הדלפת מכתבים לעיתונות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת לשון הרע בגין הדלפת מכתבים לעיתונות: עסקינן בתביעת לשון הרע אותה הגישה מורה לאמנות, אשר נקלטה לשנת הלימודים תש"ס כממלאת מקום, בחטיבת הביניים שבבית-הספר עמ"ל שבנהריה (להלן: "בית-הספר" / "עמ"ל"). אומר כבר עתה, ועל כך ארחיב גם בהמשך, כי הוכח בפני שהתובעת החלה ללמד בבית-הספר בניגוד להוראות תקשי"ר עובדי ההוראה האוסר העסקת קרובי משפחה באותו מוסד חינוכי, בעוד מנהלת בחטיבת הביניים בבית-הספר הינה אחותה, הגב' זהבה רונן. התביעה הוגשה כנגד הנתבעים 1-5 - עיתון "כל הצפון" ידיעות תקשורת בע"מ (להלן: "העיתון"), עורך העיתון, כתבת העיתון והעורכים הראשיים - זאת בהתאמה, בגין פרסום 3 כתבות, אשר לטענת התובעת יש בהן משום לשון הרע, וכן כנגד הנתבעות, 6 ו-7, אברמוביץ רבקה ואוצ'ניק ליאורה, מורות לאומנות בבית-הספר, וכנגד הנתבעת 8, הגב' חיה אקסלרוד, רכזת המגמה בחטיבה העליונה, זאת בגין מכתבים שכתבו לנמענים שונים במערכת ושאף צוטטו באחת מן הכתבות. טענות הצדדים בקצרה לטענת התובעת היא הגיעה ללמד בבית-הספר על רקע אי-שביעות רצון מתפקוד צוות האומנות בביה"ס והיא מונתה על-ידי כל הגורמים המוסמכים במשרד החינוך. לגישתה, בכתבות ובמכתבים פורסמו דברים אשר עלולים היו להשפיל אותה בעיני הבריות או לעשותה לשנאה, לבוז או ללעג, בשל מעשים ו/או תכונות שיוחסו לה, וכן אף עלולים לפגוע במשרתה ומקצועה. לטענת הנתבעים 1-5, הפירסומים אינם עולים כדי לשון הרע, ולחילופין חוסים הם תחת ההגנות של אמת הפרסום ותום-הלב. לטענת הנתבעות 6-8, אין באמור במכתביהן לשון הרע, ולחילופין חוסות אף הן תחת ההגנות שבסעיף 15 לחוק. האם בלשון הרע עסקינן? המסגרת המשפטית בתביעת לשון הרע, על כפות המאזניים עומדים שני ערכים מתחרים, הזכות לשם טוב מחד וחופש הביטוי מנגד. כבוד השופט ברק תיאר את חשיבות שם האדם בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פד"י מג(3) 840, 856 במילים הבאות: "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר". כמו כן, הוסיף כי זכות זו של אדם לשמו הטוב מהווה ערך מורכב ומקיף ה"כולל בחובו בין השאר את האינטרס לכבוד אישי, לגאווה אישית ולהכרה אישית בין בני אדם. הוא משתרע על יחס הכבוד וההערכה כלפי האדם מן הסובבים אותו". מנגד, עקרון חופש הביטוי הוכר כעקרון על הבא לאפשר ליחיד להגשים עצמו, לסייע בחשיפת האמת, ולהבטיח משטר דמוקרטי תקין המבוסס על חילופי דעות. על עקרון זה נאמר כי הינו זכות יסוד חוקתית של כל חברה מתוקנת ממנה נגזרות יתר החרויות (בג"צ 75/53 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז, 871). בעבר, רווחה הגישה כי אין להעדיף מראש את חופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב, אף שהנפגע משמש בתפקיד ציבורי והפרסום נוגע לעניין ציבורי. עם השנים תפסה את מקומה הגישה לפיה אמנם אין לחופש הביטוי מעמד של זכות על, אך ראוי להקנות לו יתר משקל כאשר מדובר בפרסומים בעניין ציבורי הנוגעים לאנשי ציבור (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607). כן ראה דבריו של השופט ברק בפרשת אבנרי נ' שפירא לעיל: " גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי. ... הנה כי כן, באיזון הראוי בין חופש הביטוי בכלל וחופש הביטוי בעניין ציבורי בפרט מזה, לבין השם הטוב בכלל ושמו הטוב של איש ציבור בפרט מזה, יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בענייני ציבור הנוגעים לאנשי ציבור". סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 קובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול: (1) להשפיל אדם בעיני הבריות, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; כבוד השופט ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', ניתח השלבים בבואנו לבחון קיומה של לשון הרע כדלקמן: "9. ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר, בעמ' 109). בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק .... בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: "האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות" (פרשת אמר, בעמ' 520). כך האיזון שולט על קביעת הגדרתם של הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים". המבחן להיותו של פרסום בבחינת לשון הרע הינו מבחן אובייקטיבי. המבחן כרוך בבדיקת משמעות הדברים עפ"י המובן שעשוי ליחס להם האדם הסביר. אין כל חשיבות לשאלה האם המפרסם התכוון או אפילו היה מודע לכך שהפרסום עלול לפגוע בנפגע. באותה מידה, אין כל חשיבות לשאלה, האם הפרסום נתפש כפוגע בעיני הנפגע או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' אילה חסון, פ"ד נו(2)607). השופט בוחן את הפרסום דרך עניו של האדם הסביר, כיצד הוא היה מבין את דבר הפרסום. על פי המבחן האובייקטיבי, נבחנת ההשפעה שיש לאמירות על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור. לעניין זה ראה גם ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא (2) 281, 293, שם נאמר כדלקמן: "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות... איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו...". הרקע טרם אנתח את הפרסומים, הכתבות והמכתבים, בחרתי להעלות מספר נקודות רלוונטיות אשר הוכחו בפני במהלך הדיון: ראשית, הוכח כי התובעת הועסקה בניגוד להוראות התקשי"ר. די בהודאתה של הגב' זהבה רונן בדיון מיום 05.06.06 לפיה "... הרגשתי כזה ביזיון וכזאת עוגמת נפש שאני מעסיקה (את התובעת ש.ש.) בניגוד לחוק". עולה מן העדויות כי לא ניתן אישור חריג להעסקת קרובים. לדברי המפקחת, רק בדיעבד נודע לה שהתובעת לימדה בחטיבה אותה ניהלה אחותה. לדברי המנהלת, היא כלל לא מודעת לאיסורים בחוק. אף מעדותו של מר וסרמן עולה כי אם היה יודע שתהיה זיקה בין האחיות, היה מבקש למנוע זאת. נסיונות מצד התובעת להראות תחילה כי הועסקה בחטיבה א' ולא בחטיבה ב' אותה ניהלה אחותה עלו בתוהו, ראה עדותה של המפקחת תרצה יום טוב מיום 16.10.05 - "אתה אומר שבפועל היא עבדה גם בחטיבה ב' ואני משיבה שהיא עבדה גם בחטיבה ב' ... זה היה הפתרון של המנהל באותו זמן". לכך יש להוסיף כי התובעת אף העידה כי עבדה בשתי החטיבות (עמ' 11 לפרוט' מיום 23.10.07). סופו של יום, הוכחה כפיפות בפועל ומבלי שהונח בפני היתר מיוחד לחריגה מהוראות התקשי"ר. הן הניסיון להוכיח את הנחיצות שבהבאתה ללמד בבית-הספר עמ"ל נכשל. עולה מן העדויות כי לימודי האמנות בבית-הספר עמ"ל זכו להערכה רבה והתאפיינו באוירה טובה וחברתית (ראה סעיף 10 לתצהירה של המורה לאמנות דיתה אש, סעיפים 22, 28 לתצהירו של פנחס כרמלי המנהל הפדגוגי, סעיפים 14-18 לתצהירה של המורה חוה לביא - כל אלה תמכו בגרסתן של הנתבעות 6-8). כמו כן, אציין כי "במקרה" באותה התקופה נסגר בית-הספר היסודי בו לימדה התובעת טרם כניסתה לעמ"ל "להציל" את המצב. מעדותו של מר וסרמן עולה כי השיבוץ היה חיוני באותה העת וכן נעשה בגלל שבית-הספר בו לימדה נסגר ולא היה לה מקום עבודה (פרוט' מיום 20.12.07, בעמ' 13). הן מסעיפים 18-19 לתצהירה של הגב' אקסלרוד עולה כי הצטרפה לגב' זהבה רונן, על-פי בקשת האחרונה, לביקור בביה"ס בו לימדה התובעת, כאשר במהלך הביקור הודיעה הגב' רונן כי היתה רוצה לצרפה כמורה בעמ"ל. שנית, הוכח כי המנהלת, הגב' רונן, התערבה בעניינים לא לה, על מנת לקדם את אחותה. הוכחו יחסי כפיפות וקשרי עבודה בינהן. כך למשל, רונן חתומה על מסמך המאפשר לתובעת לעבוד שעות נוספות, על כך העידה המפקחת כי היתה ממליצה לה שלא לעשות כן (פרוטו' מיום 16.10.05, בעמ' 4). ובהמשך: "אם בסופו של דבר הועסקה 16 שעות בחטיבות הביניים אצל אחותה ו-8 שעות אצל עמיחי (מנהל חטיבה א' - הוספה שלי, ש.