קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפקדת שיק למוטב בלבד לחשבון אחר: שיק משורטט למוטב בלבד נמשך על ידי פלוני וניתן כהלוואה לאלמוני. פלמוני, ספק חטף ספק קיבל את השיק מאלמוני והפקידו לחשבון בנק אשר אינו חשבונו של אלמוני. סיפור המעשה כמפורט לעיל ותוצאות הפקדתו של השיק בחשבון שאינו חשבונו של הנפרע, עומד במרכזו של פסק דין זה. הצדדים התובעת 1 (להלן : "התובעת") הינה תאגיד פרטי, שעיסוקו במתן הלוואות חוץ בנקאיות. התובעים 2,3 (להלן : "שמא") הינם בני זוג, אשר נטלו הלוואה בסך 250,000₪ מהתובעת ולשם הבטחת החזרה משכנו את זכויותיהם בדירתם ברמת גן. הנתבע הינו תאגיד בנקאי כהגדרתו בחוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א-1981 (להלן : "הבנק"). הצדדים השלישיים (להלן : "מצסה") הינם אחים, אשר השיק שניתן לשמא הופקד בסופו של יום לחשבונה של הצד השלישי מספר 3 (להלן : "קרן") אצל הנתבע, ותמורתו העוברה למצסה. טענות התובעים שמא נטלו מהתובעת הלוואה בסך של 250,000 ₪. ההלוואה ניתנה באמצעות שני שיקים: שיק אחד על סך של 58,377.62 הוצא לפקודתו של בנק עצמאות למשכנתאות בע"מ, לשם סילוק משכנתא, שהייתה רשומה על דירתם של שמא. שיק שני על סך של 184,942.13, שמועד פירעונו 1/12/97, הוצא לפקודתם של שמא. השיק השני, הוא העומד במרכזו של פסק דין זה (להלן : "השיק"). התובעת משכה את השיק על שמם של שמא ומסרה אותו לידיהם. השיק היה שיק משורטט למוטב בלבד ונרשם עליו "לא סחיר", במטרה לוודא שהוא יופקד אך ורק לחשבונם המשותף של שמא. לטענת התובעים, השיק נחטף מידם של שמא על יד צד ג' מספר 1 (להלן : "גבי") ובאופן מפתיע, חרף היותו למוטב בלבד ובלתי סחיר, הופקד בסופו של יום לחשבונה של קרן. בעקבות חטיפת השיק, לא עמדו שמא בתנאי הסכם ההלוואה והפרו אותו ובסופו של יום נאלצו להתפשר עם התובעת ולפנות את הדירה לשם מכירתה על ידי כונס נכסים מטעם התובעת. תלונה למשטרה בגין חטיפת השיק והפקדתו בחשבון שאינו חשבונם של שמא הוגשה רק בחודש נובמבר 1999, בשל חששם של שמא מגבי ובשל איומים שהאחרון הפנה כלפיהם. בעקבות התלונה הוגש כתב אישום כנגד מצסה והם הורשעו על סמך הודאותיהם בשני מקרים של זיוף שיקים, תוך עשיית שימוש במסמך מזוייף, באיומים ובהתחזות. התובעים טוענים, כי הפקדת השיק על ידי הנתבע לחשבונה של קרן, חרף היותו למוטב בלבד ובלתי סחיר, הינה פעולה המפרה את הוראת פקודת השטרות וחוק הבנקאות ומהווה עוולה של גזל על פי פקודת הנזיקין. עוד טוענים התובעים, כי חתימותיהם של שמא על גבי השיק הינן חתימות מזוייפות והנתבע התרשל בכך שלא בדק מי הציג את השיק לגביה ולא וידא את אמיתות החתימות על גביו. התובעים טענו בסיכומיהם לקיומם של כמה ראשי נזק, כתוצאה מהפקדת השיק לחשבונה של קרן חלף הפקדתו לחשבונם של שמא, כדלקמן: א. סך של 968,120 ₪ בגין הפסד הדירה שנמכרה, דמי השכירות שהוצאו והוצאות המימוש. ב. לחילופין עותרים התובעים לחייב את הנתבע לשלם להם סך של 508,719 ₪, המהווים את סכומו של השיק שהופקד בטעות לחשבונה של קרן, בצרוף ריבית חריגה וכן את סכום הוצאות מימוש הדירה. ג. בנוסף, עותרת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה סך של 257,026 ₪, המהווים את יתרת חובם של שמא כלפיה על פי הסכם הפשרה וכן את סכום הוצאות מימוש הדירה בסך 27,801 ₪. בסיכומיה, מציינת התובעת, כי שמא המחו לה את זכות התביעה כלפי הנתבע בהסכם שנחתם בין הצדדים (נספח יח'), וזאת במסגרת הסכם פשרה שנחתם עימם (נספח ד'). טענות הנתבע והמודיע לצד ג' לטענת הנתבע, שמא שיתפו פעולה עם מצסה בכל הנוגד לקבלת ההלוואה מהתובעת, שכן מלכתחילה כספי ההלוואה היו מיועדים להימסר לגבי לסילוק חלק מחובותיהם של שמא כלפיו. משכך, תמורת השיק הגיעה ליעדה והתמלאו ציפיותיהם הסבירות של הצדדים להסכם ההלוואה. זו גם הסיבה שהתובעים אינם תובעים את מצסה, למרות שרימה אותם וקיבל כספים להם לא היה זכאי. עוד טען הנתבע, כי שמא לא הודיעו במועד לו או לתובעת, על חטיפת השיק והפקדתו בחשבון, שאינו חשבונם ואילו היו עושים כן ניתן היה למנוע את הנזק שנגרם להם לטענתם, ככל שנגרם. בהודעה לצדדים השלישיים טען הנתבע, כי מצסה הם המעוולים העיקריים בתיק זה. לדבריו, מצסה יצרו כלפיו מצג שווא, לפיו תמורת השיק הגיעה להם, בהסכמתם ובידיעתם של שמא ולמעשה הם הבעלים החוקיים של השיק. לחילופין טען הנתבע, כי במידה וייקבע שמצסה לא היו זכאים לתמורתו של השיק, אזי עליהם לשפותו, שכן הם התעשרו שלא כדין בכך שקיבלו מידיו את תמורת השיק במרמה. טענות מצסה והמודיעים לצד ד' לטענת מצסה דין ההודעה לצד ג' להימחק מחמת העדר יריבות ומחמת העדר עילה בינו ובין הנתבע. לטענתם, לא הוצג כל מצג שווא לנתבע, שכן שמא נתנו את הסכמתם המלאה להקנות להם את הבעלות בתמורתו של השיק, לשם הסדר חובם וזו הייתה כוונתם. בהודעה לצדדים הרביעיים שנשלחה לשמא נטען, כי שמא חייבים למצסה כספים רבים, מעבר לסכומו של השיק נשוא תביעה זו ושמא מעולם לא הכחישו חבות זו. עוד נטען, כי ההלוואה מהתובעת ניטלה לשם סילוק חלק מחובם של שמא למצסה. חיזוק לגרסה זו מוצאים מצסה בטענה, כי מר שמא נכח בסניף הבנק יחד עם גבי ומכך ניתן ללמוד על הסכמתו להסבתו של השיק. ההליך הפלילי כנגד הצדדים השלישיים 1,2 הוגש כתב אישום מתוקן, בגין חלקם בנוגע לשיק נשוא תיק זה (ת.פ. 1903/03 בבית משפט השלום בת"א). בכתב האישום המתוקן צויין, כי נכון לשנת 1996 עמד חובו של שמא למצסה על כ-670,000 ₪. במקרה אחד הגיע הצד השלישי מספר 2 לעסקו של שמא ואיים עליו ועל בנו. זמן קצר לאחר מכן, הגיעו מצסה מלווים בבני משפחתם לעסקו של שמא והחלו לאיים, להתפרע ולשבור חפצים. בעקבות כך הגיע שמא להסדר תשלומים עם מצסה, אך לא הצליח לעמוד בו. שמא החליטו ליטול הלוואה תמורת משכון דירתם ולהעבירה למצסה. ביום 14/10/1997, הגיע גבי יחד עם שמא למשרדה של התובעת, תוך שהוא מתחזה לבנם של שמא וחותם בשמו של בנם כערב להלוואה. בחודש דצמבר 1997 הוציאה התובעת שיק לפקודת שמא, למוטב