קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוצאת דיבה בין עורכי דין: רקע וטענות הצדדים 1. התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעת במסגרתה היא עותרת לפיצוי בסכום של 400,000 ₪ ולהתנצלות בפני גורמים שונים. בבסיס התביעה שמונה פרסומים מטעם הנתבעת לגביהם טוענת התובעת להוצאת דיבתה רעה. הפרסומים פורסמו במסגרת הליך משפטי בין הצדדים ואל מול המשטרה והפרקליטות. 2. התובעת והנתבעת עוסקות במקצוע עריכת הדין. התובעת הועסקה במשרד הנתבעת עד לסוף חודש פברואר שנת 2005, עת הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים. במסגרת הסדר הפרישה של התובעת, הוסכם כי היא תיטול לטיפולה מספר תיקים של לקוחות משרד הנתבעת וכי שכר הטרחה בעבורם יתחלק ביניהן שווה בשווה. לאחר מכן, נתגלע סכסוך בין הצדדים בהקשר לתנאי העסקתה של התובעת, בגינו היא הגישה תביעה כנגד הנתבעת בבית הדין האזורי לעבודה (להלן: "ביה"ד"). מכאן השתבשה כליל התקשורת בין הצדדים ובכלל זה נגרע שיתוף הפעולה המעותד בטיפול בתיקי הלקוחות המשותפים, כשכל צד האשים את האחר במחדלים שונים. 3. כל הפרסומים נשוא התביעה קשורים לאחד מתיקים משותפים אלו בעניינו של לקוח בשם מר מתיו אדר. במסגרת תיק זה נפסקו לטובת לקוח זה הוצאות בסכום של 3,000 ₪, כפי החלטה מיום 02.03.2005 (להלן: "התיק", "הלקוח" ו - "סכום ההוצאות" בהתאמה). סכום ההוצאות נשלח אל התובעת, כדרישתה, באמצעות שיק לפקודתה (להלן: "השיק"). 4. ביום 2.5.05 פנתה הנתבעת לתחנת המשטרה והגישה תלונה כנגד התובעת (להלן: "התלונה"). ארחיב בתיאור הפרסומים השונים נשוא התביעה נוכח חשיבותם בהקשר הכולל של הדברים. עיקרי התלונה כפי שנרשמו במשטרה מפי הנתבעת הינם, בזו הלשון: "נדהמתי לגלות שההוצאות של הלקוח שולמו לעורכת הדין איריס לוי בעקבות מכתב דרישה ששלחה לעו"ד סקר, אשר הציגה במכתב הדרישה מצג שווא כאילו על הכספים להיות מועברים אליה. ביום 17.03.2005 שולם לאיריס לוי צ'ק ע"ס 3,000 ש"ח שהופקדו ישירות בחשבונה. איריס לוי מעולם לא הודיעה שקיבלה את הכסף לא לי ולא ללקוח... מבקשת לציין שהכספים שייכים ללקוח בלבד לא לי ולא לאיריס לוי וגם הכחישה בפני ובפני הלקוח שקיבלה כסף." (ר' מוצג מס' 1 לסיכומי התובעת). עו"ד סקר הינה ב"כ הצד שכנגד הלקוח בתיק. התובעת זומנה לחקירה משטרתית ביום 16.06.2005. 5. ביום 20.07.2005 הגישה הנתבעת כתב הגנה בביה"ד כתשובה לתביעת התובעת ובו הודעת קיזוז, במסגרתו כתבה, בין היתר, כי: "חוסר תום הלב של התובעת ונסיונה להתעשר שלא כדין ע"ח הנתבעת, גם אם הדבר כרוך בביצוע עבירות פליליות ואתיות..." הודעת הקיזוז כללה התייחסות לסכום ההוצאות ובה פורט, בין היתר, כך: "ביום 13.03.2005, פנתה התובעת לעו"ד אילנה סקר במרמה ומאחורי גבה של הנתבעת... וביקשה ממנה, שלא להפקיד את תשלום ההוצאות בחשבון הנתבעת, אלא להעביר את ההמחאה אליה ישירות. בתאריך 27.03.2005 העבירה עוה"ד אילנה סקר את ההמחאה... לתובעת... ביום הדיון שנקבע ללקוח... התברר לנתבעת דבר המעילה שמעלה התובעת בכספים... העתק מן ההמחאה שנפרעה על ידי התובעת הועבר לנתבעת והיא הגישה תלונה במשטרת אילת בחשד לקבלת דבר במרמה... במעשיה... עולה כי התובעת עשתה שימוש לרעה בהציגה מצד שווא כלפי צד ג' לפיו כביכול היא עדיין עובדת במשרד הנתבעת, ובתוקף יחסי עובד-מעביד ששררו ביניהם, שלחה יד בכספים שהיו אמורים להגיע לנתבעת עבור לקוחותיה." (ר' מוצג מס' 10 לסיכומי התובעת). 6. חקירת התובעת העלתה כי היא לא הפקידה את סכום ההוצאות בחשבונה. ביום 29.08.2005 שלחה משטרת ישראל אל התובעת הודעה לפיה החקירה בעניינה הסתיימה משלא נמצא אשם פלילי במעשיה (ר' מוצג מס' 15 לסיכומי התובעת). ביום 20.09.2005 קיבלה הנתבעת אישור מאת המשטרה בדבר סיום החקירה כנגד התובעת. 