קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היטל ביוב על תוספת בנייה: כללי 1. הערר נסב על חיובה של העוררת, חיון מחשבים בע"מ, בהיטל ביוב - על פי דרישת תשלום מתוקנת מיום 20.1.08 - בגין תוספות בנייה בשטח כולל של כ- 1371 מ"ר בנכס שמוחזק על ידי העוררת בחכירה. מוסכם כי בין השנים 2000 ו- 2008 ביצעה העוררת תוספות בנייה בנכס, וכי החיוב מושא הערר הוצא לגבי היתרי בנייה שהתבקשו לאחר שנת 2000. הערר הוגש כנגד עיריית נתניה (להלן: העירייה) וכנגד מי נתניה (2003) בע"מ (להלן: מי נתניה), שהיא "חברה" כמשמעותה בחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א - 2001 (להלן: תאגיד; חוק התאגידים; בהתאמה). מי נתניה החלה לפעול ביום 31.7.02, והיא שהוציאה את דרישת התשלום מושא הערר. 2. בישיבת קדם ערר הסכימו ב"כ הצדדים כי ועדת הערר תיתן תחילה החלטה, על פי סיכומים בכתב, במספר פלוגתאות משפטיות שהוגדרו באותה ישיבה; ואלה הן: א. האם ייעוד הנכס למשרדים נכנס בגדר הסיווג "מלונות ומסחר" או "תעשייה ומלאכה"? ב. אם תתקבל טענת העוררת, כי משרדים למטרת ניהול עסק אינם באים בגדר הסיווגים הללו, האם משמעות הדבר היא כי אין ניתן לחייב את העוררת בהיטל ביוב? ג. האם התיישנו טענות העוררת לגבי חיובה בהיטל ביוב בשנת 2000? ד. היש חובה לציין בתב"ע (תכניות הבנייה) כי חלה חובת תשלום של היטלי פיתוח ובהם היטל ביוב? ה. האם סעיף 103 לחוק התאגידים חל בענייננו; ואם כן - האם יישומו על ידי מי נתניה נעשה כדין? להלן נדון בפלוגתאות אלה, אם כי לא לפי סדר הגדרתן. האם התיישנו טענות העוררת לגבי חיובה בהיטל ביוב בשנת 2000 3. העוררת טוענת כי היא חוייבה ביתר בהיטל ביוב, בשנת 2000, וכי יש לזקוף את "יתרת הזכות" שעומדת לה, לשיטתה, ולקזז אותה מהיטל הביוב מושא הערר דנן. העירייה שוללת את טענת החיוב ביתר בשנת 2000. כמו כן, שתי המשיבות טוענות כי בכל מקרה, טענות העוררת לגבי חיוב ביתר בשנת 2000 התיישנו, גם לו היו נכונות, דבר שמוכחש. 4. וזה הרקע למחלוקת בעניין החיובים בהיטל הביוב בגין הנכס, בשנת 1978 ובשנת 2000: אין מחלוקת כי בשנת 1978 שולם היטל ביוב על ידי מר יהודה רביב, שהיה אז חוכר הנכס (מסמכים בעניין תשלום זה צורפו כנספחי ו' לכתב הערר). ב"כ העוררת טוען כי היטל הביוב משנת 1978 הוטל בגין שטח של 2246.75 מ"ר, וכי תשלומו לא הובא בחשבון כאשר חייבה העירייה את העוררת בהיטל ביוב, בראשית שנת 2000, עם מתן היתר לתוספת בנייה שהעוררת ביקשה אז. ב"כ העוררת טוען כי בשל שגגה זו אצל העירייה, יש לזקוף לזכות העוררת את תשלום היטל הביוב משנת 1978, ויש להביאו בחשבון כעת, בהתייחס לדרישת התשלום משנת 2008 שהיא מושא הערר דנן. בטיעון זה יש לכאורה הצגה בלתי נכונה של העובדות, כפי שצויין בכתב התשובה של העירייה: ראשית, המספר 2246.75 שמופיע בקבלה שבנספחי ו' לערר, אינו של מ"ר אלא של הסכום הכספי בלירות (ל"י) שהיווה היטל הביוב משנת 1978. כבר מטעם זה אין נכונה טענת ב"כ העוררת, בסעיף 9 לסיכומיו, כי עומדת לעוררת "יתרת זכות" בגין 2246.75 מ"ר. שנית, במסמך השני שבנספחים הללו פורטו נתונים של השטחים שחוייבו בשנת 1978 בהיטל הביוב, ובין היתר נרשם שם: "שטח המגרש - 2420 מ"ר". הדבר תומך בעולה ממסמך הקבלה, כי המספר שב"כ העוררת מסתמך עליו מציין סכום כספי ולא שטח. שלישית, העירייה טוענת כי מדובר בשטח קרקע שגודלו כפי שנרשם במסמך השני שבנספח ו' לערר, ואילו השטח הבנוי שהיה במגרש בשנת 1978 עמד על 103 מ"ר. העירייה טוענת כי חיוב הנכס בהיטל הביוב בשנת 1978 הובא בחשבון, במלואו, בעת השתת היטל הביוב על העוררת, בשנת 2000: העוררת לא חוייבה כלל בגין מרכיב הקרקע ("שטח המגרש" שמצויין בנספחי ו' לערר), ואילו מחיובה בגין מרכיב הבנייה נוכה שטח של 103 מ"ר, בגין השטח המבונה הקודם שהיה בנכס ונהרס (היתר הבניה שניתן לעוררת בראשית שנת 2000 היה לגבי שטח בנוי בן 6,333 מ"ר). על כן טוענת העירייה כי בחיוב בהיטל הביוב בגין היתר הבנייה שניתן לעוררת בשנת 2000 היא זוכתה כבר באופן מלא, בהתייחס להיטל הביוב ששילם החוכר הקודם בשנת 1978. במסגרת החלטה זו לא נכריע במחלוקת העובדתית בעניין החיוב-ביתר הנטען, כיוון שמחלוקת זו תעמוד לדיון רק אם תידחה טענת ההתיישנות שהעלו המשיבות לגבי טענת החיוב-ביתר בשנת 2000. 5. ב"כ העוררת טוען בסיכומיו כי המשיבות מנועות מלהעלות טענת התיישנות, ביחס לטענות העוררת בגין חיובה בהיטל בשנת 2000, וזאת כיוון שהן השתהו בהוצאת דרישת התשלום דנן, אשר הוצאה רק בשנת 2008, בגין בנייה שהחלה בשנת 2001. אנו דוחים טיעון זה: ראשית, את בקשתה להיתר בנייה עבור תוספות הבנייה האחרונות בנכס הגישה העוררת רק ביום 1.11.07 (המשיבות טוענות כי בביקורת שנערכה בנכס נתגלו שתי גלריות שנבנו ללא היתר, והעוררת לא כפרה בטענה זו. על כל פנים, אין מחלוקת כי בקשת היתר הבנייה, שכוללת את שתי הגלריות הללו, הוגשה ביום 1.11.07). דרישת התשלום המתוקנת, שעליה הוגש הערר, הוצאה ביום 20.1.08. ב"כ העוררת מתעלם מכך שתוספות הבנייה בנכס נעשו בשלבים, וכי בקשת היתר הבנייה עבור האחרונות בהן הוגשה כאמור רק כחודשיים לפני הוצאת דרישת התשלום, שאף תוקנה זמן קצר לאחר מכן. בנסיבות אלה אין בסיס לטענת העוררת, כי המשיבות השתהו בהוצאת דרישת התשלום. שנית, החיוב-ביתר הנטען, לשיטתה של העוררת, הושת עליה בינואר 2000, בעת שהוצא לה היתר בנייה עבור 6,333 מ"ר. בד בבד עם היתר הבנייה חוייבה העוררת (בין היתר) בהיטל ביוב בגין אותה תוספת בנייה, והיא טוענת כי במסגרת חיוב זה לא הובא בחשבון תשלום היטל הביוב בגין הנכס, שנעשה בשנת 1978. אם לטענת העוררת