קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפסקת חברות בקיבוץ: "הקיבוץ הוא צורת חיים מיוחדת במינה. הוא מהווה חברה שיתופית המבוססת על עבודה עצמית של חבריו. שורר בו שוויון מוחלט בין החברים, גברים ונשים, ושיתוף בכל שטחי הייצור והצריכה כשכל אחד נותן לפי יכלתו ומקבל לפי צרכיו. מבחינה זו הקיבוץ אינו אלא משפחה גדולה החיה חיים משותפים על בסיס של שוויון ועזרה הדדית..." דברים אלו נאמרו לפנים שנים רבות בע"א 209/65 הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' רייף, פ"ד כ (2) 393, בעמ' 400, מול האותיות ב-ג. הקיבוץ נתפס כמעין משפחה גדולה, עם "קופה משותפת" המספקת את צרכי החברים - ראה בג"ץ 3132/92 מושלב נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד מז(3) 741 (1993), אך היה ונותר מבוסס על וולנטריות וההסכמה, אין חבר קיבוץ נשאר חבר בעל כורחו וכל חבר באשר הוא רשאי להודיע על הפסק חברות ביחסי השותפות המיוחדים אלו. בתובענה שבפני , שהיא למעשה , תביעת פינוי וסילוק יד וכן תביעה כספית על סך 80,000 ₪, סלע המחלוקת בין הצדדים בשאלה אם הנתבע הפסיק את חברותו בקיבוץ או לא. נתוני רקע: התובע, קיבוץ אפק, הינו אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, המאוגדת כדין, בהתאם לפקודת האגודות השיתופיות (להלן: "הקיבוץ"). לקיבוץ תקנון רשום, המסדיר, בין היתר: סמכויות הקיבוץ, החברות בקיבוץ וכל שאר העניינים בין הקיבוץ לבין חבריו. הנתבע מתגורר בקיבוץ. החל מ- 1980, הצטרף הנתבע, יחד עם בני ביתו, כחברים בקיבוץ אפק, וזאת עד למועד שנמצא במחלוקת בין הצדדים, יום 1/6/2001. לשיטת הקיבוץ, ביום זה הודיע הנתבע על הפסקת חברותו בקיבוץ וממועד זה ואילך, הנתבע אינו חבר קיבוץ ומאידך, הנתבע ממשיך לראות את עצמו כחבר קיבוץ לכל דבר ועניין. בין לבין, בת זוגו של הנתבע נפרדת ממנו, הצדדים מתגרשים, אשתו לשעבר ממשיכה להיות חברת קיבוץ, יחד עם בניה ומתגוררת בנפרד מהנתבע. מאז אותו מועד שבמחלוקת (1/6/2001), הנתבע מתגורר בקיבוץ ושהותו נתונה במחלוקת אם כחבר קיבוץ או מכוח רשות אחרת כתושב הקיבוץ. כתב התביעה: במסגרת כתב התביעה, טען הקיבוץ כי הינו החוכר והמחזיק כדין במקרקעי הקיבוץ, וכי הנתבע, חבר לשעבר בקיבוץ, אשר הודיע על הפסקת חברותו בקיבוץ ביום 1/6/2001, חברותו בקיבוץ פקעה, בהתאם לסעיף 35 (ב) לתקנון הקיבוץ (סעיף 4 לכתב התביעה) . הקיבוץ המשיך וטען כי ביום 29/12/2002, דרש הקיבוץ מהנתבע לסלק את ידו מהמקרקעין וזאת בהתאם לסעיף 64 לתקנון הקיבוץ, המחייב חבר לשעבר לפנות את מקרקעי הקיבוץ תוך 60 יום מיום קבלת דרישת הקיבוץ. הקיבוץ ממשיך וטוען בכתב התביעה, כי סבר בתחילה כי ניתן להגיע להסדר עם הנתבע, בדבר המשך מגוריו בקיבוץ, לאחר פקיעת חברותו, אלא, כך לטענת הקיבוץ, הנתבע כפר בעובדה שחברותו בקיבוץ פקעה. הקיבוץ המשיך וטען, שהנתבע המשיך להתגורר בקיבוץ, לא שילם דבר בגין הרשאת המגורים שניתנה לו ו/או בעד השירותים שהעמיד הקיבוץ לרשותו, או שירותים על פי צריכה, כגון: חשמל, טלפון וכד', וכי הקיבוץ נמנע מהגשת תובענה לפינוי מהטעמים השמורים עמו והמשיך להעדיף ולאפשר לנתבע המשך מגורים בקיבוץ, תמורת תשלום על דרך קיזוז מדמי העזיבה. הקיבוץ ממשיך וטוען בכתב תביעתו, שהנתבע לא משלם עבור ההרשאה ועבור השירותים, וכי מערכת היחסים בינו לבין שאר חברי הקיבוץ, אינה מן המשופרות ועל רקע זה החליט הקיבוץ להפסיק את ההרשאה למגורים של הנתבע בתחומי הקיבוץ. כן טוען הקיבוץ, כי ממועד ביטול ההרשאה, על הנתבע לפנות את הדירה המוחזקת על ידו ולשלם לקיבוץ את מלוא חובו בגין אי תשלום דמי הרשאה ו/או שירותים, מיום הפסקת חברותו ועד ליום הגשת התובענה, חוב שעומד ליום הגשת התביעה, על סך 80,000 ₪, בהתאם לכרטסת הנהלת חשבונות בקיבוץ. כתב ההגנה: הנתבע, בכתב הגנתו, ציין שהוא חבר בקיבוץ אפק משנת 1980, במהלך שנות חברותו קיבל על עצמו תפקידים ציבוריים וחברתיים והתנדב רבות לשירות הקיבוץ. הנתבע מציין, כי בשנת 1987 אשתו לשעבר חלתה. כן מציין הנתבע, כי הקיבוץ התעלל במשפחה, לא העביר כספים למחיה וזאת בתקופת שהותו, יחד עם אשתו לשעבר, בבית החולים. הנתבע ממשיך ומציין, כי בשנת 1994 לקה בליבו, עבר ניתוח לב פתוח ובתום החלמתו, החל לעבוד כרכז בנייה של הקיבוץ ונשלח ללימודי המשך בטכניון, בתחום הנדסת הבנייה. הנתבע מציין, כי בתום הלימודים ולפני מבחני ההסמכה, דרש ממנו הקיבוץ לחזור ובכך נמנע ממנו לקבל את ההסמכה הדרושה. למן חזרתו אל הקיבוץ, ממשיך ומציין הנתבע, שהקיבוץ הציע לו עבודות שוליות ומשפילות והוא הסכים, בלית ברירה. הנתבע מציין, כי משנת 1990 ועד שנת 2000, התעלל הקיבוץ בו ובמשפחתו. אשתו לשעבר של הנתבע הגישה תלונה נגד הקיבוץ בשנת 1998, לאחריה, כך טוען הנתבע, הגביר הקיבוץ את לחצו על המשפחה, ביטל את כרטיסי האשראי, ביטל הקצבות ילדים והדבר הביא למתיחות רבה בין הנתבע לבת זוגו ולבסוף, התגרשו בשנת 2001. במסגרת כתב ההגנה, הנתבע מתעלם מהמכתב מיום 1/6/01, וישר מתייחס לדרישת הקיבוץ לתשלום שכר דירה ודמי אחזקה שבאו כביכול על ידי הקיבוץ, עקב הודעתו על הפסקת החברות. הנתבע טוען, בסעיף 19 לכתב ההגנה, שהוא הודיע למזכירות הקיבוץ שמעולם לא הפסיק את חברותו בקיבוץ, החל הקיבוץ לשלוח דרישות תשלום וחיובים כתושב הקיבוץ, למרות שהוא הודיע לקיבוץ שהוא ממשיך להיות חבר קיבוץ. הנתבע מציין בסעיף 21, שנוצרה מעין הסכמה בינו לבין מזכירות הקיבוץ, ששאלת חברותו בקיבוץ נשארת בצד והוא ישלם לקיבוץ, על פי יכולתו והבנתו. הנתבע, בכתב הגנתו וביחס לאותו מכתב מיום 1/6/01, שנודע לו עליו במסגרת המרצת פתיחה 118/05, טען ביחס למכתב זה , שמדובר במכתב מזויף ומעולם לא מסר מכתב כזה לקיבוץ או לגורם אחר, בדבר הפסקת חברותו בקיבוץ וכי החתימה המתנוססת על גבי המסמך, אינה חתימתו כלל ועיקר. כתב התשובה: ביום 13/11/06 ועל רקע הגשת כתב ההגנה, הגיש הקיבוץ כתב תשובה. בכתב התשובה, תיקן הקיבוץ את הוראת הסעיף הרלבנטית, שעל יסודה הפסיק הנתבע את חברותו בקיבוץ וסמך את ידו על הוראת סעיף 35 (ג) לתקנון הקיבוץ ולא על סעיף 35 (ב), שצוין בכתב התביעה. במסגרת כתב תשובה זה, פירט הקיבוץ את הנסיבות סביב הפסקת חברות הנתבע בקיבוץ. ההליכים בין הצדדים: על רקע המחלוקת בין הצדדים, סביב חברות הנתבע בקיבוץ, עתר הנתבע לבית המשפט בקריות בתובענה, בה הוא עתר מבית המשפט, להצהיר עליו כחבר קיבוץ ולהושיט לו סעדים זמניים. התובענה הועברה לבית המשפט המחוזי בחיפה, מחוסר סמכות וקיבלה מספר המרצת פתיחה 118/05. הנתבע עתר לסעד עיקרי, בדמות הצהרה שהוא חבר קיבוץ, ובסעד זמני, להורות לקיבוץ לספק לו את צרכי המינימום, כחבר קיבוץ, עד להחלטה בתובענה העיקרית. בית המשפט המחוזי דן בסעד הזמני והדיון התקיים בפני כב' השופט יצחק עמית. בית המשפט, לאחר ששמע את הצדדים לעניין הסעד הזמני, ציין בעמ' 19 לפרו' הדיון - ת/3: "העילה הלכאורית של המבקש נתונה בשלב זה בספק. השיהוי בעוכריו. מאזן הנוחיות נוטה לטובתו, והסעד הנדרש הוא סעד חריג ואינו מקובל". בית המשפט, בסופו של יום, הורה לקיבוץ לשלם למבקש סך של 2,500 ₪ לחודש, החל מחודש 5/05 וקבע את התיק לשמיעה בפניו. שאלת חברות הנתבע בקיבוץ, שהיא השאלה העיקרית שבמחלוקת בין הצדדים, לא התבררה עד תום. הנתבע לא קיים חלק מהחלטות בית המשפט, במסגרת בית המשפט המחוזי, ובסופו של יום, התובענה נמחקה. מחיקת התובענה הביאה לכך, שההליך העיקרי והמרכזי שנקט בו הנתבע, הופסק ביום 16/3/06, עקב מחיקתו. הנתבע לא חידש את ההליכים בבית המשפט המחוזי ומשכך, לא נתקבלה הכרעה משפטית בין הצדדים בשאלת חברות הנתבע בקיבוץ. לאחר מחיקת התובענה בבית המשפט המחוזי, נולדה התובענה שבפני, ובה עתר הקיבוץ לפנות ולסלק את ידו של הנתבע וכן תובענה כספית, כשדרך אגב, ייאלץ בית המשפט כאן, לדון בשאלת חברות הנתבע בקיבוץ. התנהלות הנתבע בתיק מעוררת תהיות. לאחר הגשת התובענה כאן, התעורר אצל הנתבע צורך לחדש את התובענה בבית המשפט המחוזי, בקשה מסוג זה נדחתה על ידי כב' השופט יצחק דר, בהחלטה מיום 27/8/06. כב' השופט דר, בהחלטתו ציין, בסוף ההחלטה: "הרושם המתעורר הוא, שהמבקש זנח את הבקשה, ועניינו בה נעור עתה , בתגובה להליך שנקט המשיב בבית המשפט השלום בקריות. בנסיבות אלה, איני רואה מקום להיעתר לבקשה ואני דוחה אותה". ההחלטה צורפה לבקשה מיום 17/10/06, המתויקת בתיק. לאחר החלטה זו, הגיש הנתבע בקשה למתן סעד זמני, במסגרת ההליך כאן, ולהורות לקיבוץ, במסגרת הליך הפינוי, לשלם לו דמי מחיה, וזאת בעקבות ביטול התובענה וההליך הזמני, בבית המשפט המחוזי. הבקשה הוגשה בתקופת מלחמת לבנון השנייה, נדונה על ידי כב' השופט א. אליקים, אשר דחה את הבקשה והורה לנתבע להגיש אותה, לבית משפט השלום בקריות. הבקשה לא חודשה על ידי הנתבע. ביום 4/1/07 הגיש הנתבע בקשה להקפאת התובענה שמתנהלת בקריות (בש"א 142/07). במסגרת הבקשה, ציין הנתבע, שבמקביל להגשת הבקשה, מוגשת תובענה בדרך המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, בו יתבקש בית המשפט המחוזי להכריז על הנתבע כחבר קיבוץ וכן, תובענה כספית נגד הקיבוץ בסך 25,000,000 ₪. על יסוד אלו, דרש הנתבע להפסיק את ההליך בתביעת הפינוי נגדו, עד להכרעה בבית המשפט המחוזי. בית המשפט, מפי כב' ס. הנשיא, השופטת בית-נר (כתוארה אז) העבירה את הבקשה לתגובת הקיבוץ וציינה שהיא תדון בבקשה במסגרת קדם המשפט, הקבוע ביום 25/1/07. במסגרת קדם המשפט, שהתקיים במעמד הצדדים ביום 25/1/07, דחתה כב' השופטת בית-נר את הבקשה להקפאה או מחיקת ההליך שמתנהל בבית המשפט בקריות וציינה, שאפילו התובענה שציין הנתבע שהוא עתיד להגישה, טרם הוגשה לבית המשפט המחוזי. בנוסף, גם אם היה עומד ותלוי הליך בבית המשפט המחוזי, אין מקום לעכב את ההליכים בתיק זה וכי מדובר בתביעה בעניין פינוי וסילוק יד ותביעה כספית, שנמצאים בסמכותו של בית משפט זה. באותה עת, הורתה על הגשת תצהירים של שני הצדדים, התובע תוך 60 יום והנתבע תוך 60 יום לאחריו. הנתבע, שלא היה מרוצה מהחלטת כב' השופטת בית-נר וכבר ביום 31/1/07, במסגרת בש"א 393/07, הגיש בקשה לפסילת כב' השופטת בית-נר, בעקבות החלטתה, שלא לעכב את ההליכים בתיק שמתנהל בבית המשפט בקריות. בבקשתו מפרט הנתבע את ההליכים שננקטו ומציין, שהוא חושש עקב אותן החלטות דיוניות שנתקבלו, וכי כב' השופטת בית-נר נוקטת, לשיטתו, עמדה חד צדדית וחוסר סובלנות כלפיו. הבקשה נדחתה ללא צורך בתגובה, בשל העובדה כי אין בה כל עילה לפסילת שופט. ביום 4/2/07 הוגשה בקשה נוספת לפסילת כב' השופטת בית-נר. גם בקשה זו נדחתה. בין לבין, הודיע הנתבע שהוא הגיש את התובענה לבית המשפט המחוזי וממתינים למתן החלטה בבקשה לפטור מאגרה. על יסוד הודעה זו שהוגשה ביום 16/5/07, קבעה כב' השופטת בית-נר, בהחלטה מיום 17/5/07, שניתנת אורכה להגשת התצהירים על ידי הקיבוץ, תוך 30 יום מיום מתן החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה למתן פטור מאגרה. מתברר, שאכן הנתבע הגיש לבית המשפט המחוזי תובענה נוספת, שקיבלה מספר ת.א. 137/07, אך הנתבע ובטרם ניתנה החלטה בבקשה לפטור מאגרה, הגיש הודעה לבית המשפט המחוזי, לפיה מבקש להקפיא את ההליך המשפטי, עד להגשת עתירה לבית המשפט העליון. בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופטת דיאנה סלע, הורתה על עיכוב הדיון בבקשה לפטור מאגרה, והיא תחודש לאחר שהתובע, קרי הנתבע בענייננו, יגיש הודעה לבית המשפט. ביום 7/6/07 ניתנה החלטה על ידי כב' השופט עודד גרשון, לפיה לא רק הבקשה לפטור מאגרה מוקפאת, אלא כל ההליכים בתיק מוקפאים והם יתחדשו לאחר שהמבקש, קרי הנתבע כאן, יבקש לחדשם ולאחר שנושא האגרה יוסדר. על הליכים אלו, למד בית המשפט, מהבקשה להארכת מועד להגשת תצהירים מטעם הקיבוץ, שהוגשה לתיק בית המשפט, ביום 16/7/07. בשלב זה, שינה הנתבע את דרכו בתיק המחודש (137/07) המתנהל בבית המשפט המחוזי. או אז, הודיע הנתבע שהוא למעשה פסול דין וכי ההליכים המתנהלים בעניינו, הם בלתי חוקיים. על רקע הודעה זו, שהוגשה לבית המשפט המחוזי, החליטה כב' השופטת דיאנה סלע, שהיא מוחקת את התובענה שהגיש הנתבע, במסגרת תיק 137/07. החלטה זו של כב' השופטת דיאנה סלע, צורפה על ידי הנתבע עצמו, בהודעה שהגיש לבית המשפט ביום 20/12/07, בה ביקש גם, למחוק את התובענה שבפני וזאת בשל העובדה, כי בית המשפט יצטרך לפסוק בשאלת החברות של הנתבע בקיבוץ, דרך אגב. בית המשפט, ולאחר שקיבל את עמדת התובע בתיק זה, דחה את הבקשה למחיקה מחוסר מעש, הורה לקיבוץ להגיש את תצהיריו, עד יום 30/3/08. בעקבות החלטה זו, שוב, חזר הנתבע והגיש פעם נוספת, בקשה לפסילה של כב' השופטת בית-נר. בין היתר טען, שהוא פסול דין וחסוי. כב' השופטת בית-נר, בהחלטה מיום 8/4/08, דרשה מהנתבע אסמכתא להיותו פסול דין או חסוי ושוב דחתה את הבקשה לפסילתה. הנתבע לא נואש מבקשות הפסילה, והגיש ביום 6/4/08 בקשה נוספת לפסילת כב' השופטת בית-נר, הפעם הנתבע נקט בלשון משתלחת, לשון שאינה מקובלת, אין זה ראוי לאזכר את המלים שבהן נקט הנתבע, אבל ניתן לציין שמדובר בבקשה לא שגרתית, בה הנתבע פוגע בלשון שאינה ראויה, בבית המשפט. הנתבע, ככל הנראה הזדקק לניסוח כזה, על מנת להביא את בית המשפט לפסול את עצמו, אך כב' השופטת בית-נר, התעלמה מהלשון הבוטה של הבקשה ודחתה את הבקשה. הקיבוץ הגיש את תצהירי עדות ראשית שלו לתיק בית המשפט. הנתבע לא טרח לעשות כן. ביום 5/3/09 התקיים קדם משפט בפני. הקיבוץ ביקש לקבוע את התיק להוכחות. הנתבע חזר בפני על טענתו שהוא חסוי. קבעתי את התיק לשמיעה בפני, למרות המחדלים של הנתבע באי הגשת תצהירים ולמרות קיומה של בקשה מפורטת למנוע מהנתבע, בהתאם לתקנה 168, הגשת תצהירים מטעמו, הארכתי את המועד והוריתי לנתבע להגיש את תצהיריו עד יום 1/5/09. באותה עת, ומשהנתבע לא היה מיוצג, המלצתי לנתבע לפנות ללשכה לסיוע משפטי, על מנת לקבל ייצוג במסגרת תיק זה וכי עליו לדאוג לייצוג עד לאותה ישיבה. במסגרת החלטתי, שניתנה בתום הדיון, וביחס לטענתו של הנתבע, שהוא חסוי, ציינתי שאין שום בסיס במסמכים המצורפים על ידו, לטענה זו. יחד עם זאת, אפשרתי לנתבע להציג בפני מסמכים המלמדים שהוא חסוי וזאת תוך 60 יום. עוד קבעתי, שבמידה והנתבע לא יציג מסמכים המאשרים את דבר היותו חסוי, לא תישמע מפיו טענה שהוא חסוי. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ובישיבה מיום 26/10/09 דאג לייצוג, אם כי ב"דקה ה- 90". בתום שמיעת הראיות, לא היה מוכן ב"כ הנתבע לסיכומים בע"פ ולבקשתו, דחיתי את מועד הסיכומים בע"פ ליום 12/11/09 ובשל שביתת הקלדניות נדחה המועד ליום 16/12/09. בפתח הדיון, התברר שהנתבע פיטר את בא כוחו ולאחר שהסתיים הליך ההוכחות, בנוסף, דחיתי את הבקשות שהוגשו לפני הישיבה, שעניינן, גילוי מסמכים נוספים. בקשת עו"ד וייס נדחתה על ידי, הוריתי לו לסכם ואף הנתבע, לאחר הסבריו של בית המשפט, גם ויתר על סיכומים מצידו ובמסגרת אותה ישיבה הצהיר לפרוטוקול שהוא "מוותר על סיכומים מטעמי ומסתפק בסיכומים של עו"ד וייס". בתום ישיבת הסיכומים בע"פ, הוגשה בקשה לפסול אותי מלשבת בדין, בקשה שנדחתה על ידי, ביום 13/1/2010. הנתבע