7. הנתבעת הגישה ערר לפרקליט המחוז באשר להחלטת המשטרה לסיים את החקירה (להלן: "הערר"). בערר חזרה הנתבעת על תלונותיה כלפי התובעת ואף הוסיפה, כך: "סגירת התיק בשל חוסר אשמה פלילית... ועלולה לגרום לכך, שעו"ד לוי לא תהסס לחזור על מעשיה בעתיד משום שלא רק שלא ננקטו נגדה כל הליכים, אלא היא אף יצאה נשכרת ממעשיה." (ר' מוצג מס' 11 לסיכומי התובעת). הערר צורף על ידי הנתבעת לאחת מהתגובות שהגישה לביה"ד. 8. ביום 04.12.2005 הגישה הנתבעת תובענה כנגד התובעת בביה"ד, במסגרתה הלינה על טיפול כושל מטעם התובעת בלקוחות משרדה. גם השתלשלות העובדות באשר ללקוח ולסכום ההוצאות פורטה בכתב תביעה זה, כך: "הנתבעת במעשיה עברה על חוק בכלל ועל כללי האתיקה בפרט וכי עשתה שימוש לרעה בהצגת מצג שווא הן כלפיה והן כלפי צד שלישי לפיו הציגה עצמה כעובדת של התובעת ושלחה ידה בכספים לא שלה ושהיו אמורים היו להגיע לידי לקוח התובעת, ובכך אף גרמה לנזק כפול ומכופל בכך שיתרת משכר טרחתה של התובעת נגזר מתוך תשלום זה." (ר' מוצג מס' 18 לסיכומי התובעת). הנתבעת חזרה על טענות אלו במסגרת התצהירים שהגישה לביה"ד. קבוצת הפרסומים בהליך בין הצדדים בביה"ד, בדמות כתב הגנה ובו הודעה קיזוז, תגובה למחיקת הודעת הקיזוז, כתב תביעה, תצהירים וצרופותיהם, תקרא להלן: "הפרסומים לפני ביה"ד". קבוצת הפרסומים הקשורה לתלונה ולערר תקרא להלן: "הפרסומים לפני הרשויות". הפרסומים כמכלול יקראו להלן: "הפרסומים". 9. התובעת טוענת כי הפרסומים אסורים ואינם חוסים בצל ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). כך מפאת חריפותם, קיצוניותם, הרשעות והזדון הנגלים מהם לעיני כל. לגישת התובעת, הפרסומים נעשו בכוונה לפגוע בה, במשלח ידה ובשמה הטוב כעו"ד, ללא בסיס עובדתי, או הקשר לנושא שנדון בביה"ד ומבלי שהנתבעת יכלה להאמין באמיתותם. התובעת מוסיפה כי הנתבעת, מתוך רצון לבוא עמה חשבון בגין הגשת תביעתה שלה בביה"ד, שמה לה כמטרה לרמוס את שמה המקצועי, לגרום לה לעוגמת נפש, להשפילה ולבזותה בעיני הציבור ובכללו לקוחות ושופטים לפניהם נהגה להופיע. מודגשת תוצאת מעשי הנתבעת, בעצם הפגישה הקשה וההרסנית בשמה הטוב של התובעת; הפסקת יצוג הלקוחות שהועברו לטיפולה; הגשת תלונה ללשכת עורכי הדין על ידי אחת מהן וירידה לטימיון של שני שיתופי פעולה עסקיים עם משרדים גדולים במרכז הארץ. נטען כי הנתבעת חדלה לברר את הנתונים לאשורם טרם פגעה בשמה הטוב של התובעת ואף לאחר שידעה, או אמורה היתה לדעת, כי סכום ההוצאות לא הגיע לכיסה של התובעת, המשיכה להצמיד לה תארים עבריינים. התובעת עותרת להתנצלות בכתב מאת הנתבעת עם העתקים למשטרה, ללשכת עורכי הדין, לצד שכנגד בתיק, ללקוח ולחברת הביטוח ששלחה את השיק; לפרסום הודעה על מכתב ההתנצלות בשני מקומונים בעיר אילת; לביטול הערר ולפיצוי בסכום של 400,000 ₪ בעבור נזקי אובדן לקוחות והזדמנויות עסקיות ופגיעה רגשית קשה. 10. הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעת בהיותה קנטרנית, "שלוחה נוספת" של המחלוקת בין הצדדים בביה"ד ומונעת מיצר הנקמנות של התובעת. הנתבעת מדגישה כי לא יכלה לדעת אודות מהלכי התובעת ביחס לשיק, שכן בניגוד למקובל אלו לא הובאו כלל לידיעתה. עוד נטען כי סכום ההוצאות היה אמור להיות משולם ללקוח ולא לצדדים ועקב מעשי התובעת, נאלצה הנתבעת לשלם ללקוח סכום של 1,500 ₪. הנתבעת סיכמה כי הפרסומים חוסים בצל ההגנות הקבועות בחוק, בהדגש כי הם מהווים למעשה את אותו הפרסום. נטען לחלות ההגנות לפי סעיף 13(5) לחוק - פרסום על ידי בעל דין תוך כדי דיון, לפי סעיף 14 לחוק - הגנת אמת בפרסום ולפי סעיף 15 לחוק - הגנת תום הלב, בהתקיים הנסיבות המפורטות בתתי הסעיף (2) - (4), (7) ו - (8). 11. נשמעו עדויותיהם של התובעת, הנתבעת, הלקוח ומר יצחק מויאל, עו"ד- מי שליווה את הנתבעת בניהול התיק ונכח עמה בישיבת קדם המשפט בתיק מיום 2.5.05. דיון 12. כעת אני נדרש להכרעה בסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים ועיקרן חלות ההגנות הקבועות בחוק על הפרסומים לפני ביה"ד ועל הפרסומים לפני הרשויות. אמנם התובעת טענה בתביעתה כי כל אחד מן הפרסומים מהווה עוולה של שקר מפגיע, הפרת חובה חקוקה, נגישה, רשלנות והוצאת לשון הרע. אולם, בסיכומיה מיקדה את טענותיה לעניין הוצאת לשון הרע וזנחה את טענותיה לעניין עוולות אחרות. 13. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, מראיותיהם, מאותות האמת שנתגלו ממהלך הדיון וממכלול נסיבות העניין, שוכנעתי כי דין התביעה להדחות. 14. העדפתי את גרסת הנתבעת על פני זו של התובעת והתרשמתי כי היא מתיישבת בבחינה צולבת של מכלול הראיות ואדנים של הגיון. את גרסת התובעת מצאתי ככזו שאינה מבוססת, נעדרת אחיזה בנתוני הענין ואינה מתקבלת על הדעת בראיה אובייקטיבית של נסיבות ההתרחשות ודרכי התפתחותה. 