יש לה עילה לתביעת השבה כספית לגבי היטל הביוב, ששילמה בשנת 2000, הרי מירוץ ההתיישנות לגבי עילה זו מתחיל עם קבלת דרישת התשלום בשנת 2000. על פי סעיף 30 לחוק הביוב, תקופת ההתיישנות לצורך ערר על היטל ביוב היא בת 30 יום מעת קבלת דרישת התשלום, וניתן לבקש להאריכה עוד ב- 30 יום נוספים, אך אין ניתן להאריך את המועד להגשת הערר מעבר לכך (רע"א 4990/05 ממן וא' נ. עיריית הרצליה, ; ופסיקה נוספת שציינה ב"כ העירייה בסיכומיה). מירוץ הזמן לעניין סעיף 30 לחוק הביוב מתחיל עם קבלת דרישת התשלום על ידי הנישום, ואינו מושפע מהשתהות של הרשות בהוצאתה של דרישת התשלום, ככל שהיתה השתהות כזאת. המועד לערור על החיוב-ביתר הנטען, בשנת 2000, החל איפוא "לרוץ", כשהעוררת קיבלה את דרישת התשלום מאותה שנה. מועד זה חלף זה מכבר, ועל כן אין העוררת יכולה עוד לערור על החיוב-ביתר הנטען, משנת 2000. זאת ועוד, מוסכם כי החיוב מושא הערר דנן הוא לגבי היתרי בנייה שהתבקשו על ידי העוררת לאחר שנת 2000, היינו משנת 2001 ואילך (רשימת מוסכמות, בעמ' 5 לפר'). על כן אין כל קשר בין הוצאת דרישת התשלום הנוכחית, משנת 2008, לבין מירוץ תקופת ההתיישנות לגבי טענת העוררת בעניין חיובה ביתר, בדרישת התשלום משנת 2000. 6. טענה נוספת של ב"כ העוררת היא כי מששולם בעבר היטל ביוב בגין הנכס, הרי ככלל אין לחייב בגינו פעם נוספת בהיטל בגין אותה תשתית. בכך מסתמך ב"כ העוררת (בסעיף 21 לסיכומיו) על קטע מסויים מספרו של המלומד עו"ד עופר שפיר: אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות (מהד' שניה, כרך א'; להלן: שפיר). אולם דברים אלה אינם נכונים לגבי תוספת-בנייה, שלגביה הושת החיוב בהיטל במקרה דנן: כשמדובר בתוספת בנייה, אזי עצם בניית התוספת מחייבת בהיטל ביוב, על פי היקף הבנייה שנוספה. הבסיס המשפטי לכך מצוי בסעיף 18 (3) לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב - 1962 (להלן: חוק הביוב), ובעקבותיו - בסעיף 3 לחוק עזר לנתניה (היטל ביוב), התשכ"ה - 1965 (להלן: חוק העזר), שמכוחו הוצאה דרישת התשלום דנן. במרבית חוקי העזר-ביוב של הרשויות המקומיות מצוייה - לגבי תוספת בנייה - הוראה דומה לזו שבסעיף 3 לחוק העזר דנן. המלומד שפיר מסביר את הוראות הדין הללו, הן מההיבט הכלכלי והן מההיבט המשפטי (שפיר, בעמ' 178, 612, 614). על כן, כשמדובר בתוספת בנייה אין רלבנטיות לדברים הכלליים שצוטטו על ידי ב"כ העוררת. 7. ב"כ העוררת טוען כי ההתיישנות במשפטנו אינה מהותית אלא פרוצדורלית בלבד, ועל כן אין בחלוף תקופת ההתיישנות כדי לאיין את הזכות המהותית, אשר התביעה בגינה התיישנה. הוא מצביע על נסיבות אשר לטענתו מתגברות על טענת ההתיישנות כנגד התביעה. כך, הזכות להגיש תביעה שכנגד, כאשר התביעה העיקרית הוגשה למרות חלוף תקופת ההתיישנות. נסיבות כאלה אינן מתקיימות בענייננו. עוד מציג ב"כ העוררת את זכות הגבייה המינהלית שבידי העירייה, כדוגמה לזכות שאינה "מתיישנת" על פי חוק ההתיישנות, גם במישור הדיוני. הוא טוען כי צריכה להיות הדדיות בין הרשות לבין האזרח, היינו: אם הרשות ביצעה גבייה-ביתר של תשלום חובה, אזי הצדק מחייב כי במקביל לאי-תחולת מחסום-ההתיישנות לגבי גבייה מינהלית על ידי הרשות, יוסר מחסום זה גם לגבי השבה לאזרח של סכום גביית-יתר. זו טענה שובת-לב, אך כנגדה עומדים מספר טעמים: ראשית, אין זה בטוח כי צריכה להיות סימטריה מלאה בין האזרח-הנישום לבין הקופה הציבורית, בנסיבות שבהן הנישום "נרדם" על זכויותיו, בעניין גביית-היתר הנטענת, ולא תבע השבת הסכום במשך תקופת ההתיישנות. אפשר כי בנסיבות כאלה צריך לגבור השיקול של סופיות השומה, מבחינת ניהול הקופה הציבורית. שיקול זה מבטא למעשה את השיקול העיקרי שבבסיס דיני ההתיישנות, תוך שימת דגש על אינטרס הציבור, כשמדובר בקופה ציבורית. איננו רואים צורך לקבוע מסמרות בנקודה ספציפית זו, כיוון שהדבר אינו הכרחי לשם הכרעה במחלוקת בעניין ההתיישנות, כפי שהיא עומדת בענייננו. שנית, אין לשכוח כי יש שוני בין הרשות שמופקדת על השירות לציבור (העירייה, במקרה דנן), לבין הפרט-הנישום. לא בכדי מקנה הדין סמכות גבייה מינהלית לרשות ולא לאזרח. שלישית, נראה כי לאחרונה חל כירסום ב"חוסנה" של הגבייה המינהלית מפני טענת התיישנות [רע"א 187/05 נעמה נסייר נ. עיריית נצרת עילית, ]. אם המצב המשפטי, על פי פסיקה חדשה זו, הוא שההתיישנות חלה גם על גבייה מינהלית, ולא רק על הגשת תביעה משפטית, על ידי הרשות, לשם גביית החוב - אזי ניטל העוקץ מטענת העדר הסימטריות שהעלה ב"כ העוררת. על כל פנים, איננו סבורים כי ניתן לברוא, יש מאין, "זכות" של הנישום להשבה, אשר מקבילה לסמכות הגבייה המינהלית של הרשות, ואשר בכוחה לעקוף את דיני ההתיישנות, מקום שהנישום ישן על זכויותיו, ותקופת ההתיישנות כבר חלפה. תוצאה כזאת תעשה פלסתר את דיני ההתיישנות, מבלי שיש לכך בסיס בדין (או אף בשיקולים חברתיים-כלכליים שבעניינם לא קבענו מסמרות). לדידנו, די בהעדר בסיס בדין על מנת לדחות טיעון זה. 8. טענה נוספת של ב"כ העוררת היא כי יש לראות את גביית-היתר הנטענת כזכות-קיזוז, אשר "לעולם אינה מתיישנת", וזאת בהסתמך על סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות). אין זה נכון כי טענת-קיזוז אינה מתיישנת לעולם. בסעיף 4 לחוק ההתיישנות נקבעו רק נסיבות מסויימות, שבהן אין להעלות טענת התיישנות, במסגרת תובענה שלא התיישנה או שלא הועלתה כנגדה טענת התיישנות. נראה כי נתחלפו לו, לב"כ העוררת, היוצרות: בערר דנן העוררת היא "התובעת", והמשיבות-"הנתבעות" הן שמעלות טענת התיישנות כלפי אחד ממרכיבי הערר (הלא הוא החיוב-ביתר