ש.) זה בניגוד להנחיותי". כמו כן מוצג נ/6 עניינו מכתב הוקרה לאחותה על נכונותה לעזור בהקמת תערוכה בחטיבה אותה היא מנהלת. דוגמא נוספת נמצא בתצהיר המנהלת רונן לפיה "לא אירגנתי סיורים כאלה למעט סיור של קבוצת תלמידים מהחינוך המיוחד ... וסדנת התובעת היתה טובה בהרבה להדגמה זו ומסיבה זו בלבד נבחרה לצורך זה" (עמ' 2 לתצהיר). וכן "... באירוע של תערוכת הישגים ... לא הושאר מקום לתצוגה לשרון ונאלצתי להתערב כמנהלת ...". די עד כאן כדי להוכיח כי הגב' רונן נהגה להתערב לטובת אחותה בעניינים שונים ודי באלה כדי להמחיש את תחושותיהן של הנתבעות, המורות הותיקות בבית-הספר. על רקע האמור לעיל יבחנו הפירסומים. בחינת הכתבות טרם הדיון בכתבות גופן, אל לנו לשכוח כי מדובר בעניין ציבורי. העסקת מורה בניגוד להוראות התקשי"ר. הנתבעים הצליחו להוכיח כי התובעת אכן הועסקה בניגוד להוראות, שכן עד לכתיבת שורות אלה, לא הוצגה בפני כל הוכחה לכך כי הגורמים המוסמכים במשרד החינוך אישרו את העסקתה. ואדגיש, במהלך הדיון הסתבר לי לצערי הרב כי כל ההתנהלות בבית הספר, היתה התנהלות אשר לא תאמה הליך תקין, מינהל תקין, והשיבוצים אשר נעשו בבית הספר, והצבת מורים או מורות ומנהלים לא תמיד היו פרי כישורים אלא קשרים. דברים אלה נאמרים בזהירות הראויה מאחר ולא כל הצדדים ששמם עלה ועל פניו נראה כי הועסקו שלא כדין, הופיעו בבית המשפט וציינו את דברם. אך בדבר התופעה דומני כי אין חולק. הכתבה מיום 07.07.2000 התובעת מצטטת מתוך הכתבה פרסומים אשר אינם נוגעים לה ישירות, כי אם לאחותה המנהלת. להלן דוגמאות מתוך סיכומיה (ההדגשות מן הסיכומים): הכותרת - "עסק משפחתי, מנהלת חטיבת הביניים בעמל נהריה מעסיקה את אחותה בניגוד לחוק". ובהמשך - "לטענת מורים בעמל, דוחקת המנהלת את רגליהם על מנת לקדם את אחותה על חשבונם. מזכיר ארגון המורים "חל איסור מוחלט על העסקת קרוב משפחה". מנהל המחוז המיועד "נעברה כאן עבירה" מנהל עמל "קיבלנו אישור להעסקת האחות". "לטענת אוצ'ניק ואברמוביץ: "דוחקת המנהלת את רגלי המורים האחרים על מנת לקדם את אחותה על חשבונם ...". אומר כבר עתה, כי עד כאן לא מצאתי ולו ביטוי שהוא בבחינת לשון הרע. המשמעות שיכול, לדידי, הקורא הסביר לתת לאמירות אלה הנה כי התובעת הועסקה בבית-הספר בו שימשה אחותה כמנהלת, תוך העדפתה על-פני המורות הותיקות לאומנות. הא ותו לא. בצדק טענו הנתבעים, כי ניתן היה לצפות שבגין אמירות אלה הגב' זהבה רונן היתה תובעת בגין לשון הרע, ככל שהן מייחסות לה את המעשים של העסקה בלתי חוקית והעדפת האחות וקידומה. בהמשך הכתבה מואזכר מכתבן של הנתבעות 6-7 מיום 25.06.00. ראשית, המכתב הועבר למערכת העיתון על-ידי מר הלמרייך, גורם שלא נתבע בתיק זה. שנית, התובעת מתייחסת בסיכומיה לציטוטים הבאים מתוך המכתב, בהם היא רואה פרסום לשון הרע, ואלו הם (ההדגשות מן הסיכומים): "מרכזת האומנות, ליאורה אוצ'ניק, שביקשה לתאם תוכנית לימודים בין שתי המורות המקבילות לאומנות, אתי שרון וריקי אברמוביץ', נתקלה בהתנגדות מצד שרון, ולא מצאה לנכון לשבת עם אברמוביץ'". "אתי שרון לימדה תכניות לימודים משלה ובכך נוצרו כפילויות". עוד צוין במכתב כי שרון ניסתה לפתות תלמידים כדי להרחיב את קבוצת האומנות שלה ולהאדיר את שמה בקרב ההנהלה, על גבה של המורה ריקי אברמוביץ'". "במקרה אחד אושר לתלמיד ללמוד רק אצל המורה אתי שרון למרות סירובה של ריקי לוותר על התלמיד". "לטענת שתי המורות, בתיאום עם אחותה המנהלת זהבה רונן, שוחררו תלמידים מן המניין כדי לעבוד בסדנה של שרון. בכך ראו המורים ניסיון לשיחוד תלמידים". "כל השנה, נטען, הוסתו תלמידים נגד אברמוביץ' וגם נגד המורה שנמצאת בשנת שבתון, והם הופנו למנהלת חטיבת הביניים, כדי שיתלוננו שהם אינם רוצים ללמוד אצל המורות האחרות". "שיין אירגנה עצומה ולקחה עדות בכתב מכל תלמיד ...". "עוד צויין במכתב, כי זהבה רונן ... דאגה