עוצמתם, וזאת, במנותק משאלת האשמה או החפות; בשלב השני, על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגמים, יש משום פגיעה חריפה או מהותית בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך, עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות, הלכאוריות או המוכחות, המבססות את אשמת הנאשם או הנאשמים; לנסיבותיהם האישיות של הנאשמים; למידת הפגיעה ביכולת להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשמים ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות, וכן, לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום לב. ברי, כי בעת גיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס בית-המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך, ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין; וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר ופגיעתו בנאשמים ובזכויותיהם חמורה יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויות הנאשם ובריסון כוחה של הרשות. יש לזכור גם (כפי שנאמר בעניין בורוביץ', בעמ' 805), כי לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק, בין מפני שבאיזון בין האינטרסים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין, וזה, כמדומה, המצב השכיח, מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות. השלב השלישי הוא שלב תוצאתי. מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום. בין היתר, נאמר בפסיקה, עשוי בית המשפט לקבוע, כי הפגיעה שנגרמה לנאשמים, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב האישום, מצדיקה את ביטולם של אישומים ספציפיים, או, שראוי לשקול אותה לזכות הנאשם או הנאשמים בעת קביעת העונש. בית המשפט עשוי לקבוע, כי תיקון הפגיעה יכול שייעשה במסגרת בירור המשפט עצמו ובירור הסוגיות הבעייתיות. 26. אסכם ואומר, כי על פי דוקטרינת ההגנה מן הצדק, כפי שהיא רווחת ונתפסת היום, בהתקיים חשש שהנאשם לא יזכה למשפט הוגן, או, כאשר הגשת כתב האישום וניהולו של המשפט, אפילו הוא הוגן, מקימים חשש לפגיעה מהותית בחוש הצדק וההגינות של בית-המשפט, יש הצדקה להימנע מקיומו של ההליך המשפטי. קשת המקרים בהם עשויה להתעורר סוגיה של הגנה מן הצדק הינה רחבה, והנסיבות עליהן משתרעת ההגנה עשויות להיות קשורות הן לשלב ביצוע העבירה והן לשלב החקירה וההעמדה לדין [ראו גם: י' נקדימון, הגנה מן הצדק, בעמ' 412-173]. כך, עשויה דוקטרינת ההגנה מן הצדק לחול, בין היתר, אם שוכנע בית-המשפט בצדקת טענתו של הנאשם כי ההחלטה להעמידו לדין חרגה בבירור ממתחם הסבירות (עניין טגר, סעיף 108; עניין בורוביץ', סעיף 22). יחד עם זאת, ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק הוא מהלך קיצוני ביותר; בית המשפט לא יזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. זאת, משום שלהחלתה של הדוקטרינה עלולות להיות השלכות בלתי