15. שוכנעתי כי הפסול שבהתנהלות התובעת ביחסה אל סכום ההוצאות והשיק ובכלל זה מחדלה לעדכן את הנוגעים בדבר בעובדות בקשתו, קבלתו והשמדתו - בין בזמן אמת ובין במועדים קריטיים לניהול התיק, משווים להתבטאויות הנתבעת בפרסומים נופך מוגן על פי הוראות החוק. בפסק הדין מיום 20.12.07 במסגרת ההליכים שניהלו הצדדים בביה"ד בתיק עב' 2173/05, 3173.1/05 ו- דמ 1762/05 (להלן: "פסק הדין"), נקבע כי השמדת השיק על ידי התובעת עולה כדי התנהגות בלתי מקובלת, בלשון המעטה (ר' בעמ' 10 לפסק הדין). אף אני אוחז בדיעה זו וקביעותי באשר ליחסה של התובעת אל סכום ההוצאות והשיק הינן בבסיס החלת ההגנות על שתי קבוצות הפרסומים נשוא התביעה. 16. בנסיבותיו הייחודיות של העניין קבעתי כי הפרסומים לפני ביה"ד נעשו בהקשר ישיר למסגרת הדיון המשפטי בביה"ד ואילו הפרסומים לפני הרשויות נעשו בתום ליבה של הנתבעת. 17. אלו הם הממצאים העובדתיים העיקריים בהקשר למחלוקת בין הצדדים בהעדר חולק של ממש בין הצדדים. ביום 10.03.2005 שיגרה הנתבעת מכתב לב"כ הצד שכנגד בתיק ודרשה כי סכום ההוצאות יועבר לחשבונה (ח-ן פקדון מס' 64505). התובעת היתה מודעת לעובדת משלוח מכתב זה. ביום 13.03.2005, שיגרה התובעת אף היא מכתב לאותו נמען, בו ביקשה להשהות את תשלום סכום ההוצאות ובכל מקרה לא לשלמו על פי מכתב הנתבעת, כאשר בקרוב תמציא כתובת עדכנית למשלוח התשלום (ר' מוצג 5 לסיכומי התובעת). מכתב זה לא הובא לידיעת הנתבעת. בעקבות מכתב זה, קיבלה התובעת לידיה את השיק שנשלח על ידי הצד שכנגד ללקוח. התובעת קרעה את השיק לגזרים ועד לחקירתה במשטרה לא הודיעה על קבלתו וקריעתו לאיש. לאחר מכן, שלחה התובעת הודעה לבית המשפט שדן בתיק, לפיה חדלה מלייצג את הלקוח בשל הימנעות מתשלום שכ"ט וכי הטיפול הבלעדי בתיק מועבר לנתבעת (ר' מוצג מס' 7 לסיכומי התובעת). הא ותו לא. הנתבעת, שסברה כי סכום ההוצאות לא שולם, עתרה מטעם זה ובבהילות למתן פסק דין כנגד הצד שכנגד ללקוח. כחודש וחצי לאחר קבלת התובעת את השיק לידיה, נודע על כך לנתבעת ולראשונה. זאת, בדרך לא דרך ובמהלך להט הדיון המקדמי בתיק ביום 2/5/2005 (ר' אף גרסת התובעת בסעיף 23 לכתב התביעה). בו ביום הגישה הנתבעת את התלונה. הנתבעת לא היתה מודעת לסיום החקירה המשטרתית כנגד התובעת עד לסוף חודש ספטמבר שנת 2005. 18. אף אין חולק של ממש בין הצדדים כי יש במלל נשוא הפרסומים כדי להוות לשון הרע ביחס לתובעת. הפוטנציאל הגלום בנוסחם עלול לפגוע במשלח ידה ואף לבזותה ולהשפילה בעיני הבריות (ראה סעיף 1 לחוק). בעיקר כך בהתייחס למי שעוסקת במקצוע עריכת הדין ונטען כלפיה כי נטלה כספים לא לה. 19. דחיתי את טענת הנתבעת כי הפרסומים מהווים עוולה יחידה, משום שמדובר באותו יחוס לשון הרע ובחזרתיות על אותו המלל. עוולת לשון הרע מתקיימת עם: "פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע" (ר' סעיף 7 לחוק). המדובר במספר פרסומים בכתב, שנעשו במועדים, במקרים ולנמענים שונים. אף אם תוכן הפרסומים דומה, מצאתי כי מספר העוולות הלכאוריות כלפי התובעת הינו כמספר הפרסומים. 20. נותר לבחון את חסיית הפרסומים בצל ההגנות הקבועות בחוק. הגנת פרסום על ידי בעל דין תוך כדי דיון 21. סעיף 13 לחוק מתייחס לפרסומים שאין בהם כדי לשמש עילה לתביעה, אף שהם מהווים לשון הרע על פי נוסחם. סעיף 13(5) לחוק קובע כי פרסום מותר כזה הינו, בין היתר: "…פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור" (הדגשות הוספו). האינטרס הציבורי המוגן בהיבט זה הינו קיום משפט הוגן תוך מתן האפשרות לחשיפת התמונה העובדתית המלאה לפני בית המשפט. בכלל זה, יצירת פתח מרווח דיו לבעלי הדין, עדיהם ובאי כוחם להתבטא באופן חופשי במהלך הדיון, ללא חשש מיותר מפני תוצאות נלוות של התבטאויותיהם. 22. בהליכים לפני ביה"ד, הנתבעת היתה בעלת-דין והפרסומים לפני ביה"ד הינם בגדר פרסומים: "על ידי בעל דין" כלשון החוק. 23. התנאי העיקרי אותו מציב החוק לתחולת הגנה זו של פרסומים על ידי בעל דין, הנו כי הפרסום נעשה "תוך כדי דיון" לפני הגוף השיפוטי. ההלכה הפסוקה אמצה מבחן רחב לצורך הגדרת דרכי הפרסום עליהן תחול ההגנה. היא חובקת לא רק דברים שנאמרו בעל-פה באולם בית המשפט, אלא כל צעד הננקט בהקשר להליך, בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל מסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט. 24. מכאן כי הגנה זו חלה על כתבי טענות, תצהירים, ומסמכים המוגשים במהלך הדיון המשפטי (השווה רע"א 3614/97 דן אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ פד"י נ"ג (1) 26, עמ' 3-92). 