קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוצאות דין וטורח: כללי בפני תביעה שהגישה חברת הביטוח לחייב את המבוטחת לשלם לה דמי השתתפות עצמית בגין "הוצאות דין וטורח" שהוציאה לצורך הטיפול בעניינה של המבוטחת אגב תביעתו של צד שלישי כנגדה. אין מחלוקת כי הודעת צד ג' כנגד הנתבעת, המבוטחת, הוגשה ביום 1/6/1999 (נספח ב' לתצהיר גב' שובלי מטעם התובעת). אין מחלוקת כי בשלב מסוים של ההליך, נטלה המבטחת לידה את מושכות הטיפול בתיק, וייצגה את המבוטחת בהליך המשפטי (ר' למשל לפרוטוקול הדיון מיום 28/12/2005, בפני כב' השופט נ'. ישעיה בבית המשפט המחוזי בת"א, בת.א. 3246/98 - תביעת הצד השלישי; נספח לכתב התביעה). המבוטחת סבורה כי יש לחייב את הנתבעת בהשתתפות עצמית לפי הפוליסה הרלוונטית - המכונה פוליסה "לעסקים" ( נספח א' לתצהיר התובעת). הנתבעת טענה כי אין בסיס לחייבה בדמי השתתפות עצמית, וזאת מחמת שהודעת הצד השלישי הנ"ל נדחתה (ר' פסק דין מיום 28/12/2005). מכיוון שהודעת הצד השלישי נדחתה (וללא צו להוצאות), הביעה הנתבעת עמדתה כי לא מוטל עליה הנטל לשלם השתתפות עצמית. לשיטתה, החובה לשאת בדמי השתתפות עצמית צומחת רק מקום בו המבטחת נושאת בתשלום הנזק כלפי הצד השלישי. במקרה הנדון, תביעת הצד השלישי נמחקה, וממילא לא צמחה חבות המבטחת לשלם תשלום כלשהו לצד השלישי. מכאן הטענה אשר לפיה אין תכולה לדמי ההשתתפות העצמית. במישור הדיוני: מטעם התובעת הצהירה גב' חנה שובלי, פקידה במחלקת גבייה. מטעם הנתבעת הצהירה הגב' רחל ברנס, סמנכ"ל כספים. המצהירות נחקרו בפני. עם תום שמיעת הראיות, ב"כ הצדדים סיכמו בע"פ. להלן אדון בטענותיהם. דיון 3. השאלה הראשונה והמרכזית העומדת לדיון בהליך זה נסבה על חובתו של מבוטח לשלם למבטחת דמי השתתפות עצמית, מקום בו תביעת צד ג' שהוגשה כנגדו נדחתה (וללא צו להוצאות). בפן הנורמטיבי, הוראת החוק הרלוונטית שיש להזכיר מעוגנת בסעיף 66 לחוק חוזי הביטוח, התשמ"א - 1981. הוראת חוק זו קובעת לאמור: "ביטוח אחריות מכסה גם הוצאות משפט סבירות שעל המבוטח לשאת בשל חבותו והוא אף מעל לסכום הביטוח". 4. הוראת חוק זו מכירה בהוצאות המשפט כחלק מ"האירוע הביטוחי" נשוא חבותה של המבטחת בביטוח אחריות. יושם לב כי במקרה הנדון, אין מחלוקת כי סוג הביטוח שבו מדובר הוא ביטוח אחריות, שהרי המבוטחת נתבעה בגין אחריותה המקצועית כלפי הצד השלישי. סעיף 66 הנ"ל מגן על המבוטח מפני מצב שבו הוא צריך לשאת בהוצאות משפט. המלומד ש'. ולר עומד על הרציונאל שביסוד הוראת חוק זו: "לולא הסעיף, המבוטח היה עלול להיות מופתע מהצורך לממן את הוצאות המשפט בכוחות עצמו, על אף שהסיכון של חבותו כלפי אדם שלישי הועבר למבוטחת" (ש' ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 , כרך שני, ירושלים 2007, בע' 326). על הרקע הזה בא סעיף 66 הנ"ל וקובע כי ביטוח אחריות מכסה גם את הוצאותיו הסבירות של המבוטח, אשר הוא נאלץ לשאת בהן בשל חבותו כלפי הצד השלישי. 