קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת ראייה חדשה לקצין התגמולים: התביעה לפנינו ערעור על החלטת המשיב מיום 31/07/08 בה נכון היה המשיב לראות בחוות הדעת שהוצגה ע"י המערער משום "ראייה חדשה", אך עם זאת, דחה את התביעה לנכות בהתבסס על חוו"ד פרופ' וולפין מיום 15/04/07 לפיה אין קשר של החמרה או גרימה בין הכאבים בצוואר לבין חבלה מיום 31/07/88 שארעה בזמן שירותו הצבאי, וכי הכאבים הנטענים הינם כתוצאה מחבלה שארעה למערער בשנת 94, לאחר שחרורו וללא קשר לשירותו הצבאי. התובע, יליד 07/09/1963, נפגע בתאונת דרכים בעת שרותו הצבאי ביום 31/07/88, כשהרכב בו נסע התהפך. המערער הובהל באמבולנס לבית חולים הדסה כשהוא מתלונן על תרדמת ביד שמאל עם סימני חבלה בכתף שמאל. (תאונה זו תכונה להלן: "התאונה בצבא") הוא טופל ושוחרר כעבור יומיים. בהמשך התלונן על כאבים והגבלה בטווח תנועות עמ"ש צווארי מלווה בכאבי ראש. ביום 10/09/03, בבדיקת CT, נראה בלט דיסק בגובה C4-C5. התובע היה מעורב בתאונת דרכים נוספת ביום 02/01/94, במסגרת אזרחית (תאונה זו תכונה להלן: "התאונה המאוחרת"). טענות הצדדים לטענת המערער, נעלמו מעיני המשיב הנסיבות הקשות בהן נפצע בתאונה בצבא, ומאידך העובדה שכלל לא הגיש תביעה אזרחית בגין התאונה המאוחרת בעקבותיה טופל שמרנית וחלה הטבה מוחלטת. המערער מסתמך על חוות דעת המומחה ד"ר קליגמן מיום 11/01/07, לפיה לתובע נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 10% לפי תקנה 37(2)אIII לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) באופן שיש לייחס לתאונה בצבא 80% הואיל ועובר לתאונה זו לא התלונן על כאבים בעמוד שדרה צווארי. בתאונה המאוחרת הרכב הפרטי בו נסע המערער, נפגע מאחור וכתוצאה מכך נפגע המערער בצורה בלתי ישירה בעמוד השדרה הצווארי. על פי קביעתו, התאונה בצבא הינה בעלת עוצמה גדולה יותר באופן משמעותי - המערער היה ברכב שהתהפך מס' פעמים עם הוכחה ברורה של חבלת ראש וללא ספק פגיעה בלתי ישירה בעמוד שדרה צווארי. תלונותיו של המערער אחריה משמעותיות יותר - סימנים של רדיקולופתיה ליד שמאל המעידים על גירוי שורשי כתוצאה מהחבלה. - לאור האמור הנכות הינה בשיעור 8%. לטענת המשיב, החלטתו ניתנה כדין והיא מבוססת על התיעוד הרפואי ועל חוות הדעת המייעצת של פרופ' וולפין. המערער התגייס בשנת 83 בפרופיל 97, והמשיך בשירות קבע עד שחרורו בשנת 90 בפרופיל 97. את התביעה לקצין התגמולים הגיש חודש לאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים באזרחות במהלך שנת 1994. מאז הגשת התביעה נערכו מספר חוות דעת ע"י פרופ' וולפין בהן נקבע כי אין קשר לא של גרימה ולא של החמרה בין החבלה משנת 88 לכאבים בצוואר (חוות