קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העלאת תמונות לאינטרנט ללא רשות: תביעה זו מורכבת ממספר תביעות שאוחדו בהחלטת נשיאת בית המשפט העליון ואשר עניינן הוא תמונותיה של התובעת אשר צולמו בצנעת הפרט ופורסמו ברשת האינטרנט על ידי מאן דהוא. לאחר שנתגלו באקראי על ידי מי מהנתבעים, הועברו התמונות האמורות בין הנתבעים באמצעות משלוח הודעות דואר אלקטרוניות. לטענת התובעת בהעברת תמונותיה באמצעות הדואר האלקטרוני יש משום הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות ועל כן הגישה תביעותיה כנגד כל אחד מהנתבעים בסכומים ניכרים: התביעה בת.א. 2341/08 הוגשה כנגד ראובן אסטרחן בסך של 119,288 ₪. התביעה בת.א. 4392/08 הוגשה כנגד אלון ויהב רבין בסך של 200,000 ₪. התביעה בת.א. 5549/08 הוגשה כנגד יניב גרסריו בסך של 112,291 ₪. התביעה בת.א. 7920/07 הוגשה כנגד ראובן אסטרחן בסך של 356,466 ₪. העובדות הצריכות לעניין : כמפורט בכל אחד מכתבי התביעה התובעת עו"ד במקצועה, נסעה במהלך שנת 2003-2002 לטיול בצפון יחד עם בן זוגה דאז מר אוסי גלעד (להלן:"גלעד"). במהלך הטיול צולמה התובעת על ידי בן זוגה דאז בעת שהיא רוחצת בג'קוזי וכשפלג גופה העליון חשוף לעיני המצלמה . לימים נפרדה היא מגלעד ונישאה לאחר. אבי התובעת, הינו עורך הדין ושימש כיועץ המשפטי של אגודת הכדורת בישראל, אימה של התובעת הינה שחקנית כדורת, הנתבע, מר ראובן אסטרחן כיהן בעבר כחבר בועד המנהל של העמותה יחד עם אימה של התובעת. אלון ויהב רבין הינם אחים. אלון רבין שיחק בעבר כדורת במסגרות שונות ואילו יהב רבין שהינו בן גילה של התובעת שיחק לצידה בנבחרת הנוער של ישראל בכדורת. כמפורט בכתב התביעה הנתבע ,מר אלון רבין (להלן:"אלון") נתקל בתצלומים של התובעת אשר פורסמו ברשת האינטרנט וביניהם מספר צילומים בהם מצולמת התובעת שהיא רוחצת בג'קוזי וכשפלג גופה העליון חשוף למצלמה, באקראי במהלך גלישה באינטרנט. הוא שלח את התמונות האמורות לאחיו הנתבע 2 , מר יהב רבין (להלן:"יהב" ) בהמשך מפורט שיהב שלח את התמונה לראובן אסטרחאן- הנתבע בת.א. 7920/07 (להלן: "ראובן"), ראובן שקיבל את התמונה באמצעות תיבת הדואר האלקטרוני וזיהה את התובעת פנה למר עופר שדה מזכיר התאחדות הכדורת. הנתבע בתא 5549/08, מר יניב גריסריו (להלן:"יניב") קיבל לידיו את תמונותיה של התובעת. בעניינו של יניב, לא ברור האם נשלחו אליו התמונות האמורות על ידי יהב או שמא נתקל בהן באקראי ברשת האינטרנט. יניב שלח את התמונה למר איציק כהן, יו"ר הוועד המנהל של עמותת הכדורת נתניה. מר עופר שדה פנה לאביה של התובעת ושלח לו את התמונה על מנת ליידעו בדבר תמונותיה של בתו המפורסמות ברשת האינטרנט. לאחר שנתגלתה התמונה הגישה התובעת תביעה לבית המשפט המחוזי בת"א בתא 1524/07, במסגרת תביעתה זו ביקשה התובעת בין היתר מינוי תופס נכסים על מנת שהלה יכנס לחצרות הנתבעים ויחפש את תמונותיה של התובעת במחשבים של מי מהנתבעים. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתה זו . ביום 16.04.07 בוצעה תפיסת הנכסים בפועל, בדין וחשבון שהוגש מטעם תופס הנכסים לבית המשפט המחוזי עולה כי יהב שלח את התמונות לראובן, ראובן שלחה להתאחדות הכדורת ולאדם נוסף בשם מיקי פישלר ויתכן כי שלחה גם לאדם נוסף בשם ישי שמעון. לגבי יניב לא נמצאו כל ראיות לעניין שליחת התמונות בדין חשבון זה, אולם כאמור מכתב הגנתו של יניב עולה כי הלה שלח את התמונות למר איציק כהן . חשוב לציין כי , תפיסת הנכסים נעשתה גם בחצרותיו של גלעד ,בן זוגה לשעבר של התובעת. על פי דין וחשבון מטעם תופס הנכסים התמונות האמורות וכן תמונות נוספות נמצאו על גבי 2 תקליטורים , לא נמצא כי גלעד שמר את התמונות במחשבו האישי וכן לא נמצא כי מר גלעד אוסי שלח את התמונות לאדם נוסף בדואר אלקטרוני או העלה אותן לרשת האינטרנט . לסיכום העובדות הרלוונטיות לענייננו הינן כי, כל אחד מהנתבעים אליו הגיעו תמונותיה של התובעת שלח אותה לפחות פעם אחת באמצעות הדואר האלקטרוני . טענות הצדדים: טענתה המשפטית של התובעת הינה כי, בעצם משלוח התמונות בין הנתבעים לבין עצמם ולבין נמענים נוספים שאינם נתבעים בתביעה דנן ביצעו הנתבעים עוולת הוצאת לשון הרע בניגוד לקבוע בחוק איסור לשון הרע ,תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" ) וכן הפרו את הוראות חוק הגנת הפרטיות ,תשמ"א- 1981 (להלן:"חוק הגנת הפרטיות"). טענת הנתבעים הינה שבמאזן ההסתברויות רוב הסיכויים הם שהתובעת היא שהעלתה את התמונות לרשת האינטרנט ובכך למעשה הביעה הסכמה מכללא לפגיעה בפרטיותה ובשמה הטוב ותדמיתה על ידי כך שבמו ידיה אפשרה לגולשי האינטרנט באשר הם לצפות בתמונותיה. בנוסף טוענים הנתבעים שכאשר המדובר הוא בחומר המצוי באתרי שיתוף קבצים המאפשרים הורדת קבצים חופשית ובחינם, הרי שאין במשלוח חומר, שנמצא חשוף לעיני כל, באמצעות דואר אלקטרוני, משום עוולה של הוצאת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע ו/או הפרה של הוראות חוק הגנת הפרטיות. לעניין זה טוענת התובעת כי אין להבחין בין חומר בו מופיע אדם המוכר לשולח ולנמען לבין משלוח חומר של אדם שאינו מוכר לשולח ולנמען . לענין איסור הפרסום. כאשר הוגשה התביעה ניתן צו איסור פרסום לבקשת התובעת ובהעדר תגובת המשיבים לבקשה. הצו ניתן הן על שמה על התובעת והן על כל ההליכים כולל פסק הדין. בקדם המשפט שהתקיים ביום 3.2.08 קבעה כב' הנשיאה בלטמן קדראי שהצדדים ישקלו הסכמה לפיה קדמי המשפט יתקיימו בדלתיים סגורות כאשר ההחלטה האם יש מקום לקיים התיק כולו בדלתיים סגורות תתקבל עובר לישיבת ההוכחות. בישיבת ההוכחות לא נדון עניין זה ועל כן התבקשו הצדדים להגיב לכך במסגרת סיכומיהם. התובעת טענה בסיכומיה שצו איסור הפרסום ניתן מכח סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, וסעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות. אין כל בקשה של הנתבעים לצמצום צו איסור הפרסום. לתובעת עומדת הזכות לבקש מבית המשפט שלא יוסיף על הפגיעה בשמה הטוב ובפרטיותה. הנתבעים טענו שאין כל מקום לקבוע צו איסור פרסום גורף כאשר אף בהחלטת כב' הנשיאה נקבע שהצו הינו רק על שמה ופרטי זהותה של התובעת. בהתאם לסעיף 21 לחוק איסור לשון הרע ניתן לאסור על פרסום בתנאי שתהיא בכך הגנה על שמו של אדם הנוגע למשפט , כאשר בכל מקרה יש לבצע איזון בין הערך של פומביות הדיון לבין הפגיעה בשמו הטוב של האדם וזאת על רקע תכלית החוק. ראה לענין זה ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא פ"ד