קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזרת תפוס עקב אי הגשת כתב אישום: מבוא האם מוסמך בית המשפט להורות על החזקת חפץ תפוס, שהוגשה לגביו בקשה לחילוט לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), תשכ"ט - 1969 (להלן: "פקודת מעצר וחיפוש"), עד למתן החלטה בבקשה, גם לאחר שפג תוקפו של צו שהורה על החזקת התפוס, וגם לאחר שהוחלט שלא להגיש כתב אישום, זוהי השאלה העומדת להכרעתי. הבקשה לחילוט חפץ תפוס לפי סעיף 34 לפקודה הוגשה ביום 25.5.10. המבקשת עתרה בגדרה לחילוט תעודה עתיקה, עשויה פפירוס, ועליה כתובת בעברית קדומה, המתוארכת לתקופה שבסמוך לחורבן בית שני. התעודה העתיקה נתפסה במהלך חקירה פלילית בחשד לביצוע שוד עתיקות, עבירה לפי חוק העתיקות, התשל"ח - 1978 (להלן- "חוק העתיקות") וחוק העונשין, התשל"ז - 1977 . על פי המפורט בבקשות אשר הוגשו בתיק זה, מוחזקת התעודה בתנאי טמפרטורה ולחות מבוקרים וקפדניים במעבדה המיוחדת לשימור המגילות הגנוזות שבמוזיאון ישראל בירושלים. עוד מתואר בבקשות, שהתעודה נתפסה בידי המשיבים, תושבי הרשות הפלסטינית, ביום 5.5.09, בבית המלון "הייאט" בירושלים. בתום החקירה הפלילית אשר נוהלה נגד המשיבים, הוחלט שלא להגיש נגדם כתב אישום. יחד עם זאת הובהר במהלך הדיון, שהחקירה הפלילית נמשכת כנגד מעורבים אחרים בפרשה. המבקשת סבורה כי יש להורות על חילוט התפוס אף שלא שהוגש כתב אישום, שכן לטענתה מדובר בתעודה עתיקה, שהינה בבעלות המדינה מכוח סעיף 2 לחוק העתיקות. המשיבים מצידם מבקשים לקבל את התפוס לידיהם. במהלך דיון שהתקיים בפני טענו המשיבים טענה מקדמית, לפיה יש לשחרר את התפוס לאלתר, עוד קודם לדיון בבקשה, שכן תוקפו של הצו להחזקת התפוס פג זה מכבר, והארכת תוקפו אשר ניתנה על ידי בית המשפט, ניתנה בחוסר סמכות, ועל כן בטלה מעיקרה. ההליכים תקופת החזקת התפוס הוארכה לראשונה ביום 30.9.09, בהחלטת כב' השופטת ע' כהן, למשך 6 חודשים, במסגרת ההחלטה בב"ש 12999/09. ביום 25.3.10 הגישה המבקשת בקשה לאורכה נוספת, בת שלושה חודשים, וזאת לשם הבטחת המשך השימור הפיזי של התעודה בתנאי מעבדה, וכן לשם הבטחת היכולת לעתור בעתיד לחילוט התעודה. משיב 1 הביע את הסכמתו לבקשה, ואילו משיב 2 התנגד לה. בהחלטתי מאותו יום, הוריתי על ארכה נוספת למשך 3 חודשים. כן קבעתי שככל שמי מהמשיבים מבקש לקיים דיון בבקשה, יודיע על כך לבית המשפט. ביום 13.4.10 הוגשה בקשתו של משיב 2 לקיים דיון בבקשה. בהחלטתי מאותו היום נקבע דיון בבקשה ליום 25.4.10. במועד שנקבע לדיון לא התייצבו המשיבים. נציג המבקשת הודיע לבית המשפט שבשיחה טלפונית שניהל עם ב"כ המשיבים נאמר לו שלא התקבל זימון לדיון, ושעו"ד אחרת ממשרדו תתייצב. לאחר המתנה של כשלושת רבעי השעה נמחקה הבקשה לקיום דיון. ביום 4.5.10 הוגשה בקשה לביטול ההחלטה (אשר נסרקה למחשב בית המשפט ביום 5.5.10). בהחלטתי מיום 6.5.10 נקבע דיון חדש, ביום 30.5.10 בשעה 10:30. כן נקבע שעל המזכירות לוודא המצאת ההחלטה לכל המשיבים. ביום 25.5.10 הוגשה על ידי המבקשת בקשה לחילוט התפוס. בהחלטתי מאותו יום נקבע שהבקשה תידון ביום שנקבע לדיון. ביום 26.5.10 הוגשה על ידי משיב 1 בקשה בהולה לדחות את