נטיית בתי המשפט היא לכבד את רצון הצדדים, וממילא לפרש בצמצום את סמכותם לקבוע תניית פיצויים כבלתי סבירה. המבחן הרלוונטי לבחינת סבירותם של הפיצויים המוסכמים נוסח כך: "כאשר באים לבחון את השאלה, אם יש מקום להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים לפי סעיף 15 (א) סיפא לחוק הנ"ל, יש להעביר את ההפרה הקונקרטית, על תוצאותיה, בכור המבחן של הסעיף הנ"ל, דהיינו, לקבוע, אם מלכתחילה בעת כריתת החוזה, עשוי היה המפר לראות את הפיצויים המוסכמים כמשקפים לפי קנה מידה סביר כלשהו את הנזק, העשוי להיגרם מאותה הפרה." (ע"א 707/78 יוסף ואח' נ' ש' קניאל ואח', פ"ד לה (4), 796, 800) קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפחתת פיצוי מוסכם לא סביר בחוזה: בפני תביעה לפיצויים בטענה לאיחור בפינוי מושכר מתוך הפרת הסכם פינוי, ותביעה שכנגד לפיצויים בטענה לאיחור בתשלום דמי הפינוי בגין אותו ההסכם. העובדות התובעת, שותפות רשומה, הינה הבעלים והמחזיקה בנכסים ובמבנים המצויים במתחם המקרקעין ברח' אילת 56 עד לפינת רח' אברבנאל 3 בתל-אביב (חלקות 126 ,129 בגוש 7082) (להלן: "המתחם"). במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, תחילת 2006, החזיק הנתבע במבנה המהווה חלק מהמתחם ואשר סומן בצהוב בתשריט המצורף כנספח א' לכתב התביעה (להלן: "המושכר"). הנתבע החזיק במושכר כדייר מוגן. ביום 9.4.06 נכרת בין הצדדים הסכם המסדיר את פינוי המושכר (להלן: "הסכם הפינוי"). הסכם הפינוי הוגש לאישור בית המשפט לשכירות בת"א לפי סעיף 12 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, וקיבל תוקף של פסק דין ביום 24.4.06 (בש"א 123/06). בהסכם הפינוי נקבע, בין היתר, כי כנגד פינוי המושכר תשלם התובעת לנתבע סך השווה ל- 150,000$, מחציתו בתוך 7 ימים ממועד אישור הסכם הפינוי בבית המשפט ומחציתו השנייה כנגד הפינוי וסילוק החובות בגין הנכס לעיריית תל אביב וחברת החשמל. מועד הפינוי נקבע שיהיה לפי המוקדם מבין אלו (סע' 4 בהסכם הפינוי): לפי רצונו של השוכר ובלבד שיתן על כך לשותפות הודעה בכתב 30 יום לפני המועד המיועד לפינוי. עם קבלת היתר בניה בידי השותפות על החלקה, לרבות לעניין היתר לחפירה ודיפון ועפ"י הודעה בכתב שתינתן ע"י השותפות לשוכר 30 יום לפני המועד המיועד לפינוי. עוד נקבעו (סע' 10 בהסכם הפינוי) פיצויים מוסכמים למקרה של איחור בתשלום דמי הפינוי או איחור בפינוי המושכר, שניהם בשיעור של "100$ לפי השער היציג" בגין כל יום איחור. ביום 24.10.07 הודיע הנתבע לתובעת על כוונתו לפנות את המושכר עד ליום 31.12.07 ובקש כי התובעת תעביר לו את יתרת דמי הפינוי בסך 75,000$ ביום 1.1.08. בפועל, ועל כך אין מחלוקת, שולמה יתרת דמי הפינוי לנתבע ביום 13.2.08, בסך של 288,450 ₪. במעמד התשלום לנתבע, חתם הנתבע על מסמך בזו הלשון: "אני הח"מ יוסף משיח מאשר כי החזרתי לכם את החזקה במושכר ברח' אילת 56 בתל אביב וכי קבלתי מכם שיק על סך 288,450 ש"ח." אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבמועד התשלום לנתבע