דעת מיום 15/5/95). בהסתמך על חוות מיום 15/05/95 נדחתה תביעתו בהעדר קשר בין מצבו הנטען לתאונה משנת 1988, כאמור בהחלטת קצין התגמולים מיום 18/6/95, מיום 15/04/07, 15/08/07 , 23/06/08 ומיום -12/03/09. חוות הדעת מטעם הצדדים מטעם המערער הוגשה חוות דעת ד"ר קליגמן מיום 11/01/07: לפיה קיים קושי בכימות הנזק כאשר מדובר בשתי תאונות. עם זאת, במקרה שלפנינו בתאונה שבצבא, מדובר בתאונה בעלת עוצמה גדולה יותר באופן משמעותי בהשוואה לתאונה המאוחרת משנת 1994. בתאונה בצבא המערער היה ברכב שהתהפך מספר פעמים עם הוכחה ברורה של מכת ראש וללא ספק גם פגיעה בלתי ישירה בעמוד שדרה צווארי. מנגנון חבלה זה מגמד באופן משמעותי את מנגנון החבלה של "צליפת שוט" קלה משנת 1994. יתרה מכך, תלונותיו של המערער לאחר התאונה בצבא היו משמעותית יותר. לאחר התאונה בצבא היו סימנים של רדיקולופתיה ליד שמאל, דבר המעיד על גירוי שורשי כתוצאה מהחבלה. מנגד, בתאונה משנת 1994 אין סימנים אובייקטיביים ולא סובייקטיביים על פגיעה בעמ"ש צווארי. חיזוק לכך שקיימת חשיבות מרובה למנגנון החבלה ניתן לקבל בספרות המקצועית. מטעם המשיב הוגשה חוו"ד פרופ' וולפין (למעשה 4 חוות דעת/השלמות) בחוות הדעת מיום 15/05/95 כתב המומחה כי המערער נפגע בתאונת דרכים במסגרת שרותו הצבאי ב- 31/7/88 בה סבל מכאבי צוואר. לאחר חודש החלים לחלוטין ואין כל תיעוד ביחס לכל מעקב עד 2/1/94 עת נפגע בתאונת הדרכים המאוחרת, בה סבל מ"חבלת שוט" לצוואר, ומאז סובל מכאבים והגבלות בתנועה. לאור זאת, אין לדעתו כל קשר בין מצבו כיום ובין התאונה בצבא מ- 31/7/88 ממנה החלים לחלוטין, וללא כל בעיות רפואיות עד ל-1994. כאבי הצוואר שיש לו כיום קשורים לתאונה המאוחרת מיום 2/1/94 במסגרת אזרחית. בחוות דעת מיום 15/04/07 בה מתייחס לחוו"ד ד"ר קליגמן הוא מציין: "לא מצאתי בחוות דעתו של ד"ר קליגמן שום טיעון המבוסס על הספרות רפואית לפיו החבלה מ-1988 שלא באה לידי שום ביטוי קליני כלשהו במשך 6 שנים, בהן היה חופשי לחלוטין מבעיה צווארית כלשהי, היא האחראית למצבו של התובע ב- 2007, ולא חבלת השוט לצוואר שקרתה לאחר כ-6 שנים (1994) ואשר לאחריה סבל מכאבים והגבלות צוואר זמן ממושך". בחוות הדעת מיום 23/06/08 כותב כי אין שום רישום ולו יחיד על בעיות צוואריות במשך מספר שנים מאז התאונה הראשונה ועד לשניה ב- 1994, כלומר הדבר מעיד על החלמה מלאה כבר חודש לאחר התאונה מ- 1988. לכן אין שום בסיס לנרשם בחוות דעתו של ד"ר קליגמן לפיה התאונה מ-1988 (אשר לאחריה החלים לחלוטין תוך חודש ימים), היא הגורם האחראי העיקרי למצבו כיום, וזאת בשיעור של 80%". ובחוות הדעת מיום 12/03/09 מבהיר שוב: "בתאונה מ-1988 נגרמו לתובע כאבי צוואר במשך חודש בלבד