החלפת חברת גז בבית משותף

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החלפת חברת גז בבית משותף: בפני בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבה לבצע כל שינוי במערכת אספקת הגז של הבניינים ברח' ארץ חפץ 113-115 בירושלים (להלן: "הבניינים"). הצדדים: מר שלום כהן הוא דייר בבניין 114 וחבר ועד הבית בבניין. על פי עדותם של כל הצדדים מר כהן היה פעיל מאוד בנוגע לתהליך החלפת ספק הגז בבניינים. חברת גז יגל חברה לשיווק והפצת גז (1996) בע"מ (להלן: "גז יגל") מספקת גז לבניינים משנת 2000. הגז מסופק על ידה לשלושת הבניינים יחדיו, באמצעות מערכת משותפת אחת. החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ ("אמישראגז") היא חברה המבקשת להחליף את גז יגל כספקית הגז של הבניינים. השתלשלות ההליכים: ביום ראשון ה- 24.10.10 הגיש מר כהן בלוויית שכן נוסף , בקשה למתן צו מניעה זמני. בבקשה נטען כי אמישראגז הודיעה ביום שישי כי בכוונתה להחליף את החיבורים למערכת הגז בבניינים, וביום ראשון בבוקר הגיעו נציגי אמישראגז לבצע את ההחלפה. עוד באותו יום ניתן על ידי צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, כמבוקש, וניתנה החלטה שקבעה מועדים לתגובה ולדיון וצירפה את גז יגל כמשיבה. ביום 28.10.10 התקיים דיון בנוכחות מר כהן, נציגי גז יגל ונציגי אמישראגז. על פי בקשת גז יגל, וחרף התנגדות אמישראגז, התרתי לגז יגל להצטרף כמבקשת להליך וזאת בתוך 24 שעות. ביום 1.11.10 התקיים דיון ובו נחקרו המצהירים מטעם המבקשים והמשיבה על תצהיריהם וניתנה לדיירי הבניינים המבקשים בכך הזדמנות נוספת, להצטרף להליך. מספר בעלי דירות הגישו בעקבות החלטה זו בקשה להצטרף להליך ותמכו אותה בתצהירים מטעם. אמישראגז הודיעה כי היא מוותרת על זכותה לחקור את הדיירים, וזאת מבלי להודות בטענותיהם. להשלמת התמונה אציין כי מר כהן ביקש שבקשתו למתן צו מניעה תימחק, וזאת לאחר שגז יגל נכנסה למעשה בנעליו. סיכומי גז יגל ואמישראגז הוגשו במהלך השבוע האחרון. המסגרת הנורמטיבית: סעיף 17 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה), תשמ"ט -1989 (להלן: "חוק ההסדרים") קובע כי: " צרכן גז רשאי לרכוש גז מכל ספק גז, וספק גז לא יהיה רשאי לאכוף על צרכן גז להמשיך ולרכוש גז ממנו או באמצעותו, אם צרכן הגז הודיע על רצונו לסיים את החוזה שביניהם ותנאי החוזה בדבר החזרת ציוד ופקדון נתמלאו". בית המשפט העליון עמד על תכליתו של סעיף זה ברע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' תופיני סער, פ"ד מה(4), 405 , 419-420 (1991): "סעיף 17 נותן אפשרות לכל צרכן להתגבר על העקרון בדבר חופש החוזים ולבטל בהחלטה חד צדדית את החוזה שנקשר בינו לבין ספק הגז שלו. כיוון שכך יש לברר מהו האינטרס העומד בבסיס הסעיף, אשר איזונו כנגד חופש ההתקשרות הוביל לחקיקת סעיף 17. ביסוד סעיף 17 ישנם שני אינטרסים עיקריים המבטאים מדיניות חברתית וכלכלית ראויה ורצויה. האינטרס הראשון הוא להגן על החלש, קרי ההגנה על הצרכן שהתקשר עם חברת גז בעבר, פעמים רבות שלא מתוך בחירה חופשית, ואינו יכול לנתק את הקשר גם אם חפץ בכך.