קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזקת כספים בנאמנות ע''י עורך דין בעסקת מכר: 1. כתב התביעה הוגש במקורו כנגד שתי נתבעות, שתיהן עורכות דין. בהעדר כתב הגנה מטעם נתבעת 2, ניתן נגדה פסק דין. היות ולמעשה אין בפני ביהמ"ש כל ראיה כי נתבעת 2 נמצאת בארץ וכי נודע לה או כי קיבלה לידיה את כתב התביעה, ספק בעיני אם פסק הדין שניתן בהעדרה, ניתן כדין. אולם נושא זה אינו נתון כיום להכרעתי. פסק דיני כיום הינו בתביעת התובע כנגד הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") בלבד. יש עוד לציין כי כתב התביעה המקורי בתיק זה הוגש בתאריך 15.7.09 על סך של 1,443,876 ₪, אך לאחר הגשת כתב ההגנה, מיהר התובע לתקן את תביעתו ולהעמידה על סך של 225,000 ₪ בלבד. אולם כפי שיאמר בהמשך, אף תביעה זו גורלה להדחות. 2. התובע היה בעל הזכויות, בחלקים שווים. עם אשתו דאז, יפה בקיש (להלן: "יפה"), בדירה ברחוב החצב 13 בראשון לציון, הידועה כחלקה 116 בגוש 4242. בגין הליכי פירוד בין השניים, פנתה יפה אל הנתבעת 2, עורכת דין במקצועה, וזו הגישה בשם יפה, בתחילת שנת 1995, תביעה נגד התובע, לפירוק השיתוף בדירה. התובע היה מיוצג בתביעה זו על ידי הנתבעת. בתאריך 26.3.95, במהלך הדיון בתביעת פירוק השיתוף, הגיעו התובע ויפה להסכם, לו ניתן תוקף של פס"ד (נספח 2 לתצהיר הנתבעת). על פי ההסכם תימכר הדירה כפנויה, והתמורה תחולק 40% לתובע ו - 60% ליפה. שתי עורכות הדין מונו ככונסי נכסים ונאמנות למכירת הדירה וחלוקת התמורה. הנתבעת וחברתה פעלו למכירת הדירה והתמורה שהתקבלה היתה הסכום בשקלים השווה ל - 238,000 דולר ארצות הברית. כונסות הנכסים הגישו לביהמ"ש בקשה לאישור הסכם המכר וביהמ"ש אישר את ההסכם והורה לכונסות הנכסים לבצעו (ראה נספח 3 לתצהיר הנתבעת (להלן: "התצהיר")). הסכם המכר נחתם בתאריך 19.11.95. אישור ביהמ"ש להסכם זה הינו מתאריך 27.11.95. שער הדולר במועד אישור בביהמ"ש את הסכם המכר עמד על סך של 3.07 ₪ לדולר ארה"ב (ראה נספח 8 לתצהיר). התובעת הפקידה את חלקו של התובע מכספי התמורה בחשבון נאמנות. התמורה לתובע הגיע לסך של 298,519 ₪. מסכום זה שהוחזק כפיקדון בחשבון נאמנות שולמו מספר תשלומים, כדלקמן: א. העברת סך של 90,000 ₪ לזכות התובע, לחשבונו בבנק הפועלים וזאת בתאריך 25.5.96, לבקשתו (ראה נספחים 13-15 לתצהיר). ב. תשלום מס השבח החל על מכירת הדירה בסך של 121,551 ₪ וזאת בתאריך 14.8.95 (ראה נספחים 16-20 לתצהיר). ג. העברת סך של 32,000 ₪ לתובע, לבקשתו, מתאריך 14.10.96 (ראה נספח 21 לתצהיר). ד. משיכת שכר טרחתה בסך 8,997 ₪ (כולל מע"מ) בתאריך 3.12.95 (בהתאם לחשבונית, נספח 22 לתצהיר). ה. משיכת שכ"ט נוסף בסך של - 2,078 ₪ (כולל מע"מ) מתאריך 15.7.97, בהתאם לחשבונית נספח 24 לתצהיר. יש לציין כי הנתבעת אף הגישה השגה על שומת מס השבח, מיום 12.8.96 בשמו של התובע, ויש להניח, כל עוד