ומאז במשך שנים לא נרשמו תלונות דומות במשך 5 שנים, לכן ברור שהארוע מ-1988 גרם לפגיעה קלה מאד שהחלימה לחלוטין לאחר מספר שבועות. חבלה רצינית בצוואר היתה גורמת לרצף של תלונות על כאבים והגבלות תנועה של הצוואר עם תיעוד על שימוש בתרופות לכאבים, הפניות חוזרות לטיפולי פיזיוטרפיה או טיפולים אחרים. כלומר האירוע מ-1988 גרם לפגיעה קלה מאד שהחלימה לחלוטין לאחר מספר שבועות, ושלא באה לידי ביטוי קליני במשך 5 שנים בהם היה חופשי לחלוטין מבעיה צווארית כלשהי". הכרעה הצדדים ויתרו על חקירות עדים ומומחים והגישו סיכומים על סמך החומר שבתיק. לאחר שעיינו בחוות הדעת הרפואיות, בתיק הרפואי ובטענות הצדדים, אנו מחליטים לקבל את הערעור באופן חלקי. המערער נפגע בשתי תאונות דרכים. הראשונה בעת שירותו הצבאי והשניה לאחר שחרורו מהשירות. בשתיהן ישנן חבלות ישירות או בלתי ישירות לעמוד השדרה הצווארי. בתאונה בצבא מדובר בהתהפכות בה ע"פ התיעוד הרפואי נחבל בראש ובכתף שמאל עם רגישות בעמוד שדרה צווארי. בתאונה המאוחרת נפגע מאחור במנגנון צליפת שוט. בלט הדיסק שהודגם בבדיקת ה- CT ב- 2003 הוא ממצא הקיים ב-30% מהאוכלוסיה ללא קשר לתלונות בדבר כאבי גב ובד"כ נהוג לסבור כי בלט דיסק, להבדיל מפריצת דיסק, לא נגרם כתוצאה מטראומה. כך בעניננו, לא מצאנו לייחס לו חשיבות גדולה. לאחר התאונה בצבא מיום 31/07/88 המערער נבדק בבית החולים הדסה, עם סימני חבלה בכתף שמאל, ותלונות בדבר רדימות ביד שמאל, הוא טופל שמרנית. מאז אין תיעוד רפואי עד ליום 02/01/1994 כשנפגע בתאונה המאוחרת. מאידך, גם לאחר התאונה המאוחרת אין תעוד להמשך טיפול. בתאונה בצבא הפסיק אמנם המערער לקבל טיפול כעבור חודש ואין "המשך טיפול" ברם הטיפול שקיבל באותו חודש והתלונות לרבות רדימות ביד שמאל מתיישבת עם פגיעה עצבית כתוצאה מחבלה בחוליות הצוואר. העובדה שאין המשך טיפול לא מלמדת בהכרח על הפסקה במיחושים. גרסתו של המערער בתצהיר לפיה בסמוך לאחר התאונה החל לסבול בהדרגה מהגבלת תנועות בעמוד שדרה צווארי אך משנאמר לו כי אין מזור לכאביו וכי אין טיפול רפואי אורטופדי שניתן לתת לו על מנת "להחזיר מצב לקדמותו", הפסיק את הטיפול, עשויה להתיישב עם השכל הישר וניסיון החיים. ניתן לומר, כידיעה שיפוטית כמעט, שמיחושי הגב והצוואר הינם רעה חולה שמי שלוקה בהם נאלץ בעל כורחו, ובהיעדר פתרון רפואי משביע רצון, לחיות עמם ולהתמודד עם הסבל ללא טיפול מיוחד. בכל הכבוד לחוות דעת מומחי הצדדים המייחדים את הנכות כל אחד לתאונה שאינה באחריות מזמין חוות הדעת ממנו, הנכות היא אחת ונראה לנו בנסיבות הענין כי לא ניתן לערוך הפרדה ולייחס באופן דיכוטומי את מלוא הפגיעה לאחת מהן ולה בלבד ולומר בוודאות כי השניה חסרת כל השפעה. נכון