רצויות מבחינתו של הציבור [דנ"פ 3039/02 הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 337, 342]. הגנה מן הצדק היישום בהיבט הפרטי 27. השתלשלות האירועים שתיארתי לעיל, ואשר פרטיה מוסכמים על הצדדים, חשפה פגמים אחדים אשר נפלו, לכאורה, בהתנהלותה של המאשימה ובהליכים בהם נקטה כלפי הנאשמים. פגם אחד גלום בהפרת החסינות שהוענקה לנאשמים, חסינות שבעטייה הם נידבו לפקיד השומה מידע ועקב כך - ויתרו על הזכות לאי הפללה עצמית. פגם נוסף בהליך הן ההודעות הסותרות אותן שיגרה המאשימה אל ב"כ הנאשמים; בראשונה שבהן - החלטתה הודעתה המפורשת שלא תגיש נגדם כתב אישום, ואילו בהודעה השנייה - שינתה המאשימה את עמדתה. עוצמת הפגם בעובדה שהיפוך העמדה ארע בלא שנוספו ראיות חדשות נגד הנאשמים למסכת הראייתית הקיימת. ההחלטה להעמידם לדין התקבלה, אפוא, על סמך אותו חומר ראיות שהיה בפני הפרקליטות בעת קבלת ההחלטה הראשונית. 28. התגובה האינטואיטיבית הראשונית נוכח הפגמים הללו בהתנהלות הרשויות כלפי הנאשמים היא של תרעומת והסתייגות. סוג הפגמים ועוצמתם עשויים להטריד ולקומם כל מי ששלטון החוק ואמון הציבור ברשויות התביעה חשובים לו. חשוב, אם כן, לבחון את הפגמים האמורים בראיה כוללת, על רקע סמכויות התביעה, מצד אחד, ובאספקלריה של מבחני תחולת ההגנה מן הצדק, מן הצד האחר, ולקבוע האם הגשת כתב האישום וקיומו של ההליך הפלילי נגד הנאשמים עומדים אכן בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. 29. התביעה הכללית מוסמכת להגיש אישום פלילי נגד מי שנחשד בביצוע עבירה, ובמסגרת זו, היא מוסמכת להתייחס לחומר החקירה שלפניה, לדון בו ולטפל בו על פי חובתה המשפטית והציבורית, ולהחליט אם להגיש כתב אישום אם לאו. ברור שזוהי סמכות חשובה וחורצת גורלות. בשל כך, הצפי הוא שהתביעה הכללית תפעיל את סמכותה באופן ענייני, שקול וסביר. במיוחד, יש לתת את הדעת על כך, שהפעלה ראויה של ההליך הפלילי מבוססת על אמון הציבור ברשויות התביעה ועל האמונה כי הן מקבלות החלטותיהן מתוך שיקול דעת ענייני, ומתוך שוויון, ותוך שמירה על האינטרסים שעומדים בבסיס סמכותם: אמינות השלטון, הגשמת מטרות הדין הפלילי, ואינטרס הנאשם; כולם מכונסים תחת הכותרת של אינטרס הציבור (עניין ארביב, סעיף 15 לפסק הדין של השופט ברק). 30. כאשר מוכח, כי הוגש אישום פלילי באורח בלתי ענייני או סלקטיבי, או, בניגוד להתחייבותה המפורשת של המדינה, התנהלות כזאת נוגדת באופן חריף את העיקרון בדבר תקינות ההליך הפלילי במובן הבסיסי של עיקרון זה, פוגעת בשלטון החוק, ומקוממת מבחינת תחושת הצדק וההגינות [שם, סעיף 14; וכן, בג"צ 6396/96 זקין נ' ראש עירית באר שבע, פ"ד נג(3), 289]. כפועל יוצא, קיומה המוכח של הפרת התחייבות שלטונית מערער את החזקה בדבר חוקיות ההחלטה, ועל הרשות, ובמקרה זה, התביעה הכללית, להראות כי החלטתה התבססה על שיקולים ענייניים בלבד, שיש להם משקל מספיק כדי לבסס עליהם את החלטת הרשות. אם כשלה הרשות