הבסיס להלכת הניכוי מהניכוי הוא ההנחה כי הנפגע יבחר בקצבה הגבוהה ויוותר על קצבת הזקנה, למרות שטרם עשה זאת בפועל, וגם הנתבעות מסכימות שסביר שהנפגע אכן יבחר בקצבאות נכות מעבודה, בהיותן גבוהות יותר. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הלכת הניכוי מהניכוי: התביעה שבפניי היא תביעת שיבוב שהגיש המוסד לביטוח לאומי נגד הנתבעות בגין גמלאות ששילם לפלוני (להלן: הנפגע) אשר נפצע בתאונת דרכים שאירעה ביום 22.8.00. התביעה מבוססת על ההסכם שנחתם בין הצדדים בסוף שנת 1978 והבהרות נוספות שהוסכמו ביניהם. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם בנסיבות המקרה הנדון יש לנכות מתביעת המוסד לביטוח לאומי סכומים בגין הוון קצבת זקנה. הנתבעות שילמו את הסכום שאינו שנוי במחלוקת. הנפגע נפצע בתאונת הדרכים נשוא תיק זה ביום 22.8.00. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע לנפגע נכות בגובה 30% החל מיום 1.10.00 ושולמו לו גמלאות בהתאם. ביום 7.9.04 נפצע הנפגע בתאונת עבודה נוספת בגינה נקבעה לו דרגת נכות מעבודה לצמיתות בשיעור 25% החל מיום 1.6.05. בעקבות תאונה נוספת זו זכאי הנפגע לקצבת נכות, הגבוהה מקצבת הזקנה. ביום 27.12.06 שלח המוסד לביטוח לאומי לנתבעות מכתב דרישה בהתאם להסכם. לטענת המוסד לביטוח לאומי, בנסיבות מקרה זה, כשהנפגע היה מעורב בתאונת עבודה נוספת, המזכה אותו בקצבת נכות, הגבוהה מקצבת הזקנה, אין מקום לנכות את קצבאות הזקנה המהוונות מהתביעה הנדונה, שכן הנפגע לא יקבל קצבת זקנה בהגיעו לגיל 65. לטענת הנתבעות, טענת המוסד לביטוח לאומי מוטעית, מנוגדת לנוהג, לדין ולפסיקה ואינה מתיישבת עם השכל הישר. אין מחלוקת כי על היוון הגמלאות העתידיות הנדרשות על פי ההסכם חלות תקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח-1978. תקנה 10(א) לתקנות ההיוון קובעת כי: "משתלמת קצבה לפי פרק יא', פרק ה', או פרק ט' לחוק, ינוכה, בהיוון הקצבה לענין הסעיפים 113(א), 333 ו- 369 לחוק, הערך המהוון של כל קצבה שהיתה משתלמת אילולא האמור בסעיף 320 לחוק..." סעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 שכותרתו "כפל גמלאות" קובע בסעיף קטן (ג)(1) כי: " (ג) לא יינתנו לאדם, אם אין כוונה אחרת משתמעת - (1)   קצבאות שונות לפי חוק זה בעד פרק זמן אחד;" סעיף קטן ד' קובע כי: "היה אדם זכאי, לולא הוראות סעיף זה, ליותר מגמלה אחת, הברירה בידו לקבל אחת מהן; בחר בקצבת נכות לפי פרק ה' או בקצבת תלויים לפי הפרק האמור במקום בקצבת זקנה או בקצבת שאירים, לפי הענין, לא תפחת קצבת הנכות או קצבת התלויים כאמור משיעור קצבת הזקנה או קצבת השאירים כל עוד הוא זכאי לכך כאמור." אין גם מחלוקת כי אלמלא התאונה הנוספת בה היה מעורב הנפגע, אשר זיכתה אותו בגמלאות, היה מקום לנכות את הסכום המהוון של קצבת הזקנה מהתביעה הנדונה. השאלה היא כיצד משליכה על ענייננו התאונה השנייה. לטענת המוסד לביטוח לאומי, המועד הרלבנטי לבחינת זכאות הנפגע לכפל גמלאות הוא במועד ההיוון ומאחר ובמועד עריכת ההיוון לא היה הנפגע זכאי לקצבת זקנה בשל התאונה השנייה, לא נוצר מצב של כפל גמלאות. המוסד לביטוח לאומי מסתמך בעניין זה על הוראת תקנה 2 לתקנות ההיוון הקובעת כי: "היוון גימלה יחושב לתאריך מתן ההחלטה בדבר עריכת ההיוון או לכל תאריך אחר שאינו מאוחר מ-1 לחודש