קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החלפת עורך דין שלוקח שכר טרחה באחוזים: אדם שוכר שירותיו של עורך דין ומסכם עימו כי שכר הטרחה יחושב על בסיס הצלחה. לימים, בטרם הושלם מתן השירותים, מחליט אותו אדם להפסיק התקשרותו עם עורך הדין. האם יחויב בשכר טרחת עורך הדין ואם כן, באיזה שיעור? זו המחלוקת שבפני. העובדות התובע הינו עו"ד המנהל משרד ומתמחה, לטענתו, בתביעות נזיקין ובתביעות המתבררות בבית הדין לעבודה. ביום 29.6.01 החליקה הנתבעת ונפצעה בעת שהותה בבית מלון בהרצלייה, שהות שאורגנה על ידי מקום עבודתה של הנתבעת. בגין אירוע זה הגישה הנתבעת תביעה לפיצויים כנגד בעלת בית המלון וחברת הביטוח שלה (ת.א. 2557/02 בבית משפט השלום בנתניה; להלן: "תביעת הפיצויים") וכן תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (תיק בל 1110/02; להלן: "תביעת המל"ל") במסגרתה טענה הנתבעת שעל המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") להכיר בפציעתה כתאונת עבודה. בהגשת התביעות הללו יוצגה הנתבעת על ידי עו"ד אחר. במהלך דצמבר 2003, או בסמוך לכך, פנתה הנתבעת לתובע ובקשה לשכור את שירותיו כדי שיחליף את בא כוחה הקודם וימשיך את הטיפול הן בתביעת הפיצויים והן בתביעת המל"ל. בעקבות פניה זו, ביום 3.12.03, נכרת בין הצדדים הסכם שכר טרחה (להלן: "הסכם השכ"ט") המסדיר את יחסי הצדדים במתן שירותי התובע לנתבעת. הסכם השכ"ט איננו כולל כל התחייבות של הנתבעת לתשלום שכר טרחה מראש אלא אך על בסיס הצלחה. בנוסח הסכם השכ"ט אותו הציג התובע נקבע כי לתובע ישולם שכ"ט עו"ד בשיעור 25% "מכל סכום שיתקבל (הן בתביעת הנזיקין והן מהמוסד לביטוח לאומי) בצירוף מע"מ והוצאות". בעקבות חתימת הסכם השכ"ט, נטל התובע על עצמו את המשך ייצוג הנתבעת בתביעות. בפסק דין מיום 29.3.06 התקבלה תביעת הנתבעת כנגד המל"ל ונפסק כי אירוע החלקת הנתבעת ופציעתה מהווה "תאונת עבודה". פסק דין זה לבדו לא הספיק לקבלת כספים והנתבעת פנתה למל"ל בתביעה לקבלת דרגת נכות ותשלום גמלת נכות. פנייה זו עשתה הנתבעת בלא מעורבות התובע. בקשת הנתבעת לגמלת נכות נדחתה למעשה בהחלטה מיום 15.10.06, כאשר נקבעה לה נכות צמיתה בשיעור 0% וכאשר משמעות הדבר הינה שלא ישולמו לה כלל כספים מהמל"ל. במצב זה לא נותרה לנתבעת ברירה אלא להיערך להגשת ערר (להלן: "הערר") על החלטת המל"ל בפני ועדה רפואית לעררים של המל"ל. בין התובע לבין הנתבעת סוכם ביום 1.11.06 כי עבור ייצוג הנתבעת בערר ישולם לתובע שכר טרחה נוסף של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ, אולם בסמוך לאחר מכן, בטרם הוגש הערר, הודיעה הנתבעת לתובע על רצונה לנתק ההתקשרות עימו. בהתאם, הודיעו התובע והנתבעת לבית המשפט ביום 