5. מכוח הוראת חוק זו, נובעת המסקנה הסבירה אשר לפיה: "מהחיוב הסטטוטורי שמכוחו נושאת המבטחת בהוצאות משפט, עולה שהגשת התביעה נגד המבוטח מהווה מקרה ביטוח המחייבות בתשלום השתתפות עצמית אם קיימת הוראה ברוח זו בפוליסה" (ספרו של ש' ולר הנ"ל, בע' 326). כמובן, דמי החיוב בהשתתפות עצמית הם תולדה של הפוליסה, כחוזה הנכרת בין חברת הביטוח לבין המבוטח. כמסמך חוזי, הוא משקף את היקף החיוב ותוכנו. כך יתכן שחברת הביטוח תפטור במקרים מסוימים את המבוטח מתשלום דמי השתתפות עצמית. 6. במקרה הנדון, קיימות לפוליסה הרלוונטית הוראות ברורות המחייבות את המבוטחת בתשלום דמי השתתפות עצמית. צילום של "הרשימה" וכן של "התנאים הכללים" בפוליסה, צורף כנספח לתצהיר מטעם התובעת. ברשימה, הפרק הרלוונטי מצוי בעמוד 4 שם נרשם כדלקמן: "השתתפות עצמית: 7000, מתייחס לפרק אחריות מקצועית". עיון בתנאים הכלליים מלמד כי ישנה שם הגדרה לגבי "השתתפות עצמית", כדלקמן (ס' 20 לתנאים הכלליים): "המבוטח נושא על עצמו את הסכום הראשוני המופיע בדף הרשימה מכל תביעה ומכל סכום של הוצאות העומדים לתשלום לפי פוליסה זו". 7. נמצא כי לפי הפוליסה דנא, המבטחת הטילה על המבוטחת - והמבוטחת נטלה על עצמה - תשלום של דמי השתתפות עצמית, וזאת בגין כל תביעה וכן הוצאות, העומדים לתשלום לפי הפוליסה. 8. ב"כ הנתבעת טען כי ישנם מקרים בהם הפוליסות מנוסחות באופן חד ובהיר יותר, וההוצאות מופיעות בצורה מפורשת (ר' ס' 17 לתצהירה של גב' ברנס, המפנה לפוליסה של חברת ביטוח אחרת, שם נרשם: "סכום ההשתתפות העצמית... יחול גם על תשלום הוצאות שהוצאו על ידי המבטח בגין הטיפול בתביעה..."). ואולם, העובדה כי ניתן לנסח את החיוב בהשתתפות עצמית בצורה בהירה וחדה יותר, אין פירושה כי הניסוח במקרה הנדון הוא לקוי. אמנם, מדובר בניסוח תמציתי וראוי היה לחדדו. יחד עם זאת, אין מדובר בפגם בפוליסה אשר עלול להוביל לתקלה של אי הבנה. המונח "הוצאות" מופיע במפורש בתנאים הכלליים של הפוליסה. זאת ועוד: הדעת נותנת כי המבוטח הסביר יבין ויפנים את דבר חובתו לשאת בדמי השתתפות עצמית, מקום בו המבטחת פועלת במקומו ומייצגת אותו בהליך המשפטי. ללא ייצוג מטעם המבטחת, היה המבוטח עצמו צריך לשאת בהוצאות למימון ייצוגו, על ידי עו"ד, ובכל אותן הוצאות שברגיל יש לשאת בהן לניהול ההגנה (כגון: שכ"ט מומחים, שכר בטלת עדים וכיו"ב). נמצא, כי כאשר חברת הביטוח מייצגת את המבוטח בהליך המשפטי, היא נוטלת על עצמה מימון של הוצאות אשר בהעדרה היו נופלות על המבוטח, והיה עליו להוציאן. במקרה כזה, יכול היה המבוטח לדרוש מהמבטחת לשלם לו את הוצאות המשפט "הסבירות" אשר הוציא. חברת הביטוח היתה צריכה לשאת בהוצאות אלה, ובמקרה כזה, נותר היה לה לנכות את דמי ההשתתפות העצמית. המצב אינו שונה, מקום בו המבטחת היא זו שנשאה בפועל בהוצאות המשפט. במקרה כזה, המבוטח לא נשא בהוצאות המשפט אלא המבטחת נשאה בהן במקומו. דמי ההשתתפות העצמית יפלו על המבוטח גם במקרה כזה. 9. הלכה ברוח זו נפסקה בשורה של פסקי דין. כך למשל, בת.