במשך השנה להאדיר את שמה של אחותה בביקורים יזומים של מורים ותלמידים רק בסדנה של שרון. היא אף שלחה לה מכתב הוקרה על עבודתה. היא התעלמה באופן חד צדדי מעבודת המורה ריקי אברמוביץ'". "ב- 29.5 הוציאה רכזת כיתות ז' מהחטיבה של זהבה רונן, תלמידי אומנות משיעור כדי לתחקר אותם על ריקי אברמוביץ': ... כדי לאפשר את פיטוריה ולפנות מקום לאתי שרון". מודע אני לבעייתיות, לכאורה, שבחלק מאמירות אלה. אכן, למקרא השורות הבאות המצוטטות - "ניסתה לפתות", "ניסיון לשיחוד", "הוסתו תלמידים" - הקורא הסביר יכול להבין כי התובעת ניסתה לפתות ולהסית, לא בהקשר המיני כמובן, כפי שגם נטען, תלמידים לכיתתה. לכאורה, יש בדבר משום לשון הרע. ואולם, פרשנות הפרסום צריכה להיעשות על סמך הפרסום כולו, ולא רק על סמך חלקים ממנו. הרושם של הקורא מן התובעת מתקבל על סמך החשיפה לכלל הפרסום. לפיכך, למקרא הקטעים בלבד שצוטטו, יכול והקורא היה מיחס מעשים של הסתת תלימידים, ואולם, למקרא הכתבה מראשיתה ועד סופה, אני מאמין כי הקורא מבין שהדברים מצוטטים מתוך מכתבן של שתי המורות אשר חשו כי רגליהן נדחקות וכי העניין נכתב והועלה לצורך בירור עובדתי במסגרת בית-הספר. הכתבה לא מייחסת את המעשים הללו לתובעת, כי אם מציינת באופן ברור כי המורות הנתבעות מייחסות את ההתנהגות לתובעת. כמו כן, חיזוק לפרשנות זו אני מוצא בפסקה אשר חותמת את הכתבה ובה מצוטט מר זיגלמן במילים הבאות: "מה שיש בכל הסיפור הזה הוא מלחמה בין מורות ותיקות בבית הספר לבין מורה שהיא במקרה אחותה של מנהלת חטיבת הביניים. הן הרגישו כנראה מאוימות על ידה כיוון שהיא מורה טובה וחשבו שהיא באה כדי לנשל את אברמוביץ' מתפקידה. כל ההשמצות שלהן נגד אתי שרון הן לא עובדות, אלא רכילויות של ילדים...". לא זו אף זו, תחת הכותרת של "תביעת דיבה" מתחוור לקורא הסביר כי המורות הנתבעות קיבלו מכתב מעורך-דין בגין הוצאת לשון הרע בגין פרסום המכתב נשוא הכתבה. כלומר, הקורא, לאחר קריאת הכתבה במלואה, מבין כי הפרסומים אינם באים לקבוע עמדה כזו או אחרת על התובעת ולייחס לה את המעשים. נהפוך הוא, הכתבה מדגישה בהמשך ומעלה דעות מנגד כי יכול ומדובר בהשמצות בלבד מצד המורות. בכתבה מובאת בנוסף תגובתו של דובר משרד החינוך במחוז צפון, מר דוד גורלי, ממנה אנו למדים כי העניין נמצא בבירור וכי "... לא יאה לחרוץ משפט לפני שנערכה פגישה עם כל המעורבים בפרשה". ואל לנו לשכוח כי בבסיס העניין וכן בבסיס הכתבה עומדת העסקה בלתי חוקית ותוצאותיה ולאור זאת יש גם לפרש את הביטויים שהתובעת רואה בהם משום לשון הרע. אם כן, בניגוד לתמונה אותה ניסתה לצייר התובעת, הכתבה היתה מאוזנת, לא ננקטה בה עמדה, היא לא היתה מגמתית וניתן לראות כי נלקחו תגובות של הגורמים השונים במערכת, לכאן ולכאן. לא זו אף זו, אלא שבסיום הכתבה הובאו דבריו של מר זיגלמן, בפיסקה לא מבוטלת, בה הוא מגונן על התובעת. עד כאן, לא מצאתי כי יש בפרסומים אלה משום לשון הרע. בהמשך הכתבה ציטוטים נוספים שאינם קשורים במכתב לעיל ואשר התובעת ראתה בהם משום לשון הרע: "לדברי הלמרייך, שטיינברג טענה כי לא נתנה אישור להעסקת אתי שרון במוסד החינוכי בו מחזיקה אחותה זהבה רונן, בתפקיד ניהולי... ומי שטוען שיש לו אישור מטעה את כולם". גם בציטוטים אלה, של מר הלמרייך אשר התראיין לעיתון, לא מצאתי משום לשון הרע. כפי שהוא טען כי אין אישור העסקה, כך בהמשך מצוטטים דבריו של מנכ"ל בית-הספר, מר יוסי זיגלמן, לפיהם "התקבל אישור ממשרד החינוך להעסיק את שתי האחיות באותו מוסד חינוכי...". הכתבה מיום 14.07.2000 בציטוטים אליהם מפנה התובעת (ההדגשות מן הסיכומים): הכותרת: "מרכזת מגמת האומנות והעיצוב בעמל נהריה: "העסקת המורה אתי שרון היא חטא שהסתיים בפשע". אציין, כאמור לעיל, מדובר בחטאה של המנהלת, אחות התובעת. בכותרת משנה: "במכתב חריף תוקפת הרכזת את המפקחת ... שאישרה את קבלתה של אתי שרון, בניגוד