מג (3) 862 . עקרון פומביות הדיון הוא עקרון יסוד של כל משטר דמוקרטי. הוא בעל מעמד חוקתי על-חוקי בשיטתנו המשפטית, ועל חשיבותו ומרכזיותו אין חולק יסוד: ראה רע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס, פ"ד נו(6) 592. בשמירתו של עקרון פומביות הדיון טמונה, אחת הערובות העיקריות לתקינותו של ההליך המשפטי, הן בתחום עשיית הצדק ובירור האמת, הלכה למעשה, והן בתחום מראית פני הצדק קבל עם ועדה). האיזון המתאים בענייינו בין הפגיעה בשמה הטוב של התובעת לבין ערך פומביות הדיון מביאני למסקנה שיש מקום שהמסמכים המצויים בתיק בית המשפט וכן שמה של התובעת יישארו חסויים מעין הציבור לאור התמונות שצורפו למסמכים אשר יש בהן כדי לפגוע בצנעת הפרט של התובעת. עם זאת נראה לי שאין כל מקום להמשך מתן צו איסור פרסום גורף על פסק הדין גופו הן מן הטעם שאינו פוגע בצנעת הפרט והן מן הטעם שזכות הציבור לדעת ועקרון פומביות הדיון. משכך מוסר צו איסור הפרסום מפסק הדין למעט שמה של התובעת. דיון משפטי: אין מחלוקת כי איש מהנתבעים אינו נחשד כמי שביצע את פרסום התמונות באינטרנט, התובעת בכתב התביעה מציינת במפורש כי גלעד הוא שפרסם את התמונות האמורות ברשת האינטרנט. (ראה סעיף 9 לכתב התביעה בת.א. 7920/07) על טענה זו חולקים הנתבעים, לטענתם התובעת היא שפרסמה את התמונות, אולם לעת עתה די לנו בקביעה כי התמונות האמורות פורסמו ברשת האינטרנט על ידי מאן דהוא וכי מאן דהוא זה, אינו מי מהנתבעים . איני יכולה לקבל טענת הנתבעים שהתובעת היא זו שהעלתה התמונות לאתר האינטרנט לאור עדות המומחה מטעמם, מר טובי רונן שהעיד שכיום ניתן לפרוץ למחשב כל אדם וזאת ללא ידיעתו, להוציא ממנו חומר הכולל אף תמונות (ראה עמ' 7 שורות 15-17 לפרוטוקול מיום 12.4.10). בהעדר כל ראיה לכך איני יכולה לקבוע כל קביעה פוזיטיבית בענין זה. השאלה המהותית העומדת לדיון והיא, האם כאשר מדובר בתמונות שפורסמו ברשת האינטרנט, תהווה העברת התמונות בין אדם לרעהו באמצעות הדואר האלקטרוני משום עוולה לפי חוק איסור לשון הרע ו/או חוק הגנת הפרטיות . סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית. אין חולק כי תמונתו של אדם שצולמה בצנעת הפרט ובה מופיע אותו אדם כשחלקים מגופו חשופים לעיני כל מהווה דבר שפרסומו עשוי להשפיל אדם ולעשותו מטרה לבוז ולעג וכן כי יש בה כדי לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסות לו, כמו כן אין מחלוקת כי תמונה שכזו עשויה גם לפגוע במשרתו של אותו אדם. גם הנתבעים בכתב הגנתם לא חלקו על כך כי התמונות האמורות נכנסות לגדר הגדרת לשון הרע. לפיכך בענייננו ניתן לומר כי, התמונה האמורה מהווה לשון הרע ואוסיף כי לדעתי מהווה היא לשון הרע הן על פי סעיף 1(1) , הן על פי סעיף 1(2) הן על פי סעיף 1(3). לאחר שנקבע כי התמונות מהוות דבר שפרסומו מהווה הוצאת לשון הרע, עלינו לבחון מהו "פרסום"? סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע כי " פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס,לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים בפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע. על פי לשון החוק , נראה כי העברתו של חומר מצולם לאדם אחר שאינו הנפגע מהווה