קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת תביעת ביטוח לאחר מועד ההתיישנות: בפני בקשת הנתבעות לדחות על הסף התביעה כנגדן בשל התיישנות והשאלה העומדת לדיון היא שאלת תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). התובע, יליד 1987, נפגע בברכו הימנית במהלך משחק כדורגל שהתקיים במסגרת מחלקת הנוער של הפועל רמת גן ביום 26.12.02. הנתבעת 1 ביטחה במועד הרלוונטי את תלמידי בתי הספר בתחומי העיר תל - אביב בפוליסת תאונות אישיות לתלמידים בהתאם לחוק לימוד חובה, תש"ט - 1949. הנתבעת 2 ביטחה במועד הרלוונטי את מתאמני אגודת הפועל בפוליסת תאונות אישיות. התביעה דנן, תביעה לתגמולי ביטוח בהתאם לפוליסות, הוגשה ביום 14.6.09. אין חולק כי בהתאם להוראות חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 וחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות היא תקופה בת שלוש שנים מהיום בו מלאו לתובע 18 שנים, דהיינו, היה על התובע להגיש תביעתו לתגמולים על פי הפוליסות עד יום 29.12.08. התביעה לא הוגשה במועד אלא רק לאחר כששה וחצי חודשים מתום תקופת ההתיישנות. נוכח טענות הנתבעות כי יש לדחות התביעה על הסף בשל התיישנותה קבעתי כי שאלת ההתיישנות תידון תחילה ונשמעו ראיות בשאלה זו. התובע טוען בתצהירו כי לא ידע על קיום הפוליסות ולא קיבל כל הודעה על קיום הפוליסות אלא רק לאחר שאמו ספרה לו עליהן, ביום 12.3.09 לגבי הפוליסה אצל הנתבעת 1 וביום 7.6.09 לגבי הפוליסה אצל הנתבעת 2. הוא שיחק כדורגל באגודת הפועל במשך כ 4- 5 שנים, עד שנת 2004, אז נפגע בקרסולו. בחקירתו ציין כי במהלך כל התקופה הוא התגורר בבית הוריו, עם אמו, עד היום. להשלמת התמונה יש לציין כי אמו של התובע היא עו"ד בר- הדס, עו"ד העוסקת בדיני נזיקין, אשר מייצגת את התובע גם בתיק זה. עו"ד בר - הדס ציינה במסגרת מסמכים שהוגשו על ידה במהלך הדיונים בתיק כי ידעה על הפוליסה שנערכה אצל הנתבעת 1 אך לא הגישה תביעה כי המתינה לכך שהתובע יעבור ניתוח בברכו וכי לא ידעה על הפוליסה אצל הנתבעת 2 עד שנת 2009. עו"ד בר הדס לא הגישה תצהיר בתיק ולא העידה, כך גם לא אביו של התובע. התובע בסיכומיו טוען כי יש להחיל בעניינו את הוראות סעיף 8 לחוק התיישנות בדבר התיישנות שלא מדעת. נטען כי אמו של התובע לא ייצגה אותו אלא רק לאחר שנודע לו על הפוליסות ויש לערוך הפרדה בין פעולות אמו של התובע כאם וכעורכת דין. גם בהנחה שאמו של התובע ידעה או היה עליה לדעת על הפוליסות וגם בהנחה שטעתה בכך שלא ספרה לתובע עליהן, הרי שטעות זו נעשתה על ידי אמו של התובע כאמו ולא כבאת כוחו. נטען כי ידיעת ההורים אינה רלוונטית לעניין התיישנות שלא מדעת. סעיף 8 מדבר על ידיעת התובע ולא הוריו. לתובע זכות תביעה עצמאית ובלתי תלויה בזכות הוריו. כדי להגיש התביעה באופן עצמאי היה עליו לדעת בעצמו על קיום הפוליסות. ידיעת אמו אינה שוללת את תחולת סעיף 8. בענייננו, התובע לא ידע על הפוליסות אלא רק לאחר שאמו ספרה לו על כך. הוא לא העלה על דעתו את האפשרות שהיה מבוטח ולכן הסיבות לאי ידיעתו לא היו תלויות בו וגם בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע את הסיבות לאי הידיעה. לא קיימת חזקת ידיעת לגבי החוק האזרחי ולגבי הפוליסה אצל הנתבעת 1 שנערכה מכח החוק. הנתבעות לא הודיעו לתובע וגם לא להוריו ועל קיום הפוליסות ולא שלחו להם הפוליסות. הנתבעת 1 טוענת בסיכומיה כי אין חולק שאמו של התובע, המייצגת אותו בתביעה זו, ידעה אודות הפוליסה. גם אם התובע עצמו לא ידע על הפוליסה, הרי שעובדה זו נעלמה ממנו