בלבד, על סך של 184,942.13 ₪. גבי נטל את השיק ומצסה זייפו אותו, בכך שחתמו על גבו חתימות הנחזות להיות חתימותיהם של שמא. ביום 8/12/1997, הפקידו מצסה את השיק לחשבונה קרן, המתנהל בסניף אור יהודה של הנתבע. בגין המעשים המתוארים לעיל הואשם גבי בעבירות של התחזות לאדם אחר, זיוף ושימוש במסמך מזוייף. הצד השלישי מספר 2 הואשם בעבירות של איומים, זיוף ושימוש במסמך מזוייף. במסגרת הסדר טיעון הודו מצסה במיוחס להם בכתב האישום המתוקן והורשעו על סמך הודאותיהם. נגזרו עליהם 10 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך של 10,000 ₪ או 4 חודשי מאסר תמורתו, כמפורט בגזר הדין (נספח ו' לסיכומי התובעים). סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 מורנו, כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". בעניינם של מצסה מדובר בפסק דין חלוט, במשפט פלילי, המרשיעם בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן. מצסה הינם בעלי דין בתובענה זו (מקבלי ההודעה לצד ג' ושולחי ההודעה לצד ד') ולכן הממצאים והמסקנות שבהכרעת הדין מהווים ראיות לכאורה במשפט זה. (ראה יעקב קדמי, "על הראיות", חלק שלישי בעמ' 1354-1364) המשמעות השטרית של "למוטב בלבד" ו"לא סחיר" סעיף 7(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע, כי "שטר שיש בו מלים האוסרות העברתו, או המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עביר, השטר כשר בין הצדדים שבו לבין עצמם, אך אין הוא סחיר". בפסק הדין המנחה ע"א 1560/90 משה ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פ"ד מח(4) 498, נדונה והוכרעה משמעות המונח "למוטב בלבד" בדיני השטרות. נקבע, כי עקב רישום המילים "למוטב בלבד" על גבי השטר, השטר לא יהיה עביר. עוד נקבע, כי גבייתו של שיק כאמור חייבת להיעשות באמצעות בנק, כאשר הבנק הגובה משמש כשלוח והרשאתו הינה לגבות את הסכום הנקוב בשיק והפקדתו לחשבונו של מוטב השיק. בעלותו של המוטב בשיק כפופה לסייג העבירות ולכן הוא אינו יכול להעביר את זכאותו לצד ג' או למשכן את זכותו השטרית. לעניין חובותיו של הבנק נקבע, כי "בנק גובה חייב לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שחשבונו של המוטב (הנפרע) הוא אשר יזוכה. הפרת חובה זו על ידי הבנק הגובה עלולה לחייב אותו בפיצויים". (עמ' 507 לפסק הדין) ראה גם ע"א 6909/00 בנק דיסקונט נ' יצחקי בע"מ, פ"ד נה(4) 83, 86. כאמור, השיק שמשכה התובעת וניתן לשמא כלל את ההוראות "למוטב בלבד" ו"לא בסחיר". משמעות הביטויים הינה, כי הנפרע - בני הזוג שמא - המצויינים כמוטבי השיק הם ורק הם יכולים להפקיד את השיק לחשבון בנק המתנהל על שמם בלבד ולזכות בתמורתו. התובעת, שעסקה במתן הלוואות חוץ בנקאיות, ציינה, כי זו הייתה דרכה להבטיח שכספי ההלוואה יגיעו בשלב הראשון לידיו של הלקוח. נסיבות הפקדת השיק הצדדים חלוקים בשאלה - האם השיק נחטף מידם של שמא על ידי גבי, לאחר שיצאו ממשרדה של התובעת, כטענת התובעים, אם