כי המערער הגיש תביעותיו לקצין התגמולים רק לאחר התאונה המאוחרת, ברם אין להסיק מכך בהכרח שלפני כן לא סבל מכאבים הנובעים מהתאונה הראשונה. עוד נציין כי בניגוד לממצאים לאחר התאונה בצבא של רדיקולופתיה ליד שמאל, דווקא בתאונה המאוחרת אין ממצאים אובייקטיבים לפגיעה צווארית. בתעודת חדר מיון מיום 2/1/94 נרשם כי בצילום צוואר אין לראות שינויים חבלתיים וכן נרשם במסמך מינואר 94 ע"י ד"ר בשארה כי בבדיקה אורטופדית ונוירולוגית, ב.מ.פ, וכך גם ברישום מ-26/1/94. אגב, כפי שציינו לעיל, זה גם התיעוד היחיד (דהיינו לכל היותר שני ביקורים לביקורת) אחרי התאונה המאוחרת, דבר המעיד כי המערער לא הרבה להתלונן ולפנות לטיפולים לא אחרי התאונה הראשונה ולא אחרי השניה ואי המשך טיפול נכון ביחס לשתי התאונות כאחת באופן שאף צד לא יבנה מהחסר . העובדה שהמערער לא הגיש תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") בגין התאונה המאוחרת (כך לפי תצהירו) ואף לא הגיש דרישה ו/או לא קיבל כספים מחברת הביטוח בגין אותה תאונה מלמדת כי הוא, סובייקטיבית, לא סבר שמקור מיחושיו בתאונה זו אלא לכל היותר כי תאונה זו החמירה את מצבו בבחינת הקש ששבר את גב הגמל. במצב דברים זה נראה סביר שהתאונה המאוחרת לא גרמה לנכות אלא להחמרה. הלכה פסוקה היא בערעורי נכים כי במקרה של ספק, וכך הוא בעניננו בענין כימות אחוז הנכות וייחוסה לכל תאונה, ראוי שהספק יפעל לטובת המערער שתרם תרומתו למדינה בשירותו הצבאי. כפי נאמר בדא"נ 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן פ"ד נו(5) 732, 743: "אשר לחוקי הנכים - ובהם חוק התגמולים - גישת בית-המשפט היא, מאז-ומקדם, כי יש לפרשם ברוחב-לב ולא ביד קמוצה, מתוך רצון להיטיב עם הנכה ושלא להקפיד עמו. חוקים אלה ייעודם הוא להיטיב עם הנכה - בענייננו: עם נכי צה"ל - להיטיב ולגמול טוב למי ששירתו את המדינה ונפגעו בעת שירותם ובקשר עם שירותם, ועל דרך זה יפורשו ויוחֲלו". עוד נוסיף כי אם תקבע הועדה שהנכות נובעת מהתאונה המאוחרת וממנה בלבד, יִמָצא המערער קרח מכאן מכאן הואיל ויתקשה לקבל פיצוים לפי חוק הפלת"ד בשל העובדה שעלולה לעלות נגדו טענת התיישנות, ועל כן וגם מטעם זה ראוי לקבוע כי שתי התאונות הן שגרמו לנזק באופן בלתי ניתן להפרדה. הואיל וקשה כאמור לכמת את האחוזים ולשייכם במדויק לתאונות, ראוי לקבוע כי הנכות נגרמה ב50% כתוצאה מהתאונה בצבא ו-50% בתאונה המאוחרת, שאינה קשורה לשירות. אשר על כן אנו מקבלים את הערעור וקובעים כי התאונה בצבא מיום 31/7/88 גרמה למחצית הנכות בעמוד שדרה צווארי ממנה סובל המערער. המשיב ישא בשכ"ט עו"ד של המערער בסך 3,000 ₪ + מע"מ וישפה אותו בגין שכ"ט מומחה ששילם לפי קבלה שתומצא.צבאקצין התגמולים