5.2.07, כי התובע משוחרר מהמשך ייצוג הנתבעת בתביעת הפיצויים. את הערר למל"ל הגישה הנתבעת באמצעות עו"ד אחר, עו"ד סמוגורה, ובמסגרתו שונתה החלטת המל"ל ונקבעו לנתבעת 19% נכות. עבור הייצוג בערר שילמה הנתבעת לעו"ד סומוגורה שכר טרחה בסך 11,771 ₪. על בסיס קביעת הנכות בערר, שולמו לנתבעת כספים על ידי המל"ל. תביעה זו הוגשה לאחר הפסקת ייצוג הנתבעת על ידי התובע ולנוכח טענת התובע כי זכותו לחלקו בכספים ששולמו לנתבעת, כשכר טרחה על יסוד הסכם השכ"ט. טענות הצדדים לטענת התובע, הכספים ששולמו לנתבעת מהמל"ל היו תוצאת ההצלחה בתביעת המל"ל ופסק הדין המכיר בפציעת הנתבעת כאירוע המהווה "תאונת עבודה". משכך, טוען התובע שעל יסוד הסכם השכ"ט הוא זכאי לחלק בכספים ששולמו לנתבעת. מאחר והנתבעת קבלה מהמל"ל סך של 90,222 ₪ הרי שמסכום זה זכאי התובע ל- 25% בצירוף מע"מ. פניות רבות של התובע לתשלום זה נדחו ולפיכך הוגשה התביעה. הנתבעת מצידה, מסבירה כי הפסיקה את ההתקשרות עם התובע מאחר וסירב להוסיף ולייצג אותה בהתנהלות מול המל"ל. לגרסתה, לאחר שהתובע התנה את טיפולו בערר בתשלום שכר טרחה נוסף בסך 5,000 ₪ ומאחר ולא הסכימה לכך, הפסיקה את התקשרותה עם התובע ושכרה שירותיו של עו"ד אחר. באותה עת, כך ממשיכה וטוענת התובעת, אף התגלה לה כי הוספו שלש שורות להסכם השכ"ט לאחר שחתמה עליו, דבר שהעצים את חוסר אמונה בתובע. על כל פנים, רק בעקבות הערר שהגישה ובאמצעות עו"ד סומוגורה, נפסקו לזכות הנתבעת 19% נכות ואז, רק אז, גם שולמו לה כספים על ידי המל"ל. במצב זה, טוענת הנתבעת, כדין הופסקה התקשרותה עם התובע ואין לתובע זכות בגין כספים ששולמו לה לאחר שהופסקה ההתקשרות עמו ובזכות ההצלחה בערר. באשר לסכום התביעה, מכחישה הנתבעת את תחשיבי התובע וטוענת כי עד להפסקת ההתקשרות גבה התובע במישרין תשלום בסך 4,078 ₪ ותשלום בסך 878 ₪ שנתקבלו מהמל"ל מהם ממילא שהיה זכאי ל- 25% + מע"מ בלבד. עוד טוענת הנתבעת כי בתחשיבי התובע נלקחו בחשבון כספים ששולמו לה עוד טרם נשכרו שירותי התובע ועבור ימי מחלה. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ומטעם הנתבעת הוגשו תצהיר של הנתבעת ותצהיר נוסף של בנה, מר רוני גלעדי. המצהירים נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם ובשל השעה המאוחרת בה הסתיים הדיון ובקשת ב"כ הצדדים - נקבע שיוגשו סיכומים בכתב. דיון המחלוקת העיקרית אשר נתגלעה בין הצדדים נוגעת לפרשנותו של הסכם השכ"ט וליתר דיוק - לשאלת זכותו של לקוח להפסיק התקשרותו עם עורך דינו וזכותו של עורך הדין לשכר טרחתו בנסיבות אלו. על אף שזו המחלוקת העיקרית בין הצדדים, לנוכח טענות הנתבעת בדבר תוכנו של הסכם השכ"ט, הרי בטרם יפורש יש להכריע במחלוקת שבדבר תוכנו. האם יש