25. קבעתי כי ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק חלה על הפרסומים לפני ביה"ד, שכן אלו הובאו בהקשר להתנהלות הרגילה של ההליכים בין הצדדים כבעלי הדין בביה"ד. דחיתי את טענות התובעת לפיהן אין להחיל את ההגנה על הפרסומים לפני ביה"ד שכן הדברים הובאו בזדון וברשעות לשמה. 26. אמנם אין המדובר בהגנה המשמשת חומת מגן בלתי עבירה לכל אמירה משולחת רסן, ללא זיקה כלשהי להליך השיפוטי. אולם, גם אם דברים שנאמרו במהלך דיון עברו את גבול "הטעם הטוב" או נאמרו "מתוך כוונת זדון" - ואיני קובע כך - לא בנקל תוסר הגנה זו [ר' ע"פ (ת"א) 72031/05 אברהם לב נ' עו"ד נתן רסקין (, 06/08/2007)] ודיעת הרוב בע"פ (ת"א) 546/92 רם דורון נ' טליה טריינין-גורן, עו"ד פס"מ נד (1) 441]. 27. בחינת טענות הצדדים, תוכן הפרסומים לפני ביה"ד ומכלול נסיבות פרסומם, מעלה העדפה שלא להסיר מעליהם את הגנת הפרסום המותר. לא התרשמתי מ"רשעות" או מ"חריגה בוטה מכללי התנהגות בסיסיים" מטעם הנתבעת בעשייתם. כן התרשמתי מהקשרם הישיר להליך המשפטי לפני ביה"ד, כפי חזית המריבה שנפרסה במסגרתו. הביטויים שבפרסומים לפני ביה"ד אינם בהקשר הכרחי של עו"ד מייצג הבא להגן על אינטרס הלקוח או אינטרס ציבורי כלשהו (ראה סעיף 9 לסיכומי התשובה של התובעת). בכתב ההגנה מטעם הנתבעת שהוגש לביה"ד ביום 20/07/2005, נפרסו טענות מכוחן עומדת לנתבעת זכות קיזוז כנגד סכום התביעה. בין אלו, הפרשה ביחס ללקוח ובטענה כי יש לקזז מסכום התביעה את סכום השיק. לא נסתרה גרסת הנתבעת, כי עובדת סגירת תיק החקירה במשטרה כנגד התובעת לא היתה בידיעתה עד לחודש ספטמבר 2005 (ר' אף בסעיף 41 לתצהיר התובעת). הנתבעת אף לא ידעה כי השיק לא נפדה. לאחר קבלת ההודעה על סגירת תיק החקירה במשטרה ובתגובת הנתבעת לבקשת התובעת למחיקת הודעת הקיזוז, הודיעה הנתבעת לביה"ד כי על אף סיום החקירה, היא עומדת על טענותיה ומבקשת להוכיחן. הנתבעת צרפה את הערר לתגובתה, כחלק מגישתה להותיר טענות הקיזוז על כנן ולא למחקן על הסף כפי בקשת התובעת. בכתב התביעה שהגישה הנתבעת כנגד התובעת בביה"ד, חזרה הראשונה על טענותיה, תוך פירוט העילה לתביעת סכום ההוצאות, כחלק מסכום תביעתה. מצאתי כי הפרסומים לפני ביה"ד נועדו לצורך הנדרש לדיון המשפטי ולא חרגו מגדר הנדרש לכך. הנתבעת אכן השתמשה במונחים כ"מעילה" ו-"מרמה", אך בחינת הקשרם הכולל של הדברים על ידיעותיה בפועל, אינה מעלה פסול בהתנהגותה במובן רחב או צר של המילה, המתגבש לכדי הצדקת הסרת ההגנה הקבועה בחוק. מן המקובץ דחיתי את התביעה בגין הפרסומים לפני ביה"ד. 28. נותרו לדיון הפרסומים לפני הרשויות בגדר התלונה והערר. ביחס לאלו, טוענת הנתבעת להגנות האמת בפרסום - שנטענה ביחס לפרסומים כולם ותום הלב. 29. לאחר שהתרשמתי מטענות וראיות הצדדים ובחנתי את הפרסומים לפני הרשויות בנקודת המבט של הגנות אלו, מצאתי כי הגנת האמת בפרסום אינה תואמת את עובדות המקרה. הגנת אמת בפרסום 30. על מנת להוכיח קיומה של הגנה זו, על הנתבעת לבסס שני יסודות מצטברים. ראשית - כי הפרסום אמת הוא ושנית - כי יש בו משום עניין ציבורי (ראה סעיף 14 לחוק). הנטל להוכחת שני אלו מוטל על כתפי הנתבעת והיא לא עמדה בו. 31. הלכה היא כי ככל שלשון הרע הגלום בפרסום חמור יותר, כך מחמיר נטל הוכחת אמיתות הטענות בהתאם וכדי: ראיות בעלות משקל משמעותי ביותר, התואם את חומרת ההאשמות" [ר' ע"א 2657/04 וילדר נ' ניסנקורן מיום 19.7.2006; דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס פ"ד נ"ב (3) 1]. 32. לגישת הנתבעת, התלונה הוגשה בגין מרמה מטעם התובעת ואמיתותה הוכחה כנדרש לשם תחולת הגנת אמת בפרסום. נטען כי התובעת קיבלה לידיה את השיק במרמה, תוך שפנתה לצד שכנגד ללקוח מאחורי גבה של הנתבעת ובמטרה למנוע ממנה לקבל את סכום ההוצאות. מובהר כי בעצם כך נטלה התובעת כספים לא לה, אף כגרסתה עצמה, לפיה מחצית מסכום ההוצאות היה שייך לנתבעת (ר' עמ' 7 לפרו' שו' 27). עוד נטען כי עובדת העדר הפקדת השיק אינה שוללת הגנה זו. 33. על מנת לחסות בצלה המוגן של האמת על הנתבעת להוכיח התאמה בין תוכן הפרסום - על פי המובן הטבעי והרגיל של המילים בעיני הקורא הסביר - לבין המציאות האובייקטיבית כפי שהייתה בעת יצירתו, אף אם לא היתה מודעת אליה. רק ככל שמוכח כי הפרסום אכן היה אמת וזאת אף בדיעבד, תחול הגנת האמת בפרסום (ר' בספרו של א' שנהר בעמ' 216-217). 