לא הוכח אחרת, כי היא אכן זכאית לשכר טרחתה בהתאם לשתי החשבוניות הנ"ל. הנתבעת שילמה שני תשלומים נוספים, הראשון, היטל השבחה לוועדה המקומית והשני, דמי היוון למנהל מקרקעי ישראל. שני תשלומים אלו שולמו שלא באמצעות חיוב חשבון והנאמנות ע"ש התובע, מכספי תמורת מכר הדירה, אלא מכספים שקיבלה הנתבעת ישירות מהתובע. אף יש לציין כי תשלום מלוא מס השבח בגין מכר הדירה בוצע מחלקו של התובע מתמורת מכר הדירה, וזאת לטענת הנתבעת, כמפורט בתצהירה ובעדותה, בגין השימוש שעשה התובע בפטור לדירה מזכה בעבור מכר דירת אחרת, עובר למכירת דירת בני הזוג וזאת בהסכמה משותפת של התובע ויפה. מסמך בכתב על הסכמה שכזו, אין בידי הנתבעת. 3. סכום היתרה שבחשבון הנאמנות, דהיינו, סכום חלקו של התובע מתמורת מכר הדירה, בניכוי התשלומים כמפורט לעיל (א' עד ה'), בסכומי קרן, היה סך של 48,893 ₪. לאחר הגשת התביעה, העבירה הנתבעת לתובע את כל יתרת הכסף שבחשבון, בסך של 80,589 ₪. יתרת הסכום בחשבון הנאמנות הייתה, כל התקופה, מופקדת בבנק בפיקדון שקלי נושא ריבית כמקובל בחשבונו שכאלו. 4. גם בהנחה שהנתבעת התרשלה במעשיה - בכך שנמנעה מלהעביר לתובע את יתרת הכסף העומד לרשותו בחשבון הנאמנות במשך התקופה שמאז שנת 1996 ועד הגשת התביעה, בשנת 2009, או שנמנעה מלשלוח לו, מידי פעם, מכתב ובו פירוט היתרה העומדת לזכותו ותזכורת למשוך לעצמו את היתרה, ובמיוחד בכך שנמנעה מלהשקיע את יתרת הסכום בהשקעה בטוחה הנושאת את מירב הרווחים המצטברים לקרן - וביהמ"ש אינו קובע כי אכן התרשלה, הרי נראה לי כי התובע לא הוכיח כלל את הנזק שנגרם לו וכבר מטעם זה דין תביעתו להדחות. בית המשפט אף אינו מוצא לנכון לדון בטענת ב"כ הנתבעת על רשלנותו התורמת של התובע, בכך שלמרות שידע, לאורך כל התקופה, כי הנתבעת מחזיקה בכספים עבורו, לא טרח להגיע ולמשוך את הכספים, לא טרח ליתן לנתבעת הוראות איך והיכן להשקיע את כספו ולמעשה אף לא טרח לחפש ולמצוא את משרדה כשכתובת המשרד הוחלפה פעמיים, אך ניתן היה לגלות את הכתובת החדשה בנקל, הן בספר הטלפונים והן ברישומי לשכת עורכי הדין. כל אשר עשה התובע במשך כל תקופה ארוכה זו היה לפנות לעורך דין צאירי בנימין ולבקשו לשלוח לנתבעת את המכתב מתאריך 7.8.03, כשש שנים לאחר הליכי מכר הדירה, בבקשה לקבל דין וחשבון מלא על התמורה ממכר הדירה, על המשיכות ממנה ולהשיב לו את היתרה (המכתב, נספח 9 לתצהיר). הנתבעת מהרה והשיבה (ראה נספח 10 לתצהיר מיום 10.8.03) שהיא נכונה ומזומנה להעביר לתובע את כספו. למכתב תשובתה לא הגיע כל מענה והתובע נעלם שוב, הפעם עד לתאריך 4.6.09, כשש שנים מאוחר יותר, יום בו נשלח מכתב בא כוחו עו"ד ג'אנח (נספח 11 לתצהיר), וגם הפעם הציעה הנתבעת לתובע לגשת עימה לבנק ולקבל את כספו, אך בעקבות המכתב הוגשה התביעה, ובתאריך 6.1.09 קיבל התובע את יתרת הכסף שבחשבון, אף שהליך זה שוב נתקל בקשיים, שלא באשמת הנתבעת, באשר