בהסכם השכ"ט תוספת מאוחרת, אשר מאן דהו הוסיף לאחר שנחתם? בתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן, טענה הנתבעת כי שלש השורות האחרונות בהסכם השכ"ט "הוספו לאחר שחתמתי עליו". הנתבעת חוזרת על גרסה זו בסיכומיה ומציינת שכאשר הבחינה בתוספת זו נוצר אצלה "משבר אמון קשה" (סע' 7 בסיכומי הנתבעת). שלש השורות האחרונות בהסכם השכ"ט קובעות את זכותו של התובע לשכר טרחה בשיעור 25% מכל סכום שיתקבל הן בגין תביעת הנזיקין והן בגין תביעת המל"ל. הנתבעת עצמה, בתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן, מאשרת שאכן סוכם בינה לבין התובע כי שכר טרחתו יסתכם ב- 25% + מע"מ מהסכומים שתקבל (סע' 4 בתצ' הנתבעת). כך גם למעשה מאשרת הנתבעת בתצהיר העדות הראשית שהגישה (סע' 9 בתצ' הנתבעת) ולמעשה - עצם הסכמה בסיסית זו על שיעור שכר הטרחה כלל איננו במחלוקת. אם כן, היכן "התוספת"? אם זה זה אשר הוסכם וזה זה אשר נכתב - מדוע בכלל שתהיה "תוספת"? הנתבעת איננה מסבירה דבר ומסתפקת בטענה כללית בלבד, בלא הסבר למהות התוספת ובלא הסבר להיגיון שבתוספת לה היא טוענת. זאת ועוד, טענה זו בדבר "תוספת" לאחר חתימה, כמוה כטענת זיוף ומידת ההוכחה הנדרשת מטוען טענה שכזו גבוהה במיוחד. התובע הכחיש טענה זו מכל וכל (עדות התובע בעמ' 5 בפרוט'), עדותו מהימנה בעיני לחלוטין ומתיישבת עם הגיונם של דברים כפי שהוסבר לעיל. ממילא שאני דוחה מכל וכל גם את ניסיון הנתבעת לטעון כי לא קבלה העתק מהסכם השכ"ט או כי לא הייתה מודעת לתוכנו. הסכם השכ"ט, כפי שהוצג וכפי שנחתם בידי הנתבעת, הוא ההסכם אשר הגדיר, קבע ומסדיר את יחסי הצדדים. האם רשאית הייתה הנתבעת להפסיק את התקשרותה עם התובע בטרם הושלמה תכלית ההתקשרות? יחסי עורך הדין והלקוח מתבססים על חוזה התקשרות (הסכם שכר הטרחה) הנכרת ביניהם עת שוכר הלקוח את שירותי עורך הדין. ברור כי אלו אינם יחסים חוזיים רגילים, אלא יחסים הכוללים יחסי אמון מיוחדים. בין החובות המוטלות על עורך הדין, כל עורך דין, מצויה גם חובתו של עורך הדין לגלות ללקוח מראש את כל הנתונים הרלוונטיים להתקשרות. עמימות ואי ודאות הנוצרים בהעדר חוזה התקשרות כתוב ומפורט מיוחסים בראש ובראשונה לעורך הדין, כאשר ממנו ניתן היה לצפות להסדרה כתובה וסדורה של חוזה ההתקשרות. בעניין דנא, אכן נערך הסכם שכר טרחה בכתב ומוסדרת בלשון ברורה זכותו של התובע לשכר טרחה, אולם אין בהסכם השכ"ט כל התייחסות לאפשרות הפסקת ההתקשרות בטרם עת ולאופן חישוב שכרו של התובע במקרה שכזה. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, נקבע כי ככלל, זכותו של לקוח להפסיק התקשרותו עם עורך דינו, אפילו טרם הושלמו ההליכים או העסקה שבקשר אליהם נתבקשו שירותיו של עוה"ד ובלבד שבעשותו כן פועל הלקוח בתום לב (ראה ההלכה: ע"א 136/92 בייניש עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פד"י מז (5) 113, 124; הסייג: ע"א 8854/06 חיים קורפו עו"ד נ' משה סורוצקין וההבהרה: ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן, עו"ד ). וכך נקבע: "עוד ראוי לציין כי גם מקום שבו עומדת בעינה החזקה הפרשנית האמורה ויש בידי מי מן הצדדים לחוזה שאינו תחום בזמן הזכות להביאו לכלל סיום באופן חד צדדי, עליו לעשות כן בתום לב ובדרך מקובלת והשאלה אם כך נהג נגזרת בהכרח מנתוניו ומנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. הפרת החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במתן הודעה על סיום היחסים החוזיים בין עורך דין ללקוחו, עשויה לגרור במקרים מתאימים חיוב בתשלום פיצויי ציפייה (ראו: ע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין, פסקאות 18-17 (טרם פורסם, , 20.3.2008) (להלן: עניין קורפו); ע"א 380/77 שלמה נ' יעקב, פ"ד לג (2), 103, 105 (1979) (להלן: עניין שלמה); שלו, החלק הכללי, 127-126). ודוק - בעניין קורפו קבע בית המשפט אמות מידה קפדניות שעל הלקוח לעמוד בהן לצורך קיום חובת תום הלב המוטלת עליו בסיימו הסכם ארוך טווח שנקשר בינו ובין עורך דינו (ומותר להניח כי אמות מידה קפדניות לא פחות תיקבענה לעניין זה גם מקום שבו יבקש עורך הדין להביא הסכם כזה לכלל סיום). יש הסוברים כי אמות המידה שנקבעו בעניין קורפו, ובעיקר הסייג שנקבע שם בדבר קיום טעם מספיק לפרישה מן החוזה, אינן מהוות חלק מההלכה שנקבעה בעניין ביניש-עדיאל ויש בהן למעשה משום קביעת כלל חדש (ראו לעניין זה מיגל דויטש דיני חוזים מיוחדים כרך ראשון, 596-593 (2008) (להלן: דויטש, חוזים מיוחדים). לטעמי אין מדובר בכלל חדש משום שלכתחילה אין לפרש את ההלכה שנפסקה בעניין ביניש-עדיאל כמתן היתר גורף ללקוח להשתחרר באופן חד צדדי מחוזה עם עורך דינו בהתעלם מתנאיו ודרישותיו של סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). כפי שכבר צוין, בהפעלת הזכות הנתונה לכל אחד מהצדדים לסיים באופן חד צדדי חוזים אשר לא נקצב מועד לסיומם, עליהם לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, ובעניין קורפו יצק בית משפט תוכן קונקרטי לעקרונות אלה וקבע כאמור אמות מידה קפדניות שעל הלקוח לעמוד בהן בהקשר זה על מנת שייחשב כמי שנהג בהגינות, בתום לב ובדרך מקובלת בעת שסיים באופן חד צדדי את ההתקשרות עם עורך דינו." (ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן, עו"ד ). הנה איפה, זכותו הבסיסית של הלקוח להשתחרר מההסכם שכרת עם עורך דינו, מותנית בקיומה של "סיבה הוגנת" להפסקת ההתקשרות ובמילים אחרות - בהתנהגות שתיעשה בדרך