לאו. בכתב האישום המתוקן מצויין, כי גבי נטל את השיק ולא חטף אותו. בין כך ובין כך, סבורני, כי אין מדובר בעניין מהותי לתביעה, שעיקרה הוא בהפקדת השיק על ידי הנתבע לחשבונה של קרן, בניגוד להוראות התובעת. הנתבע אינו חולק על כך, שהשיק הופקד לחשבונה של קרן, חרף העובדה שעבירותו הוגבלה על ידי התובעת, בציינה עליו את שמא כמוטבי השיק וכן ציינה עליו את המונחים "למוטב בלבד" ו"לא סחיר". הנתבע אף אינו חולק, כי הפקדת השיק לחשבונה של קרן, חרף הגבלת עבירותו, נעשה בטעות (סעיפים 4,6 לתצהיר עדותו הראשית של מר פרנק גז, העד מטעם הנתבע). אף בעדותו בבית המשפט הודה מר גז בטעותו של הנתבע. להלן דבריו: "הצ'ק היה למוטב בלבד, והופקד בטעות בחשבון לא נכון" (עמ' 38 שורה 27 - עמ' 38 שורה 1). "הפקיד או הפקידה שביצעו את הפעולה לא היו צריכים להפקיד את הצ'ק הזה בחשבון, זה מצער אבל זה קורה" (עמ' 49 שורות 6-7). "הבנק אחראי לשגיאה" (עמ' 40 שורה 10). כשנשאל העד מהם נהלי הבנק בנוגע להפקדת שיקים שסחירותם הוגבלה, השיב "שיש להפקיד צ'ק שהוא למוטב בלבד לחשבון שלפקודתו רשום" (עמ' 45 שורה 8). לשאלת בית המשפט, האם אפשרי שמוטב השיק יגיע לסניף ויבקש להפקיד את השיק לחשבון שאינו חשבונו הוא, השיב העד בשלילה וציין, כי "הצ'ק הוא למוטב בלבד, והוא לא סחיר גם אם החתימה היא אותנטית ולא מזוייפת, אסור לעשות את זה ... עניתי מלכתחילה שהפקיד טעה, והרי אין בכך ספק" (עמ' 46 שורות 18-21). אכן, כדבריו של מר גז, פקידי הנתבע שגו עת הפקידו את השיק, שסחירותו הוגבלה, לחשבונה של קרן ולא לחשבון המוטב שצויין על גבי השיק - חשבונם של שמא. חרף הודאתו בטעותו, הנתבע סבור שאין לחייבו בנזקי התובעים הנובעים ממנה, ככל שקיימים כאלו. לדידו של הנתבע, הוכח, כי לשמא היה חוב כלפי מצסה וההלוואה ניטלה לשם סילוקו של חלק מחוב זה. לפיכך, משהגיעה תמורתו של השיק למצסה, הרי שהתמלאו ציפיותיהם הסבירות של הצדדים. סבורני שאין לקבל את טענת הבנק ומוטב היה אלמלא הועלתה כלל. חובות האמון והזהירות המוטלת על מוסד בנקאי כלפי לקוחו ואף כלפי מי שאינו לקוחו, הוגדו זה מכבר. מטרתן לשמור על זכויותיו של הלקוח. ההלכות בעניינים אלו ברורות וידועות ולא מצאתי טעם לפרטן שוב. ראה לעניין זה ר' פלאטו-שנער, "דיני בנקאות חובת אמון הבנקאית", ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, התש"ע-2010 בעמ' 113-143. משהודה הנתבע בטעות עובדיו, וסבורני שלא ניתן להתכחש לכך, שעובדי הנתבע אכן טעו בהפקדת השיק לחשבון שאינו חשבונו של המוטב, יש לראות בנתבע כאחראי לנזקי התובעים, ככל שאלו יוכחו, ואין לשעות לטענות שהעלה הנתבע, כי שמא היו חייבים כספים למצסה, כי לשמא צמחה טובת הנאה מההלוואה שקיבל מהתובעת ובה פרע את חובו למצסה, כי התובעת לא הסתמכה על יכולת ההחזר של שמא ועוד שלל טענות מרהיבות, שאין בינן ובין רשלנותו המוכחת של הנתבע ולא כלום. נזקי התובעים שמא אמנם עותרים לחייב את הנתבע לשלם להם את הסך של 995,921.45 ₪, המהווים את תמורת מכירת דירתם עקב הפרת הסכם ההלוואה עם התובעת, דמי השכירות שנאלצו לשלם עקב הפינוי מדירתם והוצאות המימוש של הדירה במסגרת הליכי ההוצל"פ ולחילופין, את תמורת השיק בצרוף ריבית בנקאית חריגה. אך שמא המחו את מלוא זכויותיהם לתובעת ולכן תביעתם האישית, המהווה כפל תביעתה של התובעת, נבלעת למעשה בתוכה. התובעת עותרת לחייב את הנתבע לשלם לה את הסך של 536,520.74 ₪, המהווים את תמורת השיק בצרוף ריבית בנקאית חריגה, כפי שמקובלת אצל הנתבע וכן את הוצאות מימוש הדירה. לחילופין, עותרת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה את הסך של 284,827.71 ₪, המהווים את יתרת חובם של שמא כלפיה, על פי הסכם הפשרה שביניהם וכן את הוצאות מימוש הדירה. בסעיף 17 לכתב התביעה מציינים שמא, כי הפקדת השיק לחשבונה של קרן הביאם למצב בריאותי, עסקי ואישי קשה עד כדי כך שהם לא עמדו בהסכם ההלוואה עם התובעת והפרו אותו. בשל הפרת ההסכם נאלצה התובעת לממש את בטוחתה - דירתם של שמא - ולגרום למכירתה בהליכי הוצל"פ. לא באה כל ראיה מטעם התובעים אודות נזקים בריאותיים, עסקיים או אישיים שנגרמו להם בעקבות הפקדת השיק לחשבונה של קרן, כנטען על ידם. לא הייתה כל מניעה מטעם התובעים להגיש מסמכים רפואיים לגבי מצבם של התובעים טרם האירוע ולאחריו ואת הקשר בין האירוע לשינוי במצב הבריאותי. לא הייתה גם כל מניעה להציג דוחות חשבונאיים של עסקו של שמא ובאמצעותם להוכיח מה היה המצב טרם האירוע ולאחריו וכן את הקשר בין האירוע לשינוי המצב הנטען. נהפוך הוא, שמא העיד, כי טרם האירוע נשוא התביעה, שיקים שנמסרו לגבי על ידי שותפו של שמא ואף על ידי בני משפחתו, על חשבון חובו של העסק, חוללו (עמ' 10 שורה 18 עד עמ' 11 שורה 2). בנסיבות אלו, אין לשעות לטענה בדבר הנזקים שלא הוכחו. שמא טענו, כי הפקדת השיק לחשבונה של קרן גרמה לכך שהם לא עמדו בתנאי הסכם ההלוואה עם התובעת והפרו אותו. הפרת ההסכם הביאה את התובעת לממש את דירתם של שמא, שניתנה כבטוחה להלוואה והביאה לפינויים של שמא מדירתם ולמכירתה. האם הוכיחו התובעים קשר בין הפקדת השיק לאי עמידה בתנאי הסכם ההלוואה? התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. בחקירתו הנגדית, כשעומת שמא עם הטענה, לפיה כשלקח את ההלוואה מהתובעת הוא ידע שלא יוכל עמוד בהחזרים החודשיים, הוא השיב "לא ידעתי, הכסף התדרדר ולא יכולתי לעמוד בזה. אני ניסיתי אבל בסוף ראיתי שלא יכולתי לעמוד. עובדה ששילמתי למשך יותר משנה" (עמ' 16 שורות 16-17). בהמשך, כשנשאל שמא על הסכומים ששילם לתובעת כהחזרי הלוואה ממועד נטילת ההלוואה בשנת 1997 ועד למימוש הדירה בשנת 2001, הוא השיב "שילמתי בערך שנתיים או משהו כזה, ואחרי זה הפסקתי לשלם" (עמ' 24 שורה 5). בחקירתו הנגדית לב"כ צד ג', כשנשאל שמא האם בחודש מרץ 2000 היה חוב פיגורים הוא השיב " הכל היה בסדר. את כל התשלומים שילמתי לו" (עמ' 33 שורה 27). כשנשאל מדוע היה צורך למכור את הדירה, הוא השיב "אני מדבר איתך על