הדיון הקבוע ליום 30.5.10. פורט בבקשה שההחלטה על מועד בדיון התקבלה במשרדו של המשיב רק ביום 25.5.10 וכי בשל דיון משפטי אחר יבצר ממנו להתייצב לדיון. לבקשתו של ב"כ המשיב, נדחה מועד הדיון פעם נוספת, ליום 8.7.10. ביום 6.7.10 הוגשה בקשת דחייה על ידי ב"כ המבקשת. לאור האמור בבקשה נדחה מועד הדיון פעם נוספת, ליום 15.7.10 בשעה 09:00. ביום 7.7.10 התייצבה נציגת הפרקליטות, וביקשה, בהסכמת המשיבים, לדחות את מועד הדיון פעם נוספת. המועד נדחה ליום 21.10.10. ביום 1.8.10 הגיש המשיב 1 בקשה להחלטה בבקשה להשבה לאלתר של התפוס. לבקשה צורפה בקשה קודמת, נושאת חותמת נתקבל של בית המשפט מיום 13.7.10 (אשר לא נסרקה למחשב בית המשפט ולא הובאה לשופט להכרעה), שבה נטען שכיון שהצו לתפיסת התפוס הוארך למשך 3 חודשים בלבד, פג תוקפו, ולפיכך יש להשיב את התפוס למשיבים לאלתר. בהחלטתי מאותו יום נקבע שתוקף הצו יוארך עד לדיון בבקשה. תמצית טענות הצדדים ביום 21.10.10 נערך כאמור דיון בבקשה. באי כוח המשיבים העלו טענה מקדמית, לפיה הארכת הצו נעשתה בחוסר סמכות, מבלי שהוגשה על ידי המבקשת בקשה להאריך את תוקפו של צו התפיסה, ועל כן היא החלטה בטלה. נטען שהמבקשת "נרדמה" בשמירה, וכי התוצאה של הימנעותה מלבקש הארכת תוקף התפוס הינה השבה מיידית של התפוס. יצוין שהמשיבים התנגדו לקיום דיון ענייני בבקשה לפני מתן החלטה של בית המשפט בטענותיהם המקדמיות בעניין שחרור התפוס. לטענת המבקשת, מסמיך סעיף 34 לפקודת מעצר וחיפוש את בית המשפט להורות כל הוראה, ועל כן לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המורה על הארכת תוקפו של הצו. לגישת המבקשת, אין כל הגיון או סבירות בהשבת התפוס למשיבים טרם שניתנה החלטה בבקשה לחילוט החפץ. כן טענה המבקשת שהמשיבים לא הראו כל זיקה קניינית לתעודה העתיקה, כי הם חולייה אחת בשרשרת, וכי בהתאם להוראות חוק העתיקות, מוקנית הבעלות בתפוס למבקשת. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי שיש לדחות את הטענות המקדמיות שהועלו בפני. סעיף 39 לפקודת מעצר וחיפוש, העוסק בחילוט החפץ קובע- "על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם."  סעיף 35 לפקודת מעצר וחיפוש מורה שככל שלא הוגש כתב אישום, יוחזר החפץ התפוס למי שמרשותו נלקח, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת, בהתאם לסמכותו הקבועה בסעיף 34 לפקודת מעצר וחיפוש. סעיף 34 לפקודת מעצר וחיפוש קובע - "על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח מישנה או בדרגה גבוהה מזו, דרך כלל או לענין מסוים (להלן - שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט השלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת, כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שייקבעו בצו".   