האינטרס השני הוא אינטרס חברתי כלכלי של עידוד התחרות והיוזמה במשק הגז על ידי פתיחתו לחברות גז נוספות על אלו הקיימות בנושא של עידוד התחרות במשק וכבר עמדנו על כך לעיל. משק הגז היה נשלט מזה שנים רבות על ידי מספר חברות מצומצם והוא היה ממש סגור בפני גורמים מתחרים. התברר שסגירות זו מזיקה להתפתחות הכלכלית של המדינה המשוועת להשקעות חדשות, לזרימת הון ומשאבי אנוש. המשק הישראלי זקוק היום, יותר מתמיד, למידה רבה של פתיחות כלכלית, לשם חיזוקו ושחרורו מתלות בגורמים מעכבים ומחשקים". כדי לאפשר את הרפורמה בשוק הגז ואת יישומו של סעיף 17 לחוק ההסדרים, תוקן חוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 כך שנוספה לו הוראת סעיף 59ד(ב), שכותרתו "החלפת ספק גז": " בבית משותף שבו קיימת מערכת גז מרכזית, רשאים בעלי הדירות הרוכשים גז באמצעות המערכת האמורה להחליט על סיום כל החוזים שנחתמו עם ספק הגז או באמצעותו, ולהתקשר עם ספק גז אחר כדי לרכוש גז ממנו או באמצעותו; החלטה כאמור טעונה הסכמה בכתב של יותר ממחצית מבעלי הדירות". בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: "חוק הסדרים במשק המדינה... כולל הוראה שלפיה צרכן גז רשאי לרכוש גז מכל ספק גז, וספק גז לא יהיה רשאי לאכוף על צרכן גז להמשיך ולרכוש גז ממנו או באמצעותו, אם צרכן הגז הודיע על רצונו לסיים את החוזה שביניהם ותנאי החוזה בדבר ציוד ופקדון נתמלאו" (הצעת חוק 1992, כ"ב באייר התש"ן, 17.5.1990 בעמ' 194 . באותו מועד בו נחקק סעיף 59ד הנ"ל נחקק גם חוק המקרקעין (החלפת ספק גז בבית משותף), התשנ"א-1991 ובסעיף 1 לתוספת לחוק נקבע: " הודעה על החלטת בעלי הדירות בבית משותף בענין סיום החוזים שנחתמו עם ספק גז או באמצעותו (להלן - הספק היוצא), כאמור בסעיף 59ד (ב) לחוק המקרקעין, תימסר לספק היוצא 15 ימים מראש". בשנת 2008 חוקק חוק משק הגז (קידום התחרות בגז לצריכה ביתית) התשס"ח, ובו נקבע כי מיום מתן ההודעה הספק היוצא מנוע מלפנות לצרכני הגז. מסר צרכן גז ביתי לספק גז יוצא הודעה, לא יתקשר ספק הגז היוצא או כל ספק גז אחר שהוא בעל זיקה אליו, או מי מטעמם, עם צרכן הגז הביתי ולא יציע לו הטבות כלשהן, בקשר עם אספקת גז, במשך שישה חודשים מיום מתן ההודעה; בסעיף זה, "הודעה" - הודעה בכתב של צרכן גז ביתי לספק גז יוצא על החלטתו לסיים חוזה לאספקת גז עמו ובה מצוינים תאריך ההודעה ופרטיו המזהים של הצרכן, לרבות שם הצרכן וכתובתו. חקיקה זו שמה קץ למחלוקת שהייתה שנויה בפסיקה, בשאלה אם מותר לספק הגז היוצא לפנות לדיירים אם לאו (ראה תמצית המחלוקת ב ע"א (מחוזי מר') 3695-08-07 פזגז 1993 בע"מ נ' גזגל השרון (1992) בע"מ, תק-מח 2008(1), 13188 , 13193 (2008))( ראה גם ת"פ (מחוזי יר') 1061/05 מדינת ישראל נ' תני בן יצחק גבע, תק-מח 2009(2), 9962 , 9978 (2009)). תמצית המחלוקות: בענייננו טוענת גז יגל כי לא קיבלה הודעה כדין בדבר החלפת ספק הגז ( להלן: "ההודעה"). לטענה זו שני פנים, האחד פרוצדוראלי באופיו והשני מהותי. טענתה הראשונה של גז יגל היא שהודעה לא נמסרה כדין ועד למסירתה כבר חזרו