הנטען, משנת 2000). ככל שמבקש ב"כ העוררת להתגבר על "היפוך יוצרות" זה על ידי קונסטרוקציה משפטית שבה תיחשב דרישת התשלום מושא הערר כ"תובענה", אשר כנגדה מעלה העוררת טענת קיזוז - אזי מסכימים אנו עם ב"כ מי- נתניה, כי אין לראות את דרישת התשלום כ"תובענה", לעניין חוק ההתיישנות, ועל כן יש לדחות את ניסיונו של ב"כ העוררת להעמיד את העוררת, לצורך עניין זה, בחזקת נתבעת במקום תובעת, בהתייחס להליך הערר דנן. בסעיף 30 של סיכומיו טוען עוד ב"כ העוררת כי זכות הקיזוז לגבי תשלום-היתר הנטען משנת 2000 קמה לעוררת רק עם הוצאת דרישת התשלום הנוספת, בשנת 2008. אנו מסכימים עם ב"כ המשיבות כי יש לדחות טענה זו, וכי פסק הדין שב"כ העוררת הסתמך עליו אינו תומך בטיעון זה. בשונה מהיטלי הסלילה והתיעול, שנדונו באותו פסק דין, הרי לגבי היטל הביוב נקבע בסעיף 30 לחוק הביוב כי ניתן להגיש ערר רק תוך 30 יום מקבלת דרישת התשלום (בכפוף לאפשרות של הארכת המועד ב- 30 יום נוספים). משחלפה תקופה זו - לגבי תשלום-היתר הנטען משנת 2000 - אין ניתן עוד לערור על החיוב-ביתר הנטען. אין ניתן גם לעקוף דין זה באמצעות הכתרת הטענה בדבר החיוב-ביתר כ"טענת-קיזוז", תוך קביעה מלאכותית של "עיתוי-הולדתה" בעת ההוצאה של דרישת תשלום מאוחרת יותר (זו של שנת 2008), שהוצאה בגין תוספות בנייה, ללא קשר לדרישת התשלום משנת 2000, אשר לגביה נטען החיוב-ביתר. אף הסתמכותו של ב"כ העוררת על סעיף 27 לחוק הביוב אינה מועילה לו: סעיף זה נועד למנוע תשלומי-כפל, במקרה שבו שולמו בעבר "דמי השתתפות" עבור תשתית הביוב, על פי השיטה שהיתה נהוגה טרם חקיקת חוק הביוב. במקרה דנן, הטענה בדבר תשלום קודם נסבה על תשלום היטל ביוב בשנת 1978, שנים רבות לאחר חקיקת חוק הביוב וחוק העזר, כך שסעיף 27 לחוק הביוב אינו רלבנטי לענייננו. 9. בסעיף 30 של סיכומיו "מכיר" ב"כ העוררת בכך שחלפה כבר תקופת ההתיישנות, ככל שמדובר בתביעת השבה בגין סכום ההיטל, אשר לטענת העוררת נגבה ביתר בשנת 2000. אולם לטענתו, יכולה העוררת להתגבר על טענת ההתיישנות באמצעות הטענה ל"סימטריות", אל מול סמכות הגבייה המינהלית של העירייה; או באמצעות טענת קיזוז, בהסתמך על סעיף 4 לחוק ההתיישנות. דחינו טענות אלה מהטעמים שבוארו לעיל. ב"כ העוררת טוען עוד כי כשנערך חשבון היטל הביוב, בשנת 2008, היתה העירייה (או מי- נתניה שבאה בנעליה) חייבת לקזז מסכום ההיטל את תשלום-היתר, אשר לטענת העוררת נגבה בשנת 2000. משלא נעשה קיזוז כזה בדרישת התשלום משנת 2008, רשאית העוררת לדרוש ביצועו במסגרת הערר שהגישה כנגד דרישת תשלום זו, ואין דין התיישנות לטענת קיזוז כזאת. ב"כ העוררת טוען כי רק פרשנות כזאת תעלה בקנה אחד עם דיני ההתיישנות ועם עיקרון "המשק הסגור" שצריך לחול לגבי היטלים בגין תשתיות פיתוח, ובהם היטל הביוב. אנו דוחים אף טענה זו: טענת הגבייה-ביתר, בשנת 2000, שנוייה במחלוקת עובדתית ומשפטית, כפי שפורט בסעיף 4 לעיל. לפיכך, לדידן של המשיבות - בבואן לחשב, בשנת 2008, את היטל הביוב בגין תוספות בנייה שונות בנכס - לא היתה מעולם גבייה-ביתר של היטל ביוב בגין הנכס. ממילא אין בסיס לדרישה כי בעריכת חשבון ההיטל, בשנת 2008, יקזזו המשיבות גבייה-ביתר מן העבר, אשר לדידן לא היתה ולא נבראה. לו הגישה העוררת - בתוך תקופת ההתיישנות - תביעת השבה בגין גביית-היתר הנטענת; ולו זכתה בתביעה כזאת - היו המשיבות משלמות לה את סכום פסק הדין. אולם משחדלה העוררת לתבוע השבת סכום גביית-היתר, שכאמור שנוייה במחלוקת; ומשחלפה תקופת ההתיישנות לעניין זה - קם ועומד מחסום ההתיישנות כנגד ניסיונה של העוררת לזכות בהשבה הנטענת, גם על דרך של "קיזוז" מדרישת התשלום של שנת 2008. אנו סבורים כי זו הפרשנות שעולה בקנה אחד עם דיני ההתיישנות. תוצאה זו גם אינה עומדת בסתירה לעיקרון "המשק הסגור" של היטל הביוב, כיוון שכאמור , על פי שיטת ההיטל (בשונה מ"דמי השתתפות"), אשר בבסיס חוק הביוב - כל תוספת בנייה מחייבת תשלום היטל ביוב בגין כל מטר מרובע נוסף שנבנה בנכס. ההיגיון הכלכלי שמאחורי הסדר זה מוסבר בהרחבה בספרו של המלומד שפיר, בין היתר, במקומות שהפנינו אליהם לעיל. בהתאם לכך, אין "כפל" בחיוב בהיטל הביוב בגין הבנייה הנוספת; וככל שהגיעה לעוררת השבה בגין גביית-יתר נטענת בשנת 2000 - אשר עצם קיומה שנוי במחלוקת - חלה התיישנות לגבי דרישת השבה כזאת. האם סעיף 103 לחוק התאגידים חל בענייננו; ואם כן - האם יישומו על ידי מי נתניה נעשה כדין 10. חוק התאגידים מסדיר, בין היתר, את אופן פעולתו של "תאגיד" (או "חברה" כהגדרת החוק), שהוקם על פיו על מנת לנהל את משק הביוב והמים של הרשות המקומית שבתחומה הוקם. בסעיף 103 לחוק התאגידים מוסדר אופן ההתחשבות בתשלומי-עבר בגין הנכס המדובר: בסעיף קטן (א) (1) - תשלום מסוג "דמי השתתפות", ובסעיף קטן (א) (2) - תשלום מסוג "היטל". לגבי "תוספת בנייה", שונה ההסדר שבסעיף 103 האמור מההסדר שעל פי הדין הקיים (סעיף 18 (3) לחוק הביוב וסעיף 3 לחוק העזר; ראו בסעיף 6 לעיל). על פי הדין הקיים, הכלל הוא כי יש לשלם היטל ביוב בגין כל מטר מרובע שהתווסף לשטח המבונה. לעומת זאת, מהוראות סעיף 103 לחוק התאגידים עולה כי משקבעה "מועצת הרשות" (שלפי חוק התאגידים) תעריפים חדשים להיטל הביוב; אזי לפחות לאורך תקופה מסויימת - כאמור בסעיף 103 (ב) - לא יושת היטל ביוב בגין תוספת בנייה בנכס, אשר בעבר שולמו בגינו "דמי השתתפות" או "היטל" (או שיושת עליו היטל על פי תעריף מופחת בלבד). ניתן לחרוג מכלל זה (היינו - להשית בגין תוספת הבנייה היטל בשיעור מלא), רק בהתקיים התנאים שפורטו בפיסקה (3) של סעיף 103 (א). תנאים אלה הם כי נעשתה תוספת בנייה ניכרת בנכס, או שינוי מהותי בשימוש בו; ותנאי מצטבר לאחד מאלה: כי אותה תוספת בנייה בהיקף היכר, או אותו שינוי מהותי בשימוש בנכס, הצריכו להקים או לחבר אליו מערכת ביוב נוספת, או להחליף את מערכת הביוב הקיימת (והוא הדין בתשלומים שקשורים למערכת המים). עוד נדרש על פי פיסקה (3) האמורה כי קיומם של כל התנאים האמורים יאושר בהחלטה של דירקטוריון התאגיד. 