קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת תביעת רשלנות רפואית ללא חוות דעת: בפני בקשה שהוגשה ביום 27.11.07 לדחות או למחוק את התביעה על הסף, מאחר שלא צורפה לה חוות דעת רפואית, ולחילופין לקבוע כי לא אזדקק להוכחה של עניין שברפואה מטעם התובעת. בבקשה טוענת הנתבעת, בין היתר, כדלקמן: 1. התובענה היא לנזק גוף שמקורו ברשלנות רפואית. 2. לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית וזאת בניגוד ל קבוע בתקנות. 3. עפ"י תקנות 127 ו- 137 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - "התקנות"), על בעל דין המעוניין להוכיח עניין שברפואה, להגיש חוות דעת ומשבעל הדין אינו עושה כן, לא יוכל להוכיח עניין שברפואה. 4. התובעת לא הגישה בקשה מנומקת לה צורף תצהיר על מנת לפטור אותה מהגשת חוות דעת אלא טענותיה בעניין זה נטענו בדרך אגב בכתב התביעה, שם עתרה לשמור על זכותה לצרף חוות דעת, זכות שמעולם לא היתה לה. לבקשה צירפה הנתבעת פסיקה התומכת בטענותיה. ביום 17.12.07 הגישה התובעת תגובה ובה טענה בין היתר כדלקמן: 1. אין מוחקים או דוחים תביעה בשל אי צירוף חוו"ד רפואית. 2. לביהמ"ש הסמכות להאריך את המועד להגשת חוו"ד רפואית. 3. חלק מעילות התביעה נשענות על הכלל של "הדבר מעיד בעדו", שנבחן בסוף המשפט. 3. די בנזק שארע לתובעת כדי להראות על קיומה של רשלנות. התובעת גם היא ציינה פסיקה התומכת בטענותיה לגבי השיקולים לסילוק תביעה על הסף. ביום 1.1.08 הגישה הנתבעת תגובה לתגובת התובעת, בה טענה בין היתר כדלקמן: 1. אין לקבל את הטענה כי לביהמ"ש הסמכות לפטור מהגשת חוו"ד אלא רק כאשר מדובר על עצם הצורך בחוות דעת. 2. כשאין חולק לגבי הצורך בחוות דעת, לא מתקיימים אותם טעמים מיוחדים. כמו כן טעמים מיוחדים כאלה לא נתקיימו בעניינינו ובפרט כאשר התובעת ביקשה בכל מקרה ארכה של 90 יום להגשת חוו"ד. 3. לא כל נזק בהקשר הרפואי יש בו כדי להראות על רשלנות. 4. אין מקום להחלת הכלל של "הדבר מעיד בעדו" ללא הוכחת התנאים שבסע' 41 לפקודת הנזיקין. 5. אין קשר בין הכלל הקבוע בסע' 41 לפקודת הנזיקין לבין הדרישה לצירוף חוו"ד רפואית. 6. הבחינה לגבי קיומו של התנאי השלישי להחלת "הדבר מעיד בעדו" נעשית בסוף המשפט רק לאחר שבאו כל הראיות לפני ביהמ"ש. 7. חוות הדעת הרפואית היא שמקימה את עילת התובענה. לתגובתה צירפה הנתבעת פסיקה התומכת בטענותיה. בדיון שהתקיים בפני ביום 15.2.10, חזרו הצדדים על טענותיהם והתובעת הגישה פסיקה נוספת. לאחר שהסתבר כי למרות כל הארכות שניתנו לה, התובעת לא הגישה חוות דעת רפואית מטעמה, קבעתי כי אין מקום לאפשר לתובעת בשלב זה ולאחר שקיבלה הזדמנות לעשות כן, לקבל עוד הזדמנות להגיש חוות דעת וקבעתי את התיק להוכחות ליום 29.12.10. עוד קבעתי כי היה ואקבל את הבקשה לסילוק על הסף כי אז מועד ההוכחות שקבעתי יתבטל. הכרעה משקבעתי בהחלטתי מיום 15.2.10 כי אין לאפשר יותר לתובעת הגשת חוו"ד רפואית מטעמה, כל שנותר לדון בו הוא האם ללא חוות דעת, קיימת עילת תביעה לתובעת והאם יש לאפשר לה להמשיך בהליכי התביעה. לאור אי הגשת חוות דעת רפואית, ברור הוא שהתובעת לא תוכל להוכיח את הרשלנות הנטענת לנתבעת ולכן השאלה הנותרת היא האם ניתן להמשיך את הליכי התובענה בשאלה אחת ויחידה, האם יש להחיל את הכלל של "הדבר מעיד בעדו", לפי סע' 41 לפקודת הנזיקין, בעניינינו. זאת כאשר התובעת טוענת כי על הנתבעת יהיה להוכיח שלא התרשלה ולכן בדרך זו תוכל להוכיח את תביעתה. סע' 41 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".   השאלה שבמחלוקת בעניינינו מתייחסת לתנאי השלישי הקובע: "...ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה..". כלומר, על בית המשפט להיווכח כי אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה.... ורק אז על הנתבע הנטל להוכיח כי לא התרשל. בעניין זה נקבע בע"א 8587/07 אברהם אלמליח נ' האוניברסיטה העברית, תק-על 2009(4) 3310, בעמ' 3319, כדלקמן: "עוד טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בכך שלא יישם את הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הכלל האמור אף הוא אין בו כדי לסייע למערער במקרה דנן שכן הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין הנכס המזיק לבין הנזק נותר על כתפי התובע והכלל בעניין "הדבר מעיד על עצמו", אינו חל לגביו (ראו ישראל גלעד ואהוד גוטל, "על הרחבת האחריות בנזיקין בהיבט הסיבתי - מבט ביקורתי" משפטים לד(2) 385, 411-410 (2004))" (ההדגשות שלי - א.ב.). מהאמור לעיל עולה כי על התובעת הנטל להוכיח לבית המשפט כי אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה. בהעדר חוות דעת רפואית מטעמה של התובעת, באמצעותה יכולה היתה להוכיח את הדבר שהוא שאין חולק כי הוא עניין שברפואה, לא ראיתי כיצד תוכל התובעת להוכיח טענה זו, המהווה את התנאי השלישי לחלותו של סע' 41 לפקודת הנזיקין. מעבר לצורך עוד אוסיף כי לו חפצה היתה התובעת לקבל את הפטור מהגשת חוות דעת רפואית עפ"י הוראות תק' 127 לתקנות, היה עליה לשכנע את בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו. דע עקא כי התובעת לא הגישה בקשה מסודרת ומנומקת הנתמכת בתצהיר, לעניין הקשיים הכלכליים והקושי בהמצאת חוות דעת ולו כדי להראות טעמים מיוחדים כנדרש. ללא בקשה כזו, ממילא לא היה כל מקום להידרש לעתירה. ראה גם בעניין זה: בש"א (טבריה) 1769/06 ארקדי טנקילוביץ נ' אודט אמויאל ואח' תק-של 2007(1) 17789; ת"א (תל אביב) 35796/07 עמוסי רזיאל נ' פרופ' ליאור רוזנברג תק-של 2007(3) 20979; לאור כל האמור לעיל התביעה נמחקת בזאת. לאור האמור לעיל, ישיבת ההוכחות ליום 29.12.10 מבוטלת. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותחוות דעת