לחוק ותוך מתן העדפות מהן לא נהנו מורים אחרים במערכת. העתקים מהמכתב נשלחו לגורמים שונים במשרד ולארגון המורים הארצי". גם ציטוט זה מייחס מעשים למפקחת והוא אינו נוגע לתובעת. "החטא הוא עצם עובדת העסקת האחות בבית הספר, בניגוד לחוק, והפשע הוא ... הוצא 'חוזה חיסול' נגד המורה ריקי אברמוביץ". ושוב, התובעת לא מאוזכרת. "עד היום אין אני יודעת אם ומה היא יודעת ורשאית ללמד" - הדברים נאמרו בהקשר של הפניית אצבע מאשימה למפקחת אשר עד למועד העסקת התובעת כלל לא פנתה לרכזת, ולטענת אקסלרוד בקשותיה לראות את תעודותיה של התובעת לא נשאו פרי. לאחר שהגב' אקסלרוד טוענת בפני המפקחת כי בכל שנות עבודתה כמפקחת לא יצרה עמה קשר ואף לא הכירה אותה בשמה, לפתע החלה לגלות עניין בקבוצות האומנות. הכתבת מצוטטת את דבריה כי "... לא בקבוצות האמנות מדובר אלא בחברתך, אתי שרון, אחותה של המנהלת זהבה רונן, ששובצה להוראה בחטיבת הביניים שלנו, כמורה מחליפה על פי המלצתך תוך מתן שעות פרסונליות ותקציב מיוחד לחומרים ולקישוט ששאר המורות לא זכו להנות ממנו". חיה אקסלרוד מציעה לד"ר יום-טוב להפסיק מיידית את העסקתה של אתי שרון בבית הספר". בהמשך הכתבה מובאת אמירה של יו"ר ארגון המורים בגליל המערבי, מר הלמרייך: "זוהי דוגמא לשחיתות ציבורית מובהקת". אם כן, הכתבה מגוללת את מכתבה של חיה אקסלרוד, מרכזת מגמת האומנות בבית-הספר, הממוען למפקחת על האמנות במשרד החינוך במחוז הצפון, דר' תרצה יום-טוב. למקרא הכתבה, אין ולו משפט אחד, המייחס אי אלו מעשים לתובעת. כל עניינו של המכתב, כפי תוארו בכתבה זו, הוא דבר העסקתה בניגוד לחוק ופועלה ומרצה של המפקחת בעניין זה וקידומו. לא מצאתי ולו קצה לשון הרע כנגד התובעת, על-פי המבחנים הנוהגים שציינתי לעיל. הכתבה מיום 21.07.2000 הציטוטים וכן ההדגשות מתוך סיכומי התובעת: "הכותרת: "ועדי המורים בעמל נהריה מתייצבים לימין המורות לאמנות". "ועדי המורים בחטיבות הביניים והעליונות ... רואים בחומרה את מחול השדים, המתרחש במגמה לאמנות ... הכוונה להתנכלות לשתי מורות לאומנות, ליאורה אוצ'ניק וריקי אברמוביץ. שהתריעו על העסקתה בניגוד לחוק של מורה אחרת לאמנות - אתי שרון אחותה של ...". לא מיוחסת כאן התנכלות לתובעת. הכתבה עוסקת באווירה הכללית שנוצרה בבית-הספר בעקבות הפרשה. היא אינה מייחסת לתובעת דבר. לא מצאתי כי דיווח זה הוא בבחינת לשון הרע. אם כן, פרשנות אובייקטיבית לכתבות בכללותן, ולקטעים שצוטטו בסיכומי התובעת בפרט, מביאה אותי למסקנה כי דין התביעה כנגד הנתבעים 1-5 להידחות. יתרה מכך, אף אם היית סבור אחרת בדבר פרשנות הפרסום, אציין כי הנתבעים 5-1 היו חוסים תחת הגנת תום-הלב שבסעיפים 15(2)ו- 15(3) לחוק איסור לשון הרע וכן לפי סעיף 16(א) לחוק: " 15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) ... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; .... 16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב". מדובר בעניין ציבורי חשוב ואך לגיטימי כי יסוקר בעיתונות. מצאתי כי בנסיבות אלה מוטלת על המפרסם חובה מוסרית והן חברתית להביא לשקיפות ולחשוף מהלכים ציבוריים לא כשרים, למען יראו ויראו. איני סבור כי בנסיבות העניין הפרסומים חרגו מתחום הסביר. התכתובת כפי שנמסרה בכתבות אותנטית, הובאה כלשונה ואין ספק כי מטרת הכתבות היתה להציג את ההתנהלות הבית-ספרית הכושלת ומכאן את תוצאותיה, ומבלי שננקטה עמדה לכאן או לכאן. אין חשיבות לטענה כי הכתבת לא פנתה אל התובעת לקבל את תגובתה. ראשית, היא דיברה עם המנהלת, אחותה של התובעת, אשר הדריכה אותה לא לעשות כן משום שאסור לה להתראיין. כך אמר לה מר זיגלמן. שנית, התובעת העידה כי היא מרוצה מתגובתו של דובר בית-הספר. מכל האמור לעיל ולאחר שקלא וטריא של כל הנסיבות אשר הוצגו במסגרת הדיון, אין מנוס מלקבוע כי התביעה כנגד הנתבעים 1-5 נדחית הן מן הטעם כי לא ראיתי בכתבות משום לשון הרע, ואם טועה אנוכי, סבורני כי עומדת לנתבעים ההגנות אשר אותם פירטתי לעיל. בחינת המכתבים מכתב הנתבעות 6-7 מיום 24.05.00 לועדי המורים בבית-הספר העתקים נשלחו ליוסי זיגלמן, מנהל ביה"ס, יעקב עמיחי, מנהל חט"ב א', זהבה רונן, מנהלת חט"ב ב', אילנה לייטנר, סגנית מנהל ביה"ס ולחיה אקסלרוד, רכזת אומנות. להלן הציטוטים, אליהם אתייחס בהמשך: "המורה הנ"ל (אתי שרון - ש.