מסיבה שהייתה תלויה בו ו/או באמו, ובזהירות סבירה יכול היה למנוע אותה. התובע, מעת שמלאו לו 18 ועד שהגיע לגיל 21, במשך שלוש שנים, יכול היה לפעול למען בירור זכויותיו בבית הספר. התובע אינו מפרט מדוע לא פעל למען ברור זכויותיו ומדוע לא עשה דבר. התובע מסתפק בטענה סתמית כי לא ידע על הפוליסה ובכך אין די. היה על התובע לתת פרטים בדבר אותה "זהירות סבירה" אותה היה אמור לנקוט בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. התובע, למעשה, לא נקט כל פעולה, המינימלית ביותר, על מנת לברר את היקף הכיסוי הביטוחי, לא בבית הספר, לא בעירייה וגם לא באמצעות היוועצות עם אמו, עורכת דין העוסקת בתחום דיני הנזיקין. היוועצות עם עו"ד או פניה למוסד בו למד או לעירייה היא נקיטה בזהירות סבירה על מנת לברר זכויותיו - וזאת לא עשה התובע. עוד טוענת הנתבעת 1 כי התובע לא צרף תצהיר של אמו המסביר את מהות השיחה עמה, מדוע עניין התביעה עלה רק בשנת 2009 ובאלו פעולות נקט על מנת לברר את זכויותיו. נטען כי קבלת טענת התובע תביא למצב אבסורדי ובלתי מתקבל על הדעת בו יוגשו תביעות שהתיישנו בנימוק סתום של "לא ידעתי", וזאת בלבד. התובע לא הרים נטל ההוכחה המוטל עליו על פי סעיף 8 לחוק להוכיח את אי ידיעתו ופטר עצמו בתצהיר סתום. נטען כי מדובר בפוליסה מכח חוק והתובע אינו יכול לפטור עצמו בטענה סתמית של אי ידיעה, שעה שעסקינן בפוליסה מכח חוק. הנתבעת 2 טוענת אף היא בסיכומיה כי על התובע להוכיח שגם בזהירות סבירה לא יכול היה לדעת על עילת התביעה והתובע לא עמד בנטל. היה על התובע לצרף תצהיר של אמו המפרט כיצד נודע לה על הפוליסה ומתי. התובע לא הציג כל פרט של מידע אשר יש בו לשכנע כי פעל בשקידה סבירה על מנת לברר זכויותיו. לצד זכותו העצמאית לתביעה מהגיעו לגיל 18 קמה גם חובה לברר זכויותיו. אין מקום להתיר פרקטיקה של טענת הגנה מפני התיישנות רק מהסיבה של "לא ידעתי". מיום הגיעו לגיל 18 החוק מחזיק בו כמי שיודע לעמוד על זכויותיו ויכול לפעול למימושן. התובע לא טען כלל כי עשה דבר מה לברר זכויותיו ולא הוכיח כי פנה לגורם כלשהו על מנת לברר ולעמוד על זכויותיו. הקבוצה בה שיחק התובע בעת פגיעתו היא קבוצה מסודרת שקיימת עד היום, בה המשיך לשחק התובע לפחות עד שנת 2004 ולא הייתה כל מניעה שיפנה אליה. מדובר ביחסים "קרובים" והיה על התובע לפנות למועדון ולקבל מידע על זכויותיו. הטענה בדבר אי קבלת הפוליסה לא נטענה בכתב התביעה ועלתה לראשונה בסיכומים, מדובר בהרחבת חזית. לאחר שקילת העובדות הרלוונטיות וטענות הצדדים מסקנתי היא כי יש לקבל טענות הנתבעות ולדחות התביעה כנגד שתי הנתבעות על הסף בשל התיישנותה. הטענה היחידה אותה טוען התובע, כאמור, היא כי עומדת לו הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות. סעיף 8 קובע כי "אם נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום בו נודעו לתובע עובדות אלו". יש לזכור כי הנטל להוכיח קיומו של חריג המאריך את תקופת ההתיישנות מוטל על הטוען לתחולת החריג וראה ע"א 34/88 רייס נ' אברמן, פ"ד מד(1) 278; ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נב(1) 857. על מנת לחסות תחת החריג הקבוע בסעיף 8, אין די בכך שהתובע יוכיח כי לא ידע על עובדה המהווה את עילת התובענה, ובענייננו - קיום הפוליסות. בהתאם לתנאי הסעיף, על התובע להוכיח כי למרות שפעל בשקידה סבירה וראויה לא נודעה לו אותה עובדה ולא הייתה לו כל אפשרות לגלות עובדה זו בזהירות סבירה וראה: ע"א 244/81 פתאל נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673; ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861; ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד, פ"ד מה5) 365. המבחן המוצב בפני מי שמבקש להאריך את תקופת ההתיישנות מעבר לחוק הוא מבחן של פעולה אקטיבית: על הטוען לסייג להוכיח כי נקט ובצע פעולות של ממש, פעולות סבירות לגילוי העובדות הרלוונטיות. יש להוכיח כי בסופו של דבר לא הצליח לדעת על העובדות מסיבות שאינן תלויות בו. מי שפעל בחיבוק ידיים ובאופן פסיבי והמתין עד שהעובדות המהוות את עילת התובענה תגענה לידיעתו מעצמן, באופן אקראי וללא כל בירור אקטיבי מצדו - לא יוכל להסתמך על הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות. ומה בענייננו? התובע כלל לא טוען כי בצע פעולה אקטיבית כלשהי לצורך ברור זכויותיו. הוא טוען, בפשטות, כי באופן אקראי ספרה לו אמו, עורכת דין העוסקת בדיני נזיקין, במהלך שנת 2009, על שתי הפוליסות. הוא עצמו לא ערך כל בירור בעניין ולא התעניין כלל בזכויותיו. לא ברור מדוע ספרה לו אמו רק בשנת 2009 על הפוליסות ומדוע דווקא במועדים אלו, כאשר לפחות לגבי הפוליסה אצל הנתבעת 1 אין חולק כי הייתה לה ידיעה עוד קודם לכן ויכולה הייתה להגיש עבורו התביעה גם בתוך תקופת ההתיישנות, בדיוק כפי שעשתה בשנת 2009. לא הוגשו תצהירים מטעם הורי התובע שיסבירו מדוע רק בשנת 2009 נודע לתובע על הפוליסות, מה ההורים ידעו בדיוק לגבי שתי הפוליסות ואלו פעולות נקטו במהלך כל השנים בהן שימשו כאפוטרופסיו כדי לברר זכויותיו ולממשן. מלוא העובדות הרלוונטיות לא הובאו על ידי התובע בפני בית המשפט. איני סבורה כי ניתן לערוך הפרדה מוחלטת ומלאכותית בין ידיעת אמו של התובע ובין ידיעתו הוא, שהרי עד שמלאו לו 18 שנים אמו שימשה כאפוטרופסית שלו והיה עליה לפעול בשקידה סבירה לברר את מלוא העובדות הרלוונטיות וליידע את התובע בדבר עובדות אלו. לא ברור מה נעשה בשנים אלו. באשר לתובע עצמו - הוא לא העיד כי פנה בשלב כלשהו, ויש לזכור כי מעת הגיעו לגיל 18 עמדו לזכותו שלוש שנים, לבית הספר, לעירייה, לאגודת הפועל, לייעוץ מקצועי כלשהו או לאמו, עמה הוא מתגורר כל השנים על מנת לברר זכויותיו. התובע מודה כי ישב בחיבוק ידיים עד אשר באופן אקראי ובמועד שרירותי לגמרי, מבלי שהוא נקט כל פעולה יזומה בעניין, נודע לו מאמו על הפוליסות. התובע לא הוכיח כי נמנע ממנו לברר את העובדות הרלוונטיות בתוך תקופת ההתיישנות ולא הוכיח כי פעל בשקידה סבירה כדי לברר זכויותיו בתוך תקופת ההתיישנות. סביר בעני, ואיני סבורה כי מדבור בחובה נוקשה וחמורה מדי, כי מי שנפגע תאונה וסבור כי נגרם לו נזק גוף, ינסה לבדוק, בתוך זמן סביר מאז פגיעתו, את זכויותיו אצל הגופים במסגרתם נפגע, כאשר אדם סביר מודע לקיומם של ביטוחים שונים הקיימים לתלמידים בכלל ובמסגרת פעילות ספורטיבית בפרט. בעניין דומה פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"א (ת"א) 2071/99 שמיר נ' כלל, 15.5.00: "כאמור תמימי דעים כולם כי המערער אכן לא ידע על היותו מוטב על-פי הפוליסה משום שלא ידע על קיומה כלל. ידיעתו של המערער על הפוליסה היא פועל יוצא של היוועצות אצל עורך הדין. משום כך הדעת נותנת כי אילו היה פונה עוד לפני כן אל עורך דין היה יודע קודם לכן על קיומה של הפוליסה. פנייה להיוועצות אצל עורך דין, או פנייה למוסד שבין כתליו נפגע המערער, היא בגדר פעולה מתבקשת שעל הנפגע בתאונה לנקוט בזהירות סבירה כדי לברר את זכויותיו...