קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפקדת ערובה בתביעה שכנגד: מבוא הסוגיה העומדת בפני לדיון בהחלטה דנן עניינה האם הדין החל על חברה בעירבון מוגבל בעניין הפקדת ערובה, מכח סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות"), חל גם בעניין תובעת שכנגד, שנגררה להליך, להפקיד הערובה? על קוצו של יוד, התובענה העיקרית בסך 451,756 הוגשה בגין חיוב עבור שירותים שסופקו על ידי התובעת לנתבעת ובגין דמי יציאה. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד כנגד התובעת .,בסך 657,000₪, בין היתר בגין פיצוי עבור חיוב שגוי למכשירים מוקפאים, השבת חיובים ששולמו ביתר, השבת חיוב שגוי, חילוט ערבות שלא כדין, השבת עמלה בשל הוצאת ערבות. טענות המבקשת עיקר טענת המבקשת בבקשה דעסקינן, נוגע ליכולתה הכלכלית של המשיבה. לטענתה, ביקשה המשיבה פטור מאגרה. מבקשה זו ניתן ללמוד שאינה מקיימת כל פעילות עסקית וכי אין ברשותה כספים. מה גם ומעיון בדוח רשם החברות עולה כי כנגד המשיבה הוגשו מספר תביעות, נתון המאשש את חשש המבקשת כי בסיום ההליך לא יעמוד לה למשיבה האמצעים הכספיים לעמוד בתשלום ההוצאות למבקשת למקרה וייפסקו!. עוד טוענת המבקשת כי עסקינן בתביעה שכנגד בסך 657,000 ₪. המשיבה לא תוכל לעמוד אף בתשלום שכה"ט המינימלי. בנוסף טוענת המבקשת כי סיכויי הצלחת התביעה שכנגד קלושים. טענות המשיבה התנהלות המבקשת והגשת התביעה כנגד המשיבה הביאה את האחרונה להגיש התביעה שכנגד. בנסיבות המקרה "נגררה" המשיבה לניהול הליכים משפטיים. משבחרה המבקשת לנהל הליכים נגד המשיבה, יש לאפשר למשיבה לנהל הגנתה כנדרש לרבות הגשת תביעה שכנגד. המבקשת המיטה אסון כלכלי על המשיבה כך שכמעט קרסה. עילת התביעה מבוססת ולתובעת שכנגד סיכוי טוב כי המבקשת תחויב בסופו של יום לשלם למשיבה כספים. רשימת התביעות אשר צורפה על ידי המבקשת אינה רלוונטית ומתייחסת לחברה בגלגוליה הקודמים תחת בעלי מניות אחרים ובעת שפעלה במסגרת עיסוקים אחרים. המשיבה מפנה לפסק דינו של כב' הש' משה סובל בת"א 5204/03 רענאווי נ' חב' אלעתאבי בע"מ, . דיון והכרעה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 קובעת סמכות כללית לחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות ומורה בזו הלשון: "519. (א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע. (ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות." במקביל, קיימת הוראה בחוק החברות, תשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות"), בכל הקשור לחברות בעירבון מוגבל, הקובעת בסעיף 353א: "353א. הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין." בטרם חקיקת חוק החברות ותיקונו בשנת תשס"ה (תיקון מס' 3 לחוק) במסגרתו הוסף סעיף 353א, היה הסדר דומה שעוגן בסעיף 232 לפקודה ובוטל עם כניסתו לתוקף של חוק החברות. בתקופה שבין כניסתו לתוקף של חוק החברות (1.2.2000) לבין תיקון מס' 3 לחוק (17.3.2005) לא היה סעיף מקביל לסעיף 232 לפקודה. משכך, באותה תקופה שבה חסר סעיף 232 ובטרם חוקק סעיף 353א, הוסדר נושא הערובה באמצעות תקנה 519 לתקנות. (ע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ תק-על 2009(1) 1936). בניגוד ללשון תקנה 519 ולאופן פרשנותה, סעיף 353א לחוק מגדיר מספר תנאים במסגרתם רשאי בית המשפט להורות לחברה תובעת על הפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע באם יזכה בדין. ראו ע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ תק-על 2009(1) 1936: "סעיף 353א לחוק מגדיר מספר תנאים שבהתקיימם רשאי בית המשפט להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע, במידה ויזכה בדין: מדובר בחברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת. הדבר ייעשה לבקשת הנתבע. אלא אם כן סבר בית המשפט שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה. או אם החברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע." בענייננו, יש בבקשת המשיבה לפטור מאגרה לאשש החשש לפיו מצבה הכלכלי של המשיבה רעוע. בבקשה זו, טוענת המשיבה כי פעילותה "הופסקה כליל" (סעיף 2) וכן "...