השנתיים הראשונות, אז שילמתי הכל מלא" (עמ' 34 שורה 2). הנה כי כן, אף לגרסתו של שמא עצמו, במשך השנתיים הראשונות לאחר נטילת ההלוואה, הוא ורעייתו עמדו בהחזרים החודשיים. הדעת נותנת, כי במקום בו הסתמכו שמא על סכומו של השיק או חלקו להשבת תשלומי ההלוואה, הרי שאי הפקדתו לחשבונם הייתה מביאה לאי עמידה בהחזרים, מיד או בסמוך מאוד לאחר מכן. משעמדו שמא משך שנתיים בהחזרי ההלוואה כסדרם, הרי שלא ניתן למצוא כל קשר בין אי הפקדת השיק להפרת ההסכם. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בעובדה, שאף לגרסתו של שמא, ההלוואה ניטלה לשם הקלת לחצי הנושים ולאחר לקיחת השיק על ידי גבי, נפסקו הלחצים שהופעלו עליו בגין חובותיו (עמ' 28 שורות 21-22, עמ' 22 שורות 4-5 בהתאמה). לאור כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי התובעים לא הוכיחו כל קשר עובדתי או משפטי בין הפקדת השיק לחשבונה של קרן ובין נזקיהם העקיפים, הנובעים מהפרת הסכם ההלוואה עם התובעת ומימוש דירתם. החזר סכום השיק אין חולק, כי השיק הופקד בשל טעות של עובדי הנתבע לחשבונה של קרן, בניגוד גמור להוראת התובעת, להוראות פקודת השטרות ולהלכות בית המשפט העליון בעניין. הנתבע טען, כי פירעונו של השיק בסופו של יום לחשבונה של קרן והעברתו לידי מצסה, היווה מילוי ציפיותיהם הסבירות של הצדדים להסכם ההלוואה. עוד טען הבנק, כי אין כל קשר בין רכיבי התביעה כנגדו ובין נזקיהם הנטענים של התובעים, בגין הפקדה שגויה זו. סבורני שאין לקבל את טענות הנתבע - לא במישור העובדתי ולא במישור המהותי. במישור העובדתי, בניגוד גמור לטענת הנתבע, ציפייתם של הצדדים להסכם ההלוואה (התובעת מצד אחד ושמא מצד שני), הייתה שהשיק יופקד לחשבונם של שמא בלבד. כוונה זו נלמדת מהשרטוטים שהוספו על גבי השיק ונתמכת בהסברה של התובעת למהות התוספות. במישור המהותי, גם אם אכן כוונתם של שמא הייתה לעשות שימוש בתמורת השיק לסילוק חובם למצסה, הרי שחלה על הנתבע חובה להפקיד את השיק על פי הוראת התובעת, לחשבונם של שמא בלבד. הזכות להכריע מה יעשה בתמורתו של השיק נתונה לשמא ולהם בלבד. מה לו לנתבע כי יתערב בהחלטות כגון דא? המסקנה המתבקשת הינה, כי הנתבע אחראי לנזק שנגרם לתובעים - גריעת סכום תמורתו של השיק מחשבון הבנק של שמא. טענת הנתבע, כי גם אם התרשל לא הוכח שמדובר בהתרשלות בחוסר תום לב, אשר הנטל להוכיחה הוא על התובעים, אינה יכולה להתקבל. משלא הוכחו נסיבות הפקדת השיק ע"י הנתבע ומר גז, שהובא כעד יחיד מטעמו ציין, כי הנסיבות אינן ידועות לו, לא קמה לנתבע חזקת תום הלב ואין בעצם העלאת טענה זו כדי להועיל לו. באשר לגובה הסכום שעל הנתבע לשלם לתובעת, אינני מקבלת את טענת הנתבע, כי לא בוצעה פעולת נטרול של סכום השיק ששולם לבנק עצמאות. מדובר בשני שיקים נפרדים, כאשר התביעה מתייחסת אך ורק לשיק שהיה אמור להיות מופקד לחשבונם של שמא, בסך 184,942.13 ₪, ז"פ 1/12/97. הדבר צויין במפורש בסיכומי ב"כ התובעים (סעיף 23) ולא הבינותי מה גרם