קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוצאת דיבה בפקס: 1. התובע הינו קבלן ויזם, והנתבע הינו שמאי מקרקעין. בין השניים נתקיימו בעבר יחסי שותפות עסקיים בנדל"ן וכיום הינם מנהלים שלשה הליכים משפטיים בקשר להם. בין היתר, נטען כי השניים היו בעלים במשותף (בין בחלקים שווים ובין אם לאו) בדירת מגורים ברחוב אהרונסון 14 בתל אביב. 2. בשנת 2006 פרץ בין השניים סכסוך בגין דמי השכירות של אותה דירה. התובע טען כי גילה שאין הוא מקבל את חלקו בדמי השכירות וכי הנתבע נתן הסכמתו להארכת חוזה השכירות של הדיירים שהתגוררו בה, חרף סירובו של השותף . 3. ביום 12/3/06 התקבל במשרד התובע מכתב, שנשלח באמצעות פקסימיליה, הנושא את לוגו משרדו של הנתבע, ואת שמו ככותב המכתב (להלן "המכתב"). במכתב יוחסו לתובע מעשים פליליים והוא כונה על ידי הנתבע "עבריין". התביעה שלפני הוגשה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). 4. התובע טען כי המכתב משמיץ ופגע בשמו הטוב ובעסקיו וכי הוא נשלח ונתקבל לא רק במשרדו, שם קראו אותו המזכירה והבת אלא גם אל 4 הנמענים שצוינו בתחתיתו. לגרסת הנתבע המכתב איננו אלא "טיוטה" לא חתומה שהועברה אל התובע בלבד והיגיעה למשרדו, מבלי שעין נוספת מלבד זו של התובע שזפה אותו. עוד טען הנתבע כי המכתב נשלח בתום לב, לא התכוון לפגוע ולא היתה כוונת זדון מאחוריו. לחלופין טען הנתבע כי "למיטב ידיעתו" האמור במכתב הינו אמת. 5. התובע העמיד תביעתו על כפל הפיצוי הסטטוטורי בסכום של 123,571 לחוק - משעסקינן, לגרסת התובע, בלשון הרע שפורסמה מתוך כוונה לפגוע. הנתבע השיב כי יש להקל עימו, ככל שיפסק פיצוי, בהתאם לס' 19 לחוק. 6. דיון וזו לשון המכתב: "לכבוד יעקב לב הנדון: איומים טלפוניים קבלתי ברגע זה הודעה מאד חמורה. לפני זמן קצר התקשרת לדיירת שלי הגרה בבית בת"א ש 75% ממנו בבעלותי ובבעלות משפחתי. התקשרת ואיימת עליה כי תפרוץ את דלת הבית בו היא גרה ותשליך את מטלטליה החוצה וכי "לא יהיה לך איפה לישון הלילה". אתה ידעת ויודע היטב כי לזוג שגר בנכס עמית לונדר ומירב טביב יש הסכם שכירות תקף אשר הוארך עד אפריל 2007. אין לך שום סמכות לפנות לדיירים ובוודאי שלא להשמיע איומים כלפיהם. האיומים שביצעת כלפי הדיירים הינם בבחינת עבירה פלילית ע"פ חוק העונשין. הדיירים מגישים היום תלונה למשטרת ישראל כנגד מעלליך. מיותר לציין כי אתה מעורב במעשים פליליים נוספים ובעבירות מרמה שוחד והפרת אמונים הכל מתועד הכל רשום והכל יבוא על מקומו. אתה בסך הכל עבריין קטן משוק הבשר בשוק הכרמל ב"א וחלפו הימים בהם איומים טלפוניים צעקות וקללות טלפוניות הפחידו מישהו. אתה תיתן את הדין על כל מעלליך ואיומיך לא מפחידים ולא ירתיעו אף אדם. אנו נפעל בהתאם לחוק הפלילי והאזרחי במדינת ישראל ואף עבריין לא ירתיע אותנו. ברוך סער העתק: מירב טביב עו"ד שפיר אייל עו"ד קורן יעקב עו"ד מאיר מימון". נייר המכתבים עליו הודפס המכתב הוא של "סער מקרקעין שמאות מקרקעין ויזמות פרויקטים". 7. כתב התביעה התייחס לדברים הבאים: "מיותר לציין כי אתה מעורב בנושאים פליליים נוספים ובעבירות מרמה שוחד והפרת אמונים הכל מתועד הכל רשום והכל יבוא על מקומו. אתה בסה"כ עבריין קטן משוק הבשר בשוק הכרמל בת"א וחלפו הימים בהם טלפונים וצעקות וקללות טלפוניות הפחידו מישהו". 