החזרת שיק אכמ

הטענה העיקרית בפסק הדין להלן היא כי במקרה שישנה חריגה ממסגרת האשראי ובמקביל מוטל עיקול על החשבון, באם מחליטים להחזיר שיק יש לציין שתי סיבות החזרה "אכמ" ועיקול. אומנם הגבלת החשבון נעשית ע"י בנק ישראל באופן אוטומטי, אך הבנק עצמו מחליט אילו שיקים לחלל ומהי סיבת החילול. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזרת שיק אכמ: טענות התביעה התובעים הינם בעלי מניות לשעבר של חברת א.ד.נ מרכז הבנייה בכרמל בע"מ (להלן:"א.ד.נ"). א.ד.נ שנמצאת נכון למועד הגשת התביעה בסטאטוס של חברה מחוקה, המחתה לתובעים, קודם למחיקה, את זכויותיה לגביית כספים המגיעים לה מספקים ובעלי חוב למיניהם (להלן :"המחאת זכויות") (נספח ב' לתצהיר ניב לוי). התובעים ניהלו את עסקיהם באמצעות חשבון בבנק דיסקונט (להלן:"דיסקונט") אשר התובעים היו ערבים לו , ללא הגבלת סכום. אחת הלקוחות הגדולות של א.ד.נ, חברת גרגור עבודות עפר פיתוח ואחזקות כבישים בע"מ (להלן:"גרגור") נהגה לרכוש סחורה מא.ד.נ ושילמה עבורה בשיקים דחויים מחשבונה שהתנהל בסניף אצל הנתבע 1 אשר נוהל ע"י נתבע 2 (להלן:"הנתבעים"). עובר לתחילת היחסים המסחריים העבירה א.ד.נ לבדיקת דיסקונט שיק דחוי שקיבלה מגרגור. לבקשתה יצר מנהל סניף דיסקונט קשר עם הנתבעים לברר את מצב החשבון של גרגור ונענה כי הכל כשורה. מכאן והלאה נוצר נוהל עבודה לפיו גרגור משלמת בשיקים דחויים ודיסקונט פונה לנתבעים לגבי כל שיק באופן פרטני בטרם ביצוע נכיון. החל מחודש ספטמבר 1997 חוללו שיקים של גרגור כאשר סיבת ההחזרה שצוינה הייתה "עיקול". פניה של התובעים ל"גרגור" העלתה כי מדובר בחוב קטן לחברת בזק, השיקים הופקדו בשנית אחד כובד והשני שוב חולל. בתקופה זו חוללו מספר שיקים נוספים והתובעים חששו להמשיך ולספק לגרגור סחורה, אך לאור הסברי גרגור שגובו ע"י דברי ההסבר של הנתבעים לדיסקונט כי מדובר בבעיה טכנית בלבד, המשיכה א.ד.נ לספק סחורה בשווי מאות אלפי שקלים לחודש. במרץ 1998 הוגבל חשבונה של "גרגור" כשהיא נותרת חייבת לא.ד.נ סכום של למעלה מ- 930,457 ₪. בדיעבד התגלה לתובעים כי בסמוך לחודש ספטמבר 1997, הונתה גרגור את הנתבע 1 וקיבלה ממנו אשראי בסכומי עתק בהסתמך על חשבונות מע"צ מזויפים. הנתבע אשר שאף לגבות את הכספים מגרגור סייע לה במשך מספר חודשים לגלגל את עסקיה ומנע את הגבלת חשבונה אצלו בין היתר ע"י הימנעות מציון "א.כ.מ" כסיבת חילול השיקים, כיבוד של חלק מהשיקים ורישום סיבות אחרות לחילול. בכל אותה תקופה המשיכו הנתבעים למסור אינפורמציה טובה על חשבונה של גרגור. עם קבלת מסמכי הנתבעים במסגרת הליך של גילוי מסמכים הוברר כי בפרק הזמן מיום , 1/8/97 ועד ליום 1/4/98, חוללו 612 שיקים, מהם חוללו 567 מסיבה שהייתה חייבת להכלילם במניין "השיקים המסורבים" כמשמעותו בחוק שיקים ללא כיסוי וע"י כך להביא להגבלת החשבון עוד בחודש ספטמבר 1997. כתוצאה ממחדלי הנתבעים התמוטטה א.ד.נ ויחד איתה עסקי התובעים האחרים. התובעים צרפו חוות דעת מטעמם לפיה לו היה החשבון של גרגור מנוהל כהלכה היה חייב להפוך לחשבון מוגבל עוד בסוף חודש ספטמבר 1997. טענות ההגנה הנתבעים העלו טענות מקדמיות לפיהן התביעה התיישנה וכי יש לדחותה על הסף בהעדר עילה והעדר יריבות. עוד נטען כי התנהגותם של התובעים כפי שעולה מכתב התביעה מגיעה לכדי 100% רשלנות תורמת שכן התובעים המשיכו למכור סחורה לגרגור שלא בהסתמך על אינפורמציה כלשהי מטעם הנתבעים ובשעה שהיו סימנים בשטח שחייבו נקיטת משנה זהירות והפסקת המכירות, כגון חילול שיקים מחמת עיקול. לעניין החשבוניות שנתקבלו ממע"צ לחשבונה של גרגור, רק בסוף פברואר 1997 נודע לנתבעים שיש בעיה עם חשבונות מע"צ וכי הוטלו עליהם עיקולים. מספר השיקים שחוללו בחשבונה של גרגור אינו רלוונטי מכיוון שרבים מהם חוללו בשל עיקול דבר שמנע את הכללתם במניין השיקים הדרוש עפ"י דין לצורך הגבלת החשבון. פלוגתאות האם יש לדחות את התביעה על הסף בשל טענות התיישנות והעדר יריבות או העדר עילת תביעה? האם הציגו הנתבעים מצג שווא לגבי מעמדה של חברת "גרגור" ופעלו בחוסר תום לב שגרם בסופו של דבר לנזק לא.ד.נ? האם יש בהתנהגות התובעים וא.ד.נ משום רשלנות תורמת לגרימת הנזק? מהו הנזק שנגרם? ההתיישנות טענת התובעים הינה כי המועד ממנו ניתן למנות את מירוץ ההתיישנות הינו לכל הפחות מיום 1/3/98 המועד בו הוגבל חשבונה של גרגורי בבנק. התובעים סומכים טענתם על סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן:"חוק ההתיישנות") לפיהם נודע להם על מעשי התרמית זמן רב לאחר שהחשבון הוגבל וכי עד למועד ההגבלה לא הייתה להם אפשרות ללמוד על מצב החשבון של "גרגור". לטענת הנתבעים יש למנות את מרוץ ההתיישנות עוד מחודש ספטמבר 97 .עם קבלת הידיעה כי שני שיקים של גרגור חוללו, שאז היה על התובעים לברר מצבה של גרגור באופן יסודי, אך היא בחרה להתעלם ולהמשיך לספק סחורה. עוד טוענים הנתבעים כי התובעים אינם עומדים בתנאים שנקבעו בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות וזאת בהעדר ציון מפורש ומדויק של המועד בו נתגלה להם מעשה התרמית. סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע : "הייתה עילת התובענה תרמית או הונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או ההונאה." סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" צודקים הנתבעים בטענתם כי תחולתם של שני סעיפים אלה אינה סימולטנית, ולא ניתן להסתמך על שניהם במקביל (ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטרס נ' בנק יפת בע"מ (1998); ע"א 9800/01, ע"א 836/02, רע"א 1473/03 שאוליאן נ' אפרמיאן (2003)). משקבעתי כי יש לדון בסוגיית ההתיישנות לאחר הבירור העובדתי ולאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו בפני אני מוצא כי הטענה בדבר התרמית היא הרלוונטית במקרה שלפני . לעניין התנאים להחלת סעיף 7 כבר נאמר : " הוראת סעיף 7 הנ"ל היא בבחינת דין מיוחד. ייחודה של ההוראה הוא בשניים: ראשית, בהגדרת מועד תחילת ההתיישנות; ושנית, בקביעת אמת מידה של ידיעה ממשית וסובייקטיבית אודות התרמית , שרק בהיווצרותה "תתחיל תקופת ההתיישנות".... ... כריכת המועד לתחילת ההתישנות... מעידה על אופי הידיעה הנדרשת... בהקשרו של הסעיף הנדון, לא יכול היה המחוקק להתכוון אלא לידיעה שהיווצרותה בפועל מהווה עובדה ממשית; משמע שבעצם זמינותה של הידיעה על התרמית, ידיעה שהתובע התרשל בהשגתה, לא סגי.... בשלילת פירושו המיוחד, השונה של מושג הידיעה , האמור בסעיף 7, יש גם משום שלילת טעמו הקיומי של סעיף 7 כולו. אם האמירה "נודעה לתובע התרמית" תהא עשוייה להתפרש גם ככוללת ידיעה זמנית, שבנקיטת אמצעים סבירים היה בידי התובע להשיגה אך הוא התרשל בהשגתה, מה בצע לנו בסעיף 7, מכל וכל?!." (זלמן יהודאי, דיני התיישנות בישראל כרך א עמ' 194-196) מעיון בכתב התביעה וכן בראיות עולה כי טענת התרמית היא ביסוד תביעתם של התובעים. התובעים מפרטים בהרחבה את מעשיהם לכאורה של הנתבעים בפרק הזמן שבין חודש ספטמבר 1997 לבין מועד הגבלת החשבון. לעומת זאת אין התייחסות קונקרטית למועד שבו נודע לתובעים על התנהלות הנתבעים בחשבונה של גרגור, וכבר נקבע כי תנאי להחלתו של החריג בסעיף 7 לחוק ההתיישנות הוא ציון במפורש של מועד גילוי התרמית. "מהותה של טענה בכתב התביעה לא תיקבע על פי כותרת שבחרו בה התובעים, אלא על פי טענות העובדה הנטענות בו. אין בכתב התביעה דנן טענות שבעובדה לענין "הונאה" או "תרמית" אלא לענין "טעות", "הטעיה" וכיוצא באלה... ...בנוסף, המערערים אף לא טענו בכתבי הטענות שלהם את העובדות המבססות טענה לדחיית מועד ההתיישנות לפי סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, ובין היתר לא ציינו במפורש מתי לשיטתם נודעו להם העובדות שנעלמו מהם (ראו ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216, 218-219 (1997); ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 473-474 (2000))"(ע"א 1349/05 דוד שוב ואח' נ'בנק ירושלים ואח' פורסם באתר דטה חוק ומשפט) ואולם מועד אחד מופיע בבירור בכתב התביעה כמועד שבו נודע לתובעים לראשונה על בעיה בחשבון הבנק של גרגור והוא מועד הגבלת החשבון ביום 1/3/1998. משכך, ועל אף שלא צוין במפורש המועד בו נתגלתה מלוא מעורבותם של הנתבעים, ברי כי לא חלפה תקופת ההתיישנות. באשר לטענת הנתבעים לפיה עוד בחודש ספטמבר היו סימנים אשר דרשו בדיקה מקיפה מצד התובעים, הרי משנקבע כי חשד אינו שקול לידיעה הנדרשת בטענת תרמית יש להידרש לטענות הנתבעים במסגרת השאלה האם נהגו התובעים במחדל אשר יש בו כדי להוות רשלנות תורמת . "רמת הידיעה על אודות קיומה של תרמית, הנדרשת בסעיף 7, הוגדרה בפרשה הנזכרת כ"ידיעה ממשית וסובייקטיבית" (שם, בעמ' 869). גם אם נניח - וכשלעצמי הריני רחוק מלהניח - כי החשד שהתעורר אצל שאוליאן עוד בשנת 1982 בדבר קיומה של תרמית, שקול ל"ידיעה" סובייקטיבית, לא יהיה בכך כדי לייחס למועד זה את תחילת מירוץ ההתיישנות, שכן לעת ההיא בוודאי לא הייתה ידיעתו "ממשית". כידיעה "ממשית" ראויה, לטעמי, להיחשב רק ידיעה הניתנת להוכחה בראיות בבית-המשפט, שכן כל פרשנות אחרת תחתור תחת תכליתו של סעיף 7, שנועד לחסן מפני התיישנות את תביעתו של קורבן התרמית כל עוד לא נקנתה לו ידיעה על אודות התרמית שבכוחו להוכיחה בערכאות. הצידוק הרעיוני להקלה זו נעוץ בכך שאת גריעת יכולתו של המרומה להוכיח את התרמית יש לזקוף, בין היתר, לחובת מאמציו של הרמאי לטשטש את עקבות תרמיתו" ערעור אזרחי 01 / 9800 תק-על 2003(1) 2184 משכך אני דוחה את טענת ההתיישנות .  שיהוי אינני מקבל את הטענה לפיה יש מקום לדחות את התביעה על בסיס טענת השיהוי. על אף שחלפו כ-7 שנים טרם הגשת כתב התביעה, היו שלוש פניות קודמות לבנק בשם א.ד.נ בדרישה לפצותה על הנזק שנגרם, ועל אף מרווחי הזמן בין פנייה לפנייה ברי כי א.ד.נ ו/או התובעים לא זנחו תביעתם. במקרה שלפני מדובר בנתבע אשר הינו מוסד בנקאי בעל נהלים לשמירה מידע בנוגע לתיקי לקוחות לאורך מספר שנים. יש להניח שכאשר מדובר בחשבון בעייתי אשר לגביו נתקבלו מכתבים שונים לאורך השנים יש מקום להקפיד אף יותר על שימור המידע. איני מוצא כי מצבו של הנתבע 1 הורע כתוצאה מפרק הזמן שחלף. העדר היריבות ו/או העדר עילת תביעה הנתבעים טוענים כי המחאת הזכויות עליה סומכים התובעים את תביעתם מחוסרת כל תוקף שכן א.ד.נ נמחקה עוד בשנת 1999. מכל מקום לא צורף כל פרוטוקול או החלטה מאת הגורמים המוסמכים שאישרו את קבלת ההחלטה, ולא ניתן הסבר לעובדה כי ההמחאה נוצרה בזמן שלטענת התובעים לא הייתה בא.ד.נ בעיה כספית כלשהי . עוד טוענים כי מעיון בהמחאה נראה כי מדובר בייפוי כוח ולא בהמחאת זכות התביעה ומדובר בניסיון לעקוף את דיני הקדימה . לעניין העדר היריבות צורפו מסמכים לגבי הליכים משפטיים שונים בהם טוענים התובעים כי הם אינם מנהלים ו/או בעלי מניות הנוטלים חלק בניהול א.ד.נ ולפיכך אין להם עילת תביעה אל מול הנתבעים. לטענת התובעים המחאת הזכות נעשתה לפני מחיקת א.ד.נ ,עפ"י דיני המחאת החיובים. לעניין העדר הפרוטוקול לאישור ההמחאה, הרי שזה לא נדרש ע"י הנתבעים בהליך גילוי המסמכים. כמו כן מעיון בהמחאה עולה בבירור כי מדובר בהמחאת זכות תביעה ולא ביפויי כוח. אין לנתבעים עילה להעלות טענה בדבר דיני הקדימה שכן הם אינם נושים של א.ד.