נותרו במושכר פרטי ציוד של הנתבע (סע' 10 בתצ' הנתבע; סע' 8 בתצ' מטעם התובעת). על אף סדרת ההסכמים ועל אף התשלומים ששולמו, ביום 11.5.08 עתרה התובעת לבית המשפט בתביעה למתן צו לפינוי הנתבע מהמושכר ולחיוב הנתבע בתשלום פיצויים בגין האיחור בפינוי. הנתבע מצידו, הגיש תביעה שכנגד בה עתר לפיצויים. בדיון אשר נערך ביום 28.9.08 הגיעו הצדדים להסדר פשרה ובמסגרתו הסכמה למסירת מפתח המושכר לתובעת במעמד הדיון. הסדר הפשרה אושר על ידי בית המשפט ובכך הוסדרה תביעת הפינוי ונותרו להכרעה התביעות הכספיות ההדדיות. טענות הצדדים וההליך המשפטי לטענת התובעת, בהתאם להסכם הפינוי התחייב הנתבע לפנות את המושכר כנגד תשלום מחציתם השנייה של דמי הפינוי. תשלום זה בוצע ביום 13.2.08, הנתבע אף אישר בכתב את מסירת החזקה לתובעת כנגד זאת, אך בפועל נמסרה החזקה במושכר לתובעת רק ביום 28.9.08. איחור זה מהווה, לשיטת התובעת, איחור בן 228 ימים המצדיק חיוב הנתבע בתשלום הפיצויים המוסכמים לפי הסכם הפינוי, בסך 100$ ליום. בהתאם לכתב התביעה המתוקן מיום 4.3.09, מסתכמת תביעה זו בסך של 78,073 ₪ עד לאותו המועד. הנתבע מצידו, מאשים דווקא את התובעת בהפרת הסכם הפינוי. ראשית, טוען הנתבע, החזקה במושכר נמסרה לתובעת כבר ביום 13.2.08, אולם בהסכמה משותפת נותרו במושכר חפצים ספורים של הנתבע, חפצים אותם יכלה התובעת לפנות ואף למכור בכל עת. בכך כופר הנתבע בטענה להפרת התחייבותו בדבר מועד הפינוי. שנית, טוען הנתבע כי כלל לא נגרם לתובעת נזק בפועל, שכן המתחם כולו יועד להריסה ולא הייתה כל כוונה להשכירו בשנית. לפיכך, אפילו הופר הסכם הפינוי יש להפחית הפיצויים המוסכמים לאפס. שלישית, טוען הנתבע כי התובעת לא פעלה להקטנת נזקיה בפינוי המושכר מחפציו של הנתבע ואף במכירתם. ורביעית, טוען הנתבע שדווקא התובעת היא שהפרה את הסכם הפינוי, היא שחייבת בתשלום פיצוי מוסכם וממילא שיש לקזז מכל תשלום לתובעת את חובה לנתבע. לשיטת הנתבע, מאחר והודיע לתובעת בכתב על כוונתו לפנות את המושכר עד ליום 1.1.08, חייבת הייתה התובעת לשלם את יתרת דמי הפינוי עד למועד זה. בפועל בוצע התשלום רק ביום 13.2.08, באיחור של 44 יום. בגין איחור זה חייבת התובעת בתשלום פיצויים מוסכמים בסך 16,813 ₪ ובנוסף לכך גם הפרשי הצמדה וריבית בסך 3,065 ₪ (בין היום המיועד לתשלום יתרת דמי הפינוי, 1.1.08, ליום התשלום בפועל, 13.2.08) ותשלומי ארנונה בסך של 10,181 ₪ בהם נשא הנתבע ביחס למושכר בגין התקופה שמיום 1.1.08 ועד אוקטובר 2008. בתגובתה לתביעה שכנגד, טוענת התובעת כי העיכוב בתשלום יתרת דמי הפינוי עד ליום 13.2.08 נבע מדרישתו של הנתבע לחישוב דמי הפינוי בהתאם לשער הדולר ביום 24.10.07 ולא בהתאם לשער ביום המיועד לפינוי. בתקופה שבין מועדים אלו התחזק השקל ביחס לדולר משער יציג של 4.03 ₪ לדולר ביום 24.10.07 לשער יציג של 3.846 ₪ ביום 1.1.08. כיוון שהנתבע הודיע שלא יפנה את המושכר באם ייעשה התשלום לפי השער המעודכן, התעכב תשלום דמי הפינוי והתעכב הפינוי בהתאם. לבסוף, כאשר התברר כי הדולר מוסיף להיחלש ביחס