11. איננו מקבלים את הטיעון שבסעיף 58 לסיכומי ב"כ העוררת, ולפיו נועד סעיף 103 לחוק התאגידים אך להחליף את סעיף 27 לחוק הביוב, שמסדיר מניעת כפל תשלום במקרה ששולמו "דמי השתתפות" לפי השיטה שקדמה לשיטת ההיטל, אשר הונהגה עם חקיקת חוק הביוב. דברים אלה של ב"כ העוררת נכונים רק לגבי פיסקה (1) שבסעיף קטן (א) לסעיף 103, אך זו רק אחת מההוראות שבסעיף 103. נפנה לעניין זה לביקורת שמותח המלומד שפיר, בעמ' 341 - 342, על סעיף 103 האמור, לרבות על שימורה של הוראת חוק הביוב בעניין "דמי ההשתתפות". סעיף 103 הוא איפוא בעייתי על פניו, לרבות "החזרה לאחור" לתבחין שמבוסס על שיטת "דמי ההשתתפות", בפיסקה (3) שבה מדובר. הוראותיו של סעיף 103 טרם יושמו הלכה למעשה, ואיננו שותפים לביטחון שמביע ב"כ העוררת, בסיפא של סעיף 65 לסיכומיו, כי הוראות פיסקה (3) האמורה יישארו בעינן ולא ישונו. עוד חולקים אנו על דברי ב"כ העוררת, כי סעיף 103 אינו מסמיך את מועצת הרשות לקבוע סייגים או הקלות, וכי ההסדר היחיד בעניין זה הוא זה שבפיסקה (3) של סעיף קטן (א) שבסעיף 103. ב"כ העוררת מתעלם מהוראות סעיף קטן (ב) של סעיף 103, שמסמיך את מועצת הרשות לקבוע הקלות ואף פטור לתקופה מוגדרת שתקבע. עיון במכלול ההוראות של סעיף 103 מעלה, על פני הדברים, כי ההסדר שבסעיף קטן (א), על כל חלקיו - לרבות התנאים שבפיסקה (3), שעליהם מסתמך ב"כ העוררת - אמור להתקיים במשך תקופת זמן מוגדרת, בהתאם להוראות סעיף קטן (ב). פועל יוצא מכך: אם נבנתה בנכס תוספת בנייה לאחר שחלפה התקופה המוגדרת האמורה - לא יחולו לגביה הוראות סעיף קטן (א), לרבות התנאים שבפיסקה (3) שבו. 12. הערה של ועדת הערר: אם ישאל השואל כיצד ליישב, לעניין תוספת בנייה, בין הוראות הדין שעל פי סעיף 18 (3) לחוק הביוב, לבין הוראות סעיף 103 לחוק התאגידים - נראה כי תשובה לכך מצוייה בהוראות סעיף 76 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), התשס"ט - 2009 (להלן: חוק ההתייעלות), שם בוטל הפרק השלישי של חוק הביוב שבו מצוי סעיף 18 האמור. עם זאת, ביטולו של הפרק השלישי של חוק הביוב ייכנס לתוקף מלא רק לאחר תקופת מעבר ממושכת, על פי הוראות המעבר שנקבעו בחוק ההתייעלות, כך שכיום עדיין מצוי בתוקפו סעיף 18 (3) לחוק הביוב והוראות חוקי העזר שמתבססות עליו. חוק ההתייעלות נחקק כשמונה שנים לאחר חוק התאגידים, ורק אז מצא המחוקק לבטל את מערכת ההסדרים שעל פי הפרק השלישי לחוק הביוב; ואף זאת - רק לאחר תקופת מעבר שצפוייה להימשך שנים רבות, לנוכח התנאים שנקבעו בהוראות המעבר שבחוק ההתייעלות. בכך יש כדי להצביע על משך הזמן הניכר שנדרש להבשלת התהליכים הכלכליים והאחרים שנחוצים עד שניתן יהיה לממש במלואם את הסדרי ההפרטה של משקי המים והביוב ברשויות המקומיות, על פי חוק התאגידים. אנו סבורים כי אין להתעלם ממצב דברים זה, כשבאים לבחון ולפרש את הוראות חוק התאגידים ב"תקופת התפר" הממושכת שבה אנו מצויים. אי אפשר ליטול פיסקה בודדת מתוך סעיף קטן של סעיף ראשי בחוק התאגידים (סעיף 103), להיאחז במילותיה גרידא וליתן להן פרשנות "דווקנית", תוך תלישתן מהקשרן, ואפילו מההקשר של ההסדר המלא שבסעיף 103 עצמו. 13. ב"כ העוררת טוען כי חלות בענייננו הוראות סעיף 103 לחוק התאגידים, היינו: מי נתניה לא היתה רשאית לחייב בהיטל ביוב בגין תוספות הבנייה, כיוון שלא התקיימו התנאים לחיוב כזה, בהתאם לסעיף 103 (א) (3). אם טענה זו מתקבלת, אזי דיני ההתיישנות הופכים בלתי רלבנטיים לענייננו, ומתייתר הדיון בעניין טענת ההתיישנות שבפרק הקודם לעיל. מנגד טוען ב"כ מי נתניה כי טרם נתקיימו התנאים שדרושים לצורך תחולתו של סעיף 103 לחוק התאגידים, ועל כן אינו חל בענייננו. תמצית הטענה היא כי יש שני שלבים בתהליך של יישום חוק התאגידים: הראשון - "כל עוד לא נקבעו לחברה תעריפים לפי חוק זה" (הרישא של סעיף 152 (א) לחוק התאגידים); והשני - לאחר שנקבעו תעריפים כאמור. סעיף 152 לחוק התאגידים קובע כי כל עוד לא נקבעו התעריפים כאמור, ימשיך התאגיד לגבות את היטל הביוב על פי התעריפים שלפי הדין הקיים. ב"כ מי נתניה טוען כי כיוון שעד כה טרם נקבעו תעריפים להיטל הביוב בנתניה, בהתאם לחוק התאגידים - אזי מצויים אנו עדיין בשלב הראשון, וחל סעיף 152 לחוק התאגידים, ולא סעיף 103 שלו, אשר יוכל לחול רק לאחר שנקבעו תעריפים כאמור. 14. ב"כ העוררת טוען כי המשיבות, כרשויות, אינן יכולות להיבנות ממחדלים של רשויות אחרות. היינו: העובדה ש"מועצת הרשות" שלפי חוק התאגידים טרם קבעה את הכללים והתעריפים, כנדרש על פי הרישא של סעיף 103 (א) לחוק, אין בה כדי להצדיק אי החלה של פיסקה (3) אשר בסעיף קטן (א) של סעיף 103. עוד טוען ב"כ העוררת כי גם לו נקבעו כללים ותעריפים כאמור ברישא של הסעיף, עדיין יהיו אלה כפופים לתנאים ולמגבלות שבפיסקה (3) האמורה, כיוון שזו מצוותו של המחוקק הראשי. הפירכה העיקרית בטיעון זה היא בכך ש"מצוותו של המחוקק הראשי", כלשונו של ב"כ העוררת, אינה מצטמצמת רק להוראות שבפיסקה (3) של סעיף קטן (א), אלא היא כוללת את כל הסדרי הכללים והתעריפים החדשים שיש לקבוע, על פי חוק התאגידים. על מנת לפרש את החוק על פי תכליתו יש ליתן את הדעת להקשר המלא של הדברים, לא