34. נוכח העובדה המסתברת שאינה שנויה במחלוקת, כי התובעת לא הפקידה את השיק ולא נטלה את הכספים לעצמה - אף אם מנעה מאחרים לקבלם - יוצא כי כל התיאורים בפרסומים כפי שנעשו בהקשר זה אינם יכולים להיות אמת (ר' התלונה מיום 02/05/2005, מוצג מס' 1 לסיכומי התובעת, עמ' 1 שו' 21-28, עמ' 2 שו' 1-2, 8-9; הערר, מוצג מס' 11 לסיכומי התובעת, סעיפים 7 ו' ו- 9; כתב ההגנה של הנתבעת בביה"ד מוצג מס' 10 לסיכומי הנתבעת, סעיפים 28 ,29). הגנות תום הלב 35. סעיף 15 לחוק, ברכיביו הרלוונטיים לעניננו, קובע כך: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות. ... (7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור: (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה..." (הדגשות הוספו). 36. היקף ומסגרת תום הלב הנדרש בסעיף 15 לחוק, כתנאי לתחולת ההגנות המפורטות בו, אינם מוגדרים בחוק, אך סעיף 16 לחוק קובע נטלי הוכחה, לפיהם: " (א) הוכיח ... הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על ... הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15." (הדגשות הוספו). 37. הכלל הוא שנטל הוכחת יסוד "תום הלב" המהותי מוטל על הנתבעת. אולם, משקמה לה החזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק, עובר הנטל אל התובעת לסתור חזקה זו, אף באמצעות הוכחת התנאים המקימים חזקה נוגדת כפי הוראת סעיף 16(ב) לחוק (ר' בספרו של א' שנהר בעמ' 257). סעיף 16 לחוק קובע שתי חזקות שאינן חלוטות לעניין קיומו או העדרו של תום לב. הנתבעת הוכיחה כי חלה עליה חזקת תום הלב משום שפרסמה את הפרסומים בחסות ההגנות שבסעיף 15 לחוק בעצם הגשת התלונה למשטרה. התובעת יכולה היתה לסתור חזקה זו באמצעות הוכחת כוונתה ה"זדונית" הנטענת של המפרסמת או באמצעות הוכחת קיומן של אחת מן החלופות שבסעיף 16(ב) לחוק, אך היא לא עמדה בנטל זה. 38. מעשי ומחדלי התובעת ביחסה אל השיק, יצרו את כן השיגור לתום הלב מטעם הנתבעת בעת יצירת הפרסומים והביאו לכך כי בעת הפרסומים לפני הרשויות, האמינה הנתבעת כי סכום ההוצאות הופקד בחשבון התובעת. בנסיבות העניין כפי שהובהרו אף על ידי התובעת עצמה, אמונתה זו של הנתבעת אינה חורגת ממתחם הסבירות. 39. לא נמצא ביסוס בראיות לטענת התובעת בדבר "שקרים מודעים" מטעם הנתבעת בפרסומים (ראה סעיף 3 לסיכומי התובעת). התובעת עצמה קשרה את התנהלותה ביחס לשיק בקשר ישיר עם ניכוי שכרה שביצעה הנתבעת ועם הסכסוך שפרץ ביניהן עקב כך. ביום ב-13/03/2005, עת ראתה התובעת, כגרסתה, את מכתב הנתבעת לצד שכנגד ללקוח לעניין תשלום ההוצאות, היא גילתה כי הנתבעת ניכתה חלק ניכר משכרה האחרון. התובעת מעידה לעניין זה, כך: היא שולחת פקס מאחורי הגב שלי. היא הורידה לי כסף בלי לדבר איתי, אני יכולה לעשות אותו דבר." (ר' עמ' 13 ו- 14 לפרו', שו' 2-5). וכן: "... ואני רציתי שהיא לא תקבל את הצ'יק." (ר' עמ' 2 להודעת התועת במשטרה, שו' 32-34 מוצג 14 לסיכומים). וכן: "ידעתי שאם זה יגיע לידיים שלה, אני לא אראה את התשלום שלי". (ר' עמ' 6 לפרו' שו' 21). התובעת הסתירה את עובדת קבלת השיק על אף ידיעתה הברורה כי קדם המשפט בתיק קרב ועניין זה מהווה תנאי לביטול פסק דין לזכות הלקוח ונושא ראשון לדיון בתיק. הסבר התובעת לקריעת ולאי פדיון השיק, הינו קושי טכני לקבלו ולהפקידו כדין. לשון ה"בלית-ברירה" בה נוקטת התובעת ברקע קריעתה את השיק, מתייחסת אך ורק לטעמים הקשורים אליה ולא לנתבעת או ללקוח (ר' סעיף 22 לתצהיר התובעת; פרו' עמ' 14 שו' 3-29). היקש מתבקש על רקע אלו, הינו אפשרות להעדר קריעת השיק והפקדתו בחשבון התובעת, לו הייתה מסדירה את ענייניה החשבונאיים עובר לקבלתו. לא יקשה להבין את תדהמת הנתבעת, בלהט הדיון בתיק, עת הצד שכנגד ללקוח הראה לה כי התובעת שלחה מכתב המבטל את מכתבה שלה ומכוחו נשלח השיק אל התובעת חלף לידיה (ראה אף סעיף 26 לתצהיר התובעת; סעיפים 15 - 17, 19 - 21 לתצהיר הלקוח). הוסף לכל אלו את הסכסוך המתעצם בין השתיים, על התביעה שכבר הוגשה על ידי התובעת כנגד הנתבעת בביה"ד