א. (חיפה) 2221/99, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' מועצה מקומית עילבון, פסק כב' השופט י.כהן (פסק דין מיום 10.10.1999) כדלקמן: "אדם שביטח את נכסיו ואת אחריותו כלפי צדדים שלישיים אינו יכול להתעלם מנזק שנגרם לו רק משום שבסופו של דבר המבטח אמור לשאת בתשלומו מכוח חוזה הביטוח. המבוטח, על אף היותו מבוטח, חייב להתדיין ולטרוח כדי למנוע את הסיכון או להקטינו ככל האפשר... בהתייחס לביטוח אחריות, הרי שמבוטח שהוגשה נגדו תביעה על ידי צד שלישי, אינו יכול להזניח אותה רק משום שהמבטח ישא בתשלומה והוא חייב להתדיין כדי להוכיח שאינו אחראי...כדי להגן על המבוטח מחד, וכדי להבטיח כי יקיים חובתו לנסות ולהקטין את הנזק שנגרם לו מאידך, מורים דיני הביטוח האוניברסאליים ובעקבותיהם אף חוק חוזה הביטוח הישראלי, שהמבוטח יהיה זכאי לקבל מהמבטח אף את הוצאות הדין והטורח שהוציא באופן סביר כאשר נקט בפעולות להקטנת הנזק... אמנם, הפרקטיקה הנוהגת בישראל היא שבביטוח אחריות המבטח נוטל על עצמו את ניהול הגנת המבוטח... אך יש לזכור, כי למעשה המבטח מנהל את הגנת המבוטח עבור המבוטח ובמקומו... אין בפרקטיקה זו משום סתירה לעיקרון הוצאות הדין והטורח... שהרי הוצאות המשפט הם בסופו של דבר הוצאותיו של המבוטח...". 10. אני מפנה בהקשר זה גם לפסק דינו של כב' השופט ש' לבנוני, בת.א. (חיפה) 20378/06 הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' עיריית תמרה, מיום 29.7.2007. גם באותו מקרה פסק בית המשפט כי על המבוטח לשאת בדמי השתתפות עצמית, בגין הוצאות "דין וטורח" שהוציאה המבטחת, וזאת גם מקום בו התביעה כנגד המבוטח נדחתה. הרציונאל נעוץ בזה שיש לראות בעצם הנשיאה בהוצאות המשפט על ידי המבוטחת כמי ששירתה את המבוטח (ר' ס' 7 לפסק הדין). 11. ב"כ הנתבעת הפנה בהקשר זה לפסק דינו של כב' השופט י' אטדגי בת.א. 192377/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לביא (מיום 28.10.2003). ואולם, גישתו של בית המשפט שם נדחתה במפורש על ידי בית המשפט המחוזי בת"א בע.א. 2539/07 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' מאיירס שיווק (1981) בע"מ, מיום 29.10.2008. כב' השופט י' שנלר דחה במפורש את גישתו של כב' השופט אטדגי ופסק כדלקמן: "מעת שקמה החובה על המבטחת לשאת בהוצאות המשפטיות של המבוטח...ההשתתפות העצמית אינה מותנית בתוצאות ההליך המשפטי. לו יצויר כי המבטחת לא היתה נוטלת על עצמה את הייצוג, אלא משלמת למבוטח את הוצאותיו המשפטיות, שהוציא לשם ייצוגו על ידי מי מטעמו, אזי לכאורה, לית מאן דפליג כי רשאית הייתה המבטחת לנכות... את דמי ההשתתפות העצמית, וללא קשר לתוצאות ההליך. כך גם אם בחרה המבטחת ליטול על עצמה את הייצוג ולשאת ישירות באותן הוצאות משפטיות... משכך, ככל שההליך נוהל עד תומו, יהיה חייב המבוטח בדמי ההשתתפות העצמית, גם אם התביעה נדחתה" (בס' 28 לפסק הדין). יוער כי בית המשפט המחוזי אימץ בהילכתו את גישתו של כב' השופט לבנוני בעניין עיריית תמרה שהוצג לעיל. 12. סיכומה של נקודה זו: מעת שהמבטחת נטלה על עצמה לייצג את המבוטח בהליך כנגדו, הרי שהיא באה בנעליו. היא מוציאה את הוצאותיו המשפטיות. היא זו אשר צריכה לשלם למומחים, לעדים ולעורך דין. יש לראות בתביעה משום "אירוע ביטוחי" וההוצאות שהוצאו לצורך "דין וטורח" מחויבות בדמי השתתפות עצמית. 