רק במישור של פרשנות "מילולית" של לשונו של סעיף זה או אחר, אלא בראש ובראשונה במישור הכלכלי, שבו מצוייה תכלית החוק. סעיף 103 מצוי בסימן ז' של פרק ו' לחוק התאגידים. פרק זה עוסק ב"רשות הממשלתית למים ולביוב" (להלן: הרשות). סימן ז' עוסק ב"קביעת כללים לחישוב עלות ותעריפים". הוא פותח בסעיף 101 לחוק שמחייב את מועצת הרשות לקבוע "כללים לחישוב העלות הריאלית, לרבות שיעור תשואה נאות על ההון של שירותי מים ושל שירותי ביוב שנותנת חברה". מ"מצוותו" זו של המחוקק הראשי ברור כי השלב הראשון והבסיסי לצורך החלת ההסדרים שבסימן ז' לחוק התאגידים, ובהם סעיף 103, הוא קביעה על ידי מועצת הרשות של כללים לחישוב העלות הריאלית של שירותי המים והביוב, בצירוף שיעור תשואה שתקבע; היינו - התעריפים החדשים יגלמו אף את הרווח שיקבל התאגיד, בשיעור שייקבע על ידי מועצת הרשות, עבור טיפולו במערכות המים והביוב בתחום הרשות המקומית שבה הוקם. ממכלול ההוראות שבסימן ז' לחוק ברור כי ללא קביעת כללים, ובהתאם להם - תעריפים חדשים, עבור שירותי הביוב והמים, אין ניתן ליישם את ההוראות שבסימן ז' לחוק. קביעת הכללים על ידי מועצת הרשות, כנדרש על פי סעיף 101 לחוק, היא אקט כלכלי, מינהלי ומשפטי בהיקף כלל-מדינתי, עבודה מורכבת ומסובכת שמתנהלת כבר מספר שנים. עמד על כך ביהמ"ש העליון בהחלטת ביניים בעתירה לבג"ץ, שהגישו תשעה תאגידי מים וביוב כנגד הרשות ואחרים (בג"ץ 1889/08; החלטת הביניים צורפה כנספח א' לסיכומי ב"כ העוררת). רק לאחר שייקבעו כללים בסיסיים אלה על ידי הרשות, ניתן יהיה לגשת לקביעה של התעריפים עבור מערכות הביוב והמים, ועבור שירותיהן, ברשויות המקומיות הספציפיות שבהן הוקמו כבר "חברות" לפי חוק התאגידים. כל עוד לא הושלם תהליך זה, לא נוצר הבסיס "העובדתי" הנדרש לשם יישום ההסדר שבסימן ז' לחוק התאגידים, לרבות סעיף 103 שבו, על כל חלקיו. הצורך בקיומם של שלבים אלה (הכלל-מדינתי והמקומי), שבהם ייקבעו הכללים והתעריפים על פי חוק התאגידים, עולה אף מהרישא של סעיף 152 לחוק: "כל עוד לא נקבעו לחברה תעריפים לפי חוק זה, ימשיכו לחול בתחומה התעריפים שנקבעו לפי כל דין ושהיו בתוקף ערב יום תחילת פעילות החברה..." (ההדגשות שלנו). היינו: לאחר שמועצת הרשות תקבע את הכללים לקביעת התעריפים, יש צורך בקביעה נפרדת וספציפית של התעריפים בתחומה של כל רשות מקומית שפועל בה תאגיד. איננו מקבלים גם את טענתו של ב"כ העוררת כי בכל מקרה יהיו הכללים והתעריפים שייקבעו כפופים להוראות שבפיסקה (3) של סעיף 103 (א); כיוון שטענה זו מתעלמת מההוראות שבסעיף 103 (ב), ועל כך עמדנו לעיל. אי קביעת הכללים על ידי הרשות זכתה לביקורת רבה, וכפי שצויין, אף הוגשה כנגדה עתירה לבג"ץ בעניין זה, על ידי תשעה תאגידים. יחד עם זאת, איננו מקבלים את טיעונו של ב"כ העוררת, כי ניתן, ואף צריך, להתעלם מהעדרם של הכללים האמורים ולהחיל את הוראות פיסקה (3) של סעיף 103 (א), על פי לשונן המילולית, מבלי שנוצר הבסיס הכלכלי ואף הבסיס המשפטי שדרוש לכך. "יישום" כזה של חוק התאגידים יהא בגדר אבסורד שהוא מנותק מהמציאות ואף חסר בסיס משפטי. 15. סעיף 152 לחוק התאגידים קובע כי כל עוד לא נקבעו התעריפים הספציפיים בתחום פעולתו של התאגיד, עליו להמשיך לגבות מן הצרכנים תשלומים על פי התעריפים שבדין הקיים. ב"כ העוררת טוען כי סעיף 152 יצר המשכיות רק לגבי התעריפים על פי הדין הקיים, אך לא לגבי כל הוראות הדין הקיים. לפיכך, לשיטתו, גם אם מי נתניה מצווה לגבות את היטל הביוב על פי התעריפים שבחוק העזר, הרי הוראה זו חלה לגבי התעריפים בלבד, אך לא לגבי ההוראות שבחוק הביוב ובחוק העזר שמחייבות תשלום עבור כל מטר מרובע של תוספת בנייה בנכס. ב"כ העוררת גורס כי לגבי תוספת הבנייה יש להחיל את פיסקה (3) של סעיף 103 (א) לחוק התאגידים; היינו - ללא החלטה של דירקטוריון מי נתניה, כי נוצר צורך לחבר לנכס מערכת ביוב נוספת, או להחליף את המערכת הקיימת, וכי יש קשר סיבתי בין צורך זה לבין תוספות הבנייה מושא דרישת התשלום דנן - אין לחייב את העוררת בהיטל ביוב בגין תוספות הבנייה הללו. בטיעונו הפרשני לגבי סעיף 152: כי תחולתו מצטמצמת לתעריפים בלבד, אך לא ליתר הוראות הדין בעניין היטל הביוב; נסמך ב"כ העוררת על דברים שכותב המלומד שפיר, בעמ' 343, כי סעיף 152 אינו מדבר במפורש על תחולה כללית של חוקי העזר, אלא רק על תעריפים לחיוב (סעיף 63 לסיכומי ב"כ העוררת). אולם גם בעניין זה מסתמך ב"כ העוררת על חלקי דברים שנתלשו מהקשרם. להלן הטקסט המלא של הקטע מספרו של שפיר, אשר ב"כ העוררת מסתמך על הסיפא שלו: "הסעיף קובע איפוא הסדר ביניים לתקופת המעבר שמיום הקמת החברה ועד המועד שבו תקבע הרשות את תעריפי החיובים למיניהם. פירושה, הלכה למעשה, של הוראה זו הוא המשך תחולתם של חוקי העזר בדבר ביוב ומים והאגרות וההיטלים שמכוחם על החברה ועל לקוחותיה. אלא שהוראת הסעיף אינה נהירה כל צורכה, באשר אין היא מדברת "ברחל בתך הקטנה" על תחולת חוקי עזר אלא על תעריפים לחיוב" (ההדגשות שלנו). דברים אלה של המלומד שפיר תומכים בבירור בטיעונו של ב"כ מי נתניה, כי הסדר הביניים על פי חוק התאגידים, יחול עד לקביעת התעריפים החדשים על ידי מועצת הרשות, וכל עוד לא נקבעו תעריפים אלה ימשיך לחול הדין הקודם, כמות שהוא. עו"ד שפיר מעיר כי הנוסח של סעיף 152 אינו נהיר די הצורך, כיוון שהוא מתייחס ל"תעריפים", ולא לתחולה כללית של חוקי העזר הקיימים; אך שפיר עצמו סבור כי הפרשנות הנכונה של סעיף 152 היא המשך תחולתו של הדין הקיים במלואו, ולא רק של סכומי התעריף, תוך תלישתם מהקשרם. אנו מצטרפים, בכל הכבוד, לעמדה זו. 16. ב"כ העוררת צירף לסיכומיו שתי טיוטות של כללים שפרסמה מועצת הרשות בשנת 2008: כללים לחישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב; וכללים בדבר תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים וביוב (נספחים ב' ו- ג' לסיכומים). ב"כ העוררת טוען כי על פי טיוטות הכללים הללו בוטלה כליל שיטת היטל הביוב ונקבע כי עלות הביוב תיגבה במסגרת התשלום השוטף עבור צריכת מים. במסגרת החלטה זו אין צורך שנדון בפרטי ההסדרים המוצעים בטיוטות הכללים הללו. איננו מביעים דעה אם אמנם יש להבין את ההצעות הללו כפי שמציג אותן ב"כ העוררת, קרי - ביטול לחלוטין של התשלום החד פעמי של היטל הביוב, שמקובל לייחסו לעלויות ההתקנה או השידרוג של מערכת הביוב, להבדיל מתשלומים עבור עלויות שוטפות של תחזוקת המערכת, שמקובל לכלול ב"אגרת ביוב" אשר נגבית בדרך כלל ביחד עם התשלום השוטף עבור צריכת מים. אולם גם אם נלך לשיטתו של ב"כ העוררת, הרי דווקא מהפך כה מהותי, לעומת שיטת ההיטל שנוהגת כיום, הוא הנותן, כי אין ניתן ליישם את מערכת ההסדרים אשר בסימן ז' של פרק ו' לחוק התאגידים, בטרם הותקנו אותם כללים של מועצת הרשות כדין מחייב, ובטרם נקבעו על פיהם התעריפים בתחומו של התאגיד מי נתניה. 17. על פי האמור דוחים אנו את טענת ב"כ העוררת כי חל בענייננו סעיף 103 לחוק התאגידים ומקבלים את טענת ב"כ מי נתניה, כי חל עדיין הסדר-המעבר, על פי סעיף 152 לחוק התאגידים, וכי בהתאם להסדר זה ממשיך לחול הדין הקיים, עד אשר תתקין מועצת הרשות את הכללים ואת התעריפים כאמור לעיל. היש חובה לציין בתב"ע (תכניות הבנייה) כי חלה חובת תשלום של היטלי פיתוח ובהם היטל ביוב 18. אין זה ברור לאילו תכניות בנייה מתכוון ב"כ העוררת בטענתו כי העירייה חייבת לציין על גביהן את החובה לשלם היטל ביוב. ב"כ מי נתניה צודק בדבריו בסיכומיו, כי יש להבחין בין הליכי התכנון, אשר מסתיימים ב-תב"ע (תכנית בניין עיר), בהתאם לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965 (להלן: חוק התו"ב); לבין הליכי הרישוי שבאמצעותם מבקשים להוציא מן הכוח אל הפועל פוטנציאל בנייה בנכס מסויים, על פי התב"ע, ולקבל היתר בנייה לבנייה המבוקשת באותו נכס. בסיכומיו (בסעיף 32) מתייחס ב"כ העוררת ל"תכנית הבניין לתוספת הבנייה", ונראה כי הכוונה היא לתכנית שלגביה ניתן היתר הבנייה, במסגרת הליכי הרישוי (להלן: תכנית ההיתר). ב"כ מי נתניה טוען, בצדק, כי תכנית ההיתר היא מסמך של העוררת (מבקשת ההיתר), ולא של מי מהמשיבות, כך שעל פני הדברים לא הפרו המשיבות חובה כלשהי לגבי מסמך זה. ב"כ העוררת טוען כי משכללה העירייה (או הועדה המקומית לתכנון ולבנייה) בתכנית ההיתר הוראה מפורשת בדבר תשלום היטל השבחה - אזי חלה עליה חובה לכלול בתכנית ההיתר גם הוראה בדבר החובה לשלם היטל ביוב, ומשלא עשתה כן, יצרה מצג כלפי העוררת, כאילו אין חלה עליה חובה לשלם היטל ביוב בגין תוספת הבנייה. ב"כ העוררת טוען כי הדבר נכון "במיוחד כאשר הדרישה להיטל מבוססת על תכנית בניין עיר ולא על תנאים נוספים כגון אלו הקבועים בסעיף 103 (3) לחוק התאגידים, או למצער בחוק העזר" (בסעיף 34 לסיכומיו). דברים אלה אינם נכונים, כיוון שהדרישה להיטל הביוב אינה "מבוססת על תכנית בניין עיר", כפי שכותב ב"כ העוררת, אלא היא מבוססת על חוק הביוב ועל חוק העזר שנחקק בהסתמך עליו. כפי שצויין לעיל, סעיף 3 של חוק העזר מטיל במפורש חובת תשלום של היטל ביוב בגין כל מטר מרובע של תוספת בנייה בנכס. על כן לא ברורה טענתו של ב"כ העוררת כאילו החיוב בהיטל הביוב אינו מבוסס על חוק העזר. כידוע, הדין הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה (סעיף 57 ב' לפקודת הראיות [נוסח חדש]), ואין צורך להודיעו אלא מקום שחלה חובה לעשות כן (כמו למשל: החובה שנקבעה בסעיף 28 לחוק הביוב, להודיע בדרישת התשלום על הזכות להגיש ערר על היטל הביוב). העוררת אינה יכולה, איפוא, לטעון לפטור מחובת היטל הביוב, בטענה כי "לא ידעה" על חובה זו שמן הדין, וכאילו היה על המשיבות להודיעה על קיומה. ב"כ מי נתניה צודק אף בהערתו כי מששילמה העוררת היטל ביוב עוד בשנת 2000, הרי שידעה על החובה לשלמו, על פי הדין, וגם מטעם עובדתי זה אינה יכולה להישמע בטענה כאילו לא ידעה על חובה זו. אשר לניסיונו של ב"כ העוררת לבסס את טענתו על כך שבמסגרת התב"ע צויינה החובה לשלם היטל השבחה אם יחול: גם אם במסגרת התב"ע צויינה חבות אפשרית בהיטל השבחה, נעשה הדבר שלא על פי חובה שמן הדין (סעיף 32 (א) לסיכומי ב"כ מי נתניה). למותר לומר כי ציון עניין היטל ההשבחה, שנעשה כאמור על דרך רשות, אין בו כדי ליצור חובה על המשיבות לציין את עניין היטל הביוב. לגבי טיעונו של ב"כ העוררת שמתייחס לסעיף 103 (3) לחוק התאגידים (המדוייק הוא: סעיף 103 (א) (3)) - מפנים אנו לדיון בנושא זה בפרק הקודם לעיל. 19. לא מצאנו בסיס לניסיונו הפרשני של ב"כ העוררת לראות את היטל הביוב כבא בגדר "הוצאות התכנית", לעניין סעיף 69 (12) לחוק התו"ב. סעיף 69 לחוק מתיר, על דרך רשות ולא כחובה, לקבוע הוראות מסויימות ב"תכנית מפורטת", ובהן הוראות בעניין "הוצאות התכנית" (פיסקה 12). כפי שצויין, על פי האמור בסעיף 32 לסיכומי ב"כ העוררת ניתן להבין כי בדברו על ה"תכנית", שעליה נסבה הפלוגתא שבפרק זה, כוונתו לתכנית ההיתר, היינו - התכנית שלגביה ניתן היתר הבנייה במסגרת הליך הרישוי. אין אינדיקציה לפרשנות ולפיה "תכנית מפורטת" שבסעיף 69 לחוק התו"ב - אשר בה ניתן, כרשות, לכלול הוראות בעניין "הוצאות התכנית" - היא תכנית- היתר לגבי נכס מסויים. אדרבא, גם אליבא דב"כ העוררת, "הוצאות התכנית" הן הוצאות הציבור ביחס לתכנית; היינו - מדובר בתכנית שבמסגרת הליכי התכנון, ולא בתכנית פרטנית שבמסגרת הליכי היתר. על כן סעיף 69 לחוק התו"ב אינו חל כלל לגבי תכנית מסוג תכנית ההיתר. בהתאם לכך, וגם על פי המובן הלשוני, הכוונה במונח "הוצאות התכנית" היא להוצאות הציבור, ולא לתשלום חובה - כמו היטל הביוב - שחל על הפרט בגין תוספת בנייה בנכסו. 