קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת ראיה לאחר הוכחות: עובדות המקרה: ביום 15.9.03 עבד התובע באתר בניה על פי הוראות והנחיית הנתבעת ועובדיה. התובע עסק בבניית מבנה מאבן בגובה של 8 מטר, במהלך עבודתו נפל התובע ונחבט בקרקע. התובע נפצע ואושפז. בעקבות התאונה סובל התובע מנכות צמיתה. ביום 26.3.07, הגיש התובע את כתב התביעה לבית משפט זה. לכתב התביעה צורפה חוות דעת רפואית של ד"ר קלצ'קו הרולד, מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית. תצהירי העדות הראשית של התובע הוגשו ביום 27.5.09, ואילו תצהירי העדות הראשית של הנתבעת הוגשו ביום 31.8.09. הבקשה: בפני מונחת בקשת התובע להגיש מסמך מבית חולים הדסה שלא נכלל בתצהיר גילוי המסמכים שנתן או להעיד אדם מהנהלת החשבונות של בית החולים הדסה. הנתבעת מתנגדת לבקשה זו. בדיון ההוכחות שהתנהל בפני ביום 6.1.10, במהלך עדותו של העד שרון חסיד, סיפר ב"כ התובע כי "ב- 24.5.09 פניתי למחלקת בקרת חובות בבית החולים הדסה, ספרתי להם שאני מייצג את התובע...בקשר לתאונה שקרתה לו ושאלתי אם חשבון האשפוז שולם ואם כן מי שילם. קיבלתי תשובה מבית חולים הדסה מכתב בזאת הלשון: "המעסיק אליאספור רון שילם סך 20,200 ₪ עבור האשפוז עם השחרור ביום 21.9.03...בתצהיר הגילוי...את המסמך הזה לא הבאתי לחברי שכן זו הדרך היחידה להגיע לחקר האמת...אם חברי מתנגד להגשת מסמך זה, יבוא לכאן נציג של בית החולים הדסה וייחקר "(עמ' 35-37 לפרוטוקול הדיון מיום 6.1.10). ב"כ הנתבעת התנגד להגשת תוכן המסמך של הנהלת החשבונות בבית חולים הדסה, לטענתו, "על פי החלטות שיפוטיות שנתן בית המשפט ועל פי ההלכה נערכו תצהיר גילוי מסמכים וישנם כללים מאוד ברורים באשר לאפשרות להגיש או להציג או להשתמש במסמכים אשר צד מחזיק ברשותו ואשר אותו צד החליט מסיבה טקטית גרידא שלא לגלותם...גם אם נקבל את גרסתו של ב"כ התובע לפיו המסמכים הללו התקבלו אצלו במאי 2009, אזי מדובר במועד 21.5.09 שזה תאריך שנושא מכתבו של עו"ד קין אל בית המשפט ומכאן שאם למחרת היום עמד לרשותו של התובע מסמך נוסף שהוא סבר כי הוא רלוונטי לצורך בירור התובענה היתה לו ההזדמנות הנאותה להביא זאת לידיעת בית המשפט ולבקש להוסיף או לתקן את התצהירים אולם דבר זה לא נעשה...לגבי המסמכים של הדסה עין כרם וזאת מבלי שאני מתייחס לתוכן שלהם ואני מבקש שלא לאפשר את השימוש בסמכים וודאי שלא בהגשתם...מרגע שחברי לא מבקש להגיש או להשתמש בו הוא יכול לבסס כל בקשה להזמנת עדים כדי להגיש אותם מסמכים שהוא כבר אישר לבית המשפט שמוחזקים ברשותו מאז 26.5.09 ואשר הוא בחר שלא לגלותם במסגרת תצהירי העדות הראשית או במסגרת תצהיר גילוי מסמכים משלים מטעמו...בפועל פרשת התביעה הסתיימה ...בשלב הנוכחי לא זו בלבד שלא ניתן להגיש את המסמכים או להתייחס לתוכנם במסגרת ההלכות שקשורות לתקנות סדר דין אזרחי אלא שגם במישור המהותי לא ניתן כיום לאפשר לתובע להביא ולו עד נוסף מטעמו , קל וחומר...שהוא אישר לבית המשפט שנעשה על ידו מתוך כוונת מכוון...שהסיבה לאי הגשת המסמכים או לאי זימונם של העדים מלכתחילה...