הסגת גבול ללא מגע פיזי

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסגת גבול ללא מגע פיזי: הרקע וההליך נגד הנאשמת הוגש כתב אישום בעבירה של הסגת גבול לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי עובדות כתב האישום ביום 10/03/08 זרקה הנאשמת לחצרות בתי המתלוננים בקבוקי זכוכית, אבנים ונפצים. לכן יוחס לה אישום של הסגת גבול. טענות הנאשם בפרוטוקול מיום 26/05/2010, העלה הסנגור טענה מקדמית, לפיה כתב האישום אינו מגלה עבירה, שכן עבירת הסגת גבול הינה עבירת התנהגות, ולצורך גיבושה. צריך שיתקיים יסוד הכניסה לנכס, שלטענתו מתקיים רק כשנוצר מגע פיזי ממשי בין הנאשם לבין הנכס, באמצעות כניסה או הכנסת כל חלק מהגוף לנכס, אך לא באמצעות זריקת חפץ. לטענתו בענייננו לא מתקיים יסוד הכניסה לנכס כדרישת סעיף 447 (1) לחוק העונשין: "נכנס לנכס או על פניו", שכן הנאשמת לא נכנסה לנכס, והסנגור הסתמך בטענותיו על פסיקה ישנה, מנדטורית לפיה הסגת גבול-כניסה לנכס, מחייבת יצירת מגע פיזי בין הנאשם לבין הנכסinto או upon, כאמור בפס"ד FEIGA ZIPORA LASKER V. DOV MISHEL, או על ספרו של קדמי על הדין הפלילי עמ' 981-983, לפיו נדרשת כניסה, שיכולה להיות גם נקישה על פתח חצוני או הכנסת אצבעות או כל חלק של הגוף, אך זריקת חפץ אינה בגדר כניסה של מסיג הגבול לנכס. בנוסף טוען הסנגור כי לפי חוק המטלטלין, כשאדם זורק חפץ והחפץ נוחת בחצר, אין זיקה משפטית בין הזורק לבין החפץ, מאחר והזיקה מתנתקת ברגע הזריקה, שכן החפץ הנזרק הופך להיות הפקר, ואין בכך עבירת משום הסגת גבול, בהבדל מעבירה של היזק לרכוש בזדון. לטענת הסניגור דרישת המגע הפיזי עם הנכס במקרה של הסגת גבול, משיגה בדיוק את שתי תכליות עבירת הסגת הגבול שהן: הגנה על הרכוש והשמירה על הסדר הציבורי, מאחר ואדם הנכנס לנכס למורת רוח בעל הנכס, עלול ליצור תגרה, בעוד אדם שרק זורק חפצים לנכס של אחר, ללא כל מגע פיזי שלו עם הנכס, אינו מפר את הסדר הציבורי. טענת המאשימה לטענת המאשימה טעה הסניגור בניתוח רכיב הכניסה לנכס ובטענתו כי קיים ניתוק בין הזיקה לנכס לבין האדם הזורק את החפץ לפי חוק המטלטלין. שכן בזריקת החפץ, אמנם אובדת הזכות הקניינית בנכס, אך הזיקה לחפץ והשליטה לגורלו הפיסי, נתונים עדיין לאחריות הזורק. בנוסף טוענת המאשימה כי אין לקבל את טענת הסנגור לפיה מרגע שנזרק החפץ, נעדר יסוד השליטה בו, שכן משלקחה הנאשמת חפץ וזרקה אותו לחצר המתלוננים, יש לייחס לה את החזקת החפץ ממועד תפיסתו דרך זריקתו ועד לנחיתתו בתוך מקרקעי המתלוננים, וכל עוד החפץ בתנועה, מי שקובע את גורלו הפיזי של החפץ הוא הזורק. המאשימה תמכה דבריה בע"פ 250/08 הוכשטט נ' מדינת ישראל, , הקובע כי לאדם המחזיק בחפץ ושולט בו, היכולת לקבוע את גורלו הפיזי של החפץ, ובפס"ד לסקר (המנדטורי),CRA 176\44 LASKER ADV. MUISHEL לפיו גם נקישה על דלת הבית כמוה כהסגת גבול, ובית המשפט פירש