בהם חלק מהדיירים מחתימתם, והשניה, שמספר הדיירים החתומים על ההודעה אינו מהווה רוב. אמישראגז מצידה טוענת כי הבקשה למתן צו מניעה הוגשה תוך שיהוי ובחוסר תום לב וניקיון כפיים. לגופו של עניין אמישראגז טוענת כי ההודעה נמסרה כדין, מספר הדיירים החתומים על הבקשה להחליף ספק גז עומד בדרישות החוק ואף למעלה מכך, וגז יגל פעלה שלא כדין כאשר פנתה לדיירים לאחר קבלת ההודעה. דיון והכרעה: בטרם אפנה לדון בטענות הצדדים לגופן ואתייחס בקצרה לשאלת הסמכות של בית משפט זה. סמכות עניינית: בדיון השני שהתקיים בפני העליתי בפני הצדדים את שאלת סמכותו העניינית של בית משפט השלום לדון בתובענה, היות ותביעתה של גז יגל הינה לסעד הצהרתי קבוע. סעד זה הינו בסמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי ולא של בית משפט השלום. (ת"א (מחוזי מר') 16593-05-09 פנחס גרבר נ' ש.א.מ מרכז הגז בע"מ, תק-מח 2009(3), 6546 , 6551 (2009)). הצדדים הסכימו והודיעו כי לאחר מתן החלטתי בצו המניעה, תתוקן התביעה (וכל תביעה אחרת שתוגש במסגרת הליך זה) כך שהתביעה תהא לסעד כספי בלבד, ומוגבל על פי התקרה הנתונה לבית משפט השלום. בנסיבות העניין ולאור הודעת הצדדים והסכמת בית המשפט לתיקון התביעה, נמשך הדיון בסעדים הזמניים בפני בימ"ש זה. עילת תביעה לכאורה: המבחן הראשון אותו עלי לשקול בהתאם להוראות תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד - 1984, הוא קיומן של ראיות לכאורה לעילת תביעה רצינית הראויה לבירור בבית המשפט. יוזכר כי בחינה זו בשלב זה הינה לכאורית בלבד ואין בה כדי להביע עמדה נחרצת בדבר סיכויי התביעה. עילת התביעה של גז יגל מבוססת על טענותיה שההודעה לא נמסרה כדין ועד למסירתה כבר חזרו בהם חלק מהדיירים מחתימתם, והשניה, שמספר הדיירים החתומים על ההודעה אינו מהווה רוב. האם הושג רוב דיירים בחתימה על ההודעה? אפתח ואציין כי נוכח הוראתו הברורה של חוק משק הגז, הרי שכל הודעה של הדיירים בעניין חתימתם לאחר משלוח ההודעה, ככל שזו היתה הודעה כדין, אינה משנה דבר. חוק משק הגז קובע מועד לפיו ישק דבר: אם במועד זה קיים הרוב הנדרש, הרי שהוראות החוק מתקיימות, ואם אין במועד דנן רוב, כי אז הוראות אלו לא מתקיימות. טענת גז יגל לפיה תוך כדי בירור צו המניעה חתמו 100 דיירים כי הם לא מעוניינים לרכוש גז מאמשראגז אינה מעלה ואינה מורידה דבר. היה ויקבע כי לכאורה נמסרה ביום 14.9.10 הודעה כדין, הרי שגז יגל פעלה בניגוד לחוק שעה שפנתה לדיירים; והיה וההודעה אינה הודעה כדין, הרי שלא היה צורך כלל לפנות לדיירים. ראה גם רע"א 2872/08 פזגז 1993 בע"מ נ' גזגל השרון 1992 בע"מ, תק-על 2008(4), 3885 , 3886 (2008) ) מהו הרוב הנדרש? נקודת המוצא לבחינת השאלה מהו הרוב הדורש מבוססת על הסכמת הצדדים כי אף שמדובר בשלושה בניינים שונים, הרי שנוכח העובדה שהבניינים מחוברים לצובר גז יחיד, הרי שלצורך החלפת ספק הגז נדרש רוב מתוך כלל הדיירים בבניינים, ולא בכל בניין ובניין. בשלושת הבניינים יש בסך הכל 150 דירות אך לא בכל הדירות מצויים "בעלי דירות הרוכשים גז" כדרישת סעיף 59ד' לחוק המקרקעין. מוסכם