היא סיבה טקטית שנועדה להכשיל את ניהול ההגנה.". (עמ' 36-37 לפרוטוקול הדיון מיום 6.1.10). במועד הדיון נתתי את החלטתי לפיה רשאים הצדדים להגיש לבית המשפט השלמת טיעון בעניין הבקשה להגיש את המסמך מבית חולים הדסה או להעיד אדם מהנהלת החשבונות של בית החולים. טענות התובע: לטענת התובע, על בית המשפט להחיל במקרה זה את תקנה 114א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד (להלן: "תקסד"א"). לתובע הייתה הצדקה לאי גילוי המסמך, שכן במקרה זה הצורך לברר את האמת עולה על הכלל שנקבע בסדר הדין. במאזן שבין הצדק והאמת לבין סדרי הדין הכף נוטה לכיוון האמת. כך עולה גם מתקנה 524 לתקסד"א, ממנה משתמע כי ניתן לתקן את הפגם גם באמצעות זימון עד מבית החולים הדסה ללא צורך להגיש את המכתב הנדון. לגופו של עניין, טוען התובע כי המסמך מהדסה לא שינה, ולא צריך לשנות את מהלך המשפט, שכן מימון הוצאות האשפוז של התובע נעשו על ידי אותו גורם. טענות הנתבעת: לטענת הנתבעת על בית המשפט לדחות את בקשת התובע כיון שבמקרה דנן מדובר בחוסר תום לב ועזות מצח של התובע. שכן, התובע בחר באופן טקטי ומכוון לנסות להכשיל את ההגנה של הנתבעת תוך התעלמות בוטה שלו מההלכות ומהדין. לטענת הנתבעת, תקנה 114א לתקסד"א קובעת כי הגשת מסמך שבעל דין לא גילה כנדרש, כראיה, תתאפשר רק ברשות בית המשפט, כאשר בעל הדין מספק הצדק סביר למחדלו. אולם, הפסיקה קובעת כי כאשר המחדל באי הגשת המסמך נגרם בזדון או במתכוון, כבמקרה דנן, לא יאפשר בית המשפט את הגשת המסמך. במקרה דנן, התובע הצהיר כי הוא נמנע מלהגיש את המסמך במתכוון כ"טקטיקה" ועל כן אין לאפשר לו את הגשת המסמך בשלב זה של הדיון בתיק. לעניין העדת העד נוסף מבית החולים הדסה, לטענת הנתבעת, מתקנה 168 לתקסד"א עולה כי אם בעל דין לא הגיש תצהיר של עד הוא לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם שוכנע בית המשפט כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות. בתקנה מצויה סנקציה לפיה במקרה שבעל דין אינו ממלא אחר הוראות התקנה לא יוכל אותו בעל דין להעיד את העד. במקרה דנן אין לתובע נסיבות מוצדקות לאי הגשת התצהיר ועל כן אין לאפשר לו להעיד את העד בשלב זה של הדיון. הנתבעת טוענת כי תקנה 524 לתקסד"א מעניקה לבית המשפט סמכות לתקן פגם בהליך משפטי המתנהל בפניו, אולם, הפסיקה קבעה כי בית המשפט יעניק את הסעד רק במקרה בו מדובר בנסיבות מיוחדות וגורליות. במקרה דנן, אין מדובר בנסיבות שכאלה, שכן אין כל צורך בתיקון פגם בהליך כדי לברר מה הן השאלות השנויות במחלוקת. הנתבע טוען כי במקרה דנן מדובר בשינוי חזית. הפסיקה קבעה כי האיסור להרחיב חזית הוא בעיקרו שאסור לבעל דין לחרוג מגדרי המחלוקת כפי שהוצבה בכתבי הטענות. אלא אם כן בית המשפט או הצד שכנגד נתנו לכך את הסכמתם. במקרה דנן לא ניתנה הסכמה לכך, ועל כן יש לדחות את בקשת התובע. דיון והכרעה: הגשת המסמך שלא נחשף בהליך גילוי המסמכים, כנדרש, כראיה: תקנה 114א לתקסד"א קובעת כי: בעל דין שאינו מגלה מסמך שיש לגלותו לפי תקנה 112 או שאינו נענה לדרישה לפי תקנה 114, לא יהא רשאי להגיש את המסמך כראיה מטעמו באותה תובענה, אלא ברשות שנתן בית המשפט לאחר שנוכח כי היה לבעל הדין הצדק סביר למחדלו; הרשה בית המשפט את הגשת המסמך, רשאי הוא להורות בכל הנוגע להוצאות או לענינים אחרים. מן התקנה עולה כי בעל דין שאינו מגלה מסמך שיש לגלותו בהליך גילוי המסמכים כנדרש לא יהא רשאי להגיש כראיה מטעמו באותה תובענה. את הרציונל העומד מאחורי הליך גילוי המסמכים מסביר גורן בספרו: הליך גילוי המסמכים...