לשקל, הושגה הסכמה על ביצוע התשלום לפי השער שהיה ביום 1.1.08 וכך נעשה בפועל, אף שהדבר הביא לתשלום ביתר לנתבע בסך של 17,850 ₪. לפיכך, טוענת התובעת, לא זו בלבד שאין בסיס לטענת הנתבע בדבר איחור בתשלום דמי הפינוי, אלא שזכותה לקזז מכל חוב סך נוסף של 4,400$ בגין האיחור בפינוי שמיום 1.1.08 ועד 13.2.08 ואשר לא נתבע במסגרת התביעה העיקרית. הנתבעת מכחישה כי קבלה החזקה במושכר ביום 13.2.08 וטוענת שזו נמסרה לה רק ביום 28.9.08, במסגרת ההסכם הדיוני בין הצדדים וממילא שבכך גם מכחישה כל יכולת או חבות לפינוי הציוד וכן מכחישה כל חבות במיסי הארנונה. מטעם התובע הוגש תצהיר של מר שאבי בן נחום (להלן: "בן-נחום"") ומטעם הנתבע הוגשו תצהיר הנתבע ותצהיר נוסף של מר משה דביבו. בתצהירו של מר דביבו, נטען כי בסמוך לנובמבר 2008 הציע לו הנתבע ליטול ציוד של הנתבע מהמושכר, אולם בן נחום סירב לאפשר זאת. דיון המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה ביחס למועד הנכון בו הוחזרה החזקה במושכר לתובעת. 28.9.08 לגרסת התובעת, 13.2.08 לגרסת הנתבע. בקליפת אגוז, החזקה של נכס מבטאת מצב עובדתי של קרבה לנכס, במידה כזו ובנסיבות כאלה המתקבלות על ידי הסביבה כמספיקות כדי לבטא שליטה בנכס על ידי מניעתו מאחרים. שליטה זו איננה חייבת דווקא להתבצע בסמיכות פיסית לנכס ויכולה להתבטא באמצעים פיסיים, כגון מפתח וציוד (ראה: י. ויסמן, החזקה, מחקרי משפט טו, 5, 11). מחומר הראיות שבפני, אין ספק כי הנתבע לא מסר את מפתחות המושכר לתובעת אלא רק ביום 28.9.08. בדיון המקדמי אשר התקיים ביום 28.9.08, טען ב"כ התובעת כי "עד היום לא קבלתי את המפתח". לא זו בלבד שהנתבע לא סתר טענה עובדתית זו, אלא שבאותו מעמד הסכימו הצדדים, כולל הנתבע, בזו הלשון: בהמלצת בית המשפט מוסכם עלינו כי במעמד הדיון ימסור הנתבע את המפתח למנעול של המושכר לידי ב"כ התובעת. גם בתצהירו, מודה הנתבע כי בעת קבלת יתרת דמי הפינוי ביום 13.2.08, כלל לא פינה את חפציו מהמושכר (סע' 10 בתצהיר הנתבע) ובמכתב מיום 23.3.08 (נספח ו' לתצהיר בן נחום) אף הציע לתובעת כך: "...ברצוני להציע לשותפות לקבל את המושכר עם כל הציוד ששוויו להערכתי כ- 50 אלף ₪..." אמנם, במסמך מיום 13.2.08 (נספח ו' לתצהיר הנתבע) אישר הנתבע את קבלת יתרת דמי הפינוי ואת מסירת החזקה במושכר לתובעת. בפועל מאידך, התברר כי הנתבע לא פינה את הציוד מהמושכר, התברר כי הנתבע הוסיף והציע לתובעת לרכוש ממנו את הציוד לאחר 13.2.08 והתברר כי רק ביום 29.8.08 מסר הנתבע את מפתחות המושכר לתובעת. בנסיבות אלו, מסתבר שהנתבע המשיך ושימר בידיו את השליטה המעשית במושכר גם לאחר 13.2.08 במידה המספיקה כדי לקבוע כי המשיך להחזיק במושכר. נראה כי הנתבע התקשה להשלים עם פינוי הנכס בו החזיק שנים ארוכות (כפי שהעיד אף הנתבע בסע' 10 לתצהירו). לכן הותיר הציוד במושכר, לכן הותיר בידיו את מפתחות המושכר ולכן הוסיף והחליף מנעול במושכר אפילו באוקטובר 2008 (נספח ט' לתצהיר בן נחום). אפשר והנתבע עשה כן בתום לב. ודאי שלא מתוך מודעות לסיכון אליו