שלאחר מתן ההחלטה אלא אם הוסכם לענין סעיף 113(א) לחוק בין המוסד לבין הזכאי בדבר תאריך אחר (להלן - התאריך הקובע)." לטענת הנתבעות הוראות החוק ו/או לשון ההסכם אינן קובעות את המועד לעריכת חישוב ההיוון ויש לקבוע כי המועד הקובע הוא מועד אירוע התאונה. לטענתן, ניסיונו של המוסד לביטוח לאומי ללמוד מתביעת הנזיקין של הנפגע על המועד הקובע לעריכת ההיוון, אין בו ממש. עוד לטענתן, מועד האירוע הוא המועד בו מתגבשת עילת התביעה של התובע ביחס לתביעות השיפוי ובהתאם יש "לצלם" את מצב הדברים נכון למועד זה ולבחון את זכאותו של הנפגע לקבל קצבת זקנה במועד זה. לחלופין טוענות הנתבעות כי משהוונה גמלת נכותו של הנפגע, במלואה, כבר בשנת 2001 בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי, יש לקבוע כי מועד זה הוא המועד הקובע לדרישת השיפוי. הנתבעות טוענות כי בתביעות הנפגעים בכלל, כמו גם בתביעת הנפגע בתביעה הנדונה, מנוכות קצבאות המל"ל, תוך התחשבות בקצבת הזקנה בהתאם להלכת "הניכוי מניכוי" וקבלת טענת התובע תיצור היעדר קורלציה עם סכומי הניכוי בתביעת הנפגע, תגרום לכך שחברות הביטוח יטענו כי אין מקום להתחשב בקצבאות הזקנה נוכח הסיכון הכפול שתהיינה מצויות בו, וגם מטעם זה, ועל מנת לשמור על איזון במערכת היחסים ניזוק-מזיק-מיטיב, יש לדחות את טענת התובע. הנתבעות מפנות להלכת אררט (דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" - חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 5.1.06)) וטוענות כי על פי פסק הדין, אין מקום לבדיקה פרטנית של כל מקרה ומקרה. הנתבעות טוענות עוד כי דרישת התובע לשיפוי הופנתה אליהן בדצמבר 2006, כשש וחצי שנים לאחר מועד התאונה, וברור כי ככל שהייתה מופנית הדרישה קודם למועד התאונה השנייה, לא היה המוסד לביטוח לאומי מעלה כל טענה לעניין ניכוי קצבאות הזקנה ואלה היו מקוזזות. לטענת הנתבעות, טענת המוסד לביטוח לאומי לפיה השיהוי במשלוח הדרישה נבע מעומס עבודה ולוחות זמנים של התובע, אינה עולה בקנה אחד עם חובתו לקיים את החוזה בדרך מקובלת ובתום לב, וגם הדרישה לשיפוי בגין מלוא קצבאות הזקנה, מנוגדת לחובת תום הלב. סעיף 3 להסכם בין הצדדים קובע כי: "שילם או משלם המוסד - על פי הוראות החוק - גימלאות לנפגע בתאונת דרכים (להלן: התביעה), והחברה אחראית - על פי הוראות הדין, לרבות חוק הפיצויים ופקודת הביטוח - לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש בכלי רכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים בגינה משתלמות הגמלאות לנפגע, בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה, תפצה החברה את המוסד כדלקמן: ..." כפי שנפסק בפרשת אררט: "אין מחלוקת כי ברגיל, בהתמלא שני תנאי-הזכאות, חבותה של חברת הביטוח כלפי המל"ל נקבעת על-פי חישוב פשוט וקבוע, הנסמך על סכום הגמלאות ששילם המל"ל לניזוק עד מועד הדרישה, לו מתווסף סכום הגמלאות המהוון אותו ישלם המל"ל לניזוק בעתיד, כאשר לעניין אחרון זה, היוון הגמלאות העתידיות נעשה על-פי תקנות הביטוח הלאומי (היוון) תשל"ח - 1978, המביאות בחשבון תוחלת חיים ממוצעת של ניזוקים שונים. מתוך הסך המתקבל נקבע השיפוי לפי האחוז המופחת הקבוע בהסכם." את בחינת התביעה, ככל שהיא מתייחסת לגמלאות העתידיות, יש לבחון לפי הנתונים הידועים כיום. כפי שטוען המוסד לביטוח