לא הרפה, הגיש הודעה מטעמו ביום 10/1/2010 וביום 11/1/2010, הגיש הודעה נוספת. דיון והכרעה: לפני שאדון בטענות שהובאו על ידי הצדדים, בדעתי תחילה לסלק את טענות המקדמיות שהעלה ב"כ הנתבע בסיכומיו: הראשונה, שהתובע לא הציג כל מסמך המלמד שהקיבוץ הוא חוכר ו/או מחזיק ולכן הטענה בדבר זכותו לדרוש סילוק יד, נותרה כטענה בעלמא ועל כן יש לדחות את התובענה (אני מפנה לדבריו של ב"כ הנתבע, עמ' 31 לפרו' מיום 16/12/09, שורות 5-20). השנייה, הקיבוץ בתביעתו מייחס את פקיעת החברות לסעיף 35(ב) ואין במקרנו פקיעת חברות. שתי הטענות דינן להידחות ואלה נימוקיי: (א) לעניין הוכחת החכירה או הזכות במקרקעין: (1) בכתב ההגנה, לא חלק הנתבע, כלל ועיקר, על סעיף 2 לכתב התביעה. הנתבע לא חלק על כך שהקיבוץ הוא החוכר והמחזיק כדין במקרקעי הקיבוץ. (2) הנתבע אף לא טען זאת במסגרת התצהיר מטעמו. (3) על פי נספח "ב" לכתב התביעה, חלק מהתקנון שהנתבע לא חלק עליו צויין בסעיף 68 לתקנון: "נכסים שנמסרו על ידי הקיבוץ לשימושו של החבר,ממשיך הקיבוץ להיות בעליהם מבחינת זכות הקנין בהם,ולחבר נתונה רק זכות השימוש בהם,............;ובכל עת שנפסק השימוש בנכסים אלה על ידי החבר מסיבה כלשהיא חוזרת החזקה בהם מאליה לקיבוץ". למעשה' התקנון הוא חוזה בין הקיבוץ לחבריו. בסעיף 68 לתקנון, מודה הנתבע, הלכה למעשה, שכל הרכוש הוא בבעלות הקיבוץ, הקרקעות, הבתים וכל הבנוי הינו בבעלות הקיבוץ. המדובר בקביעה המחייבת את שני הצדדים, הודאת הנתבע וכל חבר קיבוץ בעת הצטרפותו שהמקרקעין בבעלות הקיבוץ מקפלת לתוכה את ההודאה המפורשת שהקיבוץ הוא בעל זכות בדין כנכסים אלו, ומסירת החזקה לידי חברי הקיבוץ מקפלת בתוכה הודאה מפורשת מטעם חברי הקיבוץ בדבר זכות החזקה שכדין של הקיבוץ וכי במישור היחסים בין הקיבוץ לחבר מטעמו, הקיבוץ אינו נדרש להוכיח בעלות, חכירה ו/או זכות כזו. (4) העלאת טענה מסוג זה, מהווה חוסר תום לב. הנתבע מחזיק מכוח הרשות שניתנה על יד הקיבוץ מאז הצטרפותו לחיק המשפחה הקיבוצי, לאחריה מנוע הוא לטעון בעניין בעלות הקיבוץ וזכות הקיבוץ. אחרת הנתבע יראה כמחזיק שלא כדין בקרקע מאחר ולשיטתו הקיבוץ מחזיק שלא כדין. (5) לאור סעיף 68 לתקנון, נראה לי נטל הבאת הראיות, בעניין אם הקיבוץ חוכר או הזכאי להחזיק במקרקעין, עובר אל שכמי הנתבע להוכיח לשמרות הנטען בתקנון, הדירה שבה הוא מחזיק והקרקע שהקיבוץ דורש ממנו לפנות אינה בבעלות הקיבוץ, הנתבע כשל מלהביא כל ראיה בנדון. (ב) לעניין של פקיעת החברות מכוח סעיף 35(ב): במסגרת כתב התשובה שהוגש תיקן הקיבוץ את הטעות שנפלה וציין מפורשות שהוא נמסך על הוראת סעיף 35(ג) להוראות התקנון, ודי בכך כדי לתקן את הפגם שנפל. מה עוד אין צורך לאזכר בכתב את התצביעה את הוראת התקנון די לציין את העובדות שמביאות להפסקת חברות הנתבע כחבר קיבוץ. על מעמדו של הנתבע כחבר קיבוץ: חבר או לא חבר? בין הקיבוץ לנתבע התגלעו סכסוכים בדבר תגמולי המוסד לביטוח לאומי ( ראה סעיף 6 לת/2 וסעיפים 2 ו-3 לנ/1), בעקבות סכסוך זה החלו היחסים בין הקיבוץ לנתבע להידרדר והגיעו עד למחלוקת בשאלת חברות הנתבע בקיבוץ. מטעם הקיבוץ העידו גב' נורית ברקאי וגב' מריפי שלוסברג ומטעם הנתבע העיד הנתבע עצמו.בין הצדדים נטושה מחלוקת אם התובע הפסיק את חברותו בקיבוץ. גב' נורית ברקאי ציינה בתצהירה שהנתבע הודיע לקיבוץ על הפסקת חברות כבר ביום 1/6/01, מידע זה הוא מתיק הנתבע. העדה אישרה כי נכנסה לתפקידה בין השנים 2004 עד 2007 (ראה סעיף 1 לתצהירה). העדה חזרה והדגישה בחקירתה בפני: " לגבי התקופה שלא הייתי המנהלת המידע נודע לי מהמסמכים שיש בתיק". (פרוטוקול 26/10/09 עמוד 4 שורה 18). העדה, גב' ריפי שלוסברג, הייתה מנהלת קהילה בקיבוץ אפק בין השנים 200 עד 2004. העדה מאשרת את קבלת הודעת הנתבע על הפסק החברות מכתב מיום 1/6/01 נספח "א" לת/2. העדה כך השיבה בחקירתה הבנגדית: "ש. מתי פעם ראשונה ראית את ההודעההזו? ת. כזה הונח על שולחני. ש. מה מופיע בתחתית ההודעה,ליד הכיתוב של שמו? ת. לא זוכרת". (עמ' 9 ו-10 לפרוטוקול הדיון, שורות 30-31, 1 ו-2, בהתאמה). ובהמשך: "ש. איך הגיע אליך המכתב? ת. הוא היה על השולחן שלי." (שורות 15 ו-16 עמ' 12). העדה המשיכה וציינה: "ש. אז איך הגיע אל שולחנך המכתב מ 1/6 כשהחדר נעול? ת. יכול להיות שהמזכירה הניחה אותו על השולחן שלי. היא שמה את הדואר על השולחן שלי". (שורות 23 ו-24 עמ' 12). בעניין המכתב הפסקת החברות העידה העדה בהליך הזמני בתיק ה.פ. 118/05( מוצג ת/3).במסגרת עדותה שם ציינה העדה: "ש. ממי קיבלת את המכתב מיום 1/6/02? ת. זה הגיע בדואר,היתה לי מזכירה,זה הונח על שולחני.איני זוכרת אם היא קיבלה ביד ממנו או איך,זה הגיע לשולחני,זה היה מקופל ל-4.בדואר פנימי אולי זה הגיע. אולי הוא שם בשולחן של המזכירה. ש. לאחר שקיבלת את המכתב בדרך עלומה, הודעת לו? ת. חיכיתי ליום שני שניפגש. זה היה באמצע, לא זוכרת תאריכים, הודעתי לו שקיבלתי את המכתב וגם הודעתי לועד ההנהלה, כמו שצריך להודיע לפי תקנון. ש. יום 4/6/הוא יום המכתב? ת. קבענו מראש להיפגש ביום 4/6/ וביום 1/6הוא כתב את הכתב.