המקובלת ובתום לב. הפסקת התקשרות עם עורך הדין בלא סיבה הוגנת, עלולה להיחשב להפרת התחייבות הלקוח כלפי עורך הדין ולחייבו בתשלום פיצויים. הנתבעת היא זו שהחליטה להפסיק את התקשרותה עם התובע ובהעדר תנייה האוסרת זאת בהסכם השכ"ט, השאלה היא אם עשתה כן מסיבות הוגנות. התירוץ שנתנה הנתבעת לאובדן אמון בתובע עקב "תוספות" בהסכם השכ"ט הופרך, כאמור לעיל. תירוץ זה איננו בגדר "סיבה הוגנת" להפסקת ההתקשרות אלא שנהפוך הוא - זהו ביטוי לחוסר הגינות בהתנהלות הנתבעת. התירוץ העיקרי להפסקת ההתקשרות הינו הדרישה לשכר טרחה נוסף בגין הטיפול בערר. כאשר פנתה הנתבעת לתובע בבקשה שיטפל בערר התנה זאת התובע בתשלום שכר טרחה נוסף, שעל כך מלינה הנתבעת מרה. לנוכח טענה זו, יש לשים לב ללשונו הברורה של הסכם השכ"ט: "שכר הטרחה אינו כולל ערעורים ופניות לערכאות וגופים אחרים, וטיפול בהוצל"פ, והוצאות כלליות ומיוחדות וישולם גם במקרה של פשרה" מתברר שמראש הובהר לנתבעת והוסכם, כי שכר הטרחה איננו כולל טיפול בפניות נוספות ובדיוק דוגמת הערר שבקשה הנתבעת להגיש למל"ל לקביעת אחוזי הנכות. הנתבעת עצמה ודאי שהייתה מודעת לכך שכן בנוסף לחתימתה על הסכם השכ"ט, חתמה ביום 1.11.06 על הסכם שכר טרחה נוסף (נספח ח' לתצ' הנתבעת) ואשר תכליתו בדיוק זו - הסדרת שכר טרחת התובע בגין הגשת הערר. ובהסכם שכר הטרחה מיום 1.11.106 כתוב במפורש ובכתב יד: "להסרת ספק, שכר הטרחה הנ"ל הינו בנוסף להסכם שכר הטרחה הקודם בין הצדדים." הובהר שבהתאם להסכם השכ"ט עמדה לתובע הזכות המלאה לתבוע שכר טרחה נוסף עבור טיפול בערר, כשם שעמדה לו זכות שכזו ביחס לכל שירות נוסף שתבקש ממנו הנתבעת. גם דרישה זו איפה איננה "סיבה הוגנת" להפסקת ההתקשרות. כל שנותר איפה הינו החלטה מודעת של הנתבעת להפסיק את שירותי התובע בשל שיקולי כדאיות כלכלית גרידא. הנתבעת בפשטות העדיפה להתקשר עם עו"ד חדש רק משום שזה הסכים לטפל בערר בתנאים נוחים יותר לנתבעת. במצב זה ודאי שאין לקבל את טענתה של הנתבעת לשלילה גורפת של זכות התובע מכל תשלום ששולם לה לאחר שהחליטה להפסיק את שירותיו של התובע. לו התקבלה עמדת הנתבעת, יכול היה כל לקוח להפסיק חד צדדית את התקשרותו עם עורך הדין רגע לפני קבלת טובת ההנאה נשוא התקשרותם ובכך להימצא פטור מתשלום. אין היגיון בפרשנות שכזו של הסכם השכ"ט, אין הגינות בפרשנות שכזו ואין היא מתיישבת עם אומד דעת הצדדים כפי שהוא ניכר מהסכם השכ"ט. החלטת הנתבעת להפסיק התקשרותה עם התובע בנסיבות אלו מהווה איפה הפרת הסכם. האם זכאי התובע לשכר טרחה בגין כספים ששולמו לתובעת לאחר שהופסקה ההתקשרות עימו? כשם שהסכם השכ"ט שותק לעניין אפשרות הפסקת שירותי התובע בטרם עת, כך גם שותק הוא לגבי האופן בו יחושב שכר הטרחה במקרה