נחשף בתביעה לפיצוי מוסכם. אך בפועל, לא החזיר הנתבע את החזקה במושכר. בהסכם הפינוי נקבע כי דמי הפינוי הסופיים ישולמו לנתבע כנגד פינוי המושכר ועוד הודגש כי המושכר יימסר לתובעת כשהוא "נקי מכל חפץ ואדם". הנתבע קבל את יתרת דמי הפינוי ביום 13.2.08 אך לא עמד בהתחייבותו למסור את החזקה במושכר כנגד זאת. לנוכח מסקנה זו, יש לבחון אם זכאית התובעת לפיצויים. בהסכם הפינוי קבעו הצדדים את הסך השווה ל- 100$ ליום כפיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי המושכר וסכום זה תובעת התובעת, בהתאם לימי האיחור. התובעת איננה טוענת כלל כי סכום זה משקף נזקים ממשיים אשר נגרמו לה וודאי שלא הציגה ראיות לטענה שכזו. בסעיף 15 א' לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, נקבע כדלהלן: (א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה..." זכותו של נפגע לקבל את מלוא שיעור הפיצויים שנקבע בחוזה אינה זכות מוחלטת. בית המשפט רשאי להפחיתו אם מצא "שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". בחינתה של הוראת הפיצוי המוסכם נעשית, אמנם, לאחר הפרת החוזה, אך תוכנה אמור להיבחן לפי מצב הדברים שהיה בעת כריתת החוזה. במקום שבית המשפט מגיע לכלל מסקנה כי הוראת הפיצוי המוסכם נקבעה ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לחזותו מראש, או אז עובר בית המשפט לדון בשאלת הפחתת הפיצוי לגופו. יודגש, כי נטיית בתי המשפט היא לכבד את רצון הצדדים, וממילא לפרש בצמצום את סמכותם לקבוע תניית פיצויים כבלתי סבירה. המבחן הרלוונטי לבחינת סבירותם של הפיצויים המוסכמים נוסח כך: "כאשר באים לבחון את השאלה, אם יש מקום להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים לפי סעיף 15 (א) סיפא לחוק הנ"ל, יש להעביר את ההפרה הקונקרטית, על תוצאותיה, בכור המבחן של הסעיף הנ"ל, דהיינו, לקבוע, אם מלכתחילה בעת כריתת החוזה, עשוי היה המפר לראות את הפיצויים המוסכמים כמשקפים לפי קנה מידה סביר כלשהו את הנזק, העשוי להיגרם מאותה הפרה." (ע"א 707/78 יוסף ואח' נ' ש' קניאל ואח', פ"ד לה (4), 796, 800) האם הפיצויים המוסכמים בגין איחור בפינוי המושכר משקפים באורח סביר את הנזק שעשוי היה להיגרם עקב ההפרה בעניין דנא? עיון בהסכם הפינוי מראה כי מועד הפינוי המיועד נקבע בשתי חלופות (סע' 4 בהסכם הפינוי). האחת, לפי רצונו של הנתבע; השנייה, לאחר קבלת היתר בנייה על המתחם. תניות אלו אכן מתיישבות עם טענת הנתבע לפיה לא היה לתובעת כל עניין בעשיית שימוש במושכר אלא רק בהריסת המבנה בכדי לאפשר בניית מבנים חדישים. תניות אלו אף מתיישבות עם חזותו העגומה של המושכר, כפי שהיא מתבטאת בתמונות אשר הציגו הצדדים (נספח ז' הן בתצהיר הנתבע והן בתצהיר בן נחום). במצב בו ממומשת הודעת הפינוי לאחר קבלת היתר בנייה, אכן ניתן להניח שעיכוב בפינוי עלול לעכב את מימוש הפיתוח לפי היתר הבנייה, שאז גם היקף הפיצוי המוסכם סביר. לא כן במצב של פינוי הנובע מהחלטת הנתבע ובטרם ניתן היתר בנייה בידי התובעת. במצב שכזה הנזק אשר עלול להיגרם