נועד לאפשר לבעלי הדין לדעת מראש אלו מסמכים רלוונטיים מצויים בידי יריבו,...נקודת המוצא העקרונית לעניין גילוי מסמכים והעיון בהם במשפט היא גילוי מירבי, שכן המשפט עומד על גילוי האמת וביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת...הכלל הוא...להבטיח גילוי רחב ככול הניתן של מידע הרלוונטי למחלוקת הנדונה בבית המשפט. אך כלל זה אינו ניצב בדד. כנגדו ניצבים ערכים אחרים ובהם יעילות ההליך המשפטי, הגנה על אינטרסים לגיטימיים של הצד המגלה ומניעת פגיעה באינטרסים של צדדים שלישיים. האיזון ההולם בין עקרונות אלה נגזר מנסיבותיו של כל מקרה. (גורן.א. סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית - תשס"ז, עמ' 194). כפי שעולה מדבריו של גורן, האינטרס לגילוי וחשיפת האמת במשפט הוא מרכזי, ולפי היינו מאפשרים, לכאורה, את חשיפת המסמך אף בשלב זה של הדיון. אולם, למול אינטרס זה קיים אינטרס נוסף, והוא אינטרס השמירה על יעילות ההליך המשפטי. לתקנה 114א קיים חריג לפיו בית המשפט רשאי לתת לבעל דין רשות להציג מסמך כראיה מטעמו במשפט אף אם מסמך זה לא נחשף כנדרש בהליך גילוי המסמכים. החריג הקיים בתקנה 114א מאפשר לבית המשפט לאשר לבעל דין להציג מסמך כראיה במידה וקיים הצדק סביר למחדלו של בעל הדין. בע"א 270/86 רגובי נ' תנובה (ניתן על ידי השופט בן יאיר, ביום 31.12.90) נקבע כי בית המשפט לא יעשה שימוש בסמכותו להתיר הגשת ראיה שלא הוצגה בהליך גילוי המסמכים כאשר ברור שהמחדל נגרם על ידי בעל הדין בזדון או במתכוון. שכן, אמנם יש בחשיפת האמת ערך רב, אולם כנגד ערך זה ניצבים ערכים נוספים בהם יעילות ההליך המשפטי ומניעת פגיעה בצדדים אחרים. במקרה דנן, הצהיר ב"כ של התובע כי לא גילה את המסמך בהליך גילוי מסמכים כנדרש "את המסמך הזה לא הבאתי לחברי שכן זו הדרך היחידה לגילוי האמת" (עמ' 37 לפרוטוקול הדיון מיום 6.1.10). יש להצטער על כך שב"כ התובע לא נהג לפי כללי סדר הדין האזרחי, ושעשה זאת במתכוון ובזדון, כפי שהצהיר במועד הדיון. היה על ב"כ התובע לסמוך על בית המשפט כי יידע לנהל את המשפט כראוי ולשפוט לאור הצדק והאמת אף אם המסמך היה נחשף כנדרש על פי הוראות תקסד"א, במהלך הליך גילוי המסמכים שהתנהל בין הצדדים. אולם כעת, לאחר מעשה, בבואנו לאזן בין האינטרסים השונים, כאשר המחדל באי הגשת המסמך נעשה במתכוון ובזדון בית המשפט לא יאפשר לתובע להגישו כראיה מטעמו, שכן מול האינטרס של גילוי האמת עומד האינטרס לקיומו של הליך משפטי תקני, מסודר ויעיל, אשר בהסתכלות משפטית רחבה וכללית שמירת ערך זה מהווה כלי מרכזי בחשיפתם ושמירתם של האמת והצדק במרבית המקרים. אשר על כן החלטתי לא להתיר לב"כ התובע את הצגת המסמך כראיה מטעמו בשלב זה של ההליך המשפטי. הזמנת עד שלא הוגש בעניינו תצהיר כנדרש: ב"כ התובע טען בדיון ההוכחות שהתנהל בפני ביום 6.1.10 כי אם המסמך לא יוגש כראיה "יבוא לכאן נציג של בית החולים הדסה וייחקר...