קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הבטחה להתחתן: בפני תביעה כספית על סך 1,000,000 ₪ אשר הוגשה כנגד הנתבע בגין הפרת הבטחת נישואין, ניצול ונטילת כספים. א. תמצית טענות התובעת הצדדים קיימו קשר זוגי במשך 18 שנים, קשר אשר החל משנת 1982 כאשר התובעת הייתה כבת 33 נשואה ואם לילדים והסתיים כאשר הייתה כבת 51 ולטענתה, חולה ואומללה, לאחר שבמשך כל שנות הקשר ביניהם נתנה התובעת את חייה לנתבע. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הצדדים אינם ידועים בציבור. במהלך הקשר בין הצדדים, העבירה התובעת לנתבע את כספיה וחסכונותיה כנגד התחייבות הנתבע לשאתה לאישה ולרכישת נכסים משותפים לשני הצדדים. התובעת אף התגרשה מבעלה ואבי ילדיה למען הנתבע. בדיעבד, טוענת התובעת, הסתבר לה, כי הנתבע הוליך אותה בכחש, הפר התחייבותו לשאתה לאישה ונטל את כל כספיה. הנתבע חיזר אחריה במרץ בהיותה נשואה, והיא מצידה דחתה אותו, והכירה לו את חברתה, לאחר שהציג עצמו כגרוש בשם אריק. בהמשך ועקב חיזוריו, נענתה לו התובעת, השניים החלו להיפגש, הקשר הפך להיות רומנטי, והנתבע שכנע אותה להתגרש מבעלה, כדי למסד ביניהם את הקשר. הנתבע אף הכיר לתובעת את משפחתו אשר תמכה בגרסתו כי הינו גרוש, הוא קנה לה טבעת נישואין והצהיר כי בכוונתו להינשא לה. רק כשנה לאחר היכרותם ולאחר שהתובעת התגרשה מבעלה, התברר לה כי הנתבע הינו נשוי, אך הנתבע לא אפשר לה לנתק את הקשר ביניהם בהבטחות חוזרות ונשנות כי יתגרש מאשתו ויישא אותה לאישה. לנתבע הייתה השפעה טוטאלית על התובעת והיא האמינה להבטחותיו. הנתבע אף השתלט על חייה, הוביל לגירושיה, השתלט על רכושה והכנסותיה, גרם לה לעזוב את עבודתה והפך אותה להיות תלויה בו. זאת באמצעות מתנות למכביר שהרעיף עליה ועל ילדיה, נסיעות משותפות לחו"ל ולעיתים ביחד עם חברים, הבטחות שיתגרש וישא אותה לאישה, הצגת חייהם כשותפות מלאה, מה שהצדיק את דרישתו לקבל את כספה כמפרנס וכמי שמשקיע את כספי לקניית רכוש משותף. התובעת האמינה לכל מילה של הנתבע נעתרה להפצרותיו, עזבה את ביתה ביחד עם ילדיה בשנת 1988 ועברה להתגורר בבית הנתבע בבני ברק, (להלן: "הדירה"). הנתבע עזר לה בהליך הגירושין מבעלה, תוך שויתרה על כל רכושה לטובת בעלה. בתקופה זו, הנתבע תמך בה ובילדיה, העמיד לרשותה את הדירה שבבעלותו אשר נרשמה על שם בתו אשר הייתה באותה עת בת שנה, שילם את ההוצאות השוטפות של הבית, הבטיח לה כי הדירה תהיה שלה וכי היא תתגורר בה עם ילדיה בדירתו במשך כל חייה, נתן לה כספים במזומן לצרכיה וצרכי ילדיה, מימן חופשות בארץ ובחו"ל, הפקיד בחשבון הבנק של בנה של התובעת סך של 800 ₪ מדי חודש, ומימן את לימודי ילדיה. התובעת שירתה את הנתבע באופן טוטאלי, כיבסה את בגדיו, בישלה עבורו, ניקתה את ביתו, חיה עמו חיי אישות והעבירה לרשותו את כל הכנסותיה וחסכונותיה, שיפצה מכספיה את הדירה, ולדרישתו, עזבה את עבודתה תוך שהוא הבטיח לפרנסה כל חייה, באופן זה, השתלט הנתבע על חייה. הנתבע בילה במחיצת התובעת בכל ימות השבוע, ומספר לילות במשך השבוע אף נותר ללון עמה