8. המסגרת הנורמטיבית לדיון הינה חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") הקובע כי : "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;" 9. הלכה היא כי יש לפרש את המונח 'לשון הרע' במבחן האדם הסביר - מבחן אובייקטיבי. "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מיחס למילים..." (השופט מלץ בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני מג (2) פדי 333 בעמ' 337). בספרו של א' שנהר "דיני לשון הרע", תשנ"ז-1977, בעמ' 122, פורשה הלכה זו: " בחירה זו בקנה מידה אובייקטיבי נובעת מכך שהחוק מגן על "זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו". לפיכך, אין כל חשיבות לשאלה, האם המפרסם התכוון או אפילו היה מודע לכך שהפרסום עלול לפגוע בנפגע. באותה מידה אין גם כל חשיבות לשאלה, האם הפרסום נתפש כפוגע בעיני הנפגע, וגם הצהרה מפורשת של הנפגע, כי הפרסום אינו מסוגל להעליבו, לא תעלה ולא תוריד". 10. אינני מקבלת את טענת הנתבע כי הדברים שנכתבו היו דברי גידוף שנכתבו בעידנא דריתחא ושאין בינם לבין ביזוי והשפלה ולא כלום. משלוח פקסימיליה איננו פעולה של "התרתחות" רגעית ואיבוד עשתונות. סבורני כי כל בר בי רב יסכים כי ייחוס עבירות פליליות כגון מרמה, שוחד והפרת אמונים - לאדם וכינויו "עבריין", עולים כדי לשון הרע בעיני האדם הסביר. איני נדרשת לניסיונות הפרשנות המאולצים אותם ניסה הנתבע לייחס לדברים, או למסתרי צפונות ליבו (כאמור לעיל, המבחן הינו אובייקטיבי) - וטוב היה אלמלא נטענו. (יוער כי אף לאחר שהוגשה תביעה זו, שלח הנתבע בשנית מכתב בפקס אל משרדו של התובע, ושוב, ציין בו בין היתר כי לתובע "עבר פלילי עשיר". איני בוחנת או מביאה את כל הדברים כאן, היות ומכתב זה אינו חלק מהתביעה). 11. באשר לטענת הנתבע כי הדברים לא הובאו לידיעת הרבים, קובע החוק כי- "(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע ; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע. 12. הנתבע אישר כי כתב את המכתב. המכותב לו הינו התובע, אך נרשמו שמותיהם של 4 אנשים ככאלה שלכאורה מוען גם אליהם עותק. גם אם אקבל גרסת הנתבע כי העותקים הנוספים לא נשלחו, עפ"י ס' 2(ב)(2) לעיל, די בכך שהכתב עשוי היה לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע. (ר' גם ע"א (ת"א) 1564-09 יהודה רגב נ' מעיין אמודאי , שניתן לאחרונה). 13. זאת ועוד, הגב' אלכסנדרה אולנובסקי ששימשה בשעתו כמזכירתו של התובע העידה כי המכתב התקבל במשרד באמצעות הפקס וכי היא ואף הגב' קרין לב, בתו של התובע שגם היא עבדה במשרד, עיינה בו (ס' 8, 9 לתצהיר): ש. נכון שהנדון איומים טלפוניים אינו דבר שאת מטפלת בו במשרד? ת. אני מקבלת את כל המכתבים המגיעים למשרד. מאחר והפקס נמצא ממש לידי אני מקבלת את כל המכתבים, אני קוראת אותם, ואז אני מפנה אותם למי שמכותב. ש. כל המכתבים את קוראת? ת. את כולם. גם את דברי הדואר. ש. כלומר, תאשרי לי שאין אפשרות פרקטית לשלוח לתובע מכתב מבלי שזה יעבור דרכך? ת. רק אם כתוב עליו "אישי". 