פרסום על פי לשון סעיף 2 , אולם הסעיף אינו מתייחס למצב בו החומר האמור פורסם בציבור עוד בטרם ביצוע פעולת העברת החומר מאדם לחברו . יש לבחון האם מצויה בחוק איסור לשון הרע הוראה המתייחסת לסיטואציה דומה אם לאו , ובאם אין בנמצא הוראה כזו , שומה עלינו לבחון האם המדובר הוא בלאקונה אשר יש למצוא לה פתרון במקור "חיצוני" לחוק ,או אולי המדובר הוא בהסדר שלילי בו המחוקק הביע דעתו כי היות החומר ידוע ומפורסם קודם לכן אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הגדרת "פרסום". מעיון בלשון החוק לא נמצאה כל הוראה המתייחסת למצב מעין זה. כיצד מתייחסת הפסיקה לסוגיית הפרסום באינטרנט ומה יחשב פרסום על פי הפסיקה ? ראשית יש לציין כי אין מניעה להחיל את דיני לשון הרע על פירסומים באינטרנט , אמנם קיימת גישה בספרות המשפטית לפיה חוק איסור לשון הרע נחקק תוך התייחסות למדיומים אחרים דוגמת הרדיו , העיתון והטלוויזיה , אולם גישה זו עדיין לא קנתה לה מעמד בפסיקת בתי המשפט. בר"ע ( חי) 06\850 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר Ynet, תק-מח 2007 (2) 1837ע"מ 19 לפסה"ד נקבע: לפחות בכל הקשור ל"גרעין" הקשה של חוק איסור לשון הרע. גם אם האדרת השתנתה והקנקן אינו אותו קנקן, וגם לדידם של הגורסים כי "המדיום הוא המסר"' הרי שלשון הרע היא לשון הרע, בין אם פורסמה בעיתון ובין אם פורסמה ברשת האינטרנט.הגדרת המונח "פרסום" בחוק איסור לשון הרע היא רחבה דיה כדי להכניס תחת כנפיה גם פרסום ברשת . לעניין משלוח הודאת דואר אלקטרוני נקבע כי באופן עקרוני שליחת דואר אלקטרוני יכולה להיכנס להגדרת פרסום בחוק איסור לשון הרע וזאת אף אם שולח ההודעה אינו מי שיזם וחיבר את הודעת הדואר האלקטרוני. ראה ע"א (נצ') 1184/06 פרופ' פלאוט נ' ד"ר גורדון תק-מח 2008 (1) 11886 'פרסום', כמשמעו בחוק זה, הוא העברתה של ידיעה (משפילה, מבזה וכיו"ב) לאדם אחר זולת הנפגע. העברת הודעת דואל לאדם אחר זולת הנפגע נכנסת לגדרו של פרסום, לפי ההגדרה שהבאנו זה עתה מן החוק. לצד החלת הוראות חוק איסור לשון הרע על פרסומים באינטרנט, ניתן להבחין בגישה שונה המתפתחת כלפי רשת האינטרנט. ברוב פסקי הדין שניתנו בנושא מדגיש בית המשפט את חשיבותו של החופש ברשת ואת העובדה כי יתרונותיו של חופש זה עולים על חסרונותיו . כן ניתן לראות כי בתי המשפט נטו להעניק פרשנות מקילה לפרסומים באינטרנט וזאת מתוך הבנת חשיבותה של רשת האינטרנט והחופש הגלום בה . בר"ע ( חי) 06\850 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר Ynet, הנ"ל בעמ' 17 לפסה"ד. מקורות המידע, התכנים המגוונים של רשת האינטרנט והזמינות שלה לכל גולש, בבחינת "הייד פארק" וירטואלי, הפכו את הרשת לגורם מכונן במדינות דמוקרטיות. לא בכדי, במדינות בעלות משטר לא דמוקרטי, מנסה המדינה לחסום את הגישה של האזרחים לרשת האינטרנט או לחלק מהאתרים ברשת... בהמשך נאמר כי " האינטרנט הוא ספריית ענק שניתן למצוא בה הכל, בבחינת "הפוך בה והפוך בה דכולא בה". כל דיכפין ייתי ויאמר את דברו וכל דצריך ישאב מהרשת את המידע לו הוא נזקק. ההנחה היא, שמדובר בתופעה חיובית, שיש לחברה אינטרס לקדמה ולהגן עליה". לגביי האנונימיות ברשת נאמר בפסה"ד: "אין נפקא מינה אם יש בסיס אובייקטיבי