נ ומכל מקום מדובר בהליך של מחיקה ולא בפירוק. לעניין העדר היריבות, לטענת התובעים יש לדחות הטענה שכן הם תבעו מכוח המחאת הזכויות ולא מכוח היותם בעלי מניות. לא שוכנעתי כי הנתבעים הוכיחו טענתם כי המחאת הזכות "נוצרה" כדי לתת לתובעים עילת תביעה. לעניין תקפותה של המחאת הזכויות בהעדר החלטה מהגורמים המוסמכים, הרי טענה זו לא נטענה במסגרת כתב ההגנה המתוקן, וכן לא מצאתי כי במסגרת ההליכים המקדמיים פנו הנתבעים בדרישה לקבלת מסמכים כלשהם שיש בהם כדי לבסס טענותיהם. גם באשר לטענה כי מדובר ביפויי כוח ולא בהמחאת זכות תביעה, הרי שמעיון במסמך עולה כי סעיף 1 דן בהמחאת זכות התביעה ואילו סעיף 3 מקנה בנוסף ייפוי כוח לתובעים. משלא נסתרה טענת התובעים לפיה עובר למחיקת א.ד.נ הומחתה להם הזכות, הרי שגם לאחר מחיקתה של התביעה עומדת לנמחה הזכות לממש את ההמחאה. לעניין הפגיעה בדיני הקדימה, אין מקום להעלאת הטענה מקום שבו הנתבעים אינם נושים של א.ד.נ. הנתבעים לא סתרו טענותיו של התובע 1 כי מרבית החובות של א.ד.נ שולמו ע"י התובעים ואינני מוצא כי על התובעים הייתה מוטלת החובה לפרט מצב חובותיה של א.ד.נ כיום כתנאי להגשת המחאת הזכויות. אני מקבל את טענת התובעים כי עילת התביעה נסמכת על המחאת הזכויות ולפיכך אין נפקות למעמדם של התובעים בא.ד.נ עובר למחיקתה. ראיות הצדדים ודיון התובע 1 מר ניב לוי (להלן:"ניב לוי") אשר היה שותף בא.ד.נ הגיש תצהיר עדות מטעמו (סומן ת/1) ובו חזר על האמור בכתב התביעה. בחקירה הנגדית מסר כי כיום משמש כקבלן בניין עצמאי. שלוש מתוך ארבע חברות שהיו בבעלותם של התובעים נסגרו באותה התקופה. באשר לטענת בדבר העדר יריבות ובתגובה למסמכים שהוצגו לו (סומן נ/1-נ/5,) לפיו התובעים טענו בהזדמנויות שונות כי הם לא ניהלו את החברות בפועל השיב כי כל התובעים היו מעורבים בניהול החברות . תובע 3 נהג לשבת במשרד בהנהלת החשבונות והם היו אנשי העבודה. הניהול היה משותף, נדרשו שתי חתימות על כל שיק וכל הישיבות וההחלטות ניתנו במשותף. תובע 2 היה חתום על ערבויות בשווי של מיליוני שקלים. משנשאל לגבי מועד החתימה על מסמך ההמחאה מסר כי לאור הערבויות הגבוהות שהעמידו התובעים לא.ד.נ וההזרמה המאסיבית של הכספים הם רצו מסמך כלשהו שיאפשר להם לתבוע בעתיד. אך לא צרפו אסמכתא בדבר מתן הלוואת בעלים לא.ד.נ, החלטת דירקטוריון או החלטה המאושרת ע"י עורך דין בדבר הלגיטימיות של שטר ההמחאה. בפועל כספי א.ד.נ היו שייכים להם, ועד היום משלמים את החובות להם היו ערבים. לדבריו, בשל קשיים כלכליים לשלם לעו"ד ולהוצאות משפט לא הוגשה תביעה עוד בשנת 1998 והם הסתפקו בתכתובת לבנק, וזאת על אף שהיו מיוצגים בהליכים אחרים. לגבי מערכת היחסים העסקית עם "גרגור" נאמר שמלכתחילה ערכו בירור מול הבעלים לגבי מצבה של גרגור ואף לקחו שטרי בטחון, אך לאחר הקריסה לא ניתן היה לפעול כנגד הבעלים לתשלום החובות. עם קבלת השיק הראשון מחברת גרגור ערכו התובעים והבנק במקביל בדיקה לגבי מצבה. הוא נכח בשיחה שניהל חיים רותם עם מנהל הנתבע שמסר אינפורמציה חיובית על גרגור. חיים רותם אף הסביר להם כי מדובר בנוהל של הבנק שיש לבדוק כל שיק עובר להחלטה לעל נכיונו. כאשר חולל השיק הראשון מסיבת עיקול בחודש אוקטובר,פנו התובעים והבנק לנתבע ולגרגור בבקשה לברר פשר העיקול ולאור האינפורמציה שנתקבלה, לפיה, מדובר בעיקול זניח המשיכה א.ד.נ לספק סחורה כאשר מפעם לפעם שיקים נוספים חזרו מסיבת עיקול והופקדו בשנית. הוא ציין כי אין ברשותו שיקים מקוריים ויתכן כי חלקם הופקדו בשנית ואף נפרעו (ראה שיקים מספר 627-631), וכי א.ד.נ אף נתנה שני שיקים לחברת גרגור אשר מסיבה כלשהי בוטלו. מר יניב בוכניק הגיש חוות דעת מטעם התובעים (סומן ת/2). בחקירה הנגדית מסר כי החברה בה הוא מועסק עוסקת בנושאים של ניתוח פעולות בחשבון, פירוקים, כינוס נכסים ופשיטת רגל של חברות וגופים שונים. הוא לא הגיש בשנים האחרונות חוות דעת לעניין חוק שיקים ללא כיסוי, אך היה מודע לנהלים הקיימים בבנקים בדבר הגבלת שיקים ללא כיסוי ולמד את ההתנהלות של הנתבע. הטענה העיקרית שעולה מחוות הדעת כי במקרה שישנה חריגה ממסגרת האשראי ובמקביל מוטל עיקול על החשבון, באם מחליטים להחזיר שיק יש לציין שתי סיבות החזרה א.כ.מ ועיקול. אומנם הגבלת החשבון נעשית ע"י בנק ישראל באופן אוטומטי, אך הבנק עצמו מחליט אילו שיקים לחלל ומהי סיבת החילול. הבדיקה שעשה נערכה לגבי התקופה שבין אוגוסט 97-אפריל 98. הוא לא ידע לומר מהו מחזור השיקים של גרגור באופן רגיל, והאם יתכן שהיו שיקים שהוחלפו. הוא לא בדק את כמות השיקים שהופקדו בשנית וחוללו או נפרעו שכן לטענתו אין רלוונטיות לעובדה לעניין מניית השיקים שחוללו. הוא אישר כי מעיון במסמכי הנתבע עולה כי היו תקופות בהם בטחונות שהעמידה גרגור היו גבוהים מהאובליגו שלה, וכי זו החלטה של הבנק האם יש לכבד שיקים שניתנו. עוד מסר כי חלק מהמידע שברשותו ניתן לו ע"י התובעים וכי הוא לא בדק בעצמו את התנהלות היחסים בין א.ד.נ לגרגור, לא בדק את היקף ההכנסות של גרגור ולא יכול לקבוע בוודאות כי הקטנת האובליגו של גרגור מקורה בהחזרת שיקים ולא בהזרמת כספים לחשבון וקיומן של ערבויות גבוהות. עד התביעה חיים רותם העיד כי שימש כמנהל סניף דיסקונט עד לשנת 1999. הוא אישר כי הוא ערך את המסמכים המפרטים את רשימת השיקים שהופקדו לנכיון וחוללו (ת/9 ו-ת/11). לדבריו, כאשר ישנם שיקים לנכיון בסכומים גבוהים נוהל העבודה כולל דרישה לביטחונות מבעלי החשבון וכן פנייה טלפונית לבנק ממנו נמשך השיק בשאלה לגבי מצבו של החשבון והאם חוללו שיקים במהלך החצי שנה האחרונה. כאשר מדובר בחשבון בנק בו חוללו שיקים לא יאושר הנכיון, אך יתכן כי הנכיון יאושר על אף העיקולים וזאת בהנחה שישנם בטחונות משמעותיים. מעיון במסמכי החשבון של גרגור עולה כי היה מקום מצד הנתבע להודיע לבנק כי החשבון אינו תקין ואז לא היו מתבצעים הנכיונות. (ראה ת/10 מיום 26/1/00 לגבי נוהל בדיקת השיקים שניתנו ע"י גרגור) לדבריו, כאשר ישנה חריגה