קבענו צעדים של התקדמות כדי לסגור מה שמשפחה סחבה עם הקבוץ מהעבר. מראש נקבע להיפגש להמשך שיחות, ואז ב- 1/6 הגיע המכתב. ש. הודעת לו טלפונית "קבלתי את מכתבך". זה היה לפני 4/6? ת. נכון. ברגע שקיבלתי אותו". (עמ' 8 שורות 20 עד 32 לת/3). בעניין המכתב מיום 3/6/01, נספח "כ" לתצהיר הנתבע, הכחישה העדה שקיבלה מכתב זה כלל ועיקר. זאת אני למד מעדותה בפני ומת/3. אין מחלוקת בין הצדדים, שמכתבו של עו"ד גבע בשם הנתבע, מיום 20/9/01 (נספח "ג" לת/2). במכתב זה פונה הנתבע לקיבוץ ומציין שהמכתב בעניין הפסקת החברות נשלח מהלחץ הנפשי המתמשך, אליו נכנס עקב לחץ מצד הקיבוץ, ואי לכך, הודיע הנתבע על הפסקת החברות בקיבוץ. עוד ציין עו"ד גלבוע במכתבו, כי צעד זה הינו צעד מחאה על דרך טיפול הקיבוץ בעניינים והלחץ וההשפעה הבלתי הוגנת שהופעלו עליו, ועקב כך מודיע הנתבע, באמצעות בא כוחו על ביטול מתכב הפסקת החברו. על קבלת מכתב עו"ד גבע אין מחלוקת. עוד אין מחלוקת בין הצדדים, שמכתב זה נשלח על ידיו כשייצג את הנתבע והמכתב נשלח בשמו של הנתבע. הנתבע, ביחס למכתב מיום 1/6/01, טען בכתב הגנתו, כי המכתב לא נשלח על ידו ומדובר בזיוף (סעיף 27 לכתב ההגנה). על מכתב זה נחקר בהליך הקודם, בתיק המרצה 118/05. לגבי משלוח מכתב זה, העיד הנתבע בהליך הקודם, שמעולם לא הגיש מכתב להפסקת חברות בקיבוץ (עמ' 7, שורה 3 למוצג ת/3). בפני, לא נחקר העד ישירות לגבי מכתב זה, הוא נחקר לגבי מסמכים ששלח ואשר צורפו על ידו לבקשה למתן פטור מתשלום אגרה בבית המשפט המחוזי והם מכתבים שנשלחו לגברת שפר, מכתבים שהנתבע בעצמו צירף להליך בבית המשפט המחוזי. לגבי החתימה, גרסתו היתה, שהוא לא זוכר מכתבים אלה וכי החתימה אינה חתימתו (עמ' 16, שורות 9-12). כך היה גם לגבי מכתבים שנשלחו לגזבר הקיבוץ, גם שם הנתבע התכחש לחתימתו (עמ' 16 שורות (13-14). הנתבע, למרות אסופת המסמכים שיש בידיו ושצורפה להליכים קודמים, בחר בפני, שלא להציג את ההתכתבות שלו עם הקיבוץ לתקופה הרלבנטית, מהטעמים השמורים עמו. על מהימנות העדים: סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"ה-1971, קובע לאמור "ערכה של עדות בע"פ ומהימנותם של עדים היא עניין של ביהמ"ש להחליט בו עפ"י התנהגותם של העדים, נסיבות העניין, ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". ודוק, מהימנותו של עד נקבעת, בדרך כלל, בעזרת אחד או יותר מארבעה המבחנים הבסיסים הבאים: מבחן ההתרשמות, מבחן ההשוואה החיצונית, מבחן ההשוואה הפנימית, ומבחן האישיות (ראה ספרו של קדמי "על הראיות" חלק שלישי, עמ' 1599). בהקשר זה, סעיף 57 לפקודת הראיות מורה, כי אין בקיומן של סתירות, הן פנימיות והן חיצוניות, כדי לאיין את דברי העדים הנוגעים בדבר; לעניין השימוש במבחן ההשוואה החיצונית לצורך קביעת מהימנות עדים, יפים דברי בית המשפט העליון בע"פ 759/90 שמואל ברזל נץ מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 550:   "ולא בהתרשמות בלבד עסקינן, אלא במהות העדות של העדה, אשר נשקלה בזהירות ובקפדנות בין בהיותה עומדת בפני עצמה והן בשיזורה ובהשתלבותה במכלול העדויות והמסמכים. הערכת בית המשפט את העדות התגבשה מן 'השלם'." (ההדגשה שלי - א.כ.)   וכך גם נקבע בע"פ 567/80 הרצל אביטן נ. מדינת ישראל, פ"ד לו (1) 680:   "השאלה, שיש לשאול ולהציג בתום המשפט, היא, אם עדותו של עד פלוני היא מהימנה, ואת מסקנתו הכוללת בעניין זה רשאי בית המשפט לשאוב גם מעדויות אחרות, לרבות עדויות הסיוע, התומכות במסקנה זו, כך גם נהג בית-משפט זה מימים ימימה: ראה, בין השאר, ע"פ 11 58[3]. בעמ' 1944שמר בן אור הביא לפנינו." לאחר ששקלתי את עדויות הצדדים, בפרט בשני נושאים מהותיים, לצרכי ההכרעה בתיק כאן: מכתב הפסקת החברות ומכתב נוסף, שהנתבע טוען ששלח ביום 3/6/01, הגעתי לכלל מסקנה, כי עדיפה בעיני גרסת עדי התביעה, באשר לקבלת מכתב הפסקת החברות, ובאשר לאי משלוח ואי קבלת המכתב מיום 3/6/01. ברמת העיקרון, כל עדות, ובפרט כאשר מתייחסת לאירועים שהתרחשו לפני שנים מספר, ניתן למצוא הבדלים ואי דיוקים, אך בעדות עדי התביעה לא נמצאה כל סתירה מהותית, עדותם הייתה סבירה, מהימנה ונסמכת על מסמכים הקיימים בתיקו של הנתבע במזכירות הקיבוץ. בנוסף, גב' ריפי שלוסברג, הותירה עלי רושם מהימן ביותר, עדותה הייתה עקבית, הן בהליך שבפני והן בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי (ת/3). עדותה, יש לציין, משתלבת היטב עם המסמכים הקיימים ושהוצגו על ידי שני הצדדים. לעומתה, הנתבע הותיר עלי רושם שלילי, גרסתו אינה משתלבת עם המסמכים שנשלחו בשמו, על ידי באי כוחו הקודמים, גרסתו לא נראית בעיני סבירה, משנה את קווי הגנתו מעת לעת, לפי הצורך. מדובר בנתבע אשר לא היה מרוצה מקו ההגנה שנקט בו בא כוחו הקודם, עו"ד גבע, פיטר את עו"ד גבע, הגיש נגדו תלונות למוסדות הלשכה, שינה את קו ההגנה שלו, מקו של ביטול הודעת הפסקת החברות לקו של זיוף ואי משלוח המסמך. העדות נראתה מנותקת, כך בעיני, ממכלול העובדות, העדויות והמסמכים שהובאו בפני ועל כן, בסופו של יום, גרסת הנתבע הותירה עלי רושם שלילי. מכתב הפסקת החברות: במכלול העובדות, המסמכים וטענות הצדדים, אני קובע כי הנתבע הודיע לקיבוץ על הפסקת חברותו בקיבוץ אפק, החל מיום 1/6/01. מסקנה זו מתבססת על מספר נימוקים ואלו הם: 1. כאמור לעיל, העדפתי את גרסת עדי התביעה ביחס להודעת הנתבע על הפסקת חברותו, בהתאם למכתבו מיום 1/6/01, גרסה שהייתה מהימנה עלי, ומאידך, קבעתי שגרסתו של הנתבע בעניין זה, לא מהימנה בעיני. 