לחשש או למבוכה בגינם מעדיף הגולש להישאר אנונימי, או שמדובר בחשש סובייקטיבי, אפילו חשש מופרך, הקשור לאישיותו ולהלך רוחו של הגולש האלמוני. החשוב הוא, שיש פלח רחב מאוד באוכלוסיה, שהיה נמנע מלהביע את דעתו אילו היה מחוייב להזדהות. כפי שנאמר בפרשת פלונית, האנונימיות מאפשרת לנו לשפוט דברים לגופם, ולא לגופו של דובר. וכפי שאומר הכלב בקומיקס מפורסם "באינטרנט אף אחד לא יודע שאתה כלב" ... ובהמשך פסה"ד נאמר "הנה כי כן, האנונימיות מקדמת את הדמוקרטיה אך גם את האנרכיה ברשת האינטרנט,יש לה יתרונות לצד חסרונות. נימוקי המצדדים ונימוקי המתנגדים לאנונימיות, אלו ואלו דברי אלוקים חיים. כשלעצמי, אני סבור כי יתרונותיה של האנונימיות ברשת עולים על חסרונותיה ויש לראותה כנגזרת של חופש הביטוי ושל הזכות לפרטיות." (הדגשה שלי ס.א.ק.) ברע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי. טי. סי (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ תק-על 2010 (1) 10230 קבע כב' השופט ריבלין:   "האינטרנט הוא "כיכר העיר" החדשה שהכול שותפים לה. המדיום החדש - המרחב הווירטואלי - מצוי בכל ופתוח לכל. הכלים שהוא מציע, ובהם "חדרי השיח", הדואר האלקטרוני, הגלישה על גלי הרשת העולמית ובתוך הרשתות החברתיות - מאפשרים קבלת מידע והעברתו, "האזנה" לדעות של אחרים והשמעתן של דעות עצמיות. זהו אפוא אמצעי דמוקרטי מובהק המקדם גם את עקרון השוויון ומציב מחסום בפני התערבות שלטונית ובפועל רגולטיבית בחופש הביטוי. המקלדת זמינה לכל כותב, והקשה על זנבו של "העכבר" מובילה את הכתוב לקצווי הארץ. הציבור אינו זקוק באותה מידה כבעבר לפלטפורמה שמעמידים לרשותו אחרים (ראו John Doe v. Cahill, 884 A.2d 451 (2005)). כל אחד מבני הציבור רשאי ויכול ליצור "עיתון" משלו ולתת בבלוג דברו. ייחודן של התגוביות הוא באלמוניותן, בספיחתן למאמרים כתובים בידי אחרים ובניצול פלטפורמות זמינות להשמעת דעות אינדיבידואליות. מדובר אפוא באמצעי נגיש, מיידי, נטול גבולות גיאוגרפיים ותכופות נטול סינון ועריכה. וכן - גם אנונימי." כמפורט בחוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעים ע"י המומחה מר טובי רונן התמונות האמורות נמצאות באתרי שיתוף קבצים וככאלה ניתנות לצפייה והורדה חופשית ברשת האינטרנט על ידי כל אדם ללא צורך בהרשמה או הזדהות של המחשב המוריד . בבית המשפט הסביר עד זה שהורדת קבצים מתוכנה זו נעשית ללא כל ידיעה מי הוא זה שהעלה הקבצים לרשת שכן זו מהות התוכנה שהינה שמירת האנונימיות הן של המשתמשים והן של מעלי הקבצים. (ראה עמ' 7 שורות 1-5 לפרוטוקול מיום 12.4.10). עינינו רואות כי באופן עקרוני על פי אמות המידה המקובלות בחברה ,תוכנו של הפרסום בהחלט מהווה לשון הרע . כמו כן , אין מחלוקת כי שליחת דואר אלקטרוני כשלעצמה נכנסת להגדרת פרסום. יחד עם זאת, נראה לי כי המקרה שלפנינו עוסק במצב מעט שונה מן המצבים בהם דובר בפסיקה שאוזכרה כפי שיפורט להלן. פסקי הדין הללו המפרשים את המונח פרסום עוסקים בפרסום הראשוני לרוב , היינו במעגל המצומצם שבין המפרסם ( הוא יוזם ההודעה ומפיצה ) לבין הנפגע ממנה. לעומת זאת, כאן עניין לנו בצד ג' אשר לא הוא מי שיזם את ההודעה האמורה. עניין לנו בצד ג' אשר נתקל בתמונות