לתובעת באם ידחה מועד הפינוי בפועל מסתכם לכל היותר בסך של 50 ₪ לחודש - דמי השכירות בהם התחייב הנתבע. בעניין דנא, קביעת מועד הפינוי נעשתה על ידי הנתבע עצמו, במועד שלדידה של התובעת היה שרירותי וחסר כל חשיבות בהעדר היתר בנייה. במצב שכזה אין כל יחס סביר בין הנזק שעלול היה להיגרם לתובעת באם יעוכב הפינוי (כאמור - 50 ₪ לחודש) לבין הפיצויים המוסכמים (100$ ליום!). ברור הדבר לדידי, כי גם הצדדים, בעת חתימת הסכם הפינוי, לא יכלו לראות את הפיצויים בסך 100$ ליום ככאלו המשקפים באופן סביר את הנזק שעלול להיגרם עקב ההפרה במצב שכזה. ודוק, אין זו חריגה מזערית או סבירה מהיקף הנזק הצפוי. זו חריגה בשיעור של מאוות אחוזים ההופכת את סכום הפיצוי המווסכם לדרקוני, בלתי סביר ובלתי מוצדק. משקבעתי שהפיצויים המוסכמים אינם סבירים, יש להוסיף ולבחון בכמה ראוי להפחיתם בנסיבות העניין. כפי שכבר צוין, הנזק הממשי המירבי שיכול היה להיגרם לתובעת כל עוד לא ניתן היתר בנייה הסתכם ב- 50 ₪ לחודש ואינני מקבל את הטענה לפי "ניתן היה" להשכיר הנכס לצד ג', טענה שנטענה בעלמא ואין בה היגיון במצב של חוסר ודאות וציפייה להיתר בנייה. זאת ועוד, אף שהנתבע הפר את הסכם הפינוי, אינני סבור כי התובעת פעלה בתום לב בנסיבות העניין. התובעת מודה כי הסכימה לדחות את מועד פינוי המושכר ובתצהירו של בן נחום לא נאמר ולו ברמז כי אי פעם, עד להגשת התביעה, הזהירה התובעת את הנתבע בדבר הכוונה להשית עליו חיוב בפיצוי המוסכם עקב אי הפינוי. בהיעדר אזכור לכך בתצהיר ובהיעדר כל פנייה בכתב, אף אינני מקבל את עדות בן נחום בדבר אמירות שכאלו בעל פה. אין לי ספק כי הנתבע לא היה נוהג כפי שנהג לו הובהר לו כבר במעמד תשלום יתרת דמי הפינוי או בסמוך לאחר מכן כי התובעת מתכוונת להשית עליו תשלום בסך 100$ ליום. עובדה נוספת שיש להביאה בחשבון הינה הותרת החבות במיסים עירוניים על הנתבע במקום שיחולו על התובעת, כך שהתובעת אפילו יוצאת נשכרת מהעיכוב בפינוי. בנסיבות העניין איפה, אני סבור שיש להפחית את הפיצויים המוסכמים לסך של 100$ לחודש (כ- 385 ₪ לפי השער היציג שלפיו חושבו יתרת דמי הפינוי). הנתבע עיכב את פינוי המושכר במשך שבעה וחצי חודשים וסך הפיצוי אשר יחויב בגין זאת הינו 2,888 ₪. אשר לתביעה שכנגד, הרי שזו מתבססת כולה על טענת הנתבע לפיה שומה היה על התובעת לשלם את יתרת דמי הפינוי עד ליום 1.1.08. דא עקא, שחבות התובעת בתשלום יתרת דמי הפינוי חלה כנגד הפינוי עצמו והעברת החזקה. משנמצא כי אלו נעשו רק ביום 29.8.08, אין בסיס לטרוניות הנתבע, כולל בענין מסי הארנונה בם נשא, ובדין נשא, בתקופה זו. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. לסיכום, תביעת התובעת לפיצויים מתקבלת בחלקה והנתבע יפצה את התובעת בסך של 2,888 ₪ בצירוף הצמדה ריבית כדין מיום הגשת התביעה. התביעה שכנגד - נדחית. בשים לב להכרעה האמורה ובשים לב להתמשכות הדיונים ולכך שפינוי המושכר בפועל נעשה רק בעקבות הגשת התביעה, יישא הנתבע בשכר טרחת פרקליטי התובעת בסך של 10,000 ₪. פיצויים מוסכמיםפיצויים