13. למען הסר ספק, אני דוחה את טענת הנתבעת אשר לפיה גובה ההשתתפות העצמית הוא בסך של 2,000 ₪ בלבד. ב"כ הנתבעת הפנה בהקשר זה לע' 5 ברשימה, שם נרשם כי ההשתתפות העצמית "לשאר הפרטים התקפים... תהא ההשתתפות העצמית לכל תביעה 2% לסכום הנזק ובכל מקרה לא תפחת מסך של 2,000.". הוראה זו אינה חלה במקרה הנדון. הטעם לכך נעוץ בזה שבכל הקשור לאחריות מקצועית חלה הוראה אחרת לפוליסה, אשר קובעת סכום של 7,000 ₪ כדמי השתתפות עצמית, וכפי שצוטט לעיל. מקום בו קיימת הוראה ספציפית, יש להעדיפה על פני ההוראה. 14. בנסיבות אלה, אני מקבלת את טענת התובעת אשר לפיה יש תחולה במקרה הנדון לדמי ההשתתפות העצמית, וכי על המבוטחת לשלם את דמי ההשתתפות העצמית הרלוונטיים (בסך 7,000 ₪), וזאת בגין ההוצאות שהוציאה המבטחת לניהול המשפט בהודעת צד ג' שהוגשה כנגד המבוטחת. 15. הנתבעת העלתה טענה נוספת שעניינה קיזוז. לדבריה, נאלצה לשאת בהוצאות למימון עו"ד מטעמה - עו"ד אהרון לוי, וזאת מחמת שתביעתה להפעלת הפוליסה נדחתה. הנתבעת הפנתה בהקשר זה למכתבי הדחייה שהוציאה המבטחת ביום 8.3.2001 (נספח ג' לתצהיר התובעת, וכן נספח א' לכתב ההגנה). בשני מכתבים אלה, הודיעה המבטחת כי לתביעה אין כיסוי ביטוחי. משכך - כך נטען - נאלצה הנתבעת לממן את הגנתה בעצמה. 16. אין בידי לקבל את טענת הקיזוז. הטעם לכך נעוץ בזה, שהמבוטחת פנתה לקבל ייצוג פרטי ועצמאי עוד בטרם פנתה למבטחת. עיון במסמכים הרלוונטיים מראה כי הודעת הצד השלישי התקבלה אצלה ביום 1.6.1999 (נספח ב' לתצהיר התובעת). כתב ההגנה והודעת צד ג' הוגש על ידי הנתבעת ביום 11.7.1999 (נספח ב' לכתב ההגנה). בשלב זה, המבוטחת כלל לא פנתה לחברת הביטוח ולא הודיעה לה על האירוע הביטוחי ועל הגשת הודעת צד ג' כנגדה. בכותרת הגנתה שהוגשה בהודעת צד ג' נרשם כי הנתבעת מיוצגת על ידי עו"ד אהרון לוי. אין מחלוקת כי עו"ד לוי הוא "עורך דין הבית" של הנתבעת (ר' עדותה של גב' ברנס בפ' ע' 15 ש' 3). 17. ביום 14.7.1999 כתב עו"ד אהרון לוי לעו"ד אלישבע אהרוני מהנתבעת כדלקמן: "בפגישה אצלי סיכמנו את נושא בדיקת האחריות המקצועית ועירוב חברת הביטוח" (נספח ה' לתצהיר התובעת). בעקבות המלצתו של עו"ד לוי, פנתה הנתבעת אל חברת הביטוח ומסרה הודעה על האירוע הביטוחי. טופס ההודעה נרשם ביום 22.7.1999 (נספח ג' לתצהיר התובעת). בהודעה לחברת הביטוח אוזכרה הודעת הצד השלישי שהוגשה כנגד הנתבעת. ואולם, דומה כי בשלב זה הנתבעת לא ביקשה מהמבטחת להפעיל את הפוליסה. לא הוגש כל מכתב נוסף או תזכורת