2. הנתבע התכחש לקיומו של המכתב. הכחשה זו וכפי שפירטתי לעיל, הטילה ספק באמינות הנתבע עצמו, שעה שבא כוחו הקודם, עו"ד אורי גלבוע, הודיע לקיבוץ ההפך הגמור מהכחשת הנתבע עצמו. עו"ד גלבוע שלח מכתב ביום 20/9/01, בחלוף כשלושה וחצי חודשים מיום המכתב של הפסקת החברות ובו מפרט את הנסיבות בהן הנתבע הודיע על הפסקת החברות. עו"ד גלבוע ציין שהנתבע היה נתון בלחץ נפשי מתמשך ועל רקע מצבו הנפשי, הודיע על הפסקת החברות. עוד הסביר עו"ד גלבוע, כי צעד זה בא כמחאה על דרך טיפול הקיבוץ בעניין משפחתו ומלחץ והשפעה בלתי הוגנת שהופעלו עליו, ובאותה נשימה, מבטל עו"ד גלבוע את המכתב מיום 1/6/01. מכתב זה צורף כנספח ג' לת/2. הודעת עו"ד גלבוע היא למעשה הודאת בעל דין, כי מכתב זה הוצא בשמו של הנתבע והפרטים שנמסרו ואשר מהווים את הבסיס העובדתי לנטען במכתב, הובאו, כך אני מניח, מפיו של הנתבע עצמו ועל כן, יש בהם לסתור לחלוטין את גרסת הנתבע, לפיה המכתב זויף והוא לא נשלח על ידו. מדובר במכתב שנשלח סמוך מאוד להודעת הפסקת החברות ונשלח לאחר קבלת ייעוץ משפטי. הגרסה המאוחרת היא גרסה, ככל הנראה, שנולדה לאחר מכן ולאחר שהנתבע ביקש לשנות את קו ההגנה שלו. 3. הנתבע ניסה להסביר בתצהירו את מכתבו של עו"ד גלבוע, בכך שמדובר בקו הגנה של עו"ד גלבוע, איתו לא הסכים ולא התייעץ איתו וכתוצאה מכך, פיטר אותו והגיש נגדו תלונה ללשכת עורכי הדין. את עותק התלונה, בחר הנתבע לא להציג, אלא רק מכתב שסומן "ל" לתצהירו, בו הוא מפרט את העובדה שהוגשה תלונה, אך לא מהות התלונה, אם היא באה על יסוד אותו מכתב שנשלח בשמו של הנתבע. בנוסף, הנתבע לא טרח לזמן את עו"ד גלבוע למתן עדות מטעמו, שיסביר את פשר המכתב ואם המכתב נכתב על דעתו ואי זימונו של עו"ד גלבוע, יש לזקוף לחובת הנתבע. 4. הנתבע אף לא טרח לזמן את אשתו לשעבר, שניהלה את המאבק יחד איתו ואשר, בתקופת הודעת החברות ולאחריה, היא נשארה כחברת קיבוץ יחד עם ילדיה ואילו הנתבע הפסיק את החברות. הנתבע יכול היה לזמן אותה למתן עדות על מנת להסביר את המחלוקת שהייתה יחד עם הקיבוץ, אם מכתבו של עו"ד גלבוע נשלח בשם המשפחה או בשמו בלבד, שכן גם עו"ד גלבוע טיפל בעניינה של גרושתו של הנתבע. טיעוניו של הנתבע בעניין ההתנכלות של הקיבוץ ולעניין הרדיפה של הקיבוץ, מתברר שאינה נכונה כלל ועיקר, ולראיה, שלמרות שהסכסוך התחיל עם משפחת גיתאי, לרבות גרושתו של הנתבע, הסכסוך עם גרושתו הסתיים, היא נותרה חברת קיבוץ יחד עם ילדיהם המשותפים ואילו הוא, בעקבות הפסקת החברות, לא נותר חבר קיבוץ. אילו גרסתו של הנתבע, שהייתה רדיפה, להוציא את כל המשפחה מהקיבוץ ולהיפטר מכל המשפחה, כטענתו, הדבר היה מביא גם להוצאת גרושתו מהקיבוץ, דבר שלא התרחש בפועל. 5. עדויות התביעה, נמצא להן תיעוד, בדמות מסמכים מתיקו של הנתבע, שנערכו בסמוך למועד קבלת המכתב. בעניין זה, אני מפנה לנספח ב' ל-ת/2, מסמך שנערך על ידי גב' ריפי, בו היא מתארת את קבלת המכתב, מתארת את העובדה שהיה קבוע מפגש בנושא מכתב על הפסקת החברות ומשפחתו של הנתבע לא הגיעה. 6. הנתבע הודה, באופן חלקי, בכתב הגנתו, שחברותו הופסקה והוא נדרש, כתושב ולא כחבר, לשלם חיובים כתושב הקיבוץ ובסעיף 21 לכתב ההגנה, מציין שנוצרה הסכמה בינו לבין מזכירת הקיבוץ, שהוא משלם לקיבוץ על פי יכולתו והבנתו. הדבר מהוה ראשית ראיה לטענת הקיבוץ, שהקיבוץ נהג בכפפות של משי עם הנתבע, בשל אופי הקיבוץ ובשל הסולידריות המאפיינת את הקיבוץ, ולא טרחו לנקוט ישירות בהליכים, על מנת לפנות את הנתבע, אלא נמנעו תקופה מלדרוש את פינויו כדי להגיע עם הנתבע להסדר. 7. הנתבע לא הצליח להציג, ולו מכתב אחד, ששלח לגב' שלוסברג, ביחס לחשבוניות שקיבל כתושב הקיבוץ ולא כחבר הקיבוץ ולמעשה, במחדלו זה, השלים הנתבע עם הפסקת חברותו בקיבוץ. 