שכזה. מאחר והנתבעת פעלה בחוסר הגינות הרי שזכותו של התובע לסעדים אשר מקנה הדין במקרה של הפרת חוזה והשאלה היא כיצד לסווג אותם סעדים. לטענת התובע, יש לחשב את שכר הטרחה בדיוק באופן הקבוע בהסכם השכ"ט, דהיינו 25% מהכספים שקבלה הנתבעת מהמל"ל. משמעות טענה זו הינה אכיפת הסכם השכ"ט, אולם אחד התנאים המקובלים למתן צו לאכיפת הסכם הינו ההדדיות. ניתן היה לקבל תביעת עורך דין לתשלום מלוא שכר טרחתו לפי הסכם כאשר הושלם מתן השירותים בגינן ניתן ההסכם. לא ניתן לקבל תביעת עורך דין לאכיפת אותו חלק בהסכם הנוגע לשכר הטרחה כאשר לא ניתן לאכוף בה בעת את החלק המחייב את עורך הדין במתן השירותים. לפיכך, לו השלים התובע את מלוא מתן השירותים בטרם אלו הופסקו, כי אז הגיונית וצודקת הייתה תביעה לאכיפת תשלום שכר הטרחה כנקוב בהסכם. אך לא כך היה. כך העיד התובע (עמ' 3 בפרוט'): "...אמרתי לה שעליה לפנות למוסד לביטו''ל והם ינחו אותה מה לעשות כדי לקבל את מה שמגיע לה. כך היה. היא מילאה טפסים וזומנה לוועדה. אלו דברים שלרוב הלקוח עושה לבד כי הם כרוכים בצירוף מסמכים שבד''כ מצויים בידיו. יש מצבים בהם הלקוח טוען שאיננו מסוגל לבצע גם זאת בעצמו, אך לא זה המקרה." ובהמשך: "הגענו להבנה שאני אייצג אותה מעבר לייצוג הראשון גם בוועדה הרפואית לעררים, נחתם הסכם שכ''ט כפי שכבר ציינתי והיא חזרה בה. נכון שלולא היא הייתה מגישה ערר, היא לא הייתה מקבלת כספים ואף אני לא הייתי זכאי לכספים בכל הנוגע לקצבת הנכות. היא קיבלה את הכספים בסופו של דבר עקב ההכרה בתאונה כתאונת עבודה, ולכן אני זכאי לשכר הטרחה, ללא כל קשר לשאלה אם ייצגתי אותה בערר או לא." [ההדגשה הוספה - א.ר.] חשיבות פסק הדין בתביעת המל"ל לתשלום הכספים לנתבעת איננה מוטלת בספק ולו שולמו כספים לנתבעת לאחר פסק הדין ובעקבות "מילוי טפסים" בלבד, נראה שזכאי היה התובע למלוא שכר הטרחה לפי ההסכם. אך לא כך התרחשו הדברים. למגינת לב כולם נדחתה פנייתה הראשונה של הנתבעת למל"ל ולא היה מנוס מהליך משפטי נוסף אשר לא טופל על ידי התובע. כאמור לעיל, כאשר פנתה הנתבעת לתובע בבקשה שיטפל בערר התנה זאת התובע בתשלום שכר טרחה נוסף והתברר כי בהתאם להסכם השכ"ט עמדה לתובע הזכות המלאה לתבוע שכר טרחה נוסף עבור טיפול בערר, כשם שעמדה לו זכות שכזו ביחס לכל שירות נוסף שתבקש ממנו הנתבעת. מאידך גיסא, כאשר עשה כן התובע ומשלא טיפל כלל בערר אשר בלעדיו לא היו משולמים כספים לנתבעת, אין אפשרות לקבל את טענתו לאכיפת הסכם השכ"ט. מצב זה איננו ייחודי לתובע. חדשות לבקרים נוהגים עורכי דין לקבוע בהסכמי שכר הטרחה סעיפים המבהירים כי שכר הטרחה איננו כולל הגשת ערעור או ערר. עורך דין העושה כן חייב לקחת בחשבון שבהעדר הסכמה אחרת, עלולה הפסקת ההתקשרות לאחר הכרעת הערכאה הראשונה לפגוע בזכותו לאכיפת הסכם שכר הטרחה באם לא טפל גם בערכאה הנוספת ובפרט כאשר תשלום שכר הטרחה מתבסס על הצלחה. על כל פנים, בנסיבות העניין, רשאי היה התובע לסרב לטפל בערר בלא שישולם לו שכר טרחה נוסף אך בהעדר קביעה אחרת בהסכם השכ"ט, משהתברר כי לא היה די בפסק הדין בתביעת המל"ל לקבלת כספים מהמל"ל ומשהתברר כי התובע לא הוא שטפל בערר, לא זכאי התובע לאכיפת הסכם השכ"ט. אין פירוש הדבר שהתובע ייצא וידיו על ראשו. זכות לאכיפת הסכם השכ"ט אין בידי התובע אך זכות לשכר טרחה - יש ויש. המענה הנכון לקביעת שכרו של התובע בנסיבות העניין הינו בפסיקת פיצוי ציפייה, על יסוד סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התש"ל-1970, כפי שנפסק בעניין בייניש עדיאל ובעניין חיים קורפו המוזכרים לעיל. כיצד יחושבו פיצויי הציפייה של התובע? בנסיבות העניין הופסקו שירותי התובע בשלב מאוחר של הייצוג, לאחר כשלש שנות ייצוג, לאחר שכבר ניתן פסק הדין בתביעת המל"ל וכאשר אין ספק בכך שפסק דין זה מהווה את הבסיס בלעדיו איין לגמול הנכות ששולם לאחר מכן לנתבעת. אני סבור איפה שאת פיצויי הציפייה הראויים בנסיבות העניין יש לחשב על יסוד הסכם השכ"ט, על יסוד הכספים שקבלה הנתבעת אך בהפחתת ההשקעה הסבירה של הנתבעת בערר. ודוק, לא בהפחתת מלוא השקעתה של התובעת בערר בתשלום לעו"ד סומוגורה אלא בהפחתת אותו תשלום שכר טרחה אותו דרש התובע מהנתבעת עבור הטיפול בערר בהסכם מיום 1.11.06 ובשיעור 5,000 ₪ בצירוף המע"מ דאז - 15.5%. לטענת התובע, שולם לנתבעת בסך הכל סך של 90,222 ₪ (סע' 10 בתצ' התובע), אולם תחשיביו כוללים כספים ששולמו לתובעת עוד בשנת 2001 (נספח יד' לכתב התביעה) ואשר לפי הסברי הנתבעת שולמו לה כתשלום ימי מחלה (סע' 15 בתצ' הנתבעת). הסכם השכ"ט נכרת ביום 3.11.03 וקובע במפורש את זכותו של התובע לשכר טרחה מתוך "כל סכום שיתקבל". על פניו צופה הסכם השכ"ט פני עתיד, איננו מזכה את התובע בתשלום שכ"ט בגין כספים שכבר קבלה הנתבעת טרם נכרת הסכם השכ"ט ואין אפשרות להביא בחשבון כספים אלו בחישוב הפיצויים. לטענת הנתבעת בסך הכל שולמו לה על ידי המל"ל 67,944 ₪, ברם המסמכים אשר הציג התובע (נספח י' לכתב התביעה) מלמדים כי שולם לנתבעת סך של 70,140 ₪ (נטו) בשני תשלומים ב- 2006 - 2007. למעט טרוניה על עצם הגשת המסמכים, לא ניסתה הנתבעת כלל להתעמת עימם או להציג הסבר לכפירה בתוכנם. פיצויי הציפייה להם זכאי התובע יועמדו לפיכך על 20,341 ₪ (25% בצירוף מע"מ מהסכום ששולם לנתבעת לפי טענות התובע) כאשר מסכום זה ינוכה סך של 5,800 ₪ (שכר הטרחה שדרש התובע לטיפול בערר ואשר לא טופל על ידו). לטענת הנתבעת יש להפחית משכר הטרחה כספים ששולמו לתובע מהמל"ל