כלשהי המדרבנים את חברת הביטוח להשיב. ולהיפך, ביום 24.1.2000 כתבה עו"ד אהרוני מהנתבעת מכתב לעו"ד אהרון לוי, בו ביקשה ממנו לעדכן בדבר "המצב המשפטי בתיק שבנדון ובדבר סיכויי התביעה נגדנו" (נספח ד' לתצהיר התובעת). מפנייה זו עולה כי גם בשלב מתקדם זה, בינואר 2000, ראתה הנתבעת את עו"ד אהרון לוי כמי שמייצג אותה בהודעת צד ג' שהוגשה נגדה. ואמנם, גב' ברנס הודתה כי הפנייה לעו"ד לוי נעשתה ללא המתנה לתשובת חברת הביטוח, שכן מדובר בתביעה "בסדר גודל כזה" (ר' עדותה בפ' ע' 15 ש' 10). 18. בעקבות פנייתה הנ"ל של עו"ד אהרוני, השיב עו"ד לוי כדלקמן (נספח ח' לתצהיר התובעת): "אמרתי לך ואני חוזר ואומר: יש לכם ביטוח. אנא העבירו התיק לחברה, שתתן אותו לכל עו"ד שתרצה מטעמה. לחילופין, חבל לשלם לי הוצאות שכ"ט... לדעתי אתם יכולים בקלות לנהל את התיק אצלכם. אנא הודיעיני מה החלטתם לעשות. אני שב ומתריע שחבל לשלם לי הוצאות שכ"ט בתיק כזה כשהטרחה רבה מאוד...". ממכתב זה עולה כי עו"ד לוי התריע ולא בפעם הראשונה, כי צפויות לנתבעת הוצאות בהליך בדמות שכר טרחתו. על הרקע הזה, הוא חזר והמליץ לנתבעת להפעיל את הפוליסה ולדרוש מחברת הביטוח לנהל את התיק באמצעות עו"ד מטעמה. 19. בשלב זה, הנתבעת אמנם חזרה ופנתה אל התובעת, בעקבות קבלת המלצתו של עו"ד לוי הנ"ל. מהלך זה נלמד מתוך כך שחברת הביטוח נאותה ליטול על עצמה את התיקון להודעת הצד השלישי. במכתב מיום 16.4.2001 (נספח ו' לתצהיר התובעת), הורתה חברת הביטוח לעו"ד שנהב לטפל בהודעת הצד השלישי. במכתב צויין כי המבוטח כבר הגיש כתב הגנה וכי קבוע מועד לדיון בתיק; עו"ד שנהב ביקש ליטול את מושכות הייצוג מנקודת זמן זו ואילך. 20. התשתית הראייתית שנפרסה לעיל, מלמדת כי הנתבעת פנתה ל"עו"ד הבית" מטעמה שלא על דעת חברת הביטוח ובטרם פנתה לחברת הביטוח. הנתבעת ביקשה להבטיח לה ייצוג על ידי עו"ד המוכר לה. אמנם, האירוע הביטוחי דווח לחברת הביטוח כבר ביולי 1999 ואולם, המבוטחת לא עמדה על הפעלת הפוליסה ולא דרשה מחברת הביטוח לנהל את ההגנה בשמה. להיפך: כתב ההגנה מטעמה הוגש על ידי עו"ד לוי עוד בטרם הדיווח לחברת הביטוח; גם לאחר הדיווח - הנתבעת המשיכה להיעזר בשירותי של עו"ד לוי. רק כעבור זמן רב ובהמלצתו ובעידודו המאסיבי של עו"ד לוי, פנתה הנתבעת לחברת הביטוח, וזו נאותה ליטול את הייצוג על עצמה. 21. אמנם, התובעת לא הייתה עקבית בעמדתה כלפי המבוטח. תחילה דחתה את פנייתו, בטענה להעדר כיסוי ביטוחי (המכתבים ממרץ 2001). לאחר מכן, קיבלה על עצמה את הייצוג, כפי שעולה מהמכתב מיום 16.4.2001. ואולם, התנהלות זו לא היה בה במקרה הנדון כדי להזיק למבוטח. ההיעזרות בעו"ד לוי לא נעשתה מחמת מכתבי הדחייה אלא ללא כל קשר אליהם. בנוסף, השינוי בעמדת המבטחת נעשה כעבור זמן קצר יחסית מעת שנכתב מכתב הדחייה. 22. סיכומה של נקודה זו: המבוטחת אינה רשאית במקרה הנדון לקזז מדמי ההשתתפות העצמית את ההוצאות שהוציאה עבור הטיפול בתיק. כאמור, הוצאות אלה הוצאו באופן עצמאי ובהחלטה מודעת, ללא קשר או תלות בעמדתה של חברת הביטוח. אני דוחה על כן, את טענת הקיזוז. 