8. הנתבע, לאחר משלוח הודעת הפסקת החברות, נהג על פיו. התנהגות זו מלמדת שהנתבע לא ראה את עצמו לאחר משלוח מכתב הפסקת החברות, כחבר קיבוץ. הנתבע, כהודאתו בת/3, נהג ממש כתושב ולא כחבר הקיבוץ, נהג כתושב שמתגורר בקיבוץ, אך לא פעל כחבר הקיבוץ, אשר נושא בחובות וזכויות ככלל החברים בקיבוץ. הנתבע, בת/3, העיד, שעבד בבית המשפט בתמיכה למחשבים, הכנסתו הייתה בערך 6,000 ₪ בחודש, לאחריה עבד בחברת שחף אבטחה ולאחריה עבד במקומות עבודה שונים, ולא ראה לנכון, כחבר קיבוץ, למסור את הכנסותיו, כמתבקש ממעמדו כחבר קיבוץ, לידי הקיבוץ. בעניין זה אני מפנה לעמ' 6 שורות 11-12 ל-ת/3. האם קיבל זכויות של חבר קיבוץ? גם לכאן התשובה שלילית והנתבע השלים עם העובדה הזו, שהוא לא עומד בחובותיו כחבר קיבוץ ואף לא מקבל זכויות כחבר קיבוץ. באותה תקופה שהנתבע לא טרח למסור הכנסתו לקיבוץ, לא קיבל תקציב מהקיבוץ, כמתבקש ממעמדו כחבר קיבוץ (עמ' 6, שורות 13-14 ל-ת/3). רק בשנת 2005 וכתוצאה מהצו הזמני, חזר לקבל תקציב מהקיבוץ, אך באותן שנים, מ- 2001 ועד 2005, וכל עוד שהייתה הכנסה מעבודתו, לא ראה את עצמו כחבר הקיבוץ, כעולה מהודעתו לקיבוץ. אך משמקור הכנסתו פסק, ונאלץ לתקצוב מחייתו, נאלץ להגיש הליך לבית המשפט, על מנת להכיר בו כחבר קיבוץ ורק אז, עלתה לראשונה הסוגיה של מעמדו כחבר קיבוץ או לא. מכתב מיום 3/6/01: מכתב זה הינו נספח כ' לתצהיר הנתבע. במכלול הראיות שהובאו בפני, ומהנימוקים שהבאתי לעיל, אני קובע כי בעניין זה לא הוכח בפני שהנתבע שלח מכתב זה. אישור הפקס לא הומצא על ידי הנתבע. עובדת קיומו של מכתב זה מוטלת בספק, לא רק על הרקע שבו לא הצליח להוכיח את משלוחו, כפי שנטען על ידו, אלא ובעיקר, משום שהוא לא משתלב, כלל ועיקר, עם מכתבו של עו"ד גלבוע, לא משתלב עם התנהגות הנתבע, לאחר הפסקת החברות. הנימוקים שהעליתי לגבי מכתב החברות, יפים ותקפים גם למכתב זה ובנסיבות העניין, אני קובע כי הנתבע לא הוכיח ששלח מכתב ביום 3/6/01 למזכירות הקיבוץ. על הפסקת חברות - המצב המשפטי: סעיף 35 לתקנון הקיבוץ במקרה דנן מונה את רשימת המקרים בהם "פוקעת" חברות בקיבוץ ואלו הם:  א.    במותו; ב.    בעוקרו את מקום מגוריו הקבוע מתחום היישוב הקיבוצי שלא בהסכמת הקיבוץ; ג.     עם מתן הודעה לקיבוץ בדבר יציאתו מהקיבוץ; ד.    עם הוצאתו מהקיבוץ; ה.    אם הוכרז כפושט רגל; הסעיף אינו מציין באופן מפורש באילו מבין המקרים המפורטים בס"ק (א)-(ה) פוקעת החברות מאליה ובאילו מקרים נדרשים מוסדות האגודה לקיים הליך מסודר כתנאי לפקיעתה של החברות. במקרים: (א).מותו של החבר.(ב). ביקש לעזוב את האגודה.(ג).   אם הוצא מהאגודה, הפקיעה היא מאליה ולא דרוש כל הליך ממוסדות האגודה כלל ועיקר. ראה לענין זה: בג"צ 6627/98 נוימן נגד רשם האגודות השיתופיות כפר אז"ר ואח' פ"ד נ"ד (5) 299 ; בע"א 3581/04 קיבוץ בית ניר ואח' נגד אלה שק, . משכך, ובהתאם לסעיף 35 לתקנון ולאחר שהוכח בפני שהנתבע הודיע על הפסקת חברותו, החברות פוקעת מאליה, מוסדות הקיבוץ לא צריכים לנקוט בכל הליך נוסף ועל כן, הוכח בפני שהנתבע, עם הודעתו ביום 1/6/01, הפסיק להיות חבר בקיבוץ וממועד זה נחשב כתושב, אך לא כחבר קיבוץ. ביטול הודעת הפסקת החברות: כב' השופט יצחק עמית אפשר לנתבע להתמודד עם הפסקת חברותו בקיבוץ, כשמינף את הודעת עו"ד גלבוע, בדבר ביטול הודעת הפסקת החברות וציין בהחלטתו מיום 2/5/05: "מנגד, המבקש טען כי יש לראות את ההודעה על הפסקת חברותו כהודעה שניתנה בעידנא דריתחא, ולהחיל עליו, באנלוגיה ועל דרך של קל וחומר, את ההלכות לגבי עובד שמודיע על התפטרותו בשעת כעס ולחץ. מה עוד, שלהפסקת החברות יש נפקות כספית לא מבוטלת לאור השינויים שעבר הקיבוץ, בתקופה בסמוך לאחר ההודעה, המוכחשת, על הפסקת חברותו בקיבוץ". סוגיה מעניינת כשלעצמה, אך הנתבע פטר אותי מלדון בטענה זו, לאור קו ההגנה שנקט בו, לפיו המכתב זויף, וכי לא מסר את הודעתו בדבר הפסקת החברות לידי הקיבוץ. טענה עובדתית זו נדחתה על ידי, משנדחתה, אין עוד מקום להיזקק לנסיבות משלוח הודעת הפסקת החברות, ואם היא ניתנה בעידנא דריתחא. גרסתו העובדתית שונה לחלוטין ולא יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענת זיוף המכתב. מכאן, אין מקום לדון בטענה זו. סעד סילוק יד ופינוי: קבעתי לעיל, כי הקיבוץ הוא מחזיק כדין במקרקעי הקיבוץ. הנתבע, אינו חבר קיבוץ החל מ- 1/6/01, כפי שקבעתי לעיל. הנתבע, במסגרת כתב הגנתו, טען שהוא חבר קיבוץ ולא טען שהוא מחזיק במקרקעין ו/או בבית שהוא מתגורר בו כעת, מכוח רשות או מכוח זכות אחרת, המוקנית לו על ידי הקיבוץ. ממכלול הנתונים, מתברר שהנתבע לא שילם בגין שהותו בקיבוץ. ההתחשבנות שנעשתה, מניכוי דמי העזיבה, היא למעשה מהוה רשות בתמורה. מעמדו של חבר קיבוץ, הוא מעמדו של בר רשות. מעמדו של הנתבע, הוא מעמד של רשות ומעת הגשת התובענה על ידי הקיבוץ, גילה הקיבוץ את דעתו בצורה מפורשת, שהרשות הסתיימה והוא אינו מוכן עוד להמשך הרשות. בעניין זה אני מפנה למאמרה של נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב' 24. גם המשך המגורים מאז 2001 ועד יום הגשת התובענה, ניתן להבין על רקע ניסיון הקיבוץ להגיע להסדר מוסכם עם הנתבע ומיום שהוגשה התובענה, כאמור, הגשת התובענה מהווה הפסקת הרשות, כשם שהקיבוץ רשאי בכל עת, להודיע על הפסקת הרשות ודרישת סילוקו של הנתבע ממקרקעי הקיבוץ. הדרישה שנשלחה על ידי הקיבוץ והן מהגשת התובענה, ניתן לקבוע בוודאות, שהקיבוץ גילה את דעתו, שהוא אינו מעוניין עוד בהמשך מתן הרשות והרשות, מיום הגשת התובענה, מופסקת. על כן, ולאחר ששקלתי טענות הצדדים, אני מקבל את התובענה של סילוק יד ופינוי הנתבע ממקרקעי הקיבוץ, לאחר