ממסגרת אשראי וכן מוטל עיקול על החשבון יש לציין את שתי הסיבות על גבי השיק. אומנם המחוקק רצה להקל ולאפשר ללקוחות לפתור את בעיית העיקול טרם כניסת השיקים למסגרת חוק שיקים ללא כיסוי ולפיכך לבנק יש שיקול דעת האם לכבד שיק בזמן שיש חריגה מהחשבון ומוטל עיקול, אך במידה והבנק מחליט להחזיר השיק יש חובה לציין את שתי סיבות ההחזרה. בחקירה הנגדית אישר כי שימש כמנהל הסניף במשך 4.5 שנים. לדבריו, כמנהל לא היה זה בתחום אחריותו לקבל אינפורמציה לגבי כל שיק שנכנס. כן לא זכר את המקרה בו ניהל שיחה מול נתבע 2 ולא ערך כל תרשומת בנושא. הוא אישר את התרשומת שהוצגה לו (נספח יב3 לתצהיר ניב לוי) ומסר כי גם הם נהגו למלא טופס דומה. המידע שניתן רלוונטי לאותו יום ואינו כולל מידע על המסגרת, החריגה או הביטחונות הקיימים בחשבון, אך יתכן מצב בו בנק ייתן אינפורמציה לא נכונה לגבי חשבון מסוים במטרה לשפר את מעמדו. הוא לא ידע לומר מה הייתה סיבת ההחזרה של השיקים שניתנו ע"י גרגור, אך סביר להניח שסיבת העיקול הייתה טכנית ולכן הוא המשיך לאשר את הנכיון. עוד קבע כי על סמך המסמכים שהוצגו בפניו לגבי מצב חשבונה של גרגור בתקופה הרלוונטית, המידע שנתקבל מהנתבע היה שגוי. הנתבע 2 הגיש תצהיר מטעמו (סומן נ/20) לפיו שימש כמנהל סניף הנתבע 1 בחדרה בין השנים 1994-1999. הוא מסר כי חשבונה של גרגור נפתח בשנת 1990, דובר בחברה משפחתית שאב המשפחה ובניו שימשו כמנהלים ובעלי מניות שעיסוקיה היו בתחום עבודות עפר ופיתוח, סלילה ואחזקת כבישים בניית גשרים וכדומה. החל משנת 1995 החלה גרגור להתפתח באופן מהיר כאשר בצעה עבודות עבור לקוחות גדולים כגון רכבת ישראל, קק"ל, וחברת נתיבי הגליל, כאשר מרבית העבודות בוצעו עבור חברת מע"צ. הנתבע העמידה לגרגור אשראי כאשר הבטוחות העיקריות היו חשבוניות של חברת גרגור שהוגשו למע"צ ואושרו על-ידה כך שתמורתן הייתה מועברת לחשבון גרגור מספר חודשים לאחר מכן. היקף העבודות עמד על מיליוני שקלים בשנה ובתקופה הרלוונטית נכנסו זיכויים בסכום של כ-חמישה וחצי מיליון ₪.(נספח ג' לתצהיר). כמו כן היו בידי הנתבע בטוחות נוספות לרבות שעבוד ספציפי על כלי רכב וציוד הנדסאי של א.ד.נ (נספח ד'), המחאת זכות של תקבולים מקק"ל (נספח ה'), שיעבוד שוטף (נספח ו'), ערבות אישית ללא הגבלת סכום (נספח ז') ושיעבוד פקדונות ותוכניות חסכון של בעלי המניות. במהלך שנת 1997 החלו להיווצר עיכובים בהעברת הכספים ממע"צ מסיבות שונות (נספח ח'), בעקבותיהם חרג חשבונה של גרגור ממסגרת האשראי (נספח ט'), נגרמו לגרגור קשיים בתזרים המזומנים, וכפועל יוצא התקבלו צווי עיקול ע"י צדדים שלישיים, אשר בעקבותיהם חוללו שיקים רבים שמשכה גרגור מסיבת "מעוקל". במקרה של גרגור עלו הביטחונות שברשותה על האובליגו והנתבע 1 יכול היה להמשיך ולכבד שיקים לולא הוטלו העיקולים. יתרה מכך הבנק לא ראה מניעה להמשיך ולעבוד עם "גרגור" ואף ביצע משכון ושחרור של רכבים השייכים לגרגור (נספח י-יא) הוא צירף דוחות אובליגו לתקופה שבין 10/8/97 ל-22/12/97 המעידים על שווי הבטחונות שהיו בידי הבנק לעומת יתרות החוב. וציין כי הכספים שנכנסו לחשבון "גרגור" נמשכו לצורך מימון פעילותה השוטפת של החברה , בהסכמת הנתבע 1 שלא חשש לגבי מצבה הכספי. בפועל לא הייתה סיבה לחלל השיקים מסיבת א.כ.מ שעה שנמשכה הזרמת הכספים לחשבונה של גרגור, ובידי נתבע 1 היו די בטחונות שכיסו את החריגה. הגבלת החשבון עפ"י סעיף 2 לחוק שיקים ללא כיסוי נעשית באופן אוטומטי ע"י מערכת המחשוב של הבנק כאשר מוזנים למחשב שיקים עם סוג פעולה "91". ואולם שיקים שסומנו "91" אך חוללו מסיבת "עיקול" אינם נמנים במשך 60 ימים, ובכל פעם שנכנס עיקול חדש הוא מאריך את מניין הימים. כך שבפועל יתכן מצב בו בפרק זמן ממושך חוללו שיקים רבים מסיבת עיקול והחשבון לא הוגבל. בהתאם לנוהלי העבודה של הנתבע 1 היו דנים במצב החשבון על בסיס יומי ללא מניה של שיקים שחוללו בעבר. החל מחודש ינואר 1998 החל להיווצר בחשבונה של גרגור חוב שהלך וגדל, הנתבע החל לחלל את השיקים מסיבת "א.כ.מ" ובתחילת חודש מרץ הוגבל החשבון. רק בחודש אפריל נודע לנתבע 1 לראשונה על התרמית שבצעה חברת גרגור כאשר הוברר כי החשבוניות של מע"צ שהוגשו ע"י גרגור לא היו מאושרות וככל הנראה זויפו ולפיכך פתח הנתבע 1 בהליכים משפטיים כנגד גרגור (נספח יב' -יד'). באשר לשיחת הטלפון שנתקיימה לכאורה בינו לבין מר רותם, הרי שהתובעים לא הציגו כל אסמכתא לקיומה של השיחה, וכי בין הכללים הנוהגים בין הבנקים אמור הבנק הפונה להעלות את האינפורמציה שקיבל על הכתב ולתעדה. ( ראה נספח טז לעניין פנייה לבנק התובעים לקבלת אינפורמציה) באשר לאינפורמציה הנמסרת, זו ניתנת ביחס למצב החשבון ברגע נתון ומוגבלת מאוד בתוכנה. האינפורמציה לגבי שיקים דחויים מתייחסת ליכולת הלקוח לעמוד בפירעון השיקים, והאם סכומי שיקים בסדר גודל דומה עוברים בחשבון הלקוח. הוא עצמו מעולם לא מסר אינפורמציה מטעה ביחס למי מלקוחות הסניף. טענות התובעים בדבר האינפורמציה שניתנה להם כי מדובר בעיקול טכני בגינו חוללו השיקים לא הוכחה מקום שבו לא הצביעו התובעים על השיקים המדוברים, ולכל היותר במועד פנייתו של דיסקונט נמסר לו כי קיים עיקול בחשבון. עובדת העיקול הצריכה נקיטת משנה זהירות מצידה של א.ד.נ ,וככל שהמשיכה לספק סחורה הרי שמדובר ברשלנות תורמת כדי 100%. אין ממש בטענה כי הנתבעים ביחד עם גרגור בררו אילו שיקים לכבד ממניע מניפולטיבי. ידוע כי לבנק יש שיקול דעת האם לכבד שיקים גם כאשר מוטל עיקול על חשבון הבנק, אך הוא אינו חייב לכבד כל שיק. בנוגע לשתי הדוגמאות שהוצגו בחוות הדעת של המומחה מטעם התובעים הרי מדובר בסכומים זניחים אשר לא היה בהם כדי להשפיע על החבות הכוללת של א.ד.