חשבון הנאמנות נפתח על שם שתי כונסות הנכסים, והנתבעת 2, עו"ד חריטון, נעלמה ולא ניתן היה לאתרה, רק לאחר פנייה לביהמ"ש ולבנק הסכים הבנק לשחרר את יתרת הכסף לתובע, בחתימת הנתבעת בלבד. 5. כידוע, עוולת הרשלנות, כאמור בס' 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מחייבת, כאחד מיסודות העוולה, אף גרימת נזק. בהיעדר נזק, לא זכאי התובע לכל פיצוי. התובע טוען לנזק שנגרם לו בגין מחדלי הנתבעת בשני מסלולים: הראשון בכך שהנתבעת החזיקה ועיכבה את הכסף בחשבון הנאמנות וזאת בפיקדון שקלי שאכן הניב פירות, אך היה עליה, מכוח חובת הנאמנות, להפקיד את הכספים בתוכנית אחרת נושאת פירות טובים וגבוהים יותר. אולם משנשאל ב"כ התובע מהם החשבון, או התכנית, או ההשקעה העדיפה, מילא פיו מים. התובע אף לא הגיש כל חוות דעת מומחה שם תצוין אפשרות השקעה חלופית והרווחים או הפירות הצפויים מההשקעה העדיפה, ובגין מחדל זה, למעשה, נסתמות כל טענותיו. ב"כ התובע טוען כי חזקה על כל השקעה אחרת כי תניב פירות טובים יותר מחשבון פקדון שיקלי, אך גם בטענה זו אין ממש, באשר ביהמ"ש חסר ידיעה שיפוטית שכזו, ובמיוחד שאין בידי ביהמ"ש לחשב עבור התובע רווח או פירות מהשקעה כלשהי, בהעדר ראיות מתאימות על כך. חובת הוכחת שיעור הנזק הינה על התובע ועליו בלבד. על כן, דין מסלול זה לפסיקת הנזק - להדחות. המסלול השני הוא בטענת התובע כי הנתבעת מעלה בחובת הנאמנות החלה עליה, כאשר ניכתה, שלא כדין וללא בסיס חוקי, מיתרת התמורה שקיבל התובע, את מלוא סכום מס השבח, שכר טרחת עורכת הדין, דמי ההיוון והיטל ההשבחה. אולם בפני ב"כ הנתבעת לפחות שתי תשובותיו לטענה זו, והצדק - עימו. ראשית, עילת תביעה שכזו, לא בא זכרה בכתב התביעה המתוקן. התובע אכן מציין ומאזכר את ניכויי הוצאות אלו או חלקן בכתב התביעה (ראה סעיף 16), אולם בסעיף 8 (ב) דורש התובע פיצוי אך בגין "העיכוב שאין לו אח ורע בהשבתם של כספי התובע", ובסעיף 9 הוא טוען כי התובע זכאי לקבל לידיו אך את - "מלוא הכספים שהופקדו בחשבון, בקיזוז ההוצאות המותרות על פי דין". בסעיף 16 (י) שוב טוען התובע כי הוא דורש לשפותו אך בגין הנזקים שנגרמו לו בשל "עיכוב הכספים" ולא מעבר לכך, ולגבי טענת העיכוב, כאמור לעיל, התובע נכשל בהוכחת כל נזק. בסעיף 16(ו)(2) לכתב התביעה המתוקן מפרט התובע את הכספים שנוכו לדבריו "שלא כדין" מחשבונו, ומדובר אך בדמי היוון, היטל השבחה וחיובי שכר טרחה. אין מדובר שם בתשלום מס השבח. אולם הוכח בפניי כי דמי ההיוון והיטל ההשבחה שולמו שלא בחיוב חשבון התובע, כך שבעניין זה אין ממש בטענתו. לגבי שכ"ט עו"ד, הרי ברור שלנתבעת הזכות לגביית שכרה, ואין מדובר בסכום ללא סביר ולא ראוי, וממילא, התובע לא טוען אחרת. מכל מקום, וכאן המקום לדיון בתשובתו השניה של ב"כ הנתבע, אם לתובע טענות כנגד ניכוי שכר טרחה או התשלום למס שבח - טענותיו אלו התיישנו. הנתבעת טענה את