ולא יקשה להבין אף את מסקנתה המסתברת, אף אם השגויה של הנתבעת, כי התובעת גמרה אומר "לגמול" לה בעצם נטילת כספים תחת ידיה. לפיכך, לא התרשמתי מקיומם של זדון, רשעות או שקרים מדעת במהלכי הנתבעת, עת בחרה בהגשת התלונה בפני הרשות המוסמכת עוד באותו היום. 40. משטרת ישראל הינה הרשות המוסמכת לקבל תלונות ולחקור חשדות לביצוע עבירות פליליות. האינטרס הציבורי המוגן בהקשר זה נעוץ בצורך לאפשר למשטרה לקבל מידע בנושאים עליהם היא מופקדת. לתום הלב הנדרש במסגרת תת סעיף 15(8) לחוק מאפיינים ייחודיים, הנובעים מן הצורך לאזן בין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע מהציבור על עבירות ומעשים פסולים, לבין האינטרס בשמירת שמו הטוב של אדם (ר' בספרו האמור של א' שנהר בעמ' 303). 41. הלכה היא, כי: "אפילו נמסר מידע ללא ביסוס, החוק מניח כי הרשות תבדוק את המידע לפני שתנקוט צעדים על-פיו." (ר' בג"צ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, פד"י מז (5) 653, בעמ' 658). וכן: "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה, המופקדת על-פי החוק על חקירת עבירות, אינה צריכה לגרור אחריה מסקנה כי בשל שימוש זה בזכותו הטבעית של אזרח להתלונן בפני מי שמוסמך לכך, התחייב במעשה עוולה, זהו הגיונם של הדברים האמורים בסעיף 15 (8) לחוק הנ"ל ..." (ר' ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פד"י ל (1) 389, בעמ' 392). וכן: "תום הלב נקבע... לא על-פי המוטיב שהביא לתלונה, אלא על-פי האמונה באמיתות תוכנה ... אמונה באמיתות התלונה מצדיקה הגשת תלונה למשטרה, גם אם הגורם המניע את המתלונן אינו השלטת החוק אלא נקמה או שנאה או כיוצא בהם ...הזדון ותום הלב אינם מכוונים לאותה מערכת עובדות עצמה. הזדון מכוון למטרת הפנייה למשטרה; תום הלב מכוון לתוכן הפנייה. אין כל סתירה פנימית בין תום-לב באשר לתוכן הפנייה וזדון באשר למטרת הפנייה." (ר' ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח רייבר, פד"י לו (2) 141, עמ' 149). בהתאמת הדברים לעניין שלפני, התובעת לא הוכיחה זדון מטעם הנתבעת בעת פנייתה למשטרה. את מצג השווא, כמפורט בתלונה, ייחסה הנתבעת לתובעת בעצם כך שפנתה לצד שכנגד ללקוח ללא ידיעתה וקיבלה לידיה את השיק. אין דחק בטענת הנתבעת, כי גם לבד מעובדת השמדת השיק, עצם קבלתו מהווה נטילת כספים שאינם שייכים לתובעת במלואם ומאחורי גבה של הנתבעת. 42. אין ממש בטענת התובעת כי הנתבעת שיקרה במודע עת מסרה לחוקר כי: "שולם לאיריס לוי צ'ק ע'ס 3000 ש'ח שהופקדו ישירות בחשבונה". קיבלתי את הסברה הסביר של הנתבעת בעדותה לפרוטוקול הדיון, באשר להנחתה כי התובעת הפקידה את השיק, לפיו: "התלונה הוגשה כחודשיים לאחר שהשיק היה בידיה. כשהגשתי את התלונה, הנחתי כמו כל אדם הגיוני שאם אני מקבלת שיק שלא נועד לי, אלא ללקוח, הוא יופקד בחשבון הבנק. כל שיק שמקבלים באופן טבעי אמור להיות מופקד בחשבון בנק." (ר' עמ' 34 לפרו', שו' 20-23). לשאלה האם ידעה הנתבעת כי לתובעת אין חשבון בנק, היא השיבה כך: "לא ידעתי. איך אני אמורה לדעת אם מחודש מרץ לא הייתי איתה בקשר." (ר' עמ' 34 לפרו' שו' 27). 43. הדברים יפים אף לעניין שלפניי בבחינת התנהלותה של הנתבעת, לאחר שמן הראיות עולה כי בעת הגשת התלונה ולבד מן התובעת עצמה, לא הייתה לאיש כל ידיעה כי השיק לא הופקד והושמד על ידה. כיוון שגם הלקוח וגם הצד שכנגד ללקוח לא ידעו על השמדת השיק תחת הפקדתו, לא ראיתי כיצד יכלה דווקא הנתבעת לדעת על כך [ר' מוצג 29 לסכומי התובעת וסעיפים 11 - 10 לתצהיר הלקוח]. יצויין כי כאשר נשאלה הנתבעת מדוע לא התקשרה לתובעת עובר להגשת התלונה נגדה, על מנת לברר עימה את העובדות לאשורן, היא העידה כי: "היא לא ענתה לי לטלפונים גם כשהיא הייתה עובדת שלי. כשהיא קיבלה את המשכורת שלה, אם היית רואה את ההתנהגות שלה, גם אתה לא היית מתקשר אליה". (ר' עמ' 38 לפרו', שו' 5-6). גם גרסא זו של הנתבעת לא נסתרה. בהקשר זה כבר נקבע כי: "הרי אין להעלות על הדעת כי כל אימת ועולה חשד בלבו של פלוני, עליו לאמת את החשד תחילה עם החשוד עצמו, אין גם לדרוש כי יערוך חקירות פרטיות או כיוצא באלה פעולות, לפני פנייתו למשטרה. בכגון אלה, הפניה למשטרה היא הפעולה הטבעית והסבירה ביותר ואין להלין עליה. שונה היה המצב כמובן לו היה המערער מציג חשדותיו בפני אחר