ש.) יצרה אוירה עכורה בתוך צוות האומנות, מסיתה תלמידים כנגד קולגות לעבודה, במטרה להאדיר את שמה, וכל זאת על מנת לדחוק מורות וותיקות אל מחוץ למערכת ולתפוש את מקומן". יצוין כי לפני שורות אלו נכתב "מועסקת כמורה מחליפה בבית הספר בשנת תש"ס מורה בשם אתי שרון, שהיא אחות של מנהלת חט"ב ב', זהבה רונן". ולאחריהן: "בשיחה ימסרו פרטים נוספים". (למכתב מיום 25.06.00 של הנתבעות 6 ו-7 למר דוד וסרמן, מפקח המחוז, אשר צוטט בכתבה הראשונה, אין התייחסות קונקרטית בסיכומים). מכתבה של הגב' אקסלרוד מיום 10.07.00 לדר' תרצה יום-טוב, המפקחת על האמנות במשרד החינוך. העתקים נשלחו לדר' דורון מור, מנהל המחוז, דוד וסרמן, מפקח מחוזי, דר' דניאלה זבידה, מפקחת כוללת, דר' חיים איילון, יו"ר רשת עמל, מאיר הלמרייך, נציג ארגון המורים, יוסי זיגלמן, זהבה רונן, עמיחי יעקב וועד המורים. הציטוטים חוזרים, בחלקם, ומובאים בניתוח הכתבה מיום 14.07.00 לעיל. התובעת מוסיפה בעמ' 7 לסיכומים דברים שהועלו במכתב, ומבלי שהיא מצוטטת באופן מדויק ממנו. אביא כאן את הדברים שנאמרו באופן ישיר ביחס לתובעת, שכן בכל היתר, המייחסים דברים ומעשים לגורמים אחרים, אין משום לשון הרע. כך בסיכומים: "במכתב זה מציינת המחברת - נתבעת 8 הגב' אקסלרוד: .... אתי שרון התנהגה בצורה מתנשאת אל אקסלרוד ואל צוות המורים ולא שיתפה פעולה עם הצוות. אתי שרון התעלמה מריקי אברמוביץ ומאקסלרוד ביחס לתאום תכנית לימודים ועסקה בנושאים שאינם שייכים לתכנית המיוחדת. .... שילובה של גב' שרון "תוך ניסיונות לדחוק רגלי אחרים הוא שייצר את האווירה העכורה כיום ...". הפשע - במקום לטפל בבעיה (הגב' אתי שרון) הוצא "חוזה חיסול" נגד ריקי אברמוביץ במכתב שלך המוזמן המגמתי ... על המורה ריקי אברמוביץ. .... הענייה ממעש מציעה להפסיק מיידית את העסקתה של הגב' שרון "דבר שיחזיר לנו את הכבוד האבוד והשקט הנפשי שכל כך דרוש לנו ...". למקרא המכתב כולו, לא מצאתי כי בביטויים אלה יש משום לשון הרע. מדובר בתכתובת פנימית של הגורמים הממונים על התובעת, בתחושות של מורות ומרכזת המגמה, אשר נכתבה במסגרת הבירור העובדתי. המכתב נכתב בתגובה למכתבה של המפקחת, אשר הפנה ביקורת קשה כלפי הנתבעת מס' 6, בין היתר נכתב בו כי המפקחת ביקרה מס' פעמים בסדנה שלה, בעוד עולה מן העדויות כי ביקרה פעם אחת בלבד, בביקור קצר מאוד. יצוין כי אף המפקחת העידה כי לא ביקרה בסדנאות של מורות אחרות (16.10.05, בעמ' 20). מאותו ביקור בודד וקצר הסיקה מסקנות ומבלי שבחנה כיאות ובבחינה מעמיקה את תפקודה של הנתבעת 6. אך לגיטימי בעיני כי מתוקף תפקידה תשלח הגב' אקסלרוד את המכתב, ויתרה מכך, אני מוצא לנכון כי אף מחובתה היה לפעול כפי שפעלה. כאמור, אין לנתק את הרקע והנסיבות שהביאו לכתיבת מכתבים אלה. מודע אני לבעייתיות הציטוטים מתוך מכתבן של הנתבעות 6-7 המייחסים מעשים כאלו ואחרים לתובעת, ואולם, הרקע הינו המינוי הבלתי חוקי של התובעת והעסקתה תחת כנפי אחותה וכן הדחתה של הנתבעת 7 מתפקידה כרכזת האמנות בחטיבות הביניים בביקור המפקחת מיום 22.05.00. עולה מן העדויות כי ביקור המפקחת היה "מפתיע" שכן לפני כן לא ביקרה ולא נכחה בישיבות בבית-הספר. אף לאחר שנטענו טענות כאלה ואחרות כנגד התובעת ובדבר האוירה העכורה שנוצרה, הטענות הגיעו לאזניים ערלות ויתרה מכך, המפקחת הציעה כי התובעת תמלא את מקומה של הנתבעת 7. מטבע הדברים מצב זה החריף את האוירה בבית-הספר. עוד יצוין כי