כפי שניתן ללמוד מדפי חשבון הבנק המצורפים, וכן מדוח רואה החשבון של המבקשת, למבקשת אין הכנסות, אין פעילות ואין כספים כדי לשלם את אגרת בית המשפט..." (סעיף 4). זאת ועוד, בתגובתה לבקשה דעסקינן לא הוכיחה כי ביכולתה לשלם הוצאות המבקשת מקום בו האחרונה תזכה. יתרה מזאת, לא מצאתי סיכויים קיצוניים להצלחה או כישלון בתובענה שכנגד, זאת ביתר הדגשה משטרם נשמעו הוכחות. מהאמור לעיל עולה, כי לו היתה התובעת שכנגד מגישה תובענה עיקרית להבדיל מתביעה שכנגד, היה ראוי לחייבה בהפקדת ערובה. ברם, בנסיבות בהן עסקינן בבקשה בהתייחס לתביעה שכנגד ., מקבלת את טענת התובעת שכנגד לעניין המעמד המיוחד של תובע שכנגד שנגרר להליך והגיב לתביעה בכתב הגנה ובכתב תביעה שכנגד. בהקשר זה מפנה ספרו של פרופ זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 899: "לפי תקנה 519 רשאים בית המשט והרשם לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות של הנתבע. "תובע" פירושו - בעל דין התובע דבר מבעל דין אחר, ולא רק מי שפתח בהליך משפטי על פי כתב תביעה. לפיכך, נתבע שהגיש תביעה שכנגד הוא בכלל תובע, ובלבד שתביעתו עומדת בפני עצמה ואינה נובעת מאותן נסיבות כמו התביעה המקורית." (הדגשה שלי - כ.ל.) היטיב לתאר הרציונל האמור כב' השופט משה סובל בבש"א (י-ם) 3927/04 קליר מוסא רינאווי נ' חברת אלעתאבי בע"מ : "דרישה זו, בדבר היות התביעה-שכנגד נובעת מאותן נסיבות כמו התביעה המקורית, מהווה למעשה המשך של הנדרש בסעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, מתביעה-שכנגד המוגשת לבית משפט השלום, לאמור: שהיא והתביעה המקורית יהיו כאלה "שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות"...." ובהמשך: "עינינו הרואות כי החסינות מהפקדת ערובה להוצאות איננה הדוגמה היחידה ליתרון דיוני המוקנה לתובע-שכנגד בהשוואה לתובע רגיל. הרחבת הסמכות העניינית של בית משפט השלום לגבי תביעה-שכנגד הנה דוגמה נוספת. דוגמה שלישית מצויה בסעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לפיו לא ניתן להעלות טענת התיישנות כנגד תביעה-שכנגד "כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". הרציונל הטמון בכל הדוגמאות הללו הנו אחד: תובע רגיל "פותח" לדיון שיפוטי מערכת יחסים שעד אז הייתה מונחת מחוץ לכתלי בית המשפט. לעומתו, תובע-שכנגד "מתפרץ" לתוך מערכת יחסים שכבר הוכנסה קודם לכן על ידי יריבו לזירה השיפוטית. לשון אחרת: לא הרי היקף ההגנות הדיוניות להן זכאי מי שנגרר להליך שיפוטי כהרי היקף ההגנות להן זכאי מי שגרר תחילה את יריבו להליך (השוו ע"א 656/99 בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ, פ"ד נז(5) 1, 11). רציונל זה מסביר מדוע יש להחיל את דבריו האמורים של ד"ר זוסמן בקטע שצוטט לעיל לא רק על פירוש המונח "תובע" בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, אלא באותה מידה גם על פירוש המונח "תביעה" בסעיף 353א לחוק החברות. החידוש (הישן-חדש) בסעיף 353א הנו שעוניה של חברה מספיק על מנת לחייבה במתן ערובה. אין היגיון ואין הצדקה לומר שסעיף 353א נועד לשנות לא רק את ההתייחסות אל חברה דלת אמצעים אלא גם אל נתבע-שכנגד הניצב מול חברה. הלא מקורה של ההגנה הפחותה הניתנת לנתבע-שכנגד במישור של ערובה להוצאות איננו קשור ליכולת הפירעון של התובע-שכנגד, אלא למעמד הדיוני המיוחד של תביעה-שכנגד. מעמד מיוחד זה יפה באותה מידה לבשר-ודם ולחברה המגישים תביעה-שכנגד. השמירה על הרמוניה חקיקתית, שהיא כידוע שיקול חשוב בפרשנות, דורשת לומר כי חברה המגישה תביעה-שכנגד הנובעת מאותן נסיבות כמו התביעה המקורית שהוגשה נגדה, אינה באה בכלל הרישא של סעיף 353א, המתנה את הכניסה בשעריו בכך ש"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה". במקרה דעסקינן, מעיון בתביעה שכנגד עולה כי התביעה שכנגד נובעת מאותן נסיבות עליה נסובה התביעה העיקרית. ממכלול הנימוקים דלעיל סבורני כי נסיבות העניין אינן מצדיקות חיוב התובעת שכנגד בהפקדת ערובה ויש לאפשר לה גישה לערכאות, הגם וחיוב בהפקדת ערובה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. אשר על כן, דוחה הבקשה להפקדת ערובה. בנסיבות כפי שתוארו לעיל - לא אעשה צו להוצאות. ערובהתביעה שכנגד