בדירה. לבקשות הנתבע, התובעת העבירה לו מדי פעם כספים רבים מחסכונותיה, לאחר שטען בפניה שאלה ישמשו לרכישת נכסים משותפים לשניהם. בסה"כ העבירה לרשות הנתבע 40,000 $ מחסכונותיה ובנוסף, את הכנסותיה השוטפות ולתמורת רכבה. בשנת 1993 עקב מחלוקת ביניהם, עזבה התובעת את הדירה ועברה עם ילדיה להתגורר בשכירות בדירה בפתח תקווה, אך הנתבע בשיטותיו והשתדלויותיו שכנע אותה לשוב ולחיות עמו, לאחר שהתחייב במסמך בכתב ידו, כי ידאג לה גם אם ייפרדו. מאז, התובעת המשיכה להתגורר בדירות שכורות, שאת דמי השכירות וההוצאות השוטפות, שילם הנתבע אשר גם ערב להתחייבויות התובעת כלפי משכירי הדירות. במהלך חייהם המשותפים הרתה התובעת פעמיים. אחד ההריונות הסתיים בהפלה לבקשת הנתבע, והשני בהפלה טבעית. בשנת 2000 התדרדר מצבה הרפואי של התובעת עד כדי שנקבעה לה נכות על ידי המל"ל בשיעור של 75% ומאז החל הנתבע להתרחק ממנה וצמצם את קניותיו לה ולילדיה. עם זאת הנתבע המשיך להבטיח לה כי חייהם המשותפים יימשכו, אך התובעת חדלה מלהאמין להבטחותיו. התובעת טוענת כי הנתבע הפר את התחייבותו לשאתה לאישה ולדאוג לכלכלתה בהתאם למסמך בחתימתו מיום 12.2.94, כן הפר את התחייבותו מחודש אפריל 1994 לערוך ביטוח חיים על סך 100,000 ₪ בו התובעת תהיה המוטב וכן את התחייבותו להעביר לרשותה 100,000 ₪ במקרה בו לא יחיו יחדיו. התובעת טוענת כי נזקיה נגרמו בעזיבתה את בית בעלה לאור הבטחות הנתבע, העברת כספיה לנתבע, הפסקת עבודתה, הפרת הבטחת נישואין, גרימה לעזיבת מקום עבודתה, נטישתה והפיכתה לנתמכת על ידי המל"ל. בעקבות כל אלה נקלעה התובעת למשבר נפשי. על כל אלה מוסיפה התובעת וטוענת, כי נפגע אינטרס ההסתמכות שלה, לאור ההבטחות וההתחייבויות הכתובות של הנתבע כלפיה. ב. תמצית טענות הנתבע הנתבע טוען כי זו תביעתה הרביעית של התובעת: הראשונה הוגשה בבית המשפט למשפחה ונדחתה, השנייה הוגשה לבית המשפט המחוזי וסולקה ובשלישית סולקה בבית משפט זה. לטענת הנתבע, השניים קיימו רומן לא רציף לאורך זמן, במהלכו היו לתובעת קשרים רומנטיים עם גברים אחרים. הוא מעולם לא הבטיח לשאתה לאישה, הוא לא גזל את כספה. נהפוך הוא, התובעת היא שניצלה כספית את הנתבע וגזלה ממנו, ומגברים נוספים, את כספם. הנתבע טוען כי התובעת היא שחיזרה אחריו בהיותו נשוי ולאחר שכבר הייתה מרוחקת מבעלה וניהלה קשרים רומנטיים עם גברים אחרים, והשניים היו בקשר מרצונם החופשי. הנתבע מעולם לא הציג עצמו כגרוש והתובעת ידעה שאין לו כל כוונה לפרק את התא המשפחתי שלו, ומדובר היה ביחסי נוחות בין הצדדים. התובעת שכרה את הדירה מהנתבע תמורת דמי שכירות ראויים לאחר שנפרדה מבעלה, ללא כל קשר להיכרותה עם הנתבע, ושם נפגשו השניים וכל צד מימן את חלקו בנסיעות המשותפות לחו"ל. התובעת פגשה באקראי את משפחת הנתבע והוצגה כידידתו, הנתבע אמנם קנה לה מתנות אך לא הציע לה נישואין ולא רכש טבעות נישואין. הדירה שופצה על ידי התובעת תמורת חוב שהייתה חייבת לנתבע בגין שכר הדירה, היא פוטרה מעבודתה לאחר שנתפסה גונבת מהדיירים, זאת לאחר שפתחה בית אבות בשנת 1992 ועברה להתגורר