התובעת, על-פי עדותה מיום 23.10.07 (בעמ' 19), שימשה גם כמדריכת מורים ועבדה אצל המפקחת יום-טוב 11 שנים. כלומר, התובעת שובצה ללימודים בבית-הספר עמ"ל על רקע היכרות קודמת את המפקחת. התרשמתי שההיכרות היתה גם חברית. כמו כן, על-פי עדות המפקחת מיום 16.10.05, היא זו שמעבירה תקציבים לבית-הספר. המפקחת המליצה למנהל להקציב סכום מהתקציב לבניית סדנה מדגימה (ראה בעמ' 19). בעדותה מיום 23.10.07 (בעמ' 19) נשאלה התובעת "האם נכון שקיבלת מהמפקחת יום טוב תקציב מיוחד לצורך האומנות?". על כך השיבה "כן". לאחר מכן הסבירה כי כל מורה רשאי לבקש להשתמש בתקציב, אך מהצלבת הנתונים עולה בבירור כי על-פי המלצת המפקחת ניתן לתובעת התקציב. כמו כן, על-פי עדותה, המפקחת לא ביקרה בסדנאות של מורות אחרות (16.10.05, בעמ' 20). אל לנו לשכוח כי מדובר בתכתובת בין הגורמים הרלוונטים המוסמכים בבית-הספר וכן במשרד החינוך. תכתובת זו נועדה לקרוא לאותם הגורמים לברר עובדתית את דבר העסקתה והמעשים המיוחסים לה ולכן הנתבעות 6-8 (ושוב יודגש כי במכתבה של אקסלרוד לא מצאתי משום לשון הרע) חוסות תחת הגנת תום הלב שבסעיפים 15(2), 15(3), 15(4), 15(8) ו-16(א) לחוק איסור לשון הרע, וזו לשונם: "15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: .... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; .... (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה. .... 16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.". המכתבים יצאו על רקע העסקה בלתי חוקית והם מהווים ביטוי לאוירה העכורה שנוצרה בבית-הספר, לתחושותיהן של המורות הותיקות ורצונה הלגיטימי של רכזת האומנות, הגב' אקסלרוד, להביא פתרון למצב העגום. כל אלה יצאו לאור לצורך בחינת ההתנהלות בכותלי בית-הספר ולא מצאתי כל פגם בדרך זו. המורות הותיקות לא מצאו כתובת בבית-ספרן, במקום עבודתן, ולא בכדי פנו לגורמים השונים ולא למותר לציין, לגורמים רלוונטיים. הגנת סעיף 15(2) - מחובתן של הנתבעות, החוקית-מוסרית-חברתית לפעול כפי שפעלו. רכיבי ההגנה עומדים להן כאשר לא נותר בי הספק כי כל אדם במצבן, קרי בנסיבות שתוארו, היה פועל באותו האופן. מחובתן המוסרית-חוקית-חברתית להתריע על העסקה בלתי חוקית והכל בקריאתן לבירור העובדות. התרשמתי מעדות הנתבעות 6-8 ומצאתיה עקבית, מהימנה ונתמכת בשאר עדויות. הגנת סעיף 15(3) - המורות פרסמו את המכתבים במטרה להגן על עניינן האישי שכן חשו מאוימות וחששו למקומן, וכפי הנראה בצדק. טרם שליחת מכתבן לוועדים, ביום 22.05.00, הודחה הנתבעת 7 מתפקידה כרכזת האמנות בחטיבות הביניים ומבלי שנכחה בישיבה זו. מר זיגלמן העיד כי הנתבעת 7 "תפקדה כמרכזת של אומנויות כלליות ואומנויות טכניות ועל כל הצד המנהלי גם של ציור, אם צריך לבצע רכישות של ציוד, חומרים. הדברים התבצעו דרך ליאורה". המפקחת הדיחה אותה משום שהיא אינה מורה לאומנות, זאת הגם שגורמים שונים במערכת העריכו אותה ואת פועלה מאוד. לנבתעת 7 לא ניתנה ההזדמנות להשמיע קולה. כמו כן, לאחר שליחת מכתבן לוועדים, בפגישה שנערכה בחדרו של מנהל בית-הספר, מר זיגלמן, הועלה עניין העברתה של הנתבעת 6 למוסד אחר. התרשמתי כי טרם שליחת המכתב לוועדים, לנתבעת 6 היה יסוד ממשי להאמין כי בכוונת המפקחת לפגוע במשרתה (ראה גם עדותו של מר זיגלמן בדבר חששה, פרוט' 30.03.08 בעמ' 81), ובהזדמנות אחרת העיד כי המפקחת אכן רצתה להעביר אותה מוסד, אך הוא התנגד לכך). הנתבעת 7 פוטרה בשנת 2004. מכתבה של הגב' אקסלרוד חוסה תחת כנפי הגנה זו שכן נכתב על-מנת להגן על צד שלישי. יתרה מכך, עולה מן העדויות והחומר בתיק כי קיים בסיס לטענות אשר הועלו כנגד התובעת. התובעת נעדרה מישיבות צוות האמנות ולא שיתפה פעולה עם הצוות (סעיף 23-24 לתצהירה של הגב' אקסלרוד). מצאתי את עדויות של הנתבעות 6-8, מר יעקב עמיחי, מנהל חט"ב א' (עמ' 44 לפרוט' מיום 27.02.08 שו' 19-22), מר פנחס כרמלי, המנהל הפדגוגי, והמורה דיתה אש (עמ' 61 לפרוט' 27.02.08 שו' 3) מהימנות. ראה גם עדות התובעת מיום 23.10.07 (בעמ' 23) על אודות תוכנית הלימודים שקיבלה מגב' אקסלרוד - "היא נתנה לי גיבוי (גיבוב ש.