לאומי, מקום שמדובר, למשל, בנכות כללית, הנפגע יכול להיות במועד התאונה רווק, ללא ילדים, ואילו במועד ההיוון הוא יהיה נשוי עם תאומים, וההיוון יערך לפי הקצבה שהוא מקבל במועד ההיוון. במקרה בו תופחת הקצבה שמקבל הנפגע, בעקבות בדיקה חוזרת של המוסד לביטוח לאומי, יערך ההיוון על בסיס הקצבה הנמוכה המשתלמת במועד ההיוון, ולא על בסיס הקצבה ששולמה במועד התאונה. גם במקרה שהנפגע ילך לעולמו בין מועד האירוע התאונה הראשונה ובין מועד הדרישה, תילקח בחשבון העובדה שהוא נפטר, ולא יערך היוון לעתיד. כיום ברור כי בהגיעו לגיל הזכאות לקצבת זקנה לא יהיה הנפגע זכאי לקבל קצבה זו בעקבות הגמלאות שהוא מקבל בשל התאונה השנייה ולכן אין מקום לנכות קצבאות אלה מסכום הדרישה. כפי שהבהיר השופט ריבלין בפרשת אררט: "חברתי השופטת חיות סבורה כי התוצאה של מתן נפקות מלאה להסכם עשויה להוביל גם לתוצאה בלתי-ראויה של שיפוי המל"ל גם לאחר שנודע כבר שהניזוק איננו בין החיים. אלא שלא כך הדבר. הפיצויים בגין נזק שלעתיד מבוססים על תחזית. "קניית הסיכון", כמו זו שבהסכם שבפנינו, יש לה משמעות רק במצבים של אי-ודאות. לעומת זאת, מקום בו מומרת התחזית בוודאות, לאמור: כשהעתיד הפך הווה - משתנים הכללים; כך בדיני הפיצויים בכלל, וכך בענייננו. פסיקת פיצויים לאחר מותו של הניזוק שוב אינה מביאה בחשבון תחזית בדבר תוחלת חיים (ועל-פי הפסיקה אצלנו, כך הדבר גם אם נפטר הניזוק לאחר פסק-הדין וקודם לשמיעת הערעור). כאשר לא מתקיימים יותר סיכונים, ולא מתקיימים יותר סיכויים, אין ברגיל גם מקום ל"קניית סיכונים וסיכויים" הדדית. אלא שבעניין זה האחרון אין לנו צורך להכריע, שהרי אין זה המקרה שבפנינו, וממילא אין צורך להתייחס לאפשרות ההיפותטית, שהצדדים עצמם יסכימו, בהסדר מן הסוג הזה, להעברת כספים מסוימת גם במקרה של ודאות." בפרשת אררט נדחתה הטענה לפיה יש להתחשב בקיצור תוחלת החיים שכן יש להניח שהצדדים גילמו סיכון זה בקביעת אחוז השיפוי וכן מהטעם שההסכם אינו מתווה דרך של בדיקה פרטנית הדורשת הבאת ראיות וקיום הליכים משפטיים, אולם לא הייתה כוונה להתעלם מעובדות רלבנטיות וידועות, אשר אינן שנויות במחלוקת, כמו במקרה שבפני. אני דוחה את טענת הנתבעות לפיה זכות הנפגע לבחור בין הגמלאות אינה מאיינת את זכאותו לקצבת זקנה ואינה שוללת אותה. הבסיס להלכת הניכוי מהניכוי הוא ההנחה כי הנפגע יבחר בקצבה הגבוהה ויוותר על קצבת הזקנה, למרות שטרם עשה זאת בפועל, וגם הנתבעות מסכימות שסביר שהנפגע אכן יבחר בקצבאות נכות מעבודה, בהיותן גבוהות יותר. אשר לטענה כי יש לערוך את החישוב למועד בו היוון הנפגע את הקצבאות, כפי שכתב ב"כ המוסד לביטוח לאומי, הנפגע הוון את גמלאותיו עד לגיל 65 ולכן לא נוצר מצב של כפל גמלאות ולא נוכתה קצבת הזקנה מסכומים מהוונים אלה, המופיעים במכתב הדרישה כגמלאות עבר, ואילו הסכום המהוון לעתיד, המופיע במכתב הדרישה, מתייחס להיוון גמלאות נכות מעבודה החל מגיל 65 ועד תוחלת חיי הנפגע ובתקופה זו נוצר המצב של כפל גמלאות. אני מקבלת, אפוא, את התביעה. הנתבעות ישלמו לתובע את סכום הדרישה בסך 35,325 ₪ בצירוף ריבית על פי ההסכם. כמו כן ישלמו הנתבעות לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור של 10.4% מהסכום שנפסק, בצירוף מע"מ. את הסכומים שנפסקו על הנתבעות לשלם תוך 30 יום מהיום. הלכות משפטיות