בין הצדדים כי רק דירה אחת אינה מחוברת כלל למונה גז (דירתה של ובר הדס מבניין 115), אך בין הצדדים שנויה מחלוקת בשאלה "מהו רוכש גז?" האם כטענת גז יגל "רוכש גז" הוא כל מי שמחובר למונה ויכול לרכוש גז, חרף העובדה שאין בביתו מכשיר גז או כטענת אמישראגז "רוכש גז" הוא רק מי שרוכש גז בפועל. היות ותכליתם של הסדרי החקיקה השונים בתחום זה הינם עידוד התחרות והגנה על הצרכן, הרי שלטעמי פרשנותה של אמישראגז עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה, יותר מאשר פרשנותה של גז יגל. דיירי הבניינים שאינם רוכשים גז בפועל לא יכולים להיחשב כצרכנים, שכן אין להם עניין צרכני כלל בשאלה מי יהיה ספק הגז או באילו תנאים יסופק הגז לשכניהם. מכאן שהשאלה אותה יש לבחון הינה כמה דירות מתוך 150 הדירות בבניינים, אכן צורכות גז בפועל. כפי שיובהר להלן ממניין 150 הדירות מצאתי כי יש להחסיר 8 דירות, ועל כן מניין הצרכנים לצורך החישוב מונה 142 דירות: א. ירתה של הדס ובר כאמור לעיל; ב. דירות בהן אין צריכת גז בפועל: גז יגל צירפה לבקשה שהוגשה על ידה ביום 28.10.10 כנספח 1 דו"ח הכולל את רשימת כלל הצרכנים בבניינים כולל עמודת סטטוס. בחקירתו הנגדית הבהיר מר אביטן, מנהל גז יגל, כי כאשר בעמודה רשום סטטוס 1 מדובר בלקוח שאינו צורך גז בפועל. מעיון בדו"ח זה עולה כי בבניינים קיימים חמישה לקוחות כאלו: עמיחי נאיזקוב מדירה 12 בנין 113, אליהו לביא מדירה 1 בבנין 114, מזרחי מזל מדירה 10 בניין 114, אזאדבה הדסה מדירה 64 בניין 114 ו-טרגאור מנחם משה מדירה 29 בבניין 115. ג. שתי דירות המנותקות באופן זמני בשל אי תשלום חובן ומסומנות כסטטוס 5. מדובר בדירה מספר 21 בבניין 113 ודירה 32 בבניין 115, אשר מחמת צנעת הפרט איני מציינת את שמות הדיירים בהם. היות וגז יגל, המבקשת את צו המניעה, לא הבהירה כמה זמן הדירות מנותקות, מהו גובה החוב והאם יש הליכים לגבייתו, הרי שלצורכי צו המניעה גם דירות אלו נחשבות כדירות שלא צורכות גז. בידי גז יגל היה המידע המלא להוכיח כי אכן מדובר באי תשלום זמני, ומשלא עשתה כן נזקף הדבר לחבותה. על כן מניין הדירות הוא 142. אמישראגז טוענת כי על פי בדיקה שערכה במקום 132 צרכנים מחוברים פיזית ועוד 10 מונים אי אפשר היה לבדוק. לשיטתה של אמישראגז משלא גילתה גז יגל את כל נתוני הצריכה של כלל הדיירים יש למנות רק 132 דירות. טענה זו דינה להדחות שכן בשלב זה, לכל הפחות, גז יגל לא הייתה צריכה לגלות נתונים אלו ולו מחמת התחרות הקשה שמתנהלת כעת בנוגע לבניינים. לאור האמור לעיל אני קובעת כי מספר צרכני הגז בבניינים הוא 142 והרוב הנדרש על כן הוא רוב בן 72 דירות. כמה חתימות השיגה אמישראגז עד ליום 14.9.10? אמישראגז טוענת כי במועד מסירת ההודעה בפקס היו בידה 76 חתימות. בעניין זה יש לבחון שתי שאלות, האחת כמה מתוך חתימות אלו בוטלו עוד בטרם מסירת ההודעה, וכמה חתימות אינן כשרות. שעת מסירת ההודעה: ביום 14.9.10,בשעה ששנויה במחלוקת, הגיעו נציגים של אמישראגז ושל גז יגל לבניין, ואין חולק כי היו ביניהם חילופי דברים קשים. נציגי אמישראגז הגיעו כדי להחתים דיירים נוספים ולהבטיח