את הרישא של סעיף 447 לחוק העונשין בעצם קיום המגע הפיסי עם הרכוש. לכן ניתן להסיק שאין הבדל בין הקשה על הדלת באמצעות היד, לבין הקשה על הדלת באמצעות מכשיר אחר. לדעת המאשימה יש לראות בחפצים שהושלכו לתוך חצרי המתלוננים, כידה הארוכה של הנאשמת, ועל כן כפשוטו יש לייחס לנאשמת את העבירה של הסגת גבול. בנוסף מבקשת המאשימה לבחון את אחריותה הפלילית של הנאשמת באופן מרחיב, כדי למנוע מקרי בריונות המתרחשים מדי יום בשטחי יהודה ושומרון, ועלולים להתסיס את אוכלוסיית האזור ולפגוע בסדר הציבורי. ולבסוף עותרת המאשימה כי במידה ותידחה טענתה, כי מדובר בעבירת הסגת גבול, תינתן לה האפשרות לתקן את כתב האישום, למחוק את הוראת החוק של הסגת גבול המצוינת בו ובמקומה לייחס לנאשמת עבירת ניסיון לגרימת היזק בזדון לפי סעיף 452+25 לחוק העונשין. תשובת הנאשמת לטענות המאשימה בתשובת הנאשמת לטענות המאשימה טען הסניגור כי אין לקבל את טענות המאשימה דנן ובהשוותו בין הסגת גבול שבסעיף 447(א) כפי שכלל בהסגת גבול במקרקעין בפי חוק העונשין, לחוק העונשין לבין סעיף 29 לפקודת הנזיקין הדן בהסגת גבול במקרקעין, טען כי אילו היה בכוונת המחוקק לכלול מקרי זריקת חפצים כהסגת גבול, היה עושה זאת בחוק העונשין, כפי שכלל בעוולה של הסגת גבול במקרקעין בסעיף 29 לפק' הנזיקין, מעשים של היזק או הפרעה למקרקעין שלא כדין. משכך, לשיטתו המחוקק צמצם את תכולת הסעיף בחוק העונשין, לכניסה למקרקעין או על פניו, לכן זריקת בקבוקי זכוכית אבנים ונפצים אינם נחשבים "כניסה" לצורך סעיף 447(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. עוד טוען הסניגור כי פרשנות החוק צריכה להיות זו המקלה על הנאשם, לאור סעיף 34 כא לחוק העונשין, הקובע כי בין שני פירושים סבירים, יש להעדיף את הפירוש המקל עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית, בעוד הפרשנות המוצעת על ידי התביעה, מרחיבה את משמעות ה"כניסה" שבעבירה מעבר למשמעותו הלשונית הפשוטה. דיון סעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] מאפשר לנאשם להעלות טענה מקדמית לפיה עובדות כתב האישום אינן מהוות עבירה, וקדמי בספרו על סדר הדין בפלילים, אומר כי העובדות שבכתב האישום חייבות לתת ביטוי ברור לכל אחד ממרכיביה של העבירה המיוחסת לנאשם: רכיבי היסוד הפיזי והנפשי של העבירה. (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני עמ' 1293). היסוד הפיזי: רכיב ההתנהגות- מבטא את התנהגות הנאשם בעת המעשה. רכיב הנסיבות- מבטא את הנסיבות הרלוונטיות היוצרות את ההתנהגות העבריינית. רכיב התוצאה- מבטא את התוצאה שגורמת ההתנהגות העבריינית. היסוד הפיזי הינו אובייקטיבי במהותו, וקיומו אינו מותנה בקיומה של התייחסות נפשית סובייקטיבית אצל הנאשם. היסוד הנפשי: היסוד הנפשי שבעבירה מבטא את העמדה הנפשית הסובייקטיבית של העבריין, כלפי כל אחד משלושת מרכיביו של היסוד הפיזי. (י' קדמי, הדין בפלילים חוק העונשין, חלק ראשון, עמ' 59-60). 