ש.) של דפים לא מסודר ... זה לא תכנית זה יקרה זבל...".(כך בפרוטוקול ש.ש.). התרשמתי וכפי העולה מן העדויות, התובעת אכן ניסתה לקדם את עצמה (על אף שהגיעה ללמד תחילה כממלאת מקום), במילותיו של מר זיגלמן "עשתה לעצמה יחסי ציבור" ולפי עדותו של מר עמיחי "אתי שרון מתחילת השנה ביקשה לקבוע איתי שיחה כל שבוע והיא סיפרה לי את מה שהיא עשתה ...". סעיף 15(8) - אין ספק כי בכתיבת שני במכתבים הללו היתה קריאה לגורמים הממוענים והמוסמכים לכך לבירור עובדתי ולהסקת מסקנות. התרשמתי כי מטרות המכתבים היו כשרות, להעמיד את אותם גורמים על המהלכים הבלתי כשרים והן על התנהגות התובעת, ולא במטרה להכפיש את שמה. חיזוקים לכך מצאתי בעובדה כי הנתבעות 6-8 הקפידו לשמור את העניין במסגרת הראויה ו"ההדלפה" לעיתונות התבצעה על-ידי מר הלמרייך, אשר על פי העובדות אשר עלו, עולה תמיהה מדוע בחרה התובעת לא לתובעו בתיק זה, וזאת כמובן מבלי לקבוע דעה כי תובענה זו היתה מתקבלת או היה בה ממש. אם כן, הנתבעות הוכיחו כי פרסמו את המכתבים לפחות במסגרת אחת ההגנות שבסעיף 15 והתרשמתי שהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות שתוארו ולכן חזקה כי הפרסום נעשה בתום לב. התובעת לא הוכיחה ולא הצליחה לייחס לנתבעות התנהגות חסרת תום-לב. אי-לכך התביעה כנגד הנתבעות 6-8 נדחית. מסקנות ביהמ"ש לא נותר בי הספק כי ההתנהלות בין כותלי בית-הספר היתה לקויה והיא אף קיבלה משנה תוקף על-ידי גורמים חיצוניים שהיה עליהם לפקח, לתקן ולהוות דוגמא לבאות. הגורמים השונים בבית-הספר ומחוצה לו, קרי גורמי הפיקוח, נכשלו בתפקידם, נהגו בניגוד להוראות התקשי"ר ובחוסר מקצועיות רבתי. נותר בי הרושם כי אף אחד במערכת לא ידע מימינו ומשמאלו והאחד ניסה לגלגל האחריות לפתחו של האחר. אומר, ומבלי לקבוע מסמרות, והעניין עלה בעדותו של מר זיגלמן, נראה כי התובעת אף חסרה התעודה הפורמאלית, קרי תעודת ההוראה (פרוט' מיום 30.03.08 בעמ' 99). אני פונה למשרד החינוך לערוך בחינה ממוקדת ובדיקה של אותם מהלכים בלתי תקינים, החל מחתימה לא כשרה על מסמכים - שהוגדרה לא אחת כ"טעות" מפי המפקחת- וכלה בניסיון להכשיר את אותם מהלכים. אציין כי הצדדים הוסיפו והעלו טענות, הן לעניין הגנות נוספות, אך לא מצאתי צורך לדון ולהכריע בכולן שכן די באמור עד כאן כדי להביא הסוגיה על פתרונה. לכך אוסיף כי מעבר לטענות אשר הועלו ונדונו בתיק זה, הועלו טענות רבות מן הגורן ומן היקב, והצדדים בחרו לנהל את התובענה באמוציות גלויות, ותחת נסיון להכפיש האחת את השניה, תחת המעטה של ניהול תובענה בבית המשפט. לא אחת נדרש בית המשפט לעשות את הצדדים ואף להפסיק את הדיונים בדרך שבה התבטאו הצדדים זה כלפי זה. חבל שאלה פני הדברים, וחבל שכך נראה בית ספר אשר אמור להיות נר לחינוך, ולילדים אשר לומדים ממוריו. התביעה נדחית במלואה. שקלתי את עניין ההוצאות, ולולא רציתי להשקיט במקצת את התנהלות הצדדים, הייתי פוסק הוצאות משמעותיות על דרך ניהול התיק ועל הדברים אשר עלו בו. אך החלטתי למען שמא שלום בית, להסתפק בהוצאות אשר אינן גבוהות יחסית לטרחה הרבה אשר טרחו הצדדים וטרח בית המשפט בתיק זה. התובעת תשלם לנתבעים 1-5, הוצאות בסך 5,000 ₪ וכן שכ"ט בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. כמו כן תשלם לנתבעת מס' 7 הוצאות בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 בתוספת מע"מ. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. התובעת תשלם לנתתבעות 6 ו-8 בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 בתוספת מע"מ. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. מסמכיםעיתונות