כפי שנקבע בפסיקה, סמכותו של בית המשפט בגדרו של סעיף 34 לפקודת מעצר וחיפוש, הינה סמכות רחבה, אשר אינה מוגבלת בזמן, בניגוד למגבלות הקיימות לגבי סמכות בית המשפט הקבועה בסעיף 35 לפקודת מעצר וחיפוש. עמד על כך בית המשפט העליון בפסק הדין המנחה לענייננו, בבש"פ 6686/99 אליהו עובדיה נגד מדינת ישראל, פ"ד נד (2) 464. באותו עניין עסק בית המשפט בשאלה דומה, אלא ששם כלל לא התבקשה על ידי המבקשת בקשת להארכת התפיסה במוחזק, אף לא לחילוט החפץ, ולאחר שהוחלט שלא להגיש כתב אישום, ביקשו בעליהם של החפצים התפוסים להשיבם לידיהם. בית המשפט השווה בין הוראות סעיף 34 לבין הוראות סעיף 35 לפקודת מעצר וחיפוש ועמד על היחס בין הסעיפים ובין סמכויות בית משפט על פי כל אחד מהם. כב' השופטת ט' שטרסברג- כהן קבעה בפסק הדין - "נראה, כי קריאת סעיפים 32, 34 ו-35 על רקע עקרונות היסוד של השיטה, תוך איזון ראוי בין האינטרס הציבורי לקניין הפרטי, מובילה באופן מתבקש למסקנה, כי הליכי התפיסה והחילוט מאופיינים בסדר לוגי וכרונולוגי, השומר על האינטרס הציבורי תוך מזעור פגיעה בזכויות הפרט... סמכויותיו של בית-המשפט רחבות ביותר (סעיף 34). הוא רשאי להורות על החזרתם, עם או בלי תנאים, או על המשך ההחזקה בהם. נראה כי בעקרון מוסמך הוא להורות על חילוטם או על השמדתם..." עוד קבע בית המשפט שיש להגיש בקשה לחילוט החפץ תוך כדי התקופה שבה התיר לה בית המשפט להחזיק בחפץ, היא אף רשאית להגיש לבית המשפט בקשה לארכה על מנת להגיש בקשה לפי סעיף 34 לפקודת מעצר או חיפוש.- "סעיף 35 מורה לנו, כי המחוקק קצב פרק זמן של שישה חודשים שאחריו אין המשטרה רשאית להמשיך ולהחזיק בתפוסים. אם המשטרה מבקשת להמשיך ולהחזיק בהם או לחלטם או להשמידם, עליה להזדרז ולפנות לבית-המשפט במהלך ששת החודשים מאז התפיסה ולבקש את המשך החזקת התפוסים ולהראות כי הדבר דרוש למטרה ראויה המצדיקה שלילתם זמנית או לצמיתות מבעליהם. לא עשתה כן במהלך ששת החודשים, רשאית המשטרה על-פי סעיף 35 לבקש ארכה ובית-המשפט ייתננה אם ישתכנע שאכן קיימים נימוקים המצדיקים זאת. במהלך ששת החודשים ובתקופת ההארכה, אם ניתנה, אין מניעה לפנות לבית-המשפט בבקשה לפי סעיף 34. המשטרה לא עשתה דבר מכל אלה. היא לא ביקשה צו לפי סעיף 34 במהלך ששת החודשים, היא לא ביקשה ארכה לאחר תום ששת החודשים וממילא לא ניתנה כזו. היא "ישבה על הגדר", החזיקה בחפצים, ומשהגיש המבקש בקשה להחזירם, התנגדה לכך בטענה שיש להשמידם. קיצור דרך זה אינו ראוי ולא נראה כי ניתן לעקוף בו את הוראות החוק ולהפעיל את סעיף 34 לאחר חלוף שישה חודשים ובלי שהתקופה הוארכה ובמסגרת בקשה שהגיש המבקש להחזרת החפצים". ניתן ללמוד מהדברים שיש כאמור להגיש את הבקשה לחילוט החפץ במהלכה של תקופת הארכה, ואולם לא קיימת קביעה בפקודת מעצר וחיפוש או בהלכה הפסוקה, שסמכות בית המשפט להיענות לבקשה לפי סעיף 34 לפקודת מעצר וחיפוש קיימת רק כל עוד ניתנה החלטתו בתקופת הארכה שניתנה להחזקת תפוס. בפסק דין מאוחר יותר, בבש"פ קחבר פפסימדוב נ' מדינת ישראל (מיום 20.3.05) נקבע על ידי כב' השופט א' רובינשטיין - "אכן, רשאי בית המשפט להאריך את מועד ששת החודשים אף בדיעבד, ורשאי הוא שלא לעשות כן, הכל לפי נסיבות המקרה. ואכן, בפרשת פרידנברג נמצא שיש מקום להארכה, ולא כן בפרשת עובדיה; השאלה היא יישומן של ההלכות הקיימות..." כפי שסוכמה ההלכה - "הארכת התקופה יכול שתעשה גם לאחר שתמה וחלפה תקופת שישה החודשים הקבועים בסעיף 35 לפסד"פ; ואפילו רק בתגובה לדרישה להחזרת החפץ או למסירתו למי שתובע בו