ולא בפני המשטרה (ע"א 213/69, [4], בע' 94), היינו דוקא העלאת החשדות, שלא בפני המשטרה, עלולה היתה להיראות כבלתי-סבירה בנסיבות כגון אלה." ע"א 310/74 הנ"ל בעמ' 392. התובעת לא הוכיחה מדוע בנסיבות העניין היה על הנתבעת לאמת עימה את חשדה טרם הגשת התלונה. התרשמתי כי מערכת היחסים ששררה בין הצדדים באותה עת לא חייבה את הנתבעת באותו "מאמץ סביר" כגישת התובעת בסיכומיה, שכן אין בו דבר לבד מתאוריה. נוכח המקובץ, אימרת הנתבעת כי התובעת הפקידה את השיק, אף שאינה תואמת את העובדות שהוכחו בפועל, אינה מהווה "עלילת שווא" על התובעת. בנסיבות העניין, אמירה זו אינה חורגת מגדר הסביר, לא התרשמתי כי יש בה כדי לקבוע כי הנתבעת טענה טענות שקריות במודע ביחס לתובעת מבלי שהאמינה בנכונותן ולא מצאתי מה יכלה הנתבעת לעשות כדי לאמת את סברתה. 44. אין ממש אף בטענת התובעת כי המכתב ששלחה אליה הנתבעת מיום 10.5.05 - לאחר הגשת התלונה - בו היא מביעה ענין שפגישות עם לקוחות משותפים יתקיימו במשרדה, מראה כי לא האמינה בנכונות הפרסומים לפני הרשויות. מכתב זה אינו מכתב יזום מטעם הנתבעת אלא תשובה למכתב ששלחה אליה התובעת שלא הוגש לעיוני. נחזה, על פניו של מכתב זה, כי הנתבעת משיבה לטענות שונות מטעם התובעת, בסדר הסעיפים כפי מכתב התובעת, שרובן מחוץ להקשרי הפרשה נשוא תיק זה. בהעדר אזכור דבר הגשת התלונה ממכתב זה לבדו, לא מצאתי לייחס לו משקל של ממש לעניין שלילת תום ליבה של הנתבעת בעצם הגשתה. על אף שהקשר הדברים אינו ברור דיו, יובהר כי אין בנוסח האמור בסעיפים 4 ו- 7 למכתב זה להצביע על חפצה של הנתבעת בהמשך יחסי עבודה בין הצדדים כטענת התובעת ודווקא איפכא מסתברא. 45. התובעת טוענת כי הנתבעת שיקרה במודע עת מסרה שהתובעת הכחישה בפניה ובפני הלקוח כי קיבלה את השיק. בעדותה לפרוטוקול הדיון הבהירה הנתבעת כי: "הכוונה לשאלה של החוקר במילה הכחשה זה לא שאני או מתיו (הלקוח - א.י.) דיברנו איתה, אלא שלא קיבלנו שום הודעה על קבלת הכספים... החקירה הייתה בשעת ערב מאוחרת הייתי נסערת. אם מילה אחת לא מדויקת זה לא משנה את כל התוכן של החקירה" (ר' עמ' 35 לפרו', שו' 9-10, 17-18). קיבלתי הסברה זה של הנתבעת, המתיישב עם מכלול נסיבות העניין. 46. טענה נוספת שהעלתה התובעת, אותה דחיתי, הינה כי הנתבעת שיקרה בדבריה משמע סכום ההוצאות שייך ללקוח והתובעת נטלה כספיו. זאת כיוון שידעה כי סכום ההוצאות שייך לעורכות הדין כתשלום שכ"ט, כך שלא יכולה להאמין כי המדובר בכספי לקוח. קבעתי כי סכום ההוצאות צריך היה להיות מועבר ללקוח והנתבעת שילמה לו את סכום ההוצאות בניכוי סכום של 1,500 ₪ על חשבון חוב שכ"ט. התובעת העידה כי לאחר קבלת ההחלטה על תשלום סכום ההוצאות, היא שוחחה עם הנתבעת וסוכם כי הן תתחלקנה בו שווה בשווה (ר' סעיף 10 לתצהירה). התובעת תומכת גרסתה זו בנוסח הסכם שכ"הט של הלקוח (ר' מוצג 30 לסיכומי התובעת ולהלן: "הסכם שכ"הט"). התובעת הוסיפה כי שוחחה עם הלקוח שמסר לה כי הסכום אכן אמור להיות מועבר לידי עורכות הדין (ר' סעיף 19 לתצהירה). כבר על פניה, גרסה זו אינה מתיישבת עם הודעת התובעת לבית המשפט שדן בתיק ביום 27/04/2005 לפיה חדלה מייצוג הלקוח עקב אי תשלום שכ"ט, למרות שהתקבל אצלה השיק על חשבון שכ"הט כטענתה. גרסה זו אף אינה מתיישבת עם גרסתו השונה של הלקוח, או עם לשון הסכם שכה"ט. מגרסת הלקוח עולה כי משנפסק סכום ההוצאות, הוא ציפה לקבלו ועמד בקשר רציף עם הנתבעת לעניין זה (ר' סעיפים 7-8 לתצהירו). עוד העיד הלקוח כי לאחר שהתברר כי התובעת נטלה את השיק, הוא דרש מהנתבעת שסכום ההוצאות יוחזר לו. בסופו של יום, הנתבעת שילמה לו סכום של 1,500 ש"ח, המהווה את סכום ההוצאות בקיזוז סכום של 1,500 ש"ח שהיה חייב לה על חשבון יתרת שכה"ט (ר' סעיף 23 לתצהירו ועדותו בעמ' 30 לפרו' שו' 1-4). הלקוח נותר איתן בגרסתו גם אל מול נסיון לקעקעה באמצעות מסמכים שונים מחשבונו אצל הנתבעת (ר' בעמ' 28-29 לפרו'). הסכם שכה"ט עצמו מפרט את תשלום שכה"ט הכולל תשלום סכום קבוע עבור הגשת כתב התביעה, בתוספת ל-27% מסכום פסק הדין. ההערה המסומנת "שכ"ט אינו כולל הוצאות" מבהירה, לטעמי, כי תשלומי שכה"ט שעל הלקוח לשלם אינם כוללים תשלומים עבור הוצאות התביעה, אותם עליו לשלם בנפרד. אמנם צוין בהסכם שכה"ט כי: "... כל סכום שיפסוק בית המשפט ע"י שכ"ט יועבר לעו"ד..." אולם