בהרמת נטל זה, עשוי בית-המשפט לפסול את ההחלטה בגין שיקול זר או בגין פגם אחר שנתגלה בה, או לתת סעד אחר כנגד הפגיעה בזכויותיו של הנאשם (שם, עמ' 308) 31. הפניית העורף לחסינות שהוענקה לנאשמים במסגרת ההליך של "גילוי מרצון" היא אכן מקוממת. היא מקוממת פי כמה בהתחשב בכך, שהנאשמים עמדו בהתחייבותם על פי ההסכם; בהתחשב בכך שדיווחו מיוזמתם על ההכנסות הנוספות ותיקנו מרצונם את הדו"ח כפי שנצטוו; מילאו אחר הסכם השומה החדש שנחתם, ואף הסירו את המחדלים. הם לא פגשו בפקיד השומה, נטען בפניי; הם לא הציגו בפניו מצג שקרי, וכלל לא ידעו אודותיו. בנסיבות אלה, סבירה ציפייתם שהמדינה תעמוד בהתחייבויותיה כלפיהם ותימנע מנקיטת הליכים פליליים. על כך נאמר בפרשת ארביב (בסעיף 12 לפסק דינו של השופט א' ברק), כי קיומן של הבטחות אינו רק צו מוסרי ואתי, אלא גם צו של תבונה מעשית, ועליו מושתת אמון הציבור במערכת הפלילית. 32. אני נכונה להסכים עם עמדת המאשימה, כי בשלב הראשוני, שבו נתגלה לרשות המסים באקראי דבר המצג השקרי, רשאית הייתה לפתוח בחקירה נגד המעורבים, ואף להתעלם במסגרת זו מההסכם אותו הפרו, כביכול, הנאשמים. אולם, אם הסתבר למאשימה, לאחר חקירה ודרישה, ואולי לאחר השימוע, כי ידם של הנאשמים לא הייתה במעל, כפי שטוען הסנגור; בנסיבות אלה, סבירה בעיניי ציפיית הנאשמים לכך, שהמאשימה תיתן משקל נכבד לחסינות שהוענקה להם, ותימנע מהגשת כתב האישום. עוד אני סבורה, כי עובר להגשת כתב האישום צריכה הייתה המאשימה להביא בחשבון, כי היא עושה בדיעבד שימוש במידע אותו נידבו הנאשמים לרשויות המס מרצונם, תוך הסתמכות על החסינות שניתנה להם; בכך, נפגעה זכותם הבסיסית לאי הפללה עצמית. 33. יחד עם זאת, ולמרות הפגם המקומם, ראוי לזכור, כי תכלית ראשונה במעלה היא הוצאת האמת לאור. חלק נכבד מהטענות שהעלו הנאשמים לביסוס עתירתם לביטול כתב האישום טעונות עיון והוכחה; כוונתי לטענותיהם בדבר הפגיעה בזכויותיהם; וכמוהן, הטענות בדבר תום ליבם בהליך הגילוי מרצון, דהיינו: כי הם לא נטלו חלק במצג השקרי שהציג רוה"ח יצחקי לפקיד השומה, ולא ידעו על כך דבר; כי הוטעו לחשוב (משורת המסמכים שראו) שהניחו את דעתם של רשויות המס וכי ההליך נסתיים. כל הטענות הללו צריכות וראויות להתברר במהלך משפט, במסגרת העדויות שתישמענה. 34. אשר להיפוך עמדתה של המאשימה: מוצדקת למדיי הייתה בעיניי התרעמותו של ב"כ הנאשמים על התנהלותה של המאשימה, והיפוך ההחלטה, תוך היתלות בתיבות "בשלב זה" שהופיעו בהודעה הראשונה. בצדק רב שאל ב"כ הנאשמים לְמה התכוונה פרקליטת המחוז כאשר כתבה בהודעתה הראשונה: "בשלב זה". וגם אני תהיתי: אם טרם התקבלה החלטה סופית בעניינם של הנאשמים - מדוע טרחה פרקליטת המחוז להודיע לבא כוחם את עמדתה "הזמנית"? מדוע לא המתינה עד לאחר שתגובש עמדה סופית, שתהיה על דעתו של פרקליט המדינה? ויתרה מכך, כיצד מתיישבת גרסת המאשימה, כי במועד ההודעה הראשונה (3.3.09) טרם גובשה עמדה סופית, עם העובדה