כמו כן אין תימוכין בחוק לכך שמרוץ ההתיישנות יחל רק לאחר שהקטין יפנה להתייעץ באשר לזכויות העומדות לו עקב הפגיעה...". גם חברתי השופטת טולקובסקי פסקה בעניין דומה כי הוראות סעיף 8 אינן מתקיימות מקום בו התובע, לאחר הגיעו לגיל בגרות ובתוך תקופת ההתיישנות, לא פנה לייעוץ משפטי לגבי זכויותיו על פי הפוליסה, נודע לו על זכותו רק לאחר שקיבל ייעוץ מדודו, עורך דין, במועד אקראי והוא הגיש תביעתו ששה ימים לאחר תום תקופת ההתיישנות (ת.א. ת"א) 17203/05 רודבסקי תומר נ' כלל, 14.10.10). גם בת.א. (ת"א) 25465/03 קרן נורית נ' כלל חברה לביטוח, (21.11.06) פסק בית המשפט בנסיבות דומות כי "יכלה התובעת והוריה בזהירות סבירה לברר את היקף הכיסוי הביטוחי. די בהפניית שאלות לגורמים הרלוונטיים בבית הספר או לבקש לעיין בפוליסה האמורה כדי לדלות את העובדה כי קיים כיסוי ביטוחי...לא הוכחה כל פעולה לפיה ניסו התובעת או מי מטעמה לברר את היקף הכיסוי הביטוחי. משלא הוכחה נקיטת פעולה אקטיבית לא די בטענה כללית לפיה לא ידעו על קיום הפוליסה וההיקף הביטוחי הטמון בה...לו הייתה התובעת מבררת זכויותיה לאחר התאונה ובסמוך לה, ובמהלך תקופת ההתיישנות עם גורמים מקצועיים כגון עורך דין כפי שעשתה מאוחר יותר, הייתה יכולה לגלות עובדה זו בזהירות סבירה ובקלות". והדברים מקובלים עלי ותקפים לענייננו. לפסיקה דומה נוספת ראה גם: ת.א. (ת"א) 62240/04 ספינזי נ' עמל, 7.7.09; ת.א. (ת"א) 34952/03 כלל נ' סנה, 5.1.04. החובה לברר העובדות, בנסיבות העניין שבפנינו, אף אינה מכבידה ואינה קשה, מקום בו התובע נהנה משירותי ייעוץ משפטים זמינים ורצופים על ידי אמו עמה התגורר כל העת. התובע מפנה בסיכומיו לשני פס"ד בהם התקבלה הטענה בדבר תחולת סעיף 8, ע"א (י-ם) 2576/08 כלל נ' קוממי 5.2.09 ו - ת.א. (י-ם) 2454/05 עזבון המנוח עלואן נ' ביטוח ישיר, 18.10.07. איני סבורה כי יש להקיש משני פסקי דין אלו לענייננו. בשני פסקי הדין דובר על תביעת עיזבון במסגרתה טענו ההורים כי באותן נסיבות לא ידעו ולא יכלו לדעת על קיום ביטוח תאונות אישיות לתלמידים. בענייננו - מדובר בתביעת התובע עצמו לאחר בגרותו ובכל מקרה אין חולק כי אמו של התובע ידעה על קיום פוליסת תאונות אישיות לתלמידים והתובע יכול היה, ללא מאמץ מיוחד, לקבל ממנה מלוא המידע הרלוונטי בתוך תקופת ההתיישנות. המסקנה כי אין להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות בענייננו מתחזקת גם לאור כך שדיני ההתיישנות "באים לצור איזון עדין בין האינטרסים הלגיטימיים של הניזוק לבין האינטרסים הלגיטימיים של המזיק, תוך שמירה על אינטרס הציבור...איזון עדין זה מופר, כאשר המפתח לתחילתה של תקופת ההתיישנות ניתן בידיו של הניזוק" (ע"א 220/84 אגיוב נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ(1) 528). והרי, אם תתקבל טענת התובע, כי עצם אי הידיעה על זכאות על פי פוליסות, כאשר הנפגע יושב בחיבוק ידיים ואינו פועל באופן אקטיבי לברר זכויותיו, תאריך באופן אוטומטי את תקופת ההתיישנות, הרי תמיד יוכל הנפגע, גם עשרות שנים לאחר מועד הארוע ולמעשה, ללא כל הגבלת מועד, לטעון כי כלל לא ידע על הפוליסות בתוך תקופת התיישנות וכי פנה רק עתה, באיחור, במועד אקראי ושרירותי התלוי רק בו, להתייעצות. כך יינטל, בפועל, התוקף מדיני ההתיישנות, שהרי תמיד המפתח להארכת התקופה יהיה בידי התובע, בהתאם למועד בו יחליט לפנות להתייעצות בדבר זכויותיו. לאור כלל האמור, אני קובעת כי דין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנותה. התובע יישא בהוצאות הנתבעות, כל אחת מהן, בסכום של 1800 ₪ בתוספת מע"מ. פוליסההתיישנות תביעות ביטוחהתיישנותתביעת ביטוח