את הרוב שבידם, ונציגי גז יגל הגיעו כדי לנסות ולבטל חתימות, בטרם יקבלו הודעה כדין. אמישראגז טוענת כי נציגיה ניסו למסור למר אביטן את ההודעה בבניינים אך הוא סרב לקבל את הרשימות, ועל כן מר אייל אשכנזי, נציג אמישראגז נסע במהירות לביתו ושלח את ההודעה. העידו בפני שלושת הנציגים של אמישראגז שנכחו לדבריהם במקום: מר אייל אשכנזי, מר אייל כהן ומר יואב חי. נוכח הסתירות בין גרסאותיהם אין בידי לקבל את טענתם שניסו למסור את ההודעה למר אביטן במסירה אישית. מר כהן ומר חי טענו שמר אשכנזי הוא שדיבר עם מר אביטן והוא שניסה למסור את ההודעה. מנגד מר אשכנזי טען שכולם ביחד ניסו למסור, והוא לא זוכר מי אמר מה. יצויין גם כי כל אחד מעדים אלו טען שהוא הגיע עם חבריו לבניין בשעה שונה, ואף סתרו זה את זה בנוגע לשעת ההגעה של מר אביטן לבניין. גירסתו של מר אביטן, שנתמכה דווקא בתצהירו של מר הורביץ סמנכ"ל השיווק של אמישארגז, היא זו שמקובלת עלי. על פי גירסה זו אייל אשכנזי כלל לא היה בבניין ביום 14.9.10 אלא רק שני הנציגים האחרים, וזאת כפי שטען מר הורביץ בסעיף 34 לתצהירו. מכאן מסקנתי שאייל כהן ויואב חי היו בבניין בשעות אחר הצהריים והערב, ורק בשעת לילה נשלח הפקס עם ההודעה מביתו של אייל אשכנזי. מתי הודיעו הדיירים על רצונם לבטל את הודעתם על מעבר לספק גז חדש? מר אשכנזי העיד כי ההודעה על החלפת ספק הגז נשלחה מביתו בשעה 21:46 אך שכח לעדכן את שעון הפקס במעבר משעון קיץ לחורף, ועל כן על גבי הפקס נרשם שהוא נשלח בשעה 22:46. כפי שעולה מנספח 4 לבקשה של גז יגל למתן צו המניעה כמו גם מסיכומיה הרי שהשעה אינה מוכחשת למעשה. יחד עם זאת, גז יגל טוענת שעוד לפני שעה זו חזרו בהם 12 דיירים בבניין מבקשם להחליף את ספק הגז וחתמו על בקשה נגדית שלא להחליף ספק. נוכח הסתירות בגרסת עדי אמישראגז כפי שפורטו לעיל, ומשאמישראגז לא הביאה אף דייר לתמוך בטענותיה, כי היה ניסיון למסור למר אביטן והחתמת 12 הדיירים הייתה לאחר ניסיון זה, הרי שאני דוחה את טענותיה באשר ל12 הדיירים דנן. המסקנה היא שהמירוץ שהתקיים ביום 14.9.10 לא הסתיים בהחתמה של 76 דיירים על ידי אמישראגז, שכן 12 מהם חזרו בהם לבקשת גז יגל בטרם נמסרה הודעת אמישרגז על החלפת ספק גז. מכאן שבמועד הגשת ההודעה הצליחה אמישרגז להחתים 64 דיירים בלבד, ולא הגיעה לרוב הנדרש של 72 דיירים. בנוסף, שני הצדדים אוחזים בטענה שדיירים הוחתמו תוך כדי הטעיה, בין אם הוחתמו על בקשה להחליף ספק גז ובין אם הוחתמו על הודעת ביטול. בשלב זה לא הוכח ולו לכאורה כי הייתה הטעיה לכאן או לכאן, ולפיכך טענות אלו נדחות. אמישראגז לא טענה כנגד החתימות על הודעות הביטול אלא אך טענה שגז יגל לא יכולה לטעון לדוגמה כי חתימתה של גב' דהן על בקשת ההחלפה אינה תקפה כי היא שוכרת בלבד, ובו זמנית להחתים אותה על הודעת ויתור. אך מלבד חתימה זו עולה לכאורה כי יתר החתימות על הויתור הן תקינות, ולא נטען דבר כנגדן. מכאן מסקנתי כי כך או כך לא היו בידי אמישראגז די חתימות תקפות במועד מסירת ההודעה על החלפת הספק. טענות נוספות: נוכח מסקנה זו אין אני נדרשת לבחון את טענותיה של גז יגל כנגד חתימה של דייר זה או אחר. אציין רק למעלה מן הצורך כי לטעמי אין לפסול חתימה מטעמי פרוצדוראליים של העדר תעודת זהות, אך יש להחתים רק את בעלי הדירות או מי שהורשה מטעמם להחליף ספק גז ולא ניתן להחתים דייר שמתגורר בדירה בשכירות באופן זמני. (ת"א (שלום עכ') 16210-03-09 פזגז בע"מ נ' ש.