אני מבקש להזמין עד נוסף להעיד" (עמ' 37 לפרוטוקול הדיון מיום 6.1.10). הנתבעת מתנגדת להעדת עד נוסף מבית החולים הדסה בשלב זה של הדיון, שכן לא הוגש תצהיר עדות ראשית בטרם העדת עד זה, כנדרש לפי הוראות התקסד"א. תקנה 168ב לתקסד"א קובעת כי: (ב) לא הגיש בעל הדין תצהיר של עד כפי שנדרש על פי תקנה זו או על פי תקנה 143, לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות. תקסד"א קובעות כי אין להעיד עד או להוכיח עובדה שלא הוגש בעניינם תצהיר כנדרש. לכלל זה קיים חריג לפיו יש לבית המשפט סמכות להתיר העדת העד אם התצהיר בעניינו לא הוגש מנסיבות מוצדקות. על בעל דין המבקש להוכיח טענתו באמצעות הוספת תצהיר נוסף, לעמוד בסייפא של תקנה 168 (ב), הקובעת שני תנאים מצטברים, (1) לצרף תצהיר לבקשה ו- (2) לשכנע את ביהמ"ש כי ההשתהות בהגשת התצהיר, היתה מנסיבות מוצדקות. כאמור, במקרה דנן, מבקש התובע להעיד את העד הנוסף בלא שהוגש תצהיר בעניינו, כאשר פרשת ההוכחות התנהלה בפני והסתיימה בדיון שנערך בפני ביום 6.1.10. בעניין זה קובע השופט בך בע"א 188/89 עזאיזה נ' מועצה מקומית כפר דבוריה כי: בשלב זה של הדיון, בתום פרשת ההוכחות...כאשר מונחת לפני בית המשפט, אשר סיים כבר את שלב הבאת הראיות לפניו, בקשה להגשת ראיה משלימה, על בית המשפט לשקול, אם החיוב שבקבלת הראיה הנוספת עולה על השלילה שבסטייה מהנהלים הקבועים. בית המשפט יתחשב לעניין החלטתו בנדון, בין היתר, בשאלה, אם הצד המבקש את הבאת הראיה ידע או יכול היה לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר. אם התשובה לשאלה זו הינה בחיוב, אזי לא ייטה בית המשפט בדרך כלל להיעתר לבקשה. עם זאת, אין זה כלל בל יעבור, וייתכנו מקרים שבהם - חרף מחדלו של הצד באי המצאת הראיה בשלב מוקדם יותר - עדיין ייעתר בית המשפט לבקשתו. זאת בעיקר כאשר בית המשפט מתרשם, כי הראיה המוצעת עשויה לתרום תרומה משמעותית מאוד להשלמת התמונה העובדתית ולגילוי האמת, והדבר עשוי לסייע בעשיית הצדק. אולם, מאידך גיסא, אין גם להתיר את הרצועה יתר על המידה, שמא יעודד הדבר רשלנות מצד הפרקליטים בקיום ההוראות הדיוניות. כפי שצוין בספרו של י זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש לוין, 1990) 481:ב"...אין ליתן היתר זה כדבר שבשיגרה, שאם לא ישקוד בית המשפט על סדרי דין תקינים, תשתלט אנדרלמוסיה בבית המשפט, ולא ייעשה צדק". (ע"א 188/89 עזאיזה נ' מועצה מקומית כפר דבוריה, (ניתן על ידי השופט בך, ביום 2.3.93) גם סעיף 524 לתקסד"א מאפשר לבית המשפט לתקן פגם או טעות בהליך ככל שיראה לו צודק: בית המשפט רשאי בכל עת לתקן כל פגם או טעות בכל הליך, וליתן הוראות בדבר הוצאות או בענינים אחרים ככל שייראה לו צודק, וחובה לעשות כל התיקונים הדרושים כדי לברר מה הן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין; והוא הדין לגבי הרשם לענין פגם או טעות בהליך שלפניו. במקרה דנן, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לעשות שימוש בסמכות שהוענקה לי מכוח סעיף 524 והסיפא של סעיף 168(ב) לתקסד"א, ולהתיר לתובע להגיש תצהיר ולהעיד עד מהנהלת החשבונות של הדסה. אני מתיר זאת על אף שהתובע ידע על קיומה של הראיה לפני שלב ההוכחות, ועל אף שהוא בחר במודע שלא להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו על מנת להוכיח עבודה זו, מכיוון שאני סובר כי העדות הנדונה עשויה לתרום תרומה משמעותית להשלמת התמונה העובדתית ולגילוי האמת, והדבר עשוי לסייע בעשיית הצדק במקרה דנן. התובע יגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו בעניין העדת העד מהנהלת החשבונות של בית החולים הדסה תוך 30 יום מיום קבלת החלטתי זו. בנסיבות העניין יוטלו הוצאות הבקשה על התובע בסך 750 ₪ כולל שכר טרחת עו"ד. הגשת ראיות