הוצאת שמאי מהלשכה עקב סירוב לשלם

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוצאת שמאי מהלשכה עקב סירוב לשלם: התביעה וטענות הצדדים 1. התובע שמאי מקרקעין מוסמך, היה חבר לשכת שמאי המקרקעין בישראל (להלן: "הלשכה") משנת 1983, עותר לחייב את הנתבעת בנזקים כספיים שנגרמו לו עקב הוצאתו מהלשכה, לטענתו, שלא כדין. 2. לטענת התובע, ביולי 2007 החליט ועד הלשכה לגבות בנוסף לדמי החבר תשלום נוסף בסך 300 ₪ עבור "קרן לחקיקה 2007". התובע סבור, כי החלטה זו אינה חוקית, ולא ניתן לחייב את חברי הלשכה בתשלום חובה כלשהו מעבר לדמי החבר השנתיים. בהתאם לעמדתו זו, סירב התובע לשלם את הסכום, והלשכה בתגובה, הפסיקה את חברותו במכתב שנשלח אליו ביום 24.12.07. שמו של התובע נמחק מרשימת חברי הלשכה המפורסמת באינטרנט. הוא הפסיק לקבל את ההטבה של גישה למאגרים משפטיים באינטרנט, ולא הוזמן לכנסים של הלשכה. לטענתו, בהוצאתו מהלשכה ומניעת השירותים המקצועיים מהם נהנים שמאי הלשכה, פעלה הלשכה בחוסר תום-לב וגרמה לו נזקים בשל פגיעה בשמו הטוב, עוגמת נפש גדולה ונזק כספי בשל הצורך לרכוש בעצמו ועל חשבונו חיבור למאגר משפטי. סכום התביעה הועמד על ידו על סך 52,000 ₪ (ללא פירוט הרכיבים). 3. הנתבעת טוענת שהתובע הוא תובע סדרתי ושמדובר בתביעה קנטרנית, שכל מטרתהּ להתנגח פוליטית בלשכה, ואל לביהמ"ש להתערב בסכסוך פנימי שבין הלשכה לחבריה. לטענתהּ, תקנון הלשכה קובע, כי כל סכסוך או תביעה בין חבר הלשכה למוסדות הלשכה יידון בפני ביה"ד של לשכת שמאי המקרקעין בישראל, ועל כן מלכתחילה לא היה מקום שבימ"ש זה ידון בתביעה, ומן הדין היה להעביר את המחלוקת לבוררות בביה"ד של הלשכה. 4. לטענת הנתבעת, התקנון מאפשר ללשכה לגבות מחבריה בנוסף לדמי חבר גם תשלומים אחרים, ובהתאם לסמכות זו קיבלה האספה הכללית שלה החלטה ביום 29.3.07 להטיל על חברי הלשכה תשלום שנתי, חד פעמי, בסך 300 ₪ מעבר לדמי החבר השנתיים הקבועים ואשר יתווספו לדמי החבר לשנת 2007 ויהוו חלק בלתי נפרד מהם (נספח א' לתצהיר מר רן וירניק, יו"ר הלשכה בזמנים הרלוונטיים לתביעה). ההחלטה של הלשכה נתקבלה, אפוא, כדין ובסמכות, ואם התובע סבר כי אינה מוצדקת, היה עליו למצות את טענותיו במוסדות הלשכה. תחת זאת העדיף התובע לעמוד בסרבנותו ולא לשלם את הסכום, עד כי לא נותרה ללשכה ברירה אלא לפעול בהתאם לתקנון ולהוציאו מהלשכה. 5. הנתבעת טוענת כי התובע הפר את הכלל הבסיסי בדבר חובת הקטנת הנזק. בענייננו, יכול היה התובע לשלם את הסכום הפעוט בסך 300 ₪ תוך מחאה וללבן את שאלת אי החוקיות, ברם העדיף להגדיל את נזקיו באופן שיפסיק לשמש חבר בלשכה, ייאלץ להוציא הוצאות פרטיות (כך על פי עדותו), יגיש תביעה וישלם אגרה בגינה ויגרום לעצמו עוגמת נפש, והכול בסכום העולה עשרות מונים על אותו סכום פעוט של 300 ₪. לטענת הנתבעת, פעולתו של התובע אינה רק הפרת חובתו להקטנת הנזק, אלא גובלת בשימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום-לב, שכן שעה שהוצא מהלשכה, לכאורה לא ניתן לדון בעניינוֹ במוסדות הלשכה, ובדרך זו ביקש לכפות על בימ"ש אזרחי להכריע בסכסוך שאמור להיות מוכרע במוסדות הפנימיים של הנתבעת, ועל פי התקנון המהווה חוזה בין הלשכה לבין חבריה. דיון והכרעה 6. הצדדים הסכימו לקבל פס"ד על סמך הראיות שהוגשו תוך ויתור על חקירת עדים. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וראיותיהם, דין התביעה להידחות. 7. יצוין כי בישיבת קדם משפט מיום 2.2.09 הוצע לצדדים להפנות את המחלוקת לבוררות בלשכה. הנתבעת הסכימה, ברם התובע סירב תוך שהוא נאחז באמתלה הפורמאלית שהוא אינו חבר בלשכה, ולכן לא נראה לו סביר שהבוררות תתקיים שם. במילים אחרות: התובע ביקש לבחור לעצמו את הפורום אצל בורר חיצוני, אך לא הסכים להכפיף את עצמו לאותו פורום הקבוע בתקנון הלשכה אליה רוצה להשתייך וליהנות משרותיה. יש רגליים לסברה, שזו גם הסיבה שבחר לא לשלם את אותם 300 ₪, אלא להיות מוּצָא מהלשכה על מנת להביא את רִיבוֹ בפני בימ"ש אזרחי ולשלול מהלשכה את סמכות השיפוט. ודוק: התובע הצהיר באותה ישיבת קדם משפט, שלא מן הנמנע שלאחר סיום התיק יבקש לחזור לשורות הלשכה (ראה עמ' 2 לפרוטוקול מיום 2.2.09 שורות 4-5). 8. נראה לי ברור, כי סוגיית חוקיות או אי-חוקיות הסך של 300 ₪ הנגבה מכל חבר לצורך קרן חקיקה 2007 היא סוגיה שעל מוסדות הלשכה ליתן את הדעת עליה, ואל לביהמ"ש להתערב בהחלטות הטריבונאלים הפנימיים באשר לניהול המקצועי והכספי של הלשכה לרבות התערבות בסבירות התמחור. 9. אני אף סבורה כי יש טעם רב בטענת הנתבעת, לפיה התובע הפר את חובתו הבסיסית בדבר הקטנת הנזק. עיקרון הקטנת הנזק הוא כלל בסיסי בדיני חיובים. הוא מוצא אחיזה סטטוטורית בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת החוזה), תשל"א - 1970, ולפיו החייב איננו חב בפיצוי על נזק שהניזוק יכול היה להקטין או למנוע באמצעים סבירים, וראה גם ע"א 592/66 הקודחים נתניה בע"מ נ' ניסים ביטון, פ"ד כ"א (1), 281, בו נקבע כי על התובע מוטלת החובה לנקוט בכל צעד סביר כדי להקטין את ההפסד שנגרם לו כתוצאה מעוולה של הנתבע, וכן נקבע כי התובע אינו זכאי לפיצוי על הפסד שיכול היה למנוע, אלא שמחמת מחדל בלתי סביר לא השכיל למונעו. 11. כך בענייננו, התובע יכול היה וצריך היה לשלם את הסכום הפעוט בסך 300 ₪ ולהתדיין במוסדות הלשכה על חוקיות ההחלטה ולנסות לדרוש ביטולהּ ו/או החזרת הסכום. בסירובו לשלם את אותו סך אילץ את הלשכה לנקוט בצעד הקיצוני של הוצאתו, ובכך יצר כל נזק שנגרם לו, ככל שבכלל נגרם לו, ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו. 12. גם לגופו של עניין אין ממש בטענות התובע. סעיף 6 לתקנון הלשכה קובע את סמכויות הלשכה, ובין השאר מצויה הסמכות "לקבוע דמי הרשמה, דמי חבר ותשלומים אחרים" (סעיף 6.9). מתוך הראיות שבתיק עולה כי בהתאם לסמכות זו קיבלה האספה הכללית של הנתבעת החלטה ביום 29.3.07 להטיל על חברי הלשכה תשלום שנתי חד-פעמי בסך 300 ₪ מעבר לדמי החבר השנתיים, ואשר יתווספו לדמי החבר לשנת 2007 ויהוו חלק בלתי נפרד מהם. החלטת האספה הכללית התקבלה ברוב של 25 חברים כנגד 2 מתנגדים. מכאן, שההחלטה בדבר גביית 300 ₪ עבור קרן חקיקה 2007 נעשתה בסמכות כפי שנקבע בתקנון. יש להדגיש כי האספה הכללית מוגדרת כגוף העליון של הנתבעת בסעיף 26 (1) (א) לתקנון, ועל כן ההחלטה התקבלה על ידי הגוף המוסמך בלשכה. הנתבעת הסבירה, כי קרן זו נועדה לשם סיכול כוונה חקיקתית לבטל את היטל ההשבחה וליצור מנגנון גבייה אחר, באופן שייתר את עבודתם של שמאים והתמנותם כשמאים מכריעים, ובכך יפגע במקור-פרנסתם של השמאים. לשם כך, בין השאר, נגבו הכספים, לצורך ייעוץ משפטי ו/או השפעה לוביסטית על חברי הכנסת. מובן, כי עניין זה היה אינטרס של השמאים כולם, וגביית הכסף נועדה להגן על החברים ולמנוע הרעת מצבם (וראה גם פרוטוקול האספה - נספח א' לתצהיר וירניק). התובע היה חבר באותה עת בלשכה, יכול היה להשתתף באספה, להביע דעתו והתנגדותו. כך או כך, ובמסגרת קבלת ההחלטות באופן דמוקרטי, התקבלה ההחלטה כפי שהתקבלה, והיא מחייבת את התובע, כפי שהיא מחייבת את שאר השמאים החברים בלשכה, מכוח היות התקנון חוזה בין החברים לפי סעיף 9 לתקנון. 