נ, ובמועד כיבוד השיקים הגיעו לגרגור כספים ממע"צ והוא החליט אילו מהשיקים יש לכבד . ההחלטה לא נעשתה עם אנשי גרגור. באשר לטענה כי הנתבעים עשו מאמצים להפחית מגובה החוב של גרגור , הרי שניתן לראות כי באותה תקופה החוב לא ירד באופן משמעותי, וחלק מהירידה מקורה בפירעון שיקים שנוכו ובהקטנת ערבויות. בחקירה הנגדית מסר כי לא היה לו כל קשר אישי עם "גרגור", הוא טיפל באופן אישי בחשבונה כאחת מעשר הלקוחות הגדולים ביותר. ההחלטה האם לכבד שיק כזה או אחר הייתה בידיו. גם לאחר שחשבונה של גרגור הוגבל נותרו יתרות כספיות והם הצליחו לגבות את מרבית החוב. הוא לא זכר מה היו גובה הפיקדונות ,תוכניות החיסכון וערך הקרקע של בעלי המניות של גרגור. הוא לא ידע לומר היכן נמצאים העתקים מצווי העיקול שהוטלו באותה תקופה על החשבון ומה הייתה הכמות. אלו אינם מסמכים הנחשבים יסודיים ולכן יתכן שלא נשמרו, ובין החומר שהועבר לטיפול המשפטי נמצאו צווי עיקול ממועדים מאוחרים יותר. לדבריו, המסמך בדבר האינפורמציה לגבי חשבונה של א.ד.נ לאחר שזו נתנה שיק לחברת גרגור, נשמר לצורך השוואה עתידית. הוא אישר כי יתכן שהחריגות בחשבון החלו עוד בחודש יולי 97 בשל עיכוב בתשלומים, אך הם המשיכו לאשר את החריגה בשל גובה החשבונות. בהמשך הוא אומר שהוא נהג לאשר שיקים שונים שפירעונן הבטיח הישארותה של בטוחה כזו או אחרת, אך באופן עקרוני לא אישר פירעון השיקים כל עוד לא זרם כסף לחשבון. הוא לא זכר מה היו השיקולים לפיהם הוחלט איזה שיק יכובד אך ההחלטה הייתה שלו בלבד. משנשאל לגבי מכתבה של הגב' מלי בראון (נספח יב' לתצהיר לוי) אשר נזפה בו על ניהול החשבון ודרשה הפחתה של האשראי בחשבונה של גרגור, השיב כי המכתב לא הופנה אליו ולא זכר האם החל להקטין את האובליגו בעקבות הוראה שקיבל . הוא אכן ניסה לטפל בחשבון הבעייתי ע"י זירוז קבלת הכספים ממע"צ, והוא הגדיל את המסגרת של החשבון כי האמין שהכספים יגיעו ומכל מקום היו בידי הבנק בטוחות משמעותיות. הוא אישר כי בתקופה שבין 1/8/97 ל-10/8/97 חוללו שיקים בסך 345,000 ₪ מסיבת "עיקול", אך לא זכר אם היה בידיו צו עיקול ואם שולמו צווי העיקול שכן בדף השחרור לא הופיע רישום. כל יום שבו מתקבלים שיקים לבנק יש שיקול דעת האם לפרוע אותם אם לאו. אם החשבון טוב ניתן לייחד סכום כסף בגובה העיקול ולהמשיך לכבד שיקים. הוא שב ומסר כי פרק הזמן של 60 יום שנקבע בחוק לעניין מניית שיקים שחוללו מסיבת עיקול יכול להתארך עם הגשת עיקולים נוספים, והשיקים לא ימנו בספירה. הסימון 91 נועד לוודא שבחלוף המועד יימנו השיקים כנדרש. עוד אישר כי דפי החשבון שהוצגו לו מייצגים נאמנה את הסימון של "51" ו-91" על גבי השיקים. לו היו פונים אליו בבקשה למתן אינפורמציה הוא היה מוסר כי ישנו עיקול על החשבון וכי הם אינם מכבדים את השיקים. האינפורמציה שהייתה אמורה להינתן לגבי החשבון במקרה הזה הייתה שלילית. לגבי שני השיקים שהוצגו לו (שיק מספר 2442 ושיק מספר 2443) שחזרו מסיבת "חוסר חתימה" על אף דוגמת החתימה (סומן ת/23) לפיה נדרשת חתימה אחת בלבד, טען כי בשלב כלשהו נעשה שינוי ונדרשו שתי חתימות. לגבי מכתבה של מלי בראון מיום 20/11/97 בו היא מפנה את גרגור לייעוץ (סומן ת/24)\ הרי שיש בו כדי להעיד על הפוטנציאל של א.ד.נ והרצון לעזור לה. מצג שווא טענת התובעים הינה כי הנתבעים נתנו אינפורמציית שווא מרגיעה לגבי חשבון הבנק של גרגור, וזאת במטרה להמשיך ולהזרים כספים לחשבון. לו הייתה מצוינת על השיקים סיבת ההחזרה א.כ.מ במקום עיקול, אזי בנק דיסקונט היה חדל מניכיון השיקים והם מצידם היו מפסיקים לספק לגרגור סחורה. ולראיה כי לאחר שחזר השיק הראשון, הפסיקו לספק סחורה עד שקיבלו אינפורמציה מרגיעה לגבי מצב החשבון. הנתבעים טוענים כי לאורך כל התקופה ועד לחודש ינואר 1998 חשבונה של חברת גרגור היה יציב , החריגה ממסגרת האשראי נתמכה בבטוחות מתאימות, והנתבעים החלו להחזיר שיקים בשל הטלת עיקולים על חשבון הבנק. טענת התובעים לפיה הנתבעים נהגו להעביר אינפורמציה בנוגע לחשבון לדיסקונט לא הוכחה. על אף שגרסתם של התובעים לעניין שיחת הטלפון בין הנתבע 2 למר רותם לא הוכחה, ומר רותם אף העיד כי לא היה זה מתפקידו לבצע את שיחות הבירור לבנקים השונים, אני מקבל את עמדתם של התובעים לפיה נוצרה התקשרות קבועה בין הבנקים. עמדה זו מקבלת חיזוק מעדותו של נתבע 2 כי מדובר בנוהל שבשגרה בין הבנקים, וזאת גם בהעדר רישום מדויק לגבי השיחות שנתקיימו. מעדויות הצדדים עולה כי בניגוד לטענת התובעים לפיה האינפורמציה שהועברה הייתה רחבה וכללה פרמטרים רבים, בפועל בשל חובת הסודיות של הבנק מול הלקוח נוהגים הבנקים לענות על שתי שאלות בנוגע לשיק שניתן, האחת האם עוברים בחשבון באופן קבוע סכומים בסדר הגודל של סכום השיק, והשנייה האם בנקודת הזמן ישנם שיקים מחוללים בחשבון. משכך,יש להניח כי כאשר דיסקונט ברר לגבי השקים של גרגור נתקבלה האינפורמציה כי על החשבון הוטלו עיקולים. אני מקבל את גרסתם של הנתבעים לפיה חברת "גרגור" העבירה בחשבונה סכומי כסף גדולים, וכי בידי הנתבעים היו בטוחות בסכומים גבוהים לכל אורך התקופה עד למועד ההגבלה בחשבון. באשר לצווי העיקול הנטענים, על אף שאלו לא הוצגו לבית המשפט ללא הסבר ראוי וזאת במיוחד לאור העובדה כי נמצאו צווי עיקול ממועדים מאוחרים יותר, לא עמדו התובעים בנטל ההוכחה לפיה הבנק "המציא" כי ישנם עיקולים בחשבון הבנק. אני מקבל עמדתם של הנתבעים לפיה אכן הוטלו עיקולים על החשבון. משכך נותר להכריע האם בד בבד עם ציון סיבת "עיקול" מוטלת הייתה החובה על הנתבעים לציין על השיק סיבת החזרה " א.כ.