באקראי ברשת האינטרנט ושלחם באמצעות הדואר האלקטרוני ליתר הנתבעים, לגישתי יש לאבחן מקרה זה מפסקי הדין שאוזכרו. כאן אין לנו עניין ביוצר ההודעה או המפרסם הראשוני שהעלה את התמונות לרשת ואשר לגביו קיימת אפשרות לחיובו בעוולת לשון הרע, אולם לגבי מי שנתקל בתמונות ובאקראי ושלחם לחברו, נראה כי חיובו בלשון הרע עשוי לפגום ביתרונות הרבים הגלומים ברשת האינטרנט ובחופש המאפיין את רשת האינטרנט, פגיעה שכזו עשויה לשתק את החופש ברשת וליצור אפקט מרתיע שאינו רצוי כלל. אבחנה נוספת שניתן לציין בין פסקי הדין הללו לבין המקרה דנן הינה בהקשר לתפוצת הפרסום. ברוב המקרים דובר בפרסום בתפוצה רחבה, בין אם באמצעי תקשורת על פי הגדרתו בחוק איסור לשון הרע ובין אם מדובר באתר אינטרנט שלא הוכר כאמצעי תקשורת, עדיין המדובר הוא בפרסום למספר רב של אנשים בלתי מסוימים שיחשפו לפרסום. לעומת זאת בעניין דנן, מדובר במצב הפוך, החומר כבר היה מפורסם ברשת האינטרנט והנתבעים הרחיבו מעט את תפוצת הפרסום בינם לבין עצמם על ידי משלוח החומר מאחד לרעהו. בשל כך יש, לגישתי, לאבחן את המקרה שלפנינו מן ההלכות שאוזכרו תוך ניסיון למצוא פרשנות שתעלה בקנה אחד עם הרצון שלא לשתק את רשת האינטרנט על ידי פרשנות היוצרת עוולה . האם ישנן בנמצא הוראות כלליות או עקרונות כלליים של שיטת המשפט אשר מתוכם נוכל למצוא תשובה לשאלה הפרשנית הבאה לפתחנו? חוק איסור לשון הרע הינו חוק נזיקי במהותו , אמנם חוק זה אינו קבוע בפקודת הנזיקין והינו למעשה חיצוני אולם הוראותיו יוצרות עוולה נזיקית ואף מילות החוק מציינות זאת בפירוש בסעיף 7 ריישא : " פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית" הסעיף אף מחיל על עוולה זו הוראות מסוימות מפקודת הנזיקים האזרחיים , פקודה אשר לאחר מכן הוחלפה על ידי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) . זאת ועוד גם הפסיקה הכירה זה מכבר בתחולתה של פקודת הנזיקין ובתורת הנזיקין הכללית על עוולות חיצוניות לפקודה." ראה לענין זה: ע"א 804/80 sidaar tanker corporation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ , פ"ד לט (1) 393 , 428 - 429 . וכן מ' חשין, דיני הנזיקין-תורת הנזיקין הכללית, מהדורה שניה ,תשל"ז . 33, בעמ' 74. מהם אם כן אותם עקרונות כלליים של דיני הנזיקין אשר יש בכוחם לסייע לנו במלאכת הפרשנות? דיני הנזיקין מושתתים על מספר מטרות או עקרונות יסוד שהינם צדק, הרתעה פיצוי השבת מצב לקדמותו פיוס פיזור הנזק ויעילות כלכלית. בענייננו ישנם מספר עקרונות העשויים להשפיע על פירוש המונח "פרסום" בחוק איסור לשון הרע. עקרון ההרתעה או הרתעה יעילה נועד בראש ובראשונה לכוון התנהגות עתידית ,וזאת על ידי יצירת עוולה או מתן פרשנות לעוולה קיימת באופן אשר ירתיע מזיקים פוטנציאלים מגרימת הנזק. חיוב המזיק לשלם פיצוי לניזוק יגרום למזיקים עתידיים פוטנציאלים לקחת בחשבון את העלות האמיתית של התנהגותם ולכלכל את צעדיהם בעתיד בהתאם על ידי נקיטת אמצעי זהירות. כך מוגשמת מטרת ההרתעה באופן יעיל . צידו האחר של מטבע ההרתעה הינו הרצון להימנע מהרתעת יתר אשר עלולה לגרום להתנהגות מתגוננת , תוצאה זו אינה יעילה כלכלית ואינה רצויה . ראה לענין זה עמוס הרמן, מבוא לדיני הנזיקין , תשס"ו -2006 , ע"מ 3: דרישה מוגברת לנקיטת אמצעי זהירות עלולה להביא להרתעת יתר ולהתנהגות מתגוננת בתחומים רבים, דוגמת רפואה או ראיית חשבון . היסוד העיקרי של ההתנהגות המתגוננת אינו הרצון למנוע נזק , אלא ההתגוננות בפני תביעה אפשרית. תוצאה זו גורמת לחוסר יעילות ולבזבוז משאבים ,וספק אם היא מגבירה את רמת הבטיחות והזהירות . בר"ע ( חי) 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר Ynet , הנ"ל בעמ' 28 לפסה"ד : "אלא, שלצד ההשפעה הממתנת, קיים חשש כי לגישה המוצעת לעיל יהיה "אפקט מצנן", בבחינת הרתעת יתר שתפגע לא רק בחופש הביטוי של המעוול, אלא גם בחופש הביטוי שעליו אנו מעוניינים להגן. לאור חשיבותו של חופש הביטוי, הנטייה היא לצמצם את הפיקוח על רשת האינטרנט." ה"פ ( מחוזי -ת"א ) 541/07 סבו נ' ידיעות אינטרנט שותפות רשומה, תק-מח 2007 (4) 5805 בע"מ 17 לפסה"ד : "ציינתי כי לכלל משפטי המקל על חשיפת פרטי גולשים עלול להיות אפקט מצנן . גולשים יחששו להתבטא ברשת פן יחשפו פרטיהם. זאת, גם כאשר הגולש מאמין באמת ובתמים בדברים שפרסם ובחשיבותם, אך אינו מוכן להיחשף בשמו פן יבולע לו בצורה זו או אחרת. דוגמא לפרשיה שהועלתה ברשת האינטרנט וכמעט הביאה להתפטרות נשיא ארה"ב היא הפרשה הידועה בכינוי "פרשת מוניקה לוינסקי". אם ניישם את העיקרון האמור על המקרה בו עסקינן , עלינו למצוא מיהו המזיק הפוטנציאלי אותו אנו מבקשים להרתיע על ידי הקביעה כי התנהגותו הינה עוולה? כשלעצמי נראה לי כי המזיק העיקרי בעניין אינו גולש אינטרנט אשר נתקל בתמונות באקראי והעבירן לחבריו . גם מצידו השני של מטבע ההרתעה הרי אין כל אינטרס להרתיע גולשים פוטנציאליים מגלישה באינטרנט על ידי חיובם בתשלום פיצוי כל אימת שיתקלו בחומר פוגעני ברשת ויחשפו את חבריהם אליו. אין כל אינטרס לפגוע בחופש הגלישה באינטרנט ולגולש הסביר אין כל יכולת לדעת מהם החומרים בהם יתקל ברשת ואיזה מבין חומרים אלו מצוי ברשת בהסכמת הנפגע הפוטנציאלי ואיזה ללא הסכמתו . הטלת חובה לבירור כל פרט ופרט ביחס לגלישה באינטרנט למעשה תקעקע את יתרונותיו של האינטרנט ותרתיע גולשים מלגלוש באינטרנט מחשש שמא יתקלו בחומר אשר שליחתו לאחר תהווה עוולה ברת פיצוי. נראה לי כי זו אינה הדרך להגשים את עקרון ההרתעה באופן יעיל ולכן על פי עקרון ההרתעה היעילה אין לגישתי לקבוע כי שליחת התמונה בדואר האלקטרוני לאחר שנמצאה באקראי ברשת האינטרנט באתר במאפשר הורדה חופשית ובחינם לכולם , מהווה "פרסום" לצורך חוק איסור לשון הרע . לא זו אף זו, ברשת האינטרנט מצויות בכל רגע נתון מיליוני תמונות הנגישות לכל גולש מכל מקום ברחבי הגלובוס. התמונות מועלות על ידי גורמים שונים. יש לציין שהתמונות נשוא המחלוקת בתיק זה הינן חלק ממספר תמונות בהן נראית התובעת אשר לא כולן מהוות פגיעה בפרטיות, ואף התובעת לא תבעה בגינן. לגולש הסביר אין כל ידיעה האם החומר בו הוא נתקל הועלה לרשת הדאינטרנט ברצונו של הגורם אליו קשור התוכן או בניגוד לרצונו. כאן לא הוכח בפני שהנתבעים יכולים היו לדעת ולהסיק שהתמונות שהועלו הועלו שלא ברצון התובעת, כאשר התובעת מצולמת בתמונות שפניה למצלמה, כאשר באחת מן התמונות המצולמות בג'קוזי יש טשטוש של חזה המצולמת על ידי תוכנת מחשב. עקרון נוסף שיש