טענת ההתיישנות כבר בכתב הגנתה לכתב התביעה המקורי, דהיינו, בהזדמנות הראשונה. לטענתה, תשלום מס השבח והניכוי עבור שכר טרחתה בוצעו בתאריכים 14.8.95 (מס שבח), 27.11.95 (שכר טרחה ראשון) ו- 15.7.97 (שכר טרחה נוסף). התביעה בתיק זה הוגשה אך בתאריך 15.7.99, דהיינו לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. אולם התובע טוען בכתב תביעתו המתוקן כנגד טענת ההתיישנות, וזאת בסעיף 10 לכתב התביעה, טענה אחת בלבד והיא להודאת הנתבעת, תוך תקופת ההתיישנות, בקיום זכות התובע, כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, שם נאמר כדלקמן: "הודה הנתבע בכתב או בפני בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ולמעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה "הודאה" - למעט הודאה שהיה עימה טיעון התיישנות". התובע מכוון דבריו אלו למכתב תשובת הנתבעת למכתב עו"ד צאירי, תשובה מיום 10.8.03 שמועדה, לכאורה, בתוך תקופת ההתיישנות. אולם עיון במכתב זה לא מלמד ולא מגלה כל הודאה בקיום זכות התובע. הנתבעת אך מורה כי היא מחזיקה ביתרת כספי התובע בחשבון הנאמנות והיא מוכנה ומזומנה להשיבה לתובע. כאמור שם "הרי זהו כספו שלו, וחשבון הנאמנות רק גורם לי טרחה וטרדה מיותרים". הנתבעת מעולם לא הודתה בתשלומים "שלא כדין" שנוכו מחשבון התובע. גם מכתבו של עו"ד צאירי אינו דובר בניכויים "שלא כחוק", אלא אך בבקשה לקבל דין וחשבון על מצב חשבון הנאמנות ולהשבת היתרה. ב"כ התובע יכול היה לנסות ולהשמיע טענה אחרת, המתבססת על האמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות שם נאמר כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תחול תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו" (הדגשה שלי ד.מ.). ב"כ התובע ניסה לטעון כי התובע כלל לא ידע על ניכוי מלוא מס השבח רק מחלקו הוא מתמורת מכר הדירה ולא ידע על שאר הניכויים מחשבונו, אלא לאחר פניית ב"כ עו"ד ג'אנח לנתבעת בשנת 2009. אולם גם טענה זו לא תוכל להישמע. הרי התובע ידע היטב שהנתבעת מחזיקה בנאמנות בכספי התמורה והוא משך וקיבל ממנה, פעמיים, חלק מחלקו בתמורה, והוא יכול היה , ללא כל מאמץ, לפנות לנתבעת ולקבל ממנו דין וחשבון מלא על התנועות בחשבון, או לקבל את היתרה חזרה לידיו. בית המשפט אף אינו מאמין לתובע כי לא יכול היה לגלות את כתובת משרדה של הנתבע או שהיא סירבה לאפשר לו להיכנס למשרדה. התובע אף אינו נשמע אמין כשלדבריו אינו זוכר כלל את כל המוסכם לגבי חוב מס השבח בגין מכר הדירה. ביהמ"ש מעדיף את גירסת הנתבעת גם בנושאים אלו. כך או כך, כל טענותיו כנגד הנתבעת - עבר זמנן ותקופת ההתיישנות חלפה ועברה. 6. לאור כל האמור לעיל, תביעת התובע - נדחית. בהבעת אי נחת בית המשפט מהתנהגות הנתבעת כל השנים בכספי הנאמנות וזאת אף לפנים משורת הדין, הנני קובע כי כל צד ישא בהוצאותיו. עורך דיןנאמנותעסקת מכר