מ" . עמדתם של התובעים הינה כי חשבון הבנק של גרגור חרג ממסגרת האשראי באופן קבוע, וזו הייתה הסיבה האמיתית לחילול השיקים. הנתבעים בחרו לציין את סיבת העיקול מתוך אינטרס של הקטנת הנזק שנגרם להם. הנתבעים מצידם צרפו דוחות אובליגו מהתאריכים 10/8/98, 14/8/97, 7/9/97 ו-14/10/97 המעידים על כך שיתרת האובליגו נותרה בעינה וכי הכספים שנכנסו לחשבון גם יצאו ממנו דבר שיש בו כדי להעיד על ביטחונם בתקינות החשבון . עוד טענו כי רק בחודש ינואר שיעור החוב עלה בחשבון הבנק במידה שבה היה מקום להחזיר את השיקים מסיבת א.כ.מ ורק בחודש מרץ 1998 נודע להם על הזיוף לכאורה של חשבוניות מע"צ , ואז הם פעלו במהירות לקבל את כספם בחזרה, כך שלא היה להם כל אינטרס עובר לגילוי התרמית לקבל את כספם חזרה מגרגור. מבלי להיכנס לטענות התובעים האם התנהגות הנתבעים הייתה בחוסר תום לב או לכל הפחות עלתה לכדי רשלנות, לב ליבה של המחלוקת היא השאלה האם לאור הנתונים האובייקטיבים כפי שהוצגו ע"י הצדדים היה מקום לציין על גבי השיקים סיבת החילול א.כ.מ בנוסף או במקום לסיבת עיקול. האם כתוצאה מכך היה מוגבל החשבון ובעקבות ההגבלה ו/או קבלת השיקים מסיבת א.כ.מ, היו מפסיקים התובעים לספק סחורה ודיסקונט היה מפסיק את הליך הנכיון. אין חולק כי השיקים שחוללו סווגו לקוד "91" המונה שיקים שחוללו מסיבה שאינה טכנית. אכן צודקים התובעים בטענתם כי בפרק הזמן הרלווטי חוללו עשרות רבות של שיקים, שכולם סומנו בקוד "91" , וכי הסימון היה על-פי שיקול דעתם של הנתבעים, כאשר עפ"י עדותו של הנתבע 2 הוא החליט לכבד שיקים כדי למנוע מתשלומי חובה לחזור, אך בפועל לא הזרים כספים כי לא היה כסף בחשבון. (עמ' 46 ש' 26-32, עמ' 47 ש'1-4) . טוענים הנתבעים כי הסימון של "91" מעיד על התנהלות תקינה מצידם שכן לאחר שחולפים שישים הימים שנקבעו בחוק לענין שיקים ללא כיסוי, נמנים השיקים באופן אוטומטי, ולו היה ברצונם להסתיר המצב היו מסמנים "51"- שהיא סיבת החזרה טכנית. אני מקבל עמדתם של הנתבעים לפיה יתכן מצב שבו כל עיקול חדש המוזן לחשבון הבנק מאריך את תקופת העיכוב של חשבון הבנק בשישים יום נוספים ולכן החשבון לא הוגבל על אף כמות השיקים שחוללו. לכן יש לבדוק האם בפרק הזמן הרלוונטי מצב החשבון הצדיק רישום סיבת א.כ.מ , האם רישום שכזה היה מונע את הגבלת העיכוב בשל העיקול, והאם הימנעות הנתבעים לעשות כן, מהווה התנהגות רשלנית. מעדותו של מר רותם עולה כי כאשר אין כיסוי לחריגה על הבנק להעלות את המסגרת ואז במידה ומחליט לחולל שיק ניתן לסמן רק סיבת "עיקול". יש להכריע בשאלה האם העובדה שהייתה חריגה ממסגרת האשראי מחייבת החזרת שיק מסיבת א.כ.מ גם אם החריגה מכוסה ע"י בטחונות מתאימים. או שמשמעות מסגרת אשראי של לקוח כוללת גם את הביטחונות וההתחייבויות שישנן. בסיכומו של דבר אני קובע כי הנתבעים פעלו שלא כשורה בעת שסימנו רק סיבת "עיקול" כסיבה לחילול השיק .הנתבעים הודו כי יתרת החובה של גרגור חרגה ממסגרת האשראי שנקבעה בינה לבין הנתבע 1 לאורך כל התקופה הנטענת (נספח ט' לתצהיר נתבע 2), וגם לאחר שהועלתה המסגרת נותרה חריגה קבועה של כמה מאות אלפי שקלים בחשבון. אין חולק כי לבנק שיקול דעת האם לכבד שיקים גם לאחר חריגה ממסגרת האשראי וזאת תוך לקיחת סיכון מושכל הנסמך בין השאר על הבטוחות הקיימות בחשבון. אולם הבעיה מתעוררת כאשר מדובר בחילול שיק אשר אי פירעונו עשוי לפגוע באוחז השיק. ובמה דברים אמורים: בידי אוחז השיק אין יכולת לדעת מהם המשתנים השונים בחשבון הבנק של החייב ומהו שק"ד של הבנק בנוגע לתנאים אותם מציב הבנק בכל מקרה ספציפי וזאת בשל חובת הסודיות של הבנק מול הלקוח. יש אם כן צורך לאזן בין האינטרסים השונים של הבנק, הלקוח ואוחז השיק. גישת הנתבעים לפיה על אוחז השיק להניח כי בהעדר ציון סיבת "א.כ.מ" על גבי השיק גם במקרה בו ישנה חריגה ממסגרת האשראי בחשבון יכבד הבנק את השיק, אינה סבירה. אוחז השיק שאינו זכאי להסתמך על הבטחונות הקיימים בחשבון ולהיפרע מהם בעת הצורך, צריך לדעת בביטחון כי אם שיק מוחזר מסיבת "עיקול" אזי המשמעות היא כי ישנו מספיק כסף בחשבון לכבד חיובים עתידיים. היה והחשבון חרג ממסגרת האשראי שנקבעה לו בנקודת הזמן הנתונה , וקיימת האפשרות כי הבנק יחדל מלכבד חיובים בחשבון גם לאחר הסרת העיקול אזי מוטלת חובה על הבנק לציין בנוסף ל"עיקול" סיבת חילול "א.כ.מ" המהווה תמרור אזהרה לאוחז השיק כי חשבון הבנק נמצא בחריגה ועל הבנק אין חובה לכבד שיקים נוספים. שאז יש בידיו די אינפורמציה כדי לכלכל צעדיו בהתאם. יתרה מכך במקרה שלפני, הנתבעים לא הוכיחו כי רישום של סיבת " א.כ.מ" בנוסף ל"עיקול" הייתה גורמת לביטול העיכוב של 60 הימים , ומכניסה את השיקים לספירה על פי חוק שיקים ללא כיסוי. לפיכך לא מצאתי כי הנתבע נמצא בסיכון כלשהו לתביעה מצד גרגור על פגיעה בפעילות החשבון לו היה מציין את הסיבה הנוספת. טרם בחינה של המצב המשפטי אני רואה לנכון לציין כי סעיף 22 לפקודת הנזיקין [נוסח משולב] קובע כי "הזכות לתרופה בשל עוולה , וכן החבות עליה, אינה ניתנת להמחאה". ההוראה אינה מבחינה בין תביעה בגין נזקי גוף לבין תביעה בגין נזק לרכוש, ושוללת באופן גורף את היכולת להמחות . (ראה שלום לרנר המחאת חיובים הוצאה לאור של לשכת עורכי הדין תשס"ב בעמ' 236 ואילך) אולם משלא הועלתה הטענה על ידי הנתבעים בכתב ההגנה , בתצהירים ובסיכומים אני רואה את הנתבעים כמי שויתרו על טענתם. תרמית לא שוכנעתי כי פעילות הבנק נבעה מתוך כוונה לצמצם נזקיה וכי העבירה מידע שגוי כדי ליצור מצג שווא לגבי מצבו של החשבון. אכן מכתבה של הגב' מלי ברון (נספח יב 1 לתצהיר ניב) ופרוטוקול הפגישה בין הגב' מלי ברון, מר גינס ישראל והנתבע 2 (סומן ת/ 24) מעלים תמונת מצב לפיה היה חשש כי גרגור לא עומדת בהתחייבויותיה ויש מקום להקטין את האובליגו וכן לקבל ייעוץ מקצועי לניהול הפרויקטים השונים, ואולם בפועל הקטנת האובליגו נעשתה בהדרגה , כספים שנכנסו לחשבון שימשו את גרגור להמשך הפעילות העסקית ולאו דווקא צמצמו את האובליגו, ולא