בידו להשליך על פרשנות המונח "פרסום" בחוק איסור לשון הרע הינו עקרון פיזור הנזק , על פי עקרון זה יש להטיל את האחריות על גבו של מי שהוא מפזר נזק טוב יותר , כך עלות הנזק לא תיפול על כתפו של המזיק לבדו אלא על כתפי החברה כולה . מיהו בענייננו מפזר הנזק הטוב ביותר? גישה זו של פיזור הנזק מובילה אף היא למסקנה דומה. אין זה סביר כי הגולש המצוי יידרש לבטח עצמו מפני נזקים שיגרום תוך כדי שימוש ברשת , ספק גם אם יש בנמצא ביטוח מעין זה . כמו כן הטלת דרישה שכזו תטיל נטל רב שלא לצורך על ציבור הגולשים ותפריע לחופש הגלישה ברשת האינטרנט. יישום העיקרון האמור על המקרה דנן מלמד שאין כל מקום להטיל אחריות על הגולש שנתקל בתמונות באופן אקראי. הטלת אחריות עליו תגרום למעשה למניעת הגלישה שכן אין לגולש הרגיל כל דרך לאתר תכנים פוגעניים ולוודא האם פורסמו בהסכמת האדם נשוא התכנים והאם יוכל להעבירם לחבריו אם לאו . עיננו רואות כי, מטרות דיני הנזיקין השונות והעקרונות עליהם מושתתים דיני הנזיקין מובילים למסקנה ולפיה אין להטיל אחריות על הגולש המצוי אשר נתקל בחומרים באקראי, גולש כזה אינו יודע האם התכנים בהם נתקל ברשת פורסמו בהסכמת האדם בו עוסק הפרסום, כן אינו יכול לדעת האם שליחתם לאחר מהווה פגיעה באותו אדם ואין להטיל עליו את האחריות לבירור מידע זה.הטלת אחריות מעין זו עשויה לפגום בגלישה באינטרנט ובחופש אותו מקנה האינטרנט לגולשים השונים, תוצאה זו אינה רצויה כלל. לפיכך ולאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה לפיה משלוח תמונה שנמצאה באופן אקראי באינטרנט, באמצעות הדואר האלקטרוני לאחר אינה מהווה "פרסום" במשמעות חוק איסור לשון הרע. משהגעתי למסקנה זו ,אין מנוס מדחיית התביעה לגבי כל אחד מהנתבעים שכן לא הוכח כי מי מהם הוא האדם שאחראי להעלאת התמונות לרשת האינטרנט . עלי להוסיף שהנתבעים בסיכומיהם טוענים כנגד הימנעות התובעת מלמסור את גרסתה. אכן קולה של התובעת לא נשמע בפני, לא בהליך ההוכחות ואף לא בהליך הגשת התצהירים שכן היא נמנעה מהגשת תצהירים מטעמה. כל מהות הדיון סביב פגיעה בפרטיות או לשון הרע מחייב טענת התובע שהמעשים המיוחסים נעשו שלא על דעתו ורצונו ופגעו בפרטיותו. הייתי מצפה מהתובעת שתפרט בפני בית המשפט שפרסום התמונות אכן לא נעשה על ידה וכי הפרסום פגע בה. משלא הוגש כל תצהיר בענין לא הרימה התובעת כלל נטל ההוכחה להוכחת תביעתה. כן לא קיבלתי כל הסבר מספק מדוע לא הוגשה התביעה כנגד גלעד שהוא ככל הנראה זה שהעלה התמונות לאינטרנט, כפי שטוענת הנתבעת בתביעתה, אלא בחרה להגיש תביעותיה כנגד הנתבעים. עלי לציין שהתובעת ביקשה ליתן פסק דין כנגד נתבע מס' 1 לאור העובדה שאומנם הוגשו סיכומים מטעמו, אולם הסיכומים עלו על מספר העמודים שקבעתי, משכך הוריתי לנתבע להגיש סיכומים מקוצרים, והוא לא עשה כן. לאור האמור לעיל ומאחר והחלטתי לדחות התביעה לאור האמור בסיכומי יתר הנתבעים, איני סבורה שיש מקום ליתן פסק דין כנגד הנתבע מס' 1. עם זאת אין מקום לחייב הנתבעת בהוצאותיו לאור מחדלו זה. סוף דבר - התביעות נדחות. התובעת תשלם שכ"ט והוצאות הנתבעים מס' 2- 4 בסך כולל של 40,000 ₪. צו איסור הפרסום בכל הנוגע לפסק דין זה בטל, למעט שמה של התובעת. מחשבים ואינטרנטדיני אינטרנט