הנחרצת לפיה כללה המאשימה את שני הנאשמים ברשימת עדי התביעה, כשהמשמעות היא, שעדותם מהימנה עליה. 35. טענת ב"כ המאשימה הייתה, כי החלטת המאשימה להעמיד את הנאשמים לדין בעבירה של העלמת הכנסות התקבלה על יסוד שיקולים ענייניים ומקצועיים, ולאחר בדיקה ובחינה והערכה מחודשת של הראיות, ועל דעת פרקליט המדינה. לשאלתי המפורשת מה גרם לשינוי החזית מאז חודש מרס 2009 ועד שלהי חודש מאי, נעניתי (בעמ' 21, ש' 9-10): "היה שינוי של ההחלטה גופה. היתה בדיקה מחודשת והערכה מחודשת של החומר הענייני שהוצג לפרקליטות. היה שיקול דעת מחודש. במסגרת זו נכנס לתמונה גם הדרג של פרקליטות המדינה". 36. שאלה זו עמדה ועדיין עומדת, לגישתי, ביסודו של ההליך, והיא המפתח לשינוי שחל ביחסה של המאשימה. ואין זה דבר קל ערך. שהרי, ההודעה הראשונה אותה שיגרה פרקליטת המחוז אל ב"כ הנאשמים הראתה על גמירות דעת בעניינם; גמירות הדעת באה לידי ביטוי בהצבתם של הנאשמים כעדי תביעה במשפטו של יצחקי. לא מצאתי בדברי התובעת מענה מהותי, בעל תוכן ומספק לשאלה שהצגתי. וזו נותרה מטרידה ומקוממת. 37. הצטברות הנסיבות שתיארתי לגבי מכלול ההליכים שננקטו כלפי הנאשמים עמדה במלואה לנגד עיני המאשימה, על כל המשמעויות שבהם. לפיכך, ראוי ונכון היה, לטעמי, להיעתר לבקשת ב"כ הנאשמים, ולקיים להם שימוע נוסף, בדרג של פרקליטות המדינה, זו שעל פי הטענה, הביאה להיפוך העמדות. ראוי היה להביא בפני אותו דרג כשיקול כבד משקל את הנזקים שנגרמו לנאשמים עקב צפייתם והסתמכותם על הבטחת המדינה שלא להעמידם לדין. ובמיוחד כך, כאמור, כאשר המאשימה אינה מייחסת לנאשמים את הטעייתו של פקיד השומה. סירובה של המאשימה לקיים הליך שימוע בדרג של פרקליטות המדינה, למרות וחרף הפגמים שנמנו, מהווה פגם נוסף בשורת הפגמים. 38. באיזון בין האינטרסים שנפרשו בפניי (להוציא, כמובן, פרמטרים כגון: עוצמת הראיות, אשר אינן נהירות לי), אני סבורה, כי יש לתת משקל ניכר לפגמים שנפלו במהלכיה של המאשימה, אותם מניתי לעיל; במיוחד כן, לפגיעה בזכויות הנאשמים, שיש בצדה פוטנציאל של פגיעה בהגנתם. עם זאת, בנסיבות הקונקרטיות של ההליך, לא אוכל לומר באורח חד משמעי כי המאשימה נהגה בזדון ובשרירות לב; לא אוכל לומר גם כי האשם להפרת הסכם החסינות רובץ כולו על כתפי הרשות, שהרי לטענתה, היו אלה נסיבות אקראיות שבעטיין גילתה כי נפלה קרבן למצג שקרי, מה שהצדיק, לכאורה, את ביטול החסינות. בהעדר הוכחה של ממש לקיומם של זדון או שרירות לב בכל אחד ואחד מהרבדים והמהלכים שמניתי, מן הראוי להתייחס בכובד ראש לחזקת תקינות פעולת הרשות, ולשיקול הדעת שהיא מפעילה, המוחזק כשיקול דעת רציני וענייני המתקבל במקצועיות וללא משוא פנים. 39. נוסף לכך, ולא פחות בחשיבותו. עקרון יסוד הוא שרשות מינהלית רשאית לשוב ולשקול החלטותיה ולשנותן, ובלבד שהדבר מבוסס על שיקולים לגופו של העניין [בג"צ 844/86 א' דותן נ' היועץ המשפטי לממשלה ו-2 אח', פ"ד מא(3), 219, בעמ' 223-224 (להלן: "עניין דותן"); וכן, בג"צ 189/78]. בבג"צ 159/84 שאהין נ' מפקד כוחות צה"ל באזור רצועת עזה, פ"ד לט(1), 309, נאמר כי הציפייה היא ליציבות בהחלטותיה של רשות מינהלית, מתוך מטרה להגן על זכויות הפרט מפני שינויים שרירותיים של הרשות. אלא שהאינטרס הציבורי אינו יכול לצאת מקופח, כאשר חל שינוי נסיבות, או כאשר מתגבר אינטרס הציבור על אינטרס צר יותר, או, כאשר מתחייבת הערכה מחדש של העובדות, ויש הצדקה לעיון מחדש בהחלטה הקודמת. "עלולות להיווצר נסיבות, בהן תהיה זו פגיעה בציבור בכללותו ולעתים אף בביטחונו, אם יראו את ההחלטה הקודמת כהכרעה, המקפיאה את כוח ההחלטה של הרשות" (שם, עמ' 335-336). 40. כל זאת נאמר בקשר לאותה רשות, החוזרת ושוקלת את העניין ומשנה דעתה. על אחת כמה וכמה נכון הדבר, כאשר המדובר במסגרת ההירארכית של התביעה הכללית, אשר בראשה עומד היועץ המשפטי לממשלה ואשר בה רשאי דרג ממונה להעביר תחת שבט הביקורת את החלטתו של דרג נמוך יותר, כחלק מחובתו המשפטית ובמסגרת ייעודיה ותפקידיה הטבועים של התביעה הכללית. "המסקנה, כאילו מנוע גורם תביעתי מהסקת המסקנות המשפטיות הענייניות בדבר הגשת כתב-אישום או בדבר ביטולו, וזאת משום שגורם אחר, הכפוף לו, החליט כבר אחרת, איננה מתקבלת על הדעת ונוגדת בעליל את האינטרס הציבורי של אכיפת החוק והשלטתו. כפי שאין למי שחשוד בביצוע עבירה זכות מוקנית לכך שהתיק לא ייפתח מחדש, אם יתגלו עובדות חדשות (בכפיפות למה שנאמר, למשל, בסעיף 232 לחוק סדר הדין), כך, גם אין לו זכות מוקנית לכך שתיקו לא ייבדק מחדש מבחינת האינטרס הציבורי, ובלבד שהדבר ייעשה על-ידי הגורם המוסמך לכך, בין זה שעשה כן מעיקרו ובין דרג ממונה, תוך בדיקה הוגנת ועניינית" (עניין דותן, סעיף 5 לפסק דינו של הנשיא שמגר). תהיה התחושה הסובייקטיבית אשר תהיה; ואפילו מוסכם כי לא ראיות חדשות הביאו להיפוך עמדתה של המאשימה; אין מנוס מהקביעה שהתביעה הכללית לא חרגה מסמכותה כאשר החליטה להעמיד את הנאשמים לדין, חרף הודעתה הקודמת. אין מנוס מהמסקנה, כי עקב חומרת העבירות המיוחסות לנאשמים, למרות שנפגעו ממהלכיה של המאשימה, גובר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדתם לדין. 41. סיכומו של דבר: הטענות שחופנת הבקשה לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק הן טענות כבדות משקל. המהלכים שביצעה המאשימה כלפי הנאשמים רצופים פגמים, ואלה מטרידים. בהחלט ראוי שהמאשימה תיתן עליהם את דעתה. אולם לא אוכל לקבוע כבר בשלב זה של ההליכים, בטרם נשמעו הראיות, כי החלטת המאשימה להגיש כתב אישום נגד הנאשמים חרגה בבירור ממתחם הסבירות; לא ניתן לקבוע, שהגשת כתב האישום נגד הנאשמים וקיום ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לערכים של צדק והגינות משפטית. הדגש על הדיבור "מהותית". 42. החלטתי שלא לקבל בשלב זה את הבקשה, עד לאחר שיתברר לפניי התיק ותשמענה הראיות. נשמרת לנאשמים הזכות לחדש ולהעלות את עתירתם.משפט פליליחוזהחסינות