13. מכל המקובץ עד כה עולה, כי הייתה ללשכה הסמכות לגבות תשלומים נוספים לדמי החבר, והיא עשתה שימוש בסמכותהּ כדין בקבלה את ההחלטה לגבות מכל חבר 300 ₪ נוספים לצורך המאבק בחקיקה שאיימה על פרנסת חבריה. הואיל והתובע לא שילם את הנדרש, שלחה לו הנתבעת מכתב ביום 21.11.07, ממנו התעלם, וכן התראה נוספת בדוא"ל מיום 25.12.07. שם הודיעה לו, כי באותו שלב היא מפסיקה ליתן לו שירותים. חרף קבלת ההחלטה באופן חוקי ועל פי תקנון הלשכה המחייב את חבריו, התובע עמד במריו ולא שילם, ובמצב דברים זה הפר את החוזה העומד בבסיס התקנון, ולא היה מנוס, לאחר שהתעלם ממכתבי ההתראה, אלא להוציאוֹ משורותיה, וראה גם המכתב מיום 6.1.08 (נ/2) בו מודיעה הלשכה לתובע על הוצאתו החוקית והפורמאלית שתיכנס לתוקף בפברואר 2008, תוך שמצטטים בפניו את ההוראה המפורשת של התקנון בסעיף 14.1 בדבר התנאים להוצאתוֹ מהלשכה וקוראים לו לערער על הוצאה זו, אם הוא מעוניין בכך. 14. טענות התובע, לפיהן בסופו של דבר הקרן לא נוצלה, או הטענה כי צריך היה ליתן לו שהות נוספת, ואילו הנתבעת הפרה חובתהּ והוציאה אותו מהלשכה מוקדם מדיי ושלא בהתאם לתקנון, אין בהן ממש. באשר לניצול או אי ניצול הקרן, מדובר בעניין פנימי של הלשכה. הוא אינו רלוונטי לעצם חוקיות קבלת-ההחלטה בזמן אמת, ואין דרכו של ביהמ"ש להתערב בעניינים הפנימיים, ולבחון את סבירות ההחלטות המקצועיות והכספיות של הטריבונאל המקצועי הפנימי. באשר לטענה, לפיה הלשכה הוציאה אותו מוקדם מדיי ובניגוד לתקנון, הרי שממילא עמד התובע במריו ולא היה מוכן לשלם ולהתדיין במוסדותיה ולקבל את ההחלטה שנתקבלה כדין, אף לאחר הגשת התביעה, וביקש לכפות את ההתדיינות וההכרעה בעניין חוקיות ההחלטה, בבימ"ש אזרחי, כך שנראה שתוספת זמן או שימוע לא היתה מועילה בכל דרך. 15. התובע לא הוכיח כל נזק שנגרם כתוצאה מהוצאתו מהלשכה. יובהר, כי החברות בלשכת השמאים היא וולונטרית, ואינה תנאי לשם עיסוק במקצוע. התובע לא הוכיח בכל ראיה, כי לאחר הוצאתו מהלשכה קיבל פחות עבודה או הפסיד הכנסה. אדרבא, הנתבעת הגישה תדפיסים, מהם עולה כי הוא התמנה כמומחה בבתימ"ש בשיעור שאינו נופל מהשיעור בו מוּנָה לפני הוצאתו מהלשכה. כך גם לא הוכח כי נגרמה לתובע עוגמת נפש כלשהי. הנזק היחיד שנגרם הוא הצורך לרכוש מינוי במאגר המשפטי "נבו" בעצמו ועל חשבונו בסך 1,978 ₪ כולל מע"מ. גם נזק זה יכול היה להתייתר, לו השכיל התובע לפעול באופן סביר ולשלם את הסך של 300 ₪ ו/או להתדיין במוסדות הלשכה ולנסות לשנות את רוע הגזרה. אי אפשר לכפות על הלשכה חברות של אדם המפר את תקנונהּ ומסרב לשלם את הכספים הנגבים מכל שאר החברים ע"פ החלטה שהתקבלה כדין, ויהא זה לא הוגן לדרוש כי כל שאר החברים יישאו בנטל, והתובע, לבדו, ישוחרר ממנו. 16. אשר על כן, אני דוחה את התביעה. התובע יישא בשכ"ט עו"ד של הנתבעת בסך 7,000 ₪ + מע"מ. שמאות