זכות" (י. קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון ב' מהדורת תשס"ח- 2008, (להלן- "קדמי"), עמ' 721, סעיף 5). עיון בהלכה הפסוקה מלמד על כך שבית המשפט מוסמך ליתן החלטה על הארכת תקופת החזקת התפוס גם בדיעבד, וגם מבלי שהוגשה בקשה על ידי המבקשת, אלא בתגובה לדרישה להשבת התפוס. ומין הכלל אל הפרט. בענייננו, פנתה כאמור המבקשת וביקשה מבית המשפט להאריך את המועד להחזקת התפוס ובית המשפט נעתר לכך. במהלך תקופת הארכת המועד השנייה, הגישה המבקשת בקשה לחילוט התפוס, על פי סעיף 34 לפקודת מעצר וחיפוש. בתחילה נועד הדיון להתקיים במהלך תקופת הארכה, אלא שלבסוף, לאור דחיות חוזרות ונשנות שהתבקשו לגבי מועד הדיון, נדחה מועדו עד לאחר תום תקופת הארכה. כפי שנקבע בפסיקה, לבית המשפט סמכות רחבה לתת כל צו בגדרו של סעיף 34 לפקודת מעצר וחיפוש, לרבות צו להארכת המועד להחזקת התפוס עד לקיום הדיון בבקשה, ולרבות מתן צו בדיעבד, גם ככל שכלל לא הוגשה בקשה. הכל תלוי בנסיבות. סמכות בית המשפט אינה מוגבלת כאמור בסד זמנים, אף אינה מותנית בכך שהוגשה על ידי מבקשת החילוט בקשה מפורשת לארכה נוספת עד למתן ההחלטה. כפי שנפסק, הטעמים למתן הצו לפי סעיף 34 לפקודת מעצר וחיפוש הינם טעמים ענייניים. בית המשפט עורך איזון אינטרסים תוך שיקול אינטרס הציבור אל מול אינטרס הפרט. בבואו לשקול את הנסיבות של כל תיק, בוחן בית המשפט את כלל מרכיבי הבקשה. הטענה נבחנת לא על בסיס טעמים פורמלים דיוניים, של מועד עיתוי הגשתה, אלא על רקע מכלול הנסיבות והנתונים. בשלב זה, סרבו כאמור המשיבים לקיים דיון ענייני בטרם תינתן הכרעה בשאלה המקדמית, ולפיכך טרם נדונו והוכרעו שאלות שונות הרלוונטיות להחלטה בבקשת החילוט, בראש ובראשונה הזכויות בתפוס. לשם הכרעה בכך יש לדון בשאלות האם מדובר בתעודה עתיקה, כפי שטוענת המבקשת, האם בשל אופייה ונסיבות מציאתה מוקנית הבעלות בה למבקשת, והאם למשיבים זכויות כלשהן בחפץ האמור. במצב דברים זה, בטרם התבררו העובדות, אין בידי בית המשפט די ראיות שיאפשרו את עריכת האיזון הנאות בין האינטרסים השונים. יחד עם זאת, במצב הדברים הנוכחי, מצדד מאזן הנוחות בכך שהתפוס יישאר בידי המבקשת עד לסיום הבירור העובדתי. יוער שכיון שלא ברורות זכויותיהם הקנייניות של המבקשים, טרם ניתן לשקול האם קיימת תחולה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומה נפקותו לעניין איזון הזכויות האמור (ראו לעניין זה גם בש"פ 7715/97 שושנה חג'ג נ' מדינת ישראל פ"ד נב(1), 14). סיכום אשר על כן, אני דוחה את הטענות המקדמיות, ומורה שתוקף הצו יוארך עד למתן החלטה בבקשת החילוט. במהלך הדיון הועלו טענות שונות בדבר נטל ההוכחה. אציין כבר כעת, שאף שמדובר בספיח לדין הפלילי, נטל ההוכחה לעניין הבעלות על החפץ, הינו נטל ההוכחה הנוהג בהליך האזרחי (ראו י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון ב' מהדורת תשס"ח- 2008, עמ' 720). בשים לב לטענות שהועלו בדבר חוסר האפשרות של המשיבים לקיים דיון ענייני ונאות בבקשה כל עוד לא קיבלו מבעוד מועד את המסמכים והראיות שעליהם מבקשת המבקשת להסתמך, תגיש המבקשת, תוך 30 ימים, את המוצגים שעליהם היא מבקשת לבסס את בקשתה. משפט פליליכתב אישוםהחזרת תפוס