א.מ. מרכז הגז בע"מ, תק-של 2009(3), 16166 , 16167 (2009) כך למשל נטען כי מספר חותמים הינם שוכרים בלבד ולא בעלי הדירות. אמישראגז טענה מנגד כי מדובר בבעלי דירות וצירפה בחלק מהמקרים נסח רישום מהטאבו. לעומת זאת בעניין של הגברות תהילה דהן, סילבי קורן ואיטה קליין, שגם לגביהן ניטען כי אינן בעלות הדירה, אמישראגז לא צירפה נסח רישום, אלא רק טענה שדיירות אלו הודיעו בעל פה שהן בעלות הדירה. אין בידי לקבל טענה זו. מדובר בבניינים שרישומם מוסדר בטאבו וקל לברר מי בעליה של כל דירה ודירה. גז יגל גם טענה כנגד החתמה של קרוב משפחה, במקום של בעלי הדירה עצמם וזאת בהתייחס לדירה מספר 7 בבניין 113, דירת משפחת בראשי. טענת אמישאגז כי מדובר בקרוב משפחה מדרגה ראשונה המתגורר עם בעלי הדירה, דינה להדחות, שכן לא הוכח שהוא היה מוסמך לחתום מטעם בעלי הדירה עצמם. מכאן שעוד 4 חתימות לפחות לא צריכות להימנות במניין החתימות שהוגשו על ידי אמישראגז, ומספר החתימות שעומדות בתנאיי החוק הוא לכל היותר 61 חתימות. מכל הטעמים הללו עולה כי קיימת לגז יגל עילת תביעה לכאורה. מאזן הנוחות: התנאי השני הקבוע בתקנה 362 לתקנות סד"א עוסק במאזן הנוחות ויש להשוות בין "הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;" במקרה זה מוסכם על הכל כי מדובר בנזק כספי בלבד שהינו בר פיצויי, בין אם מדובר בנזק לאמישראגז באופן של מניעת רווח ובין אם מדובר בנזק לדיירים, שלא זכו לספק הזול ביותר. שיהוי: אמישראגז טוענת שהבקשה למתן צו מניעה הוגשה על ידי גז יגל, בשיהוי כזה המחייב את דחיית הבקשה לצו מניעה. לטענתה כבר ביום 18.10.10 הודיעה אמישראגז לגז יגל על כוונתה לבצע בפועל את החלפת הספק והבקשה לצו מניעה הוגש על ידי גז יגל רק ביום 29.10.10. מכאן שמדובר בשיהוי של 11 ימים. בסיסה של טענת שיהוי, בשונה מטענת התיישנות, הינו שינוי מצבו של המשיב לרעה בשל חלוף הזמן, וזאת בנוסף להשתהות בלתי מוצדקת מצד מבקש הסעד. לא מצאתי כי שיהוי של 11 ימים מהווה השתהות בלתי מוצדקת בנסיבות העניין, כאשר רק ביום 22.10.10 הודיעה אמישראגז לדיירים על החלפת ספק הגז, וביום 24.10.10 כשהחלה בביצוע ההחלפה ניתן ממילא צו מניעה לבקשתו של מר כהן. הלכה פסוקה היא כי : " המועד ממנו נבדקת ההשתהות בהגשת בקשה למתן סעד זמני אינו המועד בו קמה עילת התביעה, אלא המועד בו קם הצורך בסעד זמני. אעיר, כי פעמים רבות המועד בו קמה עילת התביעה והמועד בו קם הצורך בסעד זמני חד הם, אך אין אלו פני הדברים תמיד. חשיבותו של המועד בו התעורר הצורך בסעד זמני נובעת מאופייה של בקשה למתן סעד זמני. ככלל, נדונה בקשה למתן סעד זמני בטרם נתבררה התביעה לגופה וממילא בטרם קבע בית המשפט כי עומדת לתובע הזכות לה הוא טוען. משכך, לא ייעתר בית המשפט לבקשה, אלא אם המבקש שכנעו כי דוחק הנסיבות מחייב התערבות מוקדמת על דרך של מתן סעד זמני. מבקש שהשהה בקשתו יתקשה לשכנע את בית המשפט כי אכן קיימת בה דחיפות המצדיקה מתן סעד זמני (ראו, רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בת"א-יפו בע"מ נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ, פ"ד מז(1) 45; רע"א 6872/05 קייזמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם) ; רע"א 920/05 חסין אש תעשיות בע"מ נ' קוניאל אנטוניו (ישראל) בע"מ (לא פורסם) ). רע"א 8630/05 ניר שיתופי - אגודה ארצית להתיישבות עובדים עבריים בישראל בע"מ נ' עיריית הוד השרון, תק-על 2007(2), 276 , 279 (2007) בענייננו ביום 24.10.10 פנה וקיבל מר כהן צו מניעה. במועד הדיון הראשון בבקשה זו, ביקשה גז יגל וקיבלה ארכה לצורך הגשת הבקשה לצו מניעה. מכאן שהדחיפות נתעוררה שעה שהמבקשת הבינה שצו המניעה שכבר ניתן, עשוי להתבטל ואז בחרה להצטרף ולהגיש צו מניעה מטעמה. בנסיבות אלו, והיות וממילא מדובר ב-11 ימים בלבד, הרי שלא היה שיהוי בהגשת הבקשה. ניקיון כפיים: אמישראגז טוענת כי מר שלום כהן נשלח על ידי גז יגל לקבל ביום 24.10.10 צו מניעה וזאת מבלי שהודיע לבית המשפט כי הוא שלוח של גז יגל. מר כהן לא שילם את אגרת בית המשפט בעצמו, אלא זו שולמה על ידי גז יגל, והוא אף לא נסע לבית המשפט ברכבו אלא נציג של גז יגל הסיע אותו. בחקירתו הנגדית הודה מר שלום כהן בטענות אלו, אך טען שגם הוא עצמו היה מעוניין שגז יגל ימשיכו להיות ספק הגז של ביתו. מר שלום כהן אף ביקש ארכה כדי להודיע אם הוא עומד על צו המניעה, וזאת בכדי לאפשר לגז יגל להגיש בעצמה בקשה למתן צו המניעה. גז יגל עצמה מודה כי החזירה למר כהן את הוצאותיו וכאשר נדרש לחתום על התחייבות עצמית, התחייבה לשפותו בכל נזק או הוצאה שתיגרם לו. מנגד, הטענה של אמישרגז לפיה מר כהן קיבל שכר מגז יגל לא הוכחה. כבוד השופט לוין קבע בפסק הדין המנחה בעניין זה כי " מי שפונה לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלבנטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלבנטיות להחלטת בית המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית המשפט" )רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים נ' שפע מסעדות ייצור, פ"ד מז(5) 166 , 167. פנייתו של מר כהן לבית המשפט לא הייתה בתום לב, ואין ספק בעיניי כי הוא ניסה להסתיר עובדות רלבנטיות מבית המשפט. יחד עם זאת מבחינת כל המסכת העובדתית כפי שנפרשה בפני נראה כי גם התנהלותה של אמישראגז וגם התנהגותה של גז יגל, בכל תהליך החתמת הדיירים היה כוחני ונשאלת השאלה עד כמה שתיהן פעלו בתום לב. די אם אציין כי אופן משלוח ההודעה והגירסאות הסותרות בעניין נסיונות מסירת ההודעה, אינן מעידות על תום ליבה של אמישראגז. בנסיבות אלו נראה כי התוצאה הראויה היא מתן צו מניעה זמני כמבוקש, וכן חיובו של מר כהן בהוצאותיה של אמישראגז סך של 10,000 ₪. ערה אני לכך כי הוצאות אלו ישולמו ככל הנראה על ידי גז יגל, אך יש בפסיקת ההוצאות כדי להוות מסר מרתיע וברור בדבר ההתנהלות הראויה. גזבתים משותפים