לב"כ הנתבע לטעון טענה מטעה זו. יחד עם זאת, ולאור העובדה שלא הוכח אופן חישוב הסכום הנדרש בגין ריבית חריגה על סכום השיק, אני קובעת, כי הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה בלבד. שיהוי ואשם תורם חרף העובדה שתמורתו של השיק לא הגיעה לידיהם של שמא אלא לידיהם של מצסה, וחרף העובדה שלטענת שמא עצמו, לאחר מכן פסקו הלחצים מצידם של מצסה כבר בשנת 1997, התלונה למשטרה הוגשה רק בחודש נובמבר 1999, כשנתיים לאחר נטילת ההלוואה, ופרטיה נמסרו לתובעת רק בחודש מרץ 2000. התביעה הוגשה בשנת 2004. הסבריו של שמא לאיחור הניכר במועד הגשת התלונה אינם מקובלים עלי. ראשית, שמא עצמו העיד, כי לאחר שתמורתו של השיק הגיעה לידיהם של מצסה, פסקו אלה מלהטרידו (עמ' 22 שורה 5). שנית, שמא העיד כי לא הודיע מיד לתובעת על חטיפת השיק וביקש לבטלו משום שסבר, כי גבי לא יוכל להפקידו ולכן ישוב אליו בעניין זה, אולם גבי לא שב אליו ושמא לא עשה מאום בעניין (עמ' 18 שורות 6-15). לא בא מפיו של שמא כל הסבר מניח את הדעת מדוע המתין כמעט שנתיים ימים עד שהתלונן לראשונה במשטרה על מעשיהם של מצסה כלפיו, למעט הטענה הסתמית כי סבל מבעיות רפואיות ואישיות. ודוק, במשך שנתיים אלו משלמים שמא את החזרי ההלוואה, העומדים על כ-6,000 ₪ לחודש(עמ' 16 שורה 17). אילו פעל שמא לאלתר והודיע לתובעת על לקיחתו של השיק מידיו, יכולה הייתה התובעת לבטל את השיק ובכך למנוע את כל הפרשיה. הגשת התביעה באיחור כה ניכר אף גרמה לנזק ראייתי לנתבע, שהתקשה באיתור הפקידים שטיפלו בהפקדת השיק והסתפק בעדותו של פרנק גז בלבד ומדובר נזק שכבר הוכר בפסיקה (ע"א 1548/96 בנק איגוד נ' לופו, פ"ד נד(2) 559,569). למחדלם של שמא יש ליתן ביטוי מתאים, וזאת באמצעות ייחוס אשם תורם בשיעור של 20% מהנזק שנגרם בשל הפקדת השיק לחשבונה של קרן. בקביעת שיעור האשם התורם התייחסתי למסכת האיומים והאלימות שקדמו לאירוע, מחד, ולעמדתו של שמא, לפיה לאחר נטילת השיק פסקו הלחצים מצידם של מצסה, מאידך. עוד התייחסתי למשך הזמן שעבר בין האירוע ובין הגשת התלונה למשטרה ומסירת המידע לתובעת. ההודעה לצד ג' בהודעה לצד ג' שהגיש הנתבע כנגד מצסה נטען, כי מצסה הציגו בפני הנתבע מצג שווא, לפיו תמורתו של השיק הגיעה לידיהם בידיעתם ובהסכמתם של שמא ולפיכך הם בעלים כדין של השיק. לחילופין נטען, כי מצסה הם המעוולים העיקריים בתיק ובמידה וייקבע שהם אינם זכאים לתמורתו של השיק, אזי עליהם לשפות את הנתבע, שכן הם התעשרו שלא כדין. חרף העובדה שמצסה הורשעו, על פי הודאתם, בעבירות של זיוף ושימוש במסמך מזוייף, בכך שזייפו את חתימותיהם של שמא על גבו של השיק והפקידו אותו לחשבונה של קרן, לא היססו אלה לטעון, כי אין כל יריבות בינם ובין הנתבע וכן, כי לנתבע אין כל עילת תביעה כנגדם. עוד נטען, כי לא הוצג לנתבע כל מצג שווא ושמא אכן נתנו הסכמתם המלאה להקנות את הבעלות בשיק למצסה בשל חובותיהם. יצויין, כי קרן אמנם לא הורשעה בהליך הפלילי, אך בחרה שלא להתייצב בבית