23. נותר לדון בטענת ההתיישנות. אין בידי לקבל גם טענה זו. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח מקצר את תקופת ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח לשלוש שנים. הוראת חוק זו היא חריגה, ואין להכליל אותה באופן סימטרי כביכול על תביעתה של חברת הביטוח לשלם דמי השתתפות עצמית. הרציונאל העומד ביסוד סעיף 31 הנ"ל נעוץ באינטרס לזרז את המבוטח בהגשת תביעתו כנגד המבטחת, מטעמים ברורים: ראשית, על המבטחת לברר את פרטי האירוע ואת חבותה הביטוחית. ככל שמועד התביעה קרוב לאירוע, כך ניתן יהיה לברר ביתר רצינות ואחריות את פרטי האירוע. יש לזכור בהקשר זה כי למבטחת אין ברגיל מידע משל עצמה בעניין האירוע ופרטיו. שנית, המבטחת זכאית לכלכל את קופתה ותקציבה. מקום בו היא חשופה לתביעה, עליה להיערך לכך במישור הפיננסי. 24. לעומת זאת, מקום בו חברת הביטוח מגישה תביעה כנגד מבוטח לתשלום השתתפות עצמית, הרי שמדובר בתביעת חוב שיגרתית. במקרה הזה, חלים כללי ההתיישנות המקובלים בתביעות כספיות, הקובעים תקופת התיישנות בת 7 שנים. תקופת ההתיישנות לא חלפה במקרה הנדון. פסק הדין הדוחה את תביעת הצד השלישי ניתן ביום 28.12.2005 (בפסק דינו של כב' השופט ש' ישעיה המאוזכר לעיל). אני מקבלת את עמדתה של חברת הביטוח, לפיה אין מקום לדרוש ממנה להגיש את חשבון ההשתתפות העצמית כבר בעת שהוציאה את הוצאות הדין והטורח. הטעם לכך נעוץ בזה, שבאותו שלב טרם הסתיים הטיפול בתיק. במקרה הנדון, העניין הסתיים בדצמבר 2005, כמפורט לעיל. אף כי התביעה הוגשה בשיהוי (אך ביום 4.6.2009), הרי שבשיהוי גרידא אין כדי להצדיק דחייה של התובענה. לא השתכנעתי כי במקרה הנדון, סבלה הנתבעת נזק ראייתי כביכול מחמת השיהוי. הנזק הראייתי נסב על טענתה לעניין ההוצאות שהוציאה בתשלומיה לעו"ד לוי, ואגב ניהול המשפט (ר' הודעה מטעם הנתבעת בעניין זה). ואולם, כאמור לעיל, טענת הקיזוז נדחתה במקרה הנדון לגופה. ממילא אין רלוונטיות לראיות הנוספות שביקשה הנתבעת להגיש בגין הוצאותיה הנ"ל. 25. מצהירת התובעת פרטה את התשלומים שביצעה התובעת לשמאי המומחה וכן לעו"ד שנהב וזאת בין השנים 2004-2006 (ר' ס' 27 לתצהיר וכן האסמכתאות שצורפו כנספחים ט' לתצהיר). מדובר בהמצאות בעין: 4,620 ₪ לשמאי וסך של 26,795 ₪ לעורך הדין. ניתן להניח, כי לולא הוציאה התובעת הוצאות אלה, היה על הנתבעת להוציאן בתשלום נוסף לעו"ד לוי וכן לשמאי. 26. אני דוחה את טענת ההתיישנות. 27. לסיכום: התביעה בדין יסודה והיא מתקבלת במלואה. הנתבעת תשלום לתובעת את סכום התביעה בסך 10,038₪ (דמי ההשתתפות העצמית בשערוך למועד הגשת התביעה), ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. בנוסף, הוצאות המשפט (אגרה) וכן שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪. פוליסההוצאות דין וטורחחברת ביטוח