נסתרה הטענה כי תקבולים שונים המשיכו להיכנס לחשבון גם אם בכמות פחותה מהרגיל. התנהלות הנתבעים בחשבון באופן כללי לרבות ההחלטה לא לסווג שיקים בסיווג טכני, מעידה על העדר כוונה להטעות. משכך אני קובע כי לא הוכחה טענת התרמית. התובעים לא הוכיחו טענתם בדבר הפרת חובה מצד הנתבעים שעה שאלו עיכבו את הגבלת החשבון של גרגור. גרסתם כי עיקול שמתחדש או מתווסף במהלך 60 הימים מאריך את התקופה בה לא ניתן להגביל את החשבון לא נסתרה. אכן יש בכך טעם לפגם שבעל חשבון בנק יהנה מהעובדה כי ככל שיוטלו על חשבונו עיקולים נוספים, כך תמנע הגבלת החשבון והוא יוכל להמשיך לנהל עסקיו, ברם אין זה אומר כי יש להטיל אחריות על הנתבעים . מכאן שנותר לבחון האם התנהלותם של הנתבעים מגיעה לכדי רשלנות. על התובע בעוולת הרשלנות להוכיח כי נתקיימו ארבעת האלמנטים הנדרשים בעוולת הרשלנות. לעניין חובת הזהירות המושגית נאמר : "לאור מעמדו המרכזי של הבנק בחיים הפיננסיים, הרי בד בבד עם חובת הזהירות המושגית אשר חב הבנק כלפי לקוחותיו, חב הוא בזהירות גם כלפי צדדים שלישיים, העשויים להיפגע ממהלך פעילות רשלני המנוהל על-ידו. דרך דיני הנזיקין יכולים צדדים שלישיים הנעדרים יחס חוזי עם הבנק לתבעו בגין נזק אשר גרמה להם רשלנותו (עו"ד משה ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין הוצאה לאור שנהב הדרכות בע"מ עמ' 712-713) באשר לנוהל העברת המידע לצדדים שלישיים : "לאור העובדה כי מתן חוות דעת על-ידי מוסד בנקאי ביחס למצבם הפיננסי של לקוחותיו לבקשת צדדים שלישיים הינו חלק אינטגרלי מן השירות הבנקאי, עולה כי לתחום זה של יחסי הבנק עם לקוחותיו וצדדים שלישיים פוטנציאל לשמש כר נרחב להתפתחות סוגיית מצד השווא הרשלני או היזק הדברים כפי שמקובל לכנותו. מובן כי על הבנק לנקוט אמצעי זהירות לבל יתרשל במתן חוות הדעת..." (ראה ויסמן לעיל עמ' 715-716) משכך, משקמה חובת זהירות לבנק גם כלפי מי שאינו לקוח שלו, מתקיימת חובת הזהירות המושגית. לעניין חובת הזהירות הקונקרטית, לא שוכנעתי כי נתבע 2 היה הגורם אשר אישר את האינפורמציה לגבי גרגור בפעם הראשונה, וזאת כאשר גם העד מטעם התובעים לא זכר כי קיים שיחה עם הנתבע 2 , וכן ציין כי לא נהג לבצע את הבירורים מול הבנקים האחרים. כמו כן התובעים לא ציינו כל גורם מוסמך אחר שהועסק בנתבע 1 אשר היה אחראי באופן קבוע על העברת המידע. עם זאת, משקבעתי כי אכן היה קיים נוהל של העברת אינפורמציה בין הבנקים השונים, ועל-פי עדותו של חיים רותם לא ייתכן כי דיסקונט היה ממשיך לאשר את נכיון השיקים לו לא היה מקבל מידע בדבר תקינות החשבון של גרגור. ברי כי הגורם המועסק בנתבע 1 שנתן מענה לדיסקונט היה מודע לתוצאה כי בהעדר כיסוי בחשבון הבנק יוחזר השיק לגביו נדרשה האינפורמציה, אזי בנסיבות דנן קמה לנתבעים גם חובת זהירות קונקרטית. (ראה ת"א 41536/95 עדי יבנה קבוצת הפועל מזרחי נ' אביתר סחר ציוד בע"מ (ניתן ביום 19/5/98-טרם פורסם) מתוך דיני בנקאות מאת בן אוליאל תוספת חמש עשרה עמ' 555) לעניין הנזק טוענים התובעים כי כתוצאה ממעשי ומחדלי הנתבעים ומהחוב שגרגור נותרה חייבת התמוטטה א.ד.נ ואיתה עסקיהם הנוספים של התובעים. (נספח יג' לתצהיר לוי) הם תובעים את החוב שגרגור נותרה חייבת בגין סחורה שסופקה לה כאשר הסכומים קצובים וברורים והוכחו בתצהירו של ניב לוי, בחשבוניות המס, בצילומי השיקים ובאישור הבנק על השיק שאבד. ובסך הכל העמידו את התביעה על מליון ₪ . לטענת הנתבעים לא הוכיחו התובעים כי נגרם להם נזק כלשהו אשר מחייב את הנתבעים. ראשית אין ערך לחשבוניות המס שהוצגו ללא תעודות משלוח בצידן או כרטיס הנהלת החשבונות של גרגור בא.ד.נ שמהם ניתן ללמוד על חובה של גרגור. שנית, בהעדר שיקים המקוריים אין ערך להעתקי השיקים שצורפו ואין דרך לדעת האם שולמה עבורם תמורה במזומן או שהוחלפו בשיקים אחרים . שלישית, השיקים אשר מוצגים בנספח ז' אינם רלוונטים לתביעה שכן חלקם מתייחסים לתקופה שלאחר הגבלת החשבון, שניים מהם חזרו מסיבת "העדר חתימה שנייה" וחלקם הוסבו לא.ד.נ אחרת. אינני מקבל הטענה לפיה התנהלות הנתבעים בלבד היא זו שהביאה להתמוטטותה של א.ד.נ, ולפיכך איני מוצא כי יש משקל ראייתי לרשימת תיקי ההוצל"פ שצורפה ע"י התובעים. באשר לתביעה לפצות את התובעים על הנזק הישיר שנגרם להם כתוצאה מאי תשלום עבור הסחורה בחודשים ספטמבר, נובמבר ודצמבר, בסיכומו של דבר - לאחר שבחנתי את העדויות והראיות שהוצגו לפניי אני סבור שהתובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם  ולא ביססו  את  הטענה בדבר  אי קבלת  תשלום עבור הסחורה שמופיעה בהעתקי חשבוניות המס שצורפו לתצהיר לוי. גם אם אקבל  טענת התובעים לפיה בשל התנהלות הנתבעים  נוצר מצג לפיו ניתן להמשיך ולספק סחורה לגרגור  ובפועל אכן סופקה סחורה במהלך החודשים ספטמבר -דצמבר 1997, הרי שבהעדר תעודות משלוח ו/או כרטיס לקוח של גרגור  ולאור עדותו של לוי שלא שפכה אור על אופן ההתנהלות העסקית בין א.ד.נ לגרגור,  לא ניתן לקבוע בוודאות הנדרשת כי לא נתקבלה תמורה עבור הסחורה.  