החלטת בית המשפט מיום 02/03/2005 התייחסה להוצאות בלבד. 47. גם הנתבעת נותרה איתנה בטענתה כי סכום ההוצאות היווה כספי לקוח והעידה כיצד הורתה לצד שכנגד ללקוח להפקידו לחשבון הפיקדון שלה (ר' בסעיפים 18ב. ו-28 לתצהיר הנתבעת, להלן: "חשבון הפיקדון"). בעדותה, הבהירה הנתבעת כי המדובר בחשבון מעבר של כספים אל לקוחותיה ומלקוחותיה (ר' בעמ' 33 לפרו' שו' 16-20). לאחר תום שמיעת הראיות נעתרתי לבקשת התובעת להבאת ראיות מפריכות והוריתי לנתבעת להמציא אישור הבנק לעניין זה (ר' החלטה מיום 07/01/2009 בבש"א 1504/09). אישור הבנק כי המדובר בחשבון פיקדון תומך בעמדת הנתבעת. התובעת טענה רבות לעניין הסתירות שנתגלו בגרסאות הנתבעת בכל הנוגע לסכום ההוצאות, אך לא נסתרו גרסאות הנתבעת והלקוח כי סכום ההוצאות, למצער במלואו, אינו שייך לעורכות הדין. המשך כיוון זרקור מטעם התובעת לעניין זה גם בסיכומיה, אינו מאפיל על מעשיה ומחדליה שלה. 48. נוכח כל אלו, שוכנעתי כי על הפרסומים לפני הרשויות בגדר התלונה חלה הגנת סעיף 15 (8) לחוק. מדובר בעניינים שהמשטרה מוסמכת לחקור בהם. פנייה אליה בתלונה כרשות מוסמכת בנסיבות הענין, אינה מהווה הוצאת לשון הרע (השווה ע"א 310/74 לעיל בעמ' 389; ע"א 788/79 לעיל בעמ' 141). 49. לשון דומה מופנית גם ביחס לערר. פרקליט המחוז, אליו הופנה הערר, הוא הרשות המוסמכת לענין ערר על החלטה שלא לחקור או להעמיד לדין, על פי סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (ר' אף ספרו האמור של א' שנהר בעמ' 303). הנסיבות שהביאו את הנתבעת להגשת התלונה מלכתחילה לא נשתנו, כך שתום ליבה במסגרת פרסום מאוחר זה נותר בעינו. התובעת העידה, כי: "ביום 26/09/2005 במסגרת גילוי מסמכים בתביעה בביה"ד, קיבלה ממני הנתבעת את אישור-המשטרה על סגירת החקירה נגדי, עקב חוסר אשמה פלילית" (ר' סעיף 41 לתצהירה). הנתבעת לא ידעה על סגירת התיק במשטרה עובר למועד זה וגילתה לראשונה על דבר סגירת תיק החקירה במשטרה ביום 20/09/2005 (ר' סעיף 50 לתצהירה). בערר, ציינה הנתבעת כי בקשתה לעיין בחומר החקירה על מנת לעמוד על סיבת סגירת החקירה סורבה (ר' בסעיף 5). לפיכך, כל שידעה הנתבעת הוא כי תיק החקירה נסגר, מבלי שתאחוז בידיעה על סיבת הסגירה, לרבות בגרסת התובעת כי השמידה את השיק תחת הפקדתו. 50. קבעתי כי בנסיבות הייחודיות של הענין, הנתבעת האמינה באמיתות הפרסומים לפני הרשויות, לא מצאתי אילו אמצעים סבירים יכלה לנקוט בכדי להיווכח אם הפרסומים אמיתיים אם לאו, שוכנעתי כי כוונתה בפרסומים לא היתה לפגוע בתובעת במידה גדולה מזו הסבירה וההגיונית לשם השגת הערכים המוגנים בסעיף 15 לחוק ודחיתי את התביעה גם לעניין הפרסומים לפני הרשויות. 51. נוכח התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי לנכון להרחיב לעניין יתרת ההגנות אותן העלתה הנתבעת. רק אציין כי דחיתי את טענותיה לעניין ההגנה על הבעת דעה כפי סעיף 15(4) לחוק ולעניין הבעת דעה ביחסי כפיפות, על פי סעיף 15(7) לחוק. הראשונה אינה חלה בעניין שלפניי, שכן היא מתייחסת להבעת דעה על אדם בתפקיד או בעניין רשמי או ציבורי. עיסוק במקצוע עריכת דין אינו תפקיד רשמי או ציבורי ולא כל עיסוק הנוגע לציבור יהפוך את העוסק בו לנושא תפקיד רשמי או ציבורי (ר' ת"א (ת"א) 7165/84 פישמן, נ' בר און, פס"מ תשמ"ז (3) 120). אמנם נטען כי הנתבעת שימשה אף בתפקידים ציבוריים שונים בעיר אילת (ר' בסעיף 22 לסיכומי הנתבעת), אולם טענה זו לא הוכחה ולא ראיתי לנכון להחיל ידיעה שיפוטית מוגבלת מטעמי בהקשר זה. השניה אינה חלה כיוון שהיא מותנית בכך שהמפרסם הינו "ממונה" על הנפגע. בעת הפרסומים, יחסי עובד ומעביד בין הצדדים הסתיימו. סוף דבר מכל המקובץ - התביעה נדחית. לענין ההוצאות, הבאתי בחשבון שיקולי את התנהלות הצדדים, את תוצאת פסק הדין, את קביעותי לעיל ואת מכלול נסיבות העניין. התייחסתי אף לאמירה בפסק הדין היפה גם לעניין שלפני, לפיה: "אין זאת אלא ששתי עורכות הדין בתיק זה, בעוצמת האיבה שהתפתחה ביניהן, ואשר גלשה מעבר לתיק זה לתביעות אחרות, עירבו את לקוחותיהם בסכסוך זה, לטעמי שלא לצורך, תוך חצייה ברורה של קווי הסבירות, המידתיות והטעם הטוב". אל מול כל אלו, נחה דעתי כי לא יהא זה נכון לעשות צו להוצאות. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.עורך דיןלשון הרע / הוצאת דיבה