20. סיכומו של דבר, ב"כ העוררת לא הצביע על כל חובה שחלה על מי מהמשיבות לציין בתכנית ההיתר את החובה לשלם היטל ביוב (או היטלי פיתוח אחרים). דחינו את ניסיונותיו של ב"כ העוררת להסיק קיומה של חובה כזאת בדרך פרשנית, מהטעמים שצויינו לעיל. לפיכך אנו דוחים את טענת ב"כ העוררת כי חלה חובה על מי מהמשיבות (או על הועדה המקומית לתכנון ולבנייה) לציין בתכנית ההיתר את החובה לשלם היטל ביוב עבור תוספת הבנייה מושא היתר הבנייה. ממילא נשמטת הקרקע גם מתחת לטענה הנובעת מקודמתה: כאילו אי ציון, בתכנית ההיתר (או בתכנית אחרת, ככל שאליה התכוון ב"כ העוררת), של החובה לשלם היטל ביוב, מאיין את תוקפה של דרישת התשלום. האם ייעוד הנכס למשרדים נכנס בגדר הסיווג "מלונות ומסחר" או "תעשייה ומלאכה"? 21. בדרישת התשלום סווגה הבנייה מושא היטל הביוב כ"שטח בנייה לתעשייה ומלאכה". בתוספת הראשונה לחוק העזר יש שלושה סיווגים של נכסים: "מגורים"; "מלונות ומסחר"; "תעשייה ומלאכה". תעריף היטל הביוב למטר מרובע הוא זהה, בשני הסיווגים האחרונים, ואילו לגבי "מגורים" התעריף נמוך יותר. העוררת טוענת כי עסקה אינו בא בגדר "תעשייה ומלאכה", כפי שסווג, ואף לא בגדר "מלונות ומסחר" (שתעריף ההיטל לגביו זהה). מוסכם בין הצדדים, כעובדה, כי "בנכס מצויים משרדים שמשרתים את העוררת לפעילותה העסקית כפי שהיא מתוארת בחומר מאתר האינטרנט של העוררת, שצורף כנספח א' לכתב התשובה של מי נתניה" (בעמ' 5 לפר'). על פי הפרסום האמור, העוררת היא "חברה ציבורית מהמובילות בתחום שיווק והפצת המחשבים". אין איפוא מחלוקת כי העוררת משתמשת בנכס למשרדים שמשרתים את פעילותה העסקית. בהתאם לכך, אין טענה בפי העוררת, כי יש לסווג את הבנייה בנכס - לצורך היטל הביוב - כבנייה "למגורים". טענתה של העוררת היא כי בהעדר סיווג, בתוספת לחוק העזר, שמתאים לשימוש הספציפי בנכס - משמעות הדבר היא כי מחוקק המשנה לא התכוון לחייב "משרדים" בהיטל ביוב כלל ("תעריפי אפס לגבי סוג נכסים שלא צויין כלל" - סעיף 46 לסיכומי ב"כ העוררת; פלוגתא ב' שצויינה בסעיף 2 לעיל). ראשית יש איפוא להכריע בטענת העוררת כי השימוש בנכס למשרדים, לצורך פעילותה העסקית, אינו בא בגדר אחד הסיווגים: "תעשייה ומלאכה" או "מלונות ומסחר". 22. ב"כ העוררת טוען כי ללא סיווג מפורש של "משרדים" בתוספת לחוק העזר, אין בסיס לחיוב הנכס בהיטל הביוב. הוא מסתמך על כך שבצו המיסים לעניין ארנונה נקבע כי תיגבה ארנונה גם מ"משרדים". על כן, לשיטתו - היעדרו של סיווג "משרדים" מהתוספת לחוק העזר משמעו כי בנייה שמשמשת למשרדים אינה חייבת בהיטל ביוב. איננו מקבלים טענה זו. עסקינן בהיטל הביוב ולא בארנונה, שהדינים הרלבנטיים לגביו הם חוק הביוב וחוק העזר. עצם העובדה שבדין אחר, שעוסק בסוג אחר של תשלום חובה (ארנונה), צויינו "משרדים" - אין בה כדי לבסס את הטענה כי בהעדר סיווג ספציפי של "משרדים" בדין אחר (קרי: בחוק העזר-ביוב), אין תשלום החובה האחר חל על משרדים. 23. החובה לשלם היטל ביוב חלה לגבי כל נכס שבתחום הרשות המקומית. הדבר נקבע בחוק הביוב, ובעקבותיו - גם בחוק העזר. ההגדרה של "נכס" בסעיף 1 לחוק הביוב, ובעקבותיו - גם בחוק העזר, היא רחבה מאד: "בניין או קרקע בתחום הרשות המקומית, למעט רחוב". בהתאם לכך, הדין הוא שכל נכס חייב בהיטל הביוב, אלא אם הוא משתייך לסיווג של נכסים, אשר לגביהם נקבע במפורש אחרת, כמו למשל: ההפחתה של 50% לגבי חניונים, על פי סעיף 3 לתוספת הראשונה של חוק העזר. לפיכך, לגבי היטל הביוב, אין זה נכון לחפש סיווג שמתאים באופן מאד ספציפי לשימוש מסויים בנכס (כמו: "משרדים"); אלא יש לבדוק אם הנכס של העוררת, על פי השימוש הענייני-מהותי שנעשה בו, בא בגדר פטור כלשהו מהיטל הביוב. העוררת אינה טוענת כי הנכס שלה אינו בגדר "נכס" כמשמעותו בחוק הביוב ובחוק העזר. על כן חל לגביו הכלל של חיוב בהיטל הביוב. כיצד יסווג הנכס לצורך קביעת שיעור ההיטל, בהתאם לסיווג הנכסים שבתוספת לחוק העזר? בעניין זה מקובלת עלינו התשובה שבסעיף 14 לסיכומיו של ב"כ מי נתניה: על פי הסיווג המתאים ביותר לשימוש שהעוררת עושה בנכס. מהאמור בסעיפים 50 - 53 לסיכומי ב"כ העוררת עולה כי הוא מסכים שהיה מתאים יותר לסווג את הנכס תחת "מלונות ומסחר" מאשר תחת "תעשייה ומלאכה". כיוון שתעריף ההיטל לגבי שני הסיווגים הללו זהה, אין זה משנה על פי איזה מהם יסווג הנכס. כאמור, אין מחלוקת כי הנכס משמש לפעילות העסקית של העוררת בתחום שיווק והפצה של מחשבים. אופי זה של פעילות מתאים יותר לכותרת "מסחר" מאשר ל"תעשייה ומלאכה". על כן ממקד ב"כ העוררת את טיעונו לגבי הכותרת "מלונות ומסחר". תחילה מפריד ב"כ העוררת בין מלונות לבין משרדים מבחינת כמות הביוב שהם מייצרים, אך תבחין זה אינו מעוגן בדין. התבחין היחיד מסוג זה שמעוגן בדין הוא הכמות והטיב של השפכים שמייצר מפעל תעשייה (סעיף 19 לחוק הביוב; סעיף 2 א' לחוק העזר; התוספת השנייה לחוק העזר). ב"כ העוררת לא הראה כי יש חובה לקבוע בחוק העזר סיווג של "משרדים" דווקא. לפיכך אין בהעדרו של סיווג ספציפי כזה מהתוספת לחוק העזר כדי להביא למסקנה כי הנכס פטור מהיטל הביוב. ההיפך הוא הנכון: כיוון שמדובר ב"נכס", ועל כך אין מחלוקת, הרי חייב הוא בהיטל הביוב. אנו מקבלים את טיעונו של ב"כ מי