12. סעיף 447 (א) לחוק העונשין קובע: "(א)  העושה אחת מאלה כדי להפחיד מחזיק בנכס, להעליבו, להקניטו או לעבור עבירה, דינו -  מאסר שנתיים נכנס לנכס או על פניו. לאחר שנכנס כדין לנכס, נשאר שם שלא כדין."  החלק הראשון של עבירת הסגת גבול מתייחס לשתי חלופות, האחת, כניסה לנכס או "על פני" הנכס שמוחזק ע"י אדם אחר, והשנייה למצב בו אדם נכנס לנכס כדין ונשאר שם שלא כדין. הכניסה הרגילה הפיזית לנכס, לא מתקיימת בענייננו, שכן הנאשמת לא נכנסה פיזית לנכס, אלא השליחה חפצים לתוך חצרי המתלוננים. כניסות נוספות שהוכרו בפסיקה הן: דפיקה בדלת, הכנסת חלק מגופו של אדם לתוך מבנה, בעיטה בדלת, צלצול בפעמון דירה ללא הפסקה, אך לא הובא בפני מקרה בו לאחר דיון, נקבע כי השלכת חפץ הינה מבחינת הסגת גבול. 13. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מקובלת עלי טענת הסניגור כי יסוד ה"כניסה" מתקיים כאשר נוצר מגע פיזי ממשי בין הנאשם לבין הנכס, באמצעות כניסה או הכנסת כל חלק מהגוף לנכס. אמנם אינני מקבלת את טענת הסניגור כי זריקת החפץ אל הנכס מנתקת את הזיקה בין זורק החפץ לנכס, שכן מקובלת עליי טענת המאשימה כי זורק החפץ, הוא שקבע את גורל זריקתו ומקום נחיתתו, ולכן כל נזק שנגרם כתוצאה ממעשה זה נמצא בזיקה ישירה לזורק החפץ ולחפץ, והזורק אחראי לתוצאות. עם זאת, סבורני כי זריקת החפץ, הגם שפגע בנכס, אינה מהווה עבירה של הסגת גבול, שכן נעדר בה האלמנט הברור שדורש סעיף 447 של כניסה לנכס, או הימצאות או נגיעה על פניו. המשמעות של הכניסה לנכס או הנגיעה בו חייבת להיות באמצעות מבצע העבירה, דהיינו כניסתו או נגיעתו שלו, או ייתכן שאפילו אם נרחיק לכת, ומבלי שאביע את דעתי לכך, גם בהחזקת חפץ או נגיעה באמצעותו, ניתן לראות משום נגיעה בנכס (ואין צורך שאדון בכך בענייננו). ואולם, זריקת החפץ מנתקת את יכולת הכניסה או הנגיעה הפיזית הנדרשת, הגם שאינה מנתקת את הזיקה המשפטית בין זורק החפץ לבין החפץ, לבין הנכס, שכן כאמור הזיקה לחפץ והשליטה לגורלו הפיזי של החפץ נתונה לזורק ואינה מתנתקת מרגע זריקתו, אלא שאין בכך משום עבירת הסגת גבול. 14. בנוסף מאחר ומדובר בהליך פלילי ומילות הסעיף אינן כוללות זריקת חפצים, הרי שבין שני הפירושים, יש להעדיף את הפירוש המצמצם והמקל עם הנאשם, שכן מדובר בהטלת אחריות פלילית, ויש להתייחס ללשון הסעיף כפשוטו. 15. מאחר ויסוד הכניסה לנכס אינו מתקיים במקרה דנן, הרי שכתב האישום אינו מגלה עבירה של הסגת גבול. לפיכך אני מקבלת את הטענה המקדמית שבסעיף 149(4) לחסד"פ. 16. עם זאת, מאחר והמעשה המיוחס לנאשמת, מגלה לכאורה עבירה של נסיון להיזק בזדון, אני נעתרת לבקשת המאשימה, לאפשר לה לתקן את כתב האישום, כך שבמקום העבירה של הסגת גבול תבוא עבירה של ניסיון להיזק בזדון. 17. המאשימה תגיש לביהמ"ש ולסניגור בתוך 7 ימים כתב אישום מתוקן. הסגת גבול