המשפט ועדותה לא נשמעה. הדברים שנמסרו מפי גבי, נמסרו גם בשמה ולכן מחייבים גם אותה. אמנם הנתבע אחראי במחדלו להפקדת השיק לחשבונה של קרן, אולם מצסה שילשלו את תמורתו לכיסם, כאשר הם מזייפים את החתימות ומפקידים את השיק לחשבונה של אחותם קרן. בנסיבות העניין ולאחר ששקלתי את תרומתו של הנתבע מחד גיסא ותרומת מצסה לנזק הכרוך באי הפקדת השיק לחשבונם של שמא, מאידך גיסא, אני מורה, כי על מצסה לשפות את הנתבע ב-70% מהסכום שישולם על ידו לתובעת. בקביעת חלוקת האחריות בין הנתבע ומצסה התחשבתי בעובדה, כי מעשיהם של מצסה היוו עבירות פליליות, בהן הם הורשעו על סמך הודאותיהם. אחריותו של הנתבע נובעת אך מרשלנותם של עובדיו. ההודעה לצד ד' בהודעה לצד ד' שהגישו מצסה כנגד שמא נטען, כי שמא חייבים להם כספים רבים. עוד נטען, כי שמא נכח בבנק יחד עם גבי כדי לוודא את הפקדת השיק ועובדה זו מחזקת את המסקנה, כי הייתה הסכמה מלאה מצידו להפקדה זו. בכתב הגנתם דוחים שמא את כל טענות מצסה כלפיהם ומשיבים, כי האחריות המלאה לכל נזקיהם מוטלת על מצסה. מעבר לחוסר ההיגיון שבהודעת צד ד', הרי שגם לגופם של דברים לא היה כל מקום להגשתה. ראשית, מצסה הורשעו בשורת עבירות מתחום טוהר המידות ביחסיהם עם התובעת ועם הנתבע. כך, גבי הורשע בהתחזות, בכך שהתחזה לבנם של מצסה וחתם כערב להלוואה. כך, הורשעו מצסה בעבירות של זיוף ושימוש במסמך מזוייף. שנית, בחקירתו העלה גבי טענות עובדתיות סותרות בנוגד לתמורתו של השיק. על פי הגרסה הראשונה, אשר עולה בקנה אחד עם הנטען בתצהירו של העד (סעיף 15), השיק הופקד לחשבונה של קרן ותמורתו הועברה לידיו של העד (עמ' 67 שורות 17-25). על פי הגרסה השנייה, שמא נטל את השיק ופרע אותו אצל פרטן ומסר את תמורתו במזומן לגבי (עמ' 68 שורות 1-2). גרסה תמוהה עוד יותר מעלה גבי לגבי התיק הפלילי. על פי גרסה זו, טוען גבי כי שיקר בבית המשפט, בעת שהודה בעובדותיו של כתב האישום המתוקן, והכל בשל כך שהיה בלחץ של עבודה והיה חייב לצאת מבית המשפט (עמ' 69 שורות 1-8). לאור האמור לעיל, אני דוחה את ההודעה לצד ד'. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את סכומו של השיק (184,942.13 ₪), כשסכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הפקדת השיק (8/12/1997) ועד התשלום המלא בפועל. מסכום הפיצוי כאמור לעיל יש לנכות 20%, בשל אשם תורם מצידם של שמא. בשים לב לעובדה שמרבית התביעה נדחתה, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪, בתוספת מע"מ כדין. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אני מחייבת את צדדי ג' לשפות את הנתבע ב- 70% מהסכום שנפסק לחובתו, לרבות הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בהן חוייב. אני דוחה את ההודעה לצדדי ד'. אני מחייבת את צדדי ג' לשלם לצדדי ד' הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪, בתוספת מע"מ כדין. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.שיקיםשיק למוטב בלבד