במישרין במהלך בירור תביעת המל"ל. כספים אלו שולמו על ידי המל"ל כהוצאות אשר נפסקו לחובת המל"ל במהלך תביעת המל"ל ובפסק הדין עצמו. לטענת התובע, זכותו לכספים אלו ברורה מאליה שכן "יש דברים שהם ברורים מאליהם וידועים לצדדים, שכל ההוצאות שנפסקו יתווספו לשכר הטרחה" (עדות התובע בעמ' 4 בפרוט'). טענה זו אין בידי לקבלה. שכר טרחת עורך דין אותו פוסקות הערכאות השיפוטיות אינו נפסק לטובתו של עורך הדין המייצג כי אם לטובת בעל הדין. כאשר שכר טרחת עורך הדין מבוסס על הצלחה, אין הבדל בין הצלחה שמקורה בעניין נשוא השירות להצלחה שמקורה בפסיקת הוצאות לחובת הנתבע. זאת, כמובן, בהעדר הסכמה אחרת. בעניין דנא, בהסכם השכ"ט אין לא מילה ולא חצי מילה בעניין זה וכפי שכבר צוין לעיל, האחריות למנוע אי בהירות בהסכם שכר הטרחה רובצת לפתחו של עורך הדין. בהעדר הסדר מפורש לעניין זה, יש לראות בתשלומים ששילם המל"ל במהלך ההליך המשפטי כחלק מהכספים שבגינם זכאי התובע לשכר טרחה בשיעור 25% בצירוף מע"מ. אין מחלוקת כי המל"ל העביר סך של 4,956 ₪, מסכום זה זכאי היה התובע ל- 25% בצירוף מע"מ שהם 1,437 ₪ והיתרה, בסך של 3,519 ₪ עומדת לזכות הנתבעת. ניתן איפה לסכם את הדברים. לנתבעת עמדה הזכות להפסיק את שירותי התובע אך בעשותה כן, חייבת הייתה הנתבעת לפעול בהגינות. הנתבעת לא עשתה כן וחייבת לפצות את התובע. התובע עצמו זכאי היה לשכר הטרחה המוסכם בשיעור 25% מהכספים שקבלה הנתבעת ובלבד שהזכות לקבלתו התגבשה טרם הפסקת השירותים ובלא צורך להליך נוסף. מאחר ובנסיבות העניין נאלצה הנתבעת לנהל ערר לאחר הפסקת שירותי התובע, ישולמו לתובע פיצויי ציפייה בהתחשב בסכומים שקבלה הנתבעת אך בניכוי עלות סבירה של טיפול בערר. בתחשיב זה אין להתחשב בכספים שקבלה הנתבע טרם התקשרותה עם התובע ויש להתחשב בתשלומים ששולמו תוך כדי ההליך המשפטי, גם אם מקורם בפסיקת הוצאות. בשקלול כל האמור חייבת הנתבעת לתובע סך של 11,022 ₪ אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ששולמו מרביתם לנתבעת - 15.4.07. הן מחומר הראיות והן מהעדויות בפני התרשמתי כי התובע עתר לקבלת שכר הולם עבור שירותיו ותו לא, גם אם פרשנותו לא התקבלה במלואה. מנגד, אני סבור שהנתבעת לא נהגה בתום לב ביחסה לתובע, האשימה אותו במעשה זיוף שלא היה ולא נברא, היתממה באי הבנת התחייבויותיה כלפי התובע וככלל פעלה בניסיון לשלול מהתובע כל תשלום אף שהצלחתו בתביעת המל"ל הביאה לה בסופו של יום טובת הנאה לא מבוטלת. בהתחשב בנסיבות אלו, אינני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות התובע כגון אגרת בימ"ש, אולם הנתבעת תישא בשכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.החלפת ייצוגשכר טרחת עורך דיןשכר טרחהעורך דין