14. אינני מקבלת את טענת הנתבע כי "היה ופקידתו מציצה וקוראת במכתבים אשר נשלחים לאחרים אין בה כדי להקנות לתובע עילת "יש מאין" (ס' 8 לתצהירו). אדם השולח מכתב לפקסימיליה המצויה במשרד בו עובדים אנשים נוספים זולת הנפגע, אינו יכול לטעון אח"כ טענה כזו. משכך, הנני קובעת כי די בדברים הנ"ל בכדי לקיים את אלמנט הפרסום, ואיני נדרשת למחלוקת שהתעוררה בין הצדדים באשר לשאלה האם המכתב נשלח לרשימת התפוצה שהתנוססה על גביו. 15. הנתבע טען להגנתו כי: "למיטב ידיעתי האישית האמור במכתב הינו אמת לאמיתה". הגנת אמת הפרסום נקבעה בס' 14 לחוק: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". 16. התובע הכחיש את הטענה כאילו יש לו עברפלילי מכל וכל. הדברים בהם הודה התובע בחקירתו בהליך שלפני - רחוקים מהיות המעשים והעבירות החמורות המיוחסים לו. "ש. אני מפנה לס' 14 לתצהירך, אתה טוען שהאמירות המייחסות לך אורח חיים עברייני ועבירות פליליות, הינן עורבא פרח? ת. נכון... אני לא מחזיק בידי מסמך שאומר שאינני עבריין. אך אני יכול להעיד שכאשר ביקשתי ויזה לארה"ב, לפני שנה או שנתיים קבלתי אישור שאין לי כל עבר פלילי, שנמסר לשגרירות. בנוסף, כל שנה אני מחזיק ברישיון הנקרא ג/4 שפירושו קבלן לעבודות עפר ממשלתיות גדולות מאד. ובכל חידוש אני נדרש להציג תעודת יושר מהמשטרה. ומכאן אתם יכולים להסיק שאין לי עבירות פליליות, למעט פה ושם דו"חות קטנים, גדר, טיח שנפל...בניתי מאות רבות של דירות. אני מחזיק כמה חברות, מעסיק הרבה מאד עובדים, פה ושם היו לי כמה עבירות מינוריות, לא משהו שיכול להיחשב כשוחד, כהפרת אמונים - לא מה שהנתבע מתאר. ... ש. האם נכון להיום מתנהלים נגדך הליכים פליליים? ת. לא שידוע לי". 17. הנטל להוכיח את הטענה מוטל על הנתבע: "נטל הוכחתה של טענת "אמת דיברתי" מוטל על הטוען אותה (ע"א 326/68, אסא נ' ליבנה, (יוסף אסא נ' משה ליבנה, ואח', פ"ד כג (25 .23 (2.), בע' 25 ; ע"א 382/58, פ. ש. נ' מלכה זיסו-ברנטל, (פ. ש. נ' מלכה זיסו-ברנטל, פ"ד יב 1732, 1735 ; פ"ע לו 384.), בע' 1735)". [ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל פ"ד לא(2), 281 ,עמ' 299-300]. בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ו-4 אח' נ' יוסף קראוס תק-על 98(2), 1352 ,עמ' 1368 נקבע: "בהשוואה להגנת תום הלב, הגנת האמת בפרסום היא בדרך כלל הגנה מחמירה יותר מנקודת מבטו של המפרסם... ואמנם, הנטל הרובץ על המפרסם, הנתבע בתביעה בגין לשון הרע, להוכיח את אמיתות הפרסום, אינו ענין של מה בכך. נטל זה אינו נטל קל. הניסיון מלמד, כי הוא מורם לעתים נדירות". 18. הנתבע לא השכיל להוכיח כי הדברים שנכתבו על ידו בדבר מעורבות התובע בעבירות מרמה, שוחד והפרת אמונים הינם אמת. פסקי הדין שצירף הנתבע והמתייחסים לתובע - ניתנו במסגרת הליכים אזרחיים, תביעות ליקויי בנייה. למרות שהייתה בהם התייחסות לאחריות אישית של התובע מכוח דיני החוזים ודיני הנזיקין, ואף נקבע כי פעל ללא הרשאה וניהל מו"מ שלא בתו"ל (רע"א 1513/06 יעקב לב נ' אלי אוחיון, ), (ת"א (תא) 73007/97 אורבך יעקב ונטלי נ' גני עופר בנייה והשקעות בע"מ, ), לא הואשם התובע בהליך פלילי, והדברים נכתבו בפסק הדין האזרחי במפורש: "בגדר "תרמית" נכנה לצורך ענייננו את כל המעשים אשר חוש המומחיות של המשפטן מורים שאינם כדין, ולאו דווקא מעשים העומדים בהגדרה המקובלת של "תרמית" לצורך חוק העונשין". 