שהרשות שניתנה על ידי הקיבוץ בוטלה והנתבע לא הצביע על כל זכות שבדין, להמשיך ולהחזיק במקרקעין. התובענה הכספית: לנתבע ניתנה רשות להתגורר בדירתו ולעשות שימוש בשירותים שהקיבוץ מאפשר לתושבי המקום. לנתבע נשלחו חיובים חודשיים, שהוא לא חלק עליהם. הנתבע לא הציג ולו מסמך אחד, שהוא חולק על הסכומים שננקבו באותם דוחות חודשיים. הקיבוץ זכאי לדמי שכירות או דמי שימוש מוסכמים, או לחילופין, דמי שימוש ראויים מהנתבע, בגין השימוש בדירה ולמשך תקופת השימוש ו/או בגין השירותים שקיבל הנתבע מאת הקיבוץ. הנתבע אף הודה בכתב הגנתו, בצורה חלקית בחוב וציין שהיתה הסכמה, בסעיף 21 לכתב ההגנה, שנושא החברות יישאר בצד והוא ישלם על פי יכולתו והבנתו. הסכומים שצוינו בכרטסת הנהלת החשבונות, כך אני מסיק, היו מקובלים על הנתבע, שכן הנתבע לא חלק על מהות הסכומים ולא טרח להודיע על התנגדותו לסכומים שנדרשו ממנו במשך שנים, אלא הוא העדיף לא לשלם והקיבוץ מצא לנכון לקזז את זכויותיו הכספיות בעקבות עזיבתו את הקיבוץ ולאפשר לו להמשיך ולגור כתושב הקיבוץ. הנתבע ובשל המחלוקת לגבי מעמדו כחבר או לא חבר, לא נקשר חוזה בין הצדדים, הקובע את דמי השכירות המוסכמים בגין השימוש בדירה. משלא חתם הנתבע על חוזה או מסמכים המעגנים את המערכת החוזית בין הצדדים, זכאי הקיבוץ לדמי שכירות ראויים מהנתבע, בגין השימוש בדירה. על התובע, קרי הקיבוץ, הנטל להוכיח את דמי השכירות הראויים ו/או דמי השימוש הראויים. מידי חודש בחודשו, ועל כך אין מחלוקת, חויב הנתבע בתשלום חודשי של 1,200 ₪ בגין דמי שימוש בדירה שהועמדה לרשותו. כמו כן ובהתאם למכתבים שנשלחו לנתבע, לרבות מכתב מיום 17/8/01 וחשבוניות שנשלחו מידי חודש, אני רואה באי התנגדות הנתבע לסכום הנדרש ובשים לב שמדובר בסכום סביר לחלוטין, אני רואה בסך של 1,200 ₪ כדמי שכירות. הן דמי השכירות והן דמי השימוש האחרים, שנתמכו בדף חשבון המבוססים על חיובים שנשלחו לנתבע ולא חלק עליהם, אני מסיק שהם חיובים על דעתו של הנתבע. לחילופין, אראה בדמי השכירות ושאר החיובים כחיובים של שכר ראוי ודמי שירות ראויים עבור השירותים וההרשאה שניתנה לנתבע . הנתבע, בשתיקתו ובאי התנגדותו לסכומים שנדרשו, הסכים לסכום שנשלח אליו. התנגדותו לחוב, נובעת מסוגיה אחרת שהכרעתי בה והיא מעמדו כחבר קיבוץ. הנתבע לא חלק בכתב הגנתו על הסכומים. הנתבע, בכתב הגנתו, לא חלק על זכות הקיבוץ לקבל, במידה ואינו חבר קיבוץ, דמי שימוש ראויים ו/או מוסכמים והחיובים שנשלחו אליו היו מקובלים עליו. מעת שהנתבע המשיך להתגורר כתושב הקיבוץ, הוא קיבל את כל השירותים, הוא קיבל על עצמו גם עלויות בגין אותם שירותים: קו טלפון, כבלים, חשמל, אחזקה, השתתפות עבור בניו השוהים בקיבוץ. עותק כרטסת החשבונות שצורף לת/1 לא נסתר, השירותים הוענקו לתובע,על כך אין מחלוקת, והסכומים סבירים ביותר.על כן, במכלול הנתונים, אני מקבל את התובענה הכספית ומחייב את הנתבע לשלם לקיבוץ, סך של 80,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק, וזאת לאחר קיזוז דמי העזיבה שהגיעו לנתבע, עקב הפסקת חברותו בקיבוץ. לאחר ששקלתי את הבקשה לפצל את הסעדים ובשים לב לתוצאה שהגעתי אליה, ראוי, בנסיבות העניין, לסיים את מערכת היחסים שבין הצדדים בפסק דין זה ולא לגרור את הצדדים להתדיינות נוספת, בגין חוב שהתגבש לאחר הגשת כתב התביעה ובכך אולי להמתיק את התוצאה מבחינתו של הנתבע. התוצאה: אני מורה לנתבע, לפנות ולסלק את ידו מהדירה בה הוא מתגורר בקיבוץ ולהחזירה לידי הקיבוץ, כשהיא ריקה מכל חפץ השייך לו ולסלק ידו מכל מקרקעי הקיבוץ, וזאת תוך 120 יום מהיום. המועד שנקבע לעניין הפינוי, נקבע על ידי בהתחשב בכך שלנתבע אין קורת גג אחרת. תקופה של 4 חודשים היא תקופה סבירה על מנת שהנתבע יוכל להתארגן בהתאם ולמצוא לו, במסגרת הזמן הנ"ל, דירה חלופית מחוץ לקיבוץ. כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לקיבוץ סל של 80,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 1/12/06 ועד התשלום המלא בפועל. אציין עוד, בשולי פסק דיני זה, שקלתי ולאור המחלוקת המהותית שהיתה בין הצדדים, בנושא מעמדו של הנתבע בקיבוץ, ולמרות שהנתבע לא טען כי הוא בר רשות, שקלתי ביני לבין עצמי, אם מדובר ברשות בלתי הדירה, שלא ניתנת לביטול, אך מדובר ברשות שניתנה על יסוד היותו תושב ועל יסוד כך שהוא מחויב לשלם בגין רשות זו. אין כאן התפתחות של אינטרס הסתמכות, הקיבוץ היה ועודנו מוסמך לבטל רשות זו וכי הרשות שניתנה לנתבע, היא רשות הדירה, הניתנת לביטול בכפוף לעיקרון תום הלב ושיקולי הצדק. לא ראיתי שהקיבוץ נהג בחוסר תום לב עם הנתבע, התרשמתי שהקיבוץ עשה את כל המאמצים על מנת למצוא סידור לנתבע ולא מצאתי שהתוצאה, בסופו של יום, פגעה בנתבע, אשר בחר להפסיק את החברות, בחר לנהוג על פיה, והגיעה העת, שהחברות שהסתיימה, תתורגם, הלכה למעשה, לניתוק בין הקיבוץ לבין הנתבע. אני מחייב את הנתבע, בהוצאות הליך זה, בסך 3,000 ₪, שישולם לתובע. כל הסכומים ישולמו תוך 60 יום מהיום. קיבוץחברות בקיבוץ