אין זה בלתי סביר להניח כי קיימת האפשרות שאחד מן השיקים שחוללו הינו תשלום עבור הסחורה המפורטת בחשבוניות המס. לגבי השיקים שחוללו, מבדיקה של נספח ז' עולה כי שיקים מספר 956 ו-957 (בסך כולל של 90,000 ₪) אכן ניתנו לאחר הגבלת החשבון . משנתקבלה טענת התובעים כי לו היה מוגבל החשבון בזמן אזי היו נמנעים מהם ההפסדים והנזקים, הרי שמיום הגבלת החשבון ואילך אין לתובעים אלא להלין על עצמם. מעיון בנספח ז לתצהיר לוי עולה כי שניים מן השיקים ( 443 בסך של 10,000 ₪ ו- 442 בסך של 15,000) מופיעים כל אחד פעמיים ויש למנותם פעם אחת לעניין הנזק. בסך הכל נותרו שיקים שחוללו הכוללים שיקים מספר 441, 442, ,443, 444, 445, 955 ו-629. אני מקבל טענת התובעים לפיה בתביעה נזיקית אין חובה להציג את השיק המקורי, וכי כלל הראיה הטובה חל במקרה שלפני. כלל הראיה הטובה ביותר מורה, כי שומה על בעל דין להציג לפני בית-המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאה להוכחת העובדה אותה מבקש הוא להוכיח. (ראו, למשל: ע"א 6205/98 - מייקל סקוט אונגר ואח' נ' דניאל עופר השופט חשין שם, ) במקרה שלפני אם רצו הנתבעים לערער על מהימנותם של צילומי השיקים בגינם נתבעו, הרי שכבנק אשר ניהל את חשבון גרגור היו בידיו די כלים כדי לאתר ראיות שיש בהם כדי להעיד כי השיקים נפרעו או הוסבו, ולראיה שלאחר בדיקה אכן נמצאו מספר שיקים כאלו. אני דוחה את טענות התובעים כי יש לפצותם בגין שיקים 442-443. אומנם משהוסב השיק וחולל עמדה לאקרשטיין עילת תביעה כנגד א.ד.נ , ואולם משלא הוכח כי בפועל אכן הוגשה תביעה שכזו, ולאור העובדה כי החברה נמחקה ולכן רבים הסיכויים כי חברת אקרשטיין לא תוכל להיפרע ממנה אין לפצות את התובעים בסכום השיקים. לגבי שיק 955, הרי שזוהי הפעם הראשונה בה הוחזר שיק מסיבת א.כ.מ, וכבר קבעתי כי עד למועד זה לא ידעו התובעים על מצבה של החברה, ורק ממועד זה ואילך יש להטיל האחריות על התובעים ו/או א.ד.נ , ויש מקום לחייב הנתבעים בסכום השיק. לגבי שיק 629 מעיון בנספח ח' לתצהיר ובנ/6 עולה כי השיק שאבד, גם הוא הוסב לעו"ד ניידרמן שעד למועד הגשת התביעה לא פנה לתובעים בדרישה לשפותו ולפיכך אין מקום בשלב זה לפצות התובעים בערך השיק. באשר לקיומו של קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעים לנזק שנגרם, הרי שבהתאם לקביעותי לעיל לפיהן העדר ציון סיבת א.כ.מ הוא שגרם ל א.ד.נ להמשיך ולספק סחורה לגרגור ובעקבות חילול השיקים נגרם לתובעים נזק, אזי מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש. אשם תורם "מטרת הגנת האשם התורם היא לחלק את הנזק בין התובע חסר הזהירות לבין הנתבע האחראי לנזק. חוסר זהירות התובע יכול להתבטא בהתנהגות לא זהירה שלו שתורמת יחד עם התנהגות הנתבע לעצם התרחשות האירוע והנזק, והוא יכול להתבטא בהתנהגות שאמנם לא תורמת לעצם התרחשות האירוע, אלא להיקף הנזק.. בית המשפט מוסמך בסעיפים 65 ו-68 לפקודת הנזיקין להקטין את הפיצויים שחייב הנתבע לשלם לתובע עבור הנזק או לפטור אותו לחלוטין מתשלום, והכל כפונקציה של צדק תוך התחשבות במידת אחריותם של הצדדים לנזק." (עמוס הרמן, מבוא לדיני נזיקין המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ 2006 עמ' 358-359) לטענת התובעים יש לחייב התובעים ב-100% תרומת אשם תורם וזאת לאור התנהלותם של התובעים החל מהמועד בו נודע להם לראשונה על חילול שיק מסיבת "עיקול". עוד טוענים הנתבעים כי התובעים העידו כי נלחצו בפעם הראשונה בה נתקלו בשיק שחולל ואף הפסיקו אספקת הסחורה עד למועד שלטענתם קיבלו "הודעת הרגעה" מהבנק. מדובר בהתנהגות לא זהירה שתרמה ישירות לעצם התרחשות הנזק. יש ליישם את מבחן האדם הסביר בשאלה האם חברה הנוהגת באופן סביר שרואה שבפרק זמן של מספר חודשים חוזרים שיקים בסכומים גדולים מסיבת עיקול , הייתה ממשיכה לסמוך על האינפורמציה שלכאורה זרמה לבנק כאילו מדובר בעיקול זניח. יש לבחון האם התובעים אכן נקטו בכל האמצעים העומדים לרשותם בבואם לבחון את מצבה של גרגור וחשבון הבנק שלה. "נטל הוכחת אשם תורם מוטל על הנתבע . הנתבע חייב לשכנע את בית המשפט שהתובע פעל בחוסר זהירות, וחוסר זהירות זה השפיע על הנזק או על היקפו... ... חוסר זהירות התובע נמדד בקריטריונים אובייקטיביים, והמבחן הוא מבחן האדם הסביר... ... התובע ייחשב כבעל אשם תורם אם צריך היה לצפות שאם אינו מתנהג כאדם סביר, הוא עלול להזיק לעצמו... .. לכן התנהגות התובע נמדדת בקריטריונים של הצורך לנקוט אמצעים, של הקושי לנקוט אמצעים, של יעילות האמצעים ושל עלות האמצעים. אם התובע יכול היה לנקוט אמצעים שאדם סביר היה נוקט באותן נסיבות, ועל-ידי זה למנוע את הנזק או להקטינו, כי אז ניתן לייחס לו אשם תורם אם לא נקט אותם אמצעים. אדם סביר חייב לצפות מראש הימצאותם של סיכונים, ואם הוא מתעלם מהם, בית המשפט יחלק את האחריות בינו לבין הנתבע" (ראה עמוס הרמן לעיל עמ' 360) ידוע כי חברה העובדת בהיקפים גדולים נתקלת לא אחת בחשבונות בעייתים של לקוחות, ובחלק מהפעמים הבעיה היא זמנית ולאחריה נמשכת ההתנהלות העסקית. במקרה שלפני העידו התובעים בעצמם כי העיקול הראשון הרתיע אותם והם חששו למצב החשבון ולפיכך עצרו את אספקת החומרים למשך חודש. יש לבחון השאלה ההאם היה עליהם לעצור פעם נוספת את אספקת הסחורות כדי לעמוד על טיבה של הבעיה בתזרים המזומנים. אני מוצא כי יש מקום לייחס לתובעים אחריות מסויימת בגין מחדלם לברר נכון לאשורו את מצב החברה, וכי אכן לא נקטו בכל המצעים העומדים לרשותם לרבות פנייה ישירה לגרגור בדרישה להסבר למצבו של החשבון. ברור כי לא.ד.נ הייה אינטרס לשמר את גרגור כלקוח ולכן היא לא מיהרה לעצור את אספקת החומרים לחברה. אני מעמיד את הרשלנות התורמת של התובעים על 30%. סוף דבר אני קובע כי השיקים בגינם יש לפצות את התובעים הינם : שיק מס' 441 בסך 25,000 ש"ח. שיק מס' 444 בסך 25,000 ₪, שיק מספר 445 בסך 12,000 ₪ ושיק מספר 995 בסך 45,000 ₪ ובסה"כ על הנתבעים לשלם סך של 107,000 ₪ ובניכוי רשלנות תורמת של 30% עומד הסכום לתשלום על 74,900 ₪. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים את הסכום של 74,900 ₪ כשסכום זה נושא ריבית והצמדה כחוק מתאריך 1.4.98 ועד התשלום בפועל. כן אני מחייב את הנתבעים בהוצאות המשפט ושכ"ט עו,ד בסכום כולל של 35,000 ש"ח ועליו מע"מ כדין כשסכום זה ישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל או אם ישולם סכום פסק הדין תוך 45 יום מיום נתינתו. .שיקים