נתניה כי חזקה על העירייה שבחוקקה את חוק העזר היא התכוונה לכך שהסיווגים הכלליים שנקבעו בו, על פי השימוש בנכסים, יכסו את כל הנכסים בתחומה. אם לא תאמר כן, הרי כל בעל עסק ימצא לעסקו הגדרה ספציפית, שלא נקבעה בתוספת לחוק העזר, ויבקש בדרך זו להשתמט מתשלום היטל הביוב (ב"כ מי נתניה מביא מספר דוגמאות לכך, בסעיף 16 לסיכומיו). כאמור, הדרך ליישום חוק העזר לגבי נכס העוררת היא לשייכו לסיווג המתאים ביותר לשימוש שנעשה בו. 24. ב"כ העוררת טוען כי שימוש של "משרדים" אינו בגדר שימוש ל"מסחר", אך אנו דוחים טענה זו: כאמור, אין מחלוקת כי פעילותה של העוררת בנכס היא פעילות עסקית, וכי המשרדים שבנכס משמשים לפעילות זו. העוררת מגדירה את עצמה כחברה מובילה בתחום השיווק וההפצה של מחשבים. שיווק והפצה של מחשבים (או של טובין אחרים) הוא בבירור בגדר "מסחר", ואין מחלוקת כי המשרדים שבנכס משמשים את העוררת לצורך פעילותה בשיווק והפצה של מחשבים. צודקת ב"כ העירייה בטענתה כי כל חברה מסחרית כוללת גם משרדים שמשמשים אותה בפעילותה המסחרית. השימוש של "משרדים" לצורך פעילותה המסחרית של העוררת בא, ללא קושי, בגדר "מסחר". 25. מסקנתנו היא, איפוא, כי השימוש בנכס על ידי העוררת, כ"משרדים", בא בגדר הסיווג "מלונות ומסחר" לצורך חוק העזר. כפי שצויין, תעריף היטל הביוב על פי סיווג זה זהה לתעריף על פי הסיווג "תעשייה ומלאכה", שנרשם בדרישת התשלום, ועל כן חוייבה העוררת בהיטל על פי התעריף המתאים לשימוש בנכסה. מסקנתנו בפלוגתא זו מייתרת את הצורך לדון בפלוגתא שהוגדרה כנובעת ממנה, לו התקבלה טענת העוררת כי השימוש "משרדים" אינו בא בגדר "תעשייה ומלאכה" ואף לא בגדר "מלונות ומסחר". (פלוגתא זו היא: האם במצב כזה אין ניתן לחייב את העוררת בהיטל ביוב). סיכום 26. על פי כל האמור לעיל, אנו דוחים את טיעוניו של ב"כ העוררת בפלוגתאות המשפטיות מושא החלטה זו. אנו סבורים כי כל עוד לא הותקנו הכללים והתעריפים על פי סימן ז' בפרק ו' של חוק התאגידים, חלה הוראת המעבר שבסעיף 152 לחוק זה. במילים אחרות: ממשיך לחול הדין הקיים: חוק הביוב וחוק העזר, ואין עדיין תחולה להוראות סעיף 103 לחוק התאגידים. לפיכך רלבנטיים דיני ההתיישנות, ומצאנו כי חלה התיישנות על טענות העוררת לגבי גביית יתר של היטל ביוב בשנת 2000. דחינו את טענת ב"כ העוררת, כי חלה על המשיבות חובה לציין בתב"ע את החובה לשלם היטל ביוב, ומצאנו כי השימוש בנכס כמשרדים, לצורך עסקה של העוררת, בא בגדר "מסחר" שבסיווג "מלונות ומסחר" אשר בתוספת לחוק העזר. אין, איפוא, בטענות שהעלה ב"כ העוררת בפלוגתאות המשפטיות כדי להביא לביטול דרישת התשלום מושא הערר. 27. יש לזכור כי היטל הביוב מושת על בעל הנכס (או החוכר), על פי חוק הביוב וחוק העזר, על מנת לממן את מערכת הביוב שהנכס נהנה ממנה. אין להלום כי מי שמחזיק בנכס ונהנה ממערכת הביוב הציבורית לא ישלם את המוטל עליו על פי הדין כחלקו בעלותה. בהקשר זה אנו סבורים כי ההסתמכות של ב"כ העוררת, בסיכומיו, על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו היא בלתי מאוזנת ואינה משקפת נכונה את תכליתו של חוק היסוד. כידוע, הערך של הגנה על הרכוש הוא יחסי ואינו יכול להביא בחשבון רק את עניינו של הנישום המסויים, במנותק מההקשר הכלכלי-משפטי שבו מדובר, ובענייננו - מערכת הביוב העירונית. אנו סבורים כי יישומו הנכון של ערך ההגנה על הרכוש, בהקשר שבו עסקינן, הוא תוך צירוף אליו של ערך החלוקה השיוויונית של הנשיאה בעלות מערכת הביוב הציבורית. החלוקה השיוויונית של תשלום חובה מסוג זה אינה סותרת, לדעתנו, את ההגנה על הרכוש, אלא - במבט מעמיק יותר - דווקא מחזקת אותה. היישום המעשי של דברים אלה הוא בכלל הפשוט והבסיסי שמעוגן גם בדין, בין אם מדובר בחוק הביוב ובין אם מדובר בחוק התאגידים. על פי כלל זה, על כל בעלי הנכסים שבתחום הרשות המקומית לשאת באופן שיוויוני בעלות של מערכת הביוב העירונית, על פי הוראות הדין שחלות בכל זמן נתון. פיטורה של העוררת מתשלום היטל הביוב בגין תוספות בנייה, בעוד בעלי נכסים אחרים בעיר משלמים היטל זה בגין תוספות דומות, משמעו כי חלקה של העוררת במימון מערכת הביוב יושת על תושבי העיר האחרים. תוצאה כזאת תגרום פגיעה שלא כדין בזכות הקניין של התושבים האחרים, ובכך תעמוד בניגוד לתכליתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 28. בגין דחיית טענותיה של העוררת בפלוגתאות המשפטיות מושא החלטה זו, תשלם העוררת לכל אחת מהמשיבות הוצאות סיכומי התשובה ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. 29. לנוכח מסקנתנו כי חלה התיישנות לגבי טענת העוררת בדבר החיוב-ביתר בהיטל ביוב, בשנת 2000, אין צורך לדון בפלוגתא מס' 4 שהוגדרה בישיבת קדם הערר (זו פלוגתא עובדתית: אם ייפסק כי אין חלה התיישנות על הטענה האמורה - האמנם חוייבה העוררת ביתר, בדרישת התשלום של שנת 2000). נותרה רק פלוגתא מס' 5 שאף היא פלוגתא עובדתית, אשר נסבה על השטח הנכון לחיוב: האם הוא כ- 1371 מ"ר, כאמור בדרישת התשלום, או 1358 מ"ר, כטענת העוררת. המחלוקת נסבה איפוא על הפרש בן כ- 13 מ"ר בלבד. אנו סבורים כי מן הראוי שהצדדים יגיעו להסכמה בעניין זה, כיוון שהפרש-מטראז' כזה אינו מצדיק קיום הוכחות, על ההוצאות והמשאבים שכרוכים בכך. 30. ב"כ העוררת יודיע, תוך 45 יום, אם יש צורך בשמיעת הוכחות לגבי הפרש המטראז' כאמור לעיל. אם ב"כ העוררת יודיע כי אין צורך בכך, תהיה החלטה זו ההחלטה הסופית בערר, ועל פיה הערר יידחה. אם יבקש ב"כ העוררת לקיים הוכחות לגבי הפרש המטראז', ייקבע מועד לקדם-ערר בעניין זה. היטל ביובאגרות והיטלי פיתוחבניהתוספת בניהביוב