19. לטענת תום הלב- התובע טען כי קמו החזקות המעידות על חוסר תום ליבו של הנתבע, שלא האמין באמיתות הפרסום ולא נקט בכל אמצעי על מנת לוודא זאת. לשיטתו ביקש הנתבע להלך עליו אימים עלמנת שלא יממש זכויותיו בנכס. 20. "15. הגנת תום לב במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; ... (6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה"; 21. הנתבע טען כי המחלוקת העסקית בין הצדדים, היא עניין אישי כשר של הצדדים - ומכיוון שהתובע איים "לזרוק" את השוכר מהדירה לרחוב, כתב את המכתב. איני מקבלת טענה זו. כתיבת הדברים הללו, אין בהם בכדי "להגן על עניין אישי כשר של הנתבע" אלא דומה שיש בדברים דווקא מעין איום לבאות בדבר הוצאת דיבתו של התובע- פעם ופעמיים. הנני דוחה גם את הטענה כי הדברים נכתבו כ"ביקורת והבעת דיעה". לשונם של הדברים מעידה כי הדברים הוצגו כעובדה נחרצת שיש מאחוריה ראיות ותימוכין. 22. "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15". (ס' 16 (ב) לחוק). 23. "אם בהגנת תום-הלב המדובר, הרי רשאי הנתבע להתגונן בטענה, כי פרסם את אשר פרסם באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 לחוק וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. אף לענין הגנה זו מדובר איפוא על שני מרכיבים מצטברים הקשורים זה בזה ואשר בנפול האחד, ההגנה לא תצלח. [ע"א 723/74 הנ"ל 281 ,עמ' 299-300]. לגבי דידי, לא רק שלא קמה החזקה להגנת הנתבע, שלא הוכיח כי עשה הפרסום באחת הנסיבות הקבועות בס' 15, אלא שדומה שקמה לו ה"חזקה סותרת החזקה", הקבועה בס' 16(ב)(3) - המתייחסת לכוונה לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים. 24. בס' 19 לחוק נקבעו ההקלות בהן רשאי בית המשפט להתחשב: "בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה: (1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך; (2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; (3) הוא לא נתכוון לנפגע; (4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים". 25. גם כאן, הנני דוחה את טענות הנתבע כי לא התכוון לדברים, שלא התנצל עליהם מעולם. וכיצד ניתן לומר שהיה משוכנע באמיתות האשמותיו הנתמכות לכאורה באמירה: "הכל מתועד הכל רשום", אם דבר מכל התיעוד לא הוצג ולא התגלה? בין הצדדים מתנהלים הליכים וסכסוכים שונים, ומטרתו המוכחת של הנתבע, כפי שעלתה ממכתבו, להשיג יתרון על פני התובע, ולו גם במחיר פגיעה בשמו הטוב של האחרון. 26. התביעה הסתמכה על פיצוי ללא הוכחת נזק, אולם גם בתביעה מסוג זה על בית המשפט להשתכנע כי הפרסום הפוגע הזיק לתובע. (ע"א (ת"א) 1564-09 יהודה רגב נ' מעיין אמודאי ). התובע טען כי המכתב הגיע לידי הנמענים ששאלו אותו בדבר הדברים שנכתבו בו. כתבתי לעיל כי לא קם הצורך לעסוק בשאלה האם נשלח המכתב לאותם מכותבים, אולם לא יכול להיות ספק כי איש עסקים, המיחסים לו מעשים פליליים, נפגעים עסקיו מעצם האמירה- כהרף עין. 27. לא מצאתי כי התובע דרש מהנתבע פיצוי וחזרה מהדברים טרם התביעה (הגם שלכאורה, מתוך טענותיו- לא היה חוזר מהם). במאזן שבין כונת הנתבע לפגוע, מחד גיסא, ומחדליו של התובע מאידך גיסא, הנני קובעת כי הנתבע ישלם לתובע פיצויים בסך 75,000 ₪. בנוסף, ישא הנתבע בהוצאות התובע, ובשכר טרחת עורך דינו בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ. פקסלשון הרע / הוצאת דיבה