שם עם הדיירים. התובעת לא עזבה כל מקום עבודה מטעמים הקשורים עם הנתבע ואין בסיס לטענתה כי במשך 8 שנים הנתבע הבטיח לשאתה והיא המתינה לו זמן כה רב. המסמכים אשר הוצגו על ידי התובעת והחתומים על ידי הנתבע, נחתמו ככל הנראה בהיותו בלחץ לאחר שהתובעת איימה שתספר לאשתו על הקשר ביניהם והצליחה לשבש את דעתו. לטענתו, תאריך המסמך זויף ובפועל הוא נערך בשנת 1991. ג. דיון בתביעה עותרת התובעת לחייב את הנתבע במספר סעדים: לחייבו לשלם לה סך של 600,000 ₪ הוא שווי הדירה שהתגוררה בבני ברק ובהתאם להתחייבותו במסמך ת/2 - עילה חוזית לחייבו לשלם לה סך 1,800,000 ₪ בהתאם להתחייבותו במסמך הנ"ל, לדאוג לפרנסתה וכלכלתה- עילה חוזית לשלם לה 100,000 ₪ להם התחייב במסמך ת/3 - עילה חוזית השבת סך 50,000$ בשווים כיום, אשר נתנה לנתבע מתמורת מחצית הדירה שנמכרה עם גירושיה מבעלה בשנת 1990 - עילה חוזית פיצוי בגין הפרת הבטחת נישואין - עילה חוזית פיצויי נזיקין ג.1. טענת ההתיישנות אותה טוען הנתבע הנתבע העלה טענת התיישנות, כיוון שלטענתו, יחסיו עם התובעת הסתיימו כבר בשנת 1992 ונמשכו רק כשנתיים. אלא שגם על פי עדותו הוא, יחסיו עם התובעת נמשכו לפחות עד שנת 2002, הם המשיכו לנסוע יחדיו לטיולים בחו"ל, המשיכו לבלות יחדיו, רכשו מתנות האחד לשני ועוד. תקופה ההתיישנות לגבי כל עילות התביעה, החלה, רק כאשר נותק הקשר בין הצדדים, שכן, עד אז האמינה התובעת להבטחות הנתבע לשאתה לאישה ולחיות עמה את חייו (ראה הבטחות הנתבע בתמליל נספח א' לתצהיר התובעת ע' 18-20) אני דוחה את טענת ההתיישנות של הנתבע. ג.2. מעשה בית דין ו/או השתק פלוגתא הערכאות שדנו בתביעות העבר בין הצדדים לא דנו בסעדים נשוא תביעה זו, למעט הסעד הנטען בסעיף 70 לכתב התביעה, שעניינו תביעה מזונות שבסמכות בית המשפט לענייני משפחה. פסק הדין שניתן על ידי כב' השופטת אביגיל כהן בת.א. 21331/07 מחק את התביעה תוך שנקבע בו במפורש "למותר לציין כי מחיקת התביעה דנן אינה מונעת מהתובעת להגיש איזו תביעה שהיא תרצה בכל ערכאה שהיא תמצא לנכון" (ע' 4 שורות 24-25 לפסק הדין מיום 9.11.08). בית המשפט לענייני משפחה דן בשאלה האם הצדדים הינם ידועים בציבור, שאלה שאינה מעניינה של התביעה דנן, כיוון שגם הדרישה לכלכלתה ופרנסתה של התובעת, מושתתת על טענתה, כי הוא התחייב לכך במסמך ת/2 וכי כך נהג במשך שנים רבות. ג.3. תמלילי השיחות טוען הנתבע (ע' 10 לסיכומיו), כי כל חקירתו מבוססת על תמליל שיחות שנלקחו מדיסקים שאינם יכולים לשמש כראייה, באשר כלל הראייה הטובה ביותר מחייב הגשת הקלטת, אלא אם לתובעת הסבר משכנע מדוע אין בידיה את הקלטות. לגרסתו, לא ניתן כל הסבר כזה מאת התובעת. בעת חקירת הנתבע הוצגו בפניו תמלילי שיחות שהוקלטו על ידו. הנתבע אישר כי "גם היא הקליטה וגם אני הקלטתי" (ע' 20 שורה 1 ועד שורה 19 לפרוטוקול הדיון מיום 4.11.10). מדובר בתמלילי שיחות טלפון אשר הוקלטו על ידי הצדדים, כולל הנתבע בעצמו. הנתבע לא ביקש לחקור את עורך התמליל, חלק מהקלטות הומצאו על ידו, בחקירתו הוא לא הכחיש את תוכן השיחות, אישר שאלה הוקלטו, ומשכך, אני קובעת כי התמלילים קבילים כראייה. מבלי לפגוע באמור לעיל, כטענת הנתבע בסיכומיו, מקום שבתמליל הקלטות, אין מענה מצד הנתבע לדברי התובעת, אין לייחס לו אמירות שלא נאמרו על ידו. האמור, יבוא לידי ביטוי בהמשך פסק הדין ג.4. הבטחותיו של הנתבע כלפי התובעת 1. ככלל, נחה דעתי מגרסת התביעה, לפיה, הצדדים ניהלו ביניהם קשר במשך כעשרים שנה, במהלכן הנתבע הבטיח לתובעת נישואין במספר רב של פעמים, בהזדמנויות שונות ורבות בנוכחות עדי התביעה, ובמהלך שיחות בינו לבין התובעת. בניגוד לטענת הנתבע כי הקשר בין הצדדים נמשך רק כשנתיים ונותק בשנת 1992, הודה הנתבע בעדותו כי לאחר שנת 1992 נסע עם התובעת לחו"ל לפחות עוד חמש פעמים. (ע' 11 לפרוטוקול מיום 4.11.10). הנתבע אף פעל בהתאם להבטחותיו והגיש בשנת 2002 תביעה גירושין נגד אשתו והסכים להקים משפחה עם התובעת ולהוליד עמה ילדים. בהסכמתו ומתוך רצון לילד משותף, פנו השניים לגניקולוג כדי שהתובעת תהרה לנתבע. (ע' 33 -35 לפרוטוקול מיום 4.11.10) והנתבע אף התחייב לרכוש לתובעת דירה. לא רק שהנתבע הבטיח לתובעת להתגרש מאשתו כדי לשאתה לאישה, אלא אף עודד אותה, תמך בה ושכנע אותה להתגרש מבעלה. מעדויות עדי התביעה, אשר לא נסתרו והיו אמינות, ברורות וחד משמעיות, עולה, כי הנתבע התנהג אל התובעת כאשתו, הציג אותה כאשתו, דאג לכל מחסורה ומחסור ילדיה ומשך אותה בכחש וברמייה, בטענה שהליכי הגירושין בינו לבין אשתו מתמשכים. התובעת נסמכת, בין היתר, על תמליל שיחות הטלפון, מהם עולה, כי הנתבע שיכנע אותה להגיע לרבנות בפתח תקווה לקבלת הגט מבעלה והורה לה מפורשות להגיע לבית הדין הרבני לקבלת הגט מבעלה. הוא מכנה אותה בתמליל "אשתי לעתיד" מביע את אהבתו אליה, את רצונו העז לחלוק עמה את חייו, מבטיח כי יתחתנו ויחיו יחדיו. (תמליל א' הנספח לתצהירה - ע' 3-4, 26, 29, 42). עוד אומרת התובעת לנתבע באותה שיחה, כי אלמלא הוא, לא הייתה הורסת את חייה (ע' 10, 18-22 לתמליל השיחות נספח א' לתצהיר עדות התובעת). כן הפנתה התובעת לנספח ה' לתצהירה - מסמך בחתימת הנתבע מיום 12.2.94 (ת/2), אשר יפורט בהמשך פסק הדין, ובו הוא מתחייב לשאתה לאישה ורכוש עבורה דירה. מסמך נוסף בחתימתו [נספח ו' לתצהירה (ת/3)] בו התחייב הנתבע לשלם לה 100,000 ₪, בין היתר, במקרה של פרידה. התובעת הסבירה כי המשיכה, במשך שנים רבות, לחיות עם הנתבע, גם לאחר שהסתבר לה שהוא נשוי, כיוון שהוא הבטיח לה שהוא מצוי בהליכי גירושין, כולל הליכי גישור עם אשתו, מה עוד שדבר היותו נשוי נודע לה כבר לאחר שכבר התגרשה מבעלה השנת 1990. כן הסביר לה הנתבע כי בתו שהייתה צעירה, הייתה אחת הסיבות לעיכוב גירושיו. 2. מטעם התביעה העידה הגב' עמיר גליה המכירה את התובעת מאז שנת 1984 כאשר התגוררה בשכנות לתובעת בפתח תקווה בעת שהייתה נשואה לבעלה ואם לשלושה ילדים. השתיים הפכו לחברות טובות, גם לאחר שהתובעת ובעלה עברו לדירה אחרת בפתח תקווה. בשלב מסוים התובעת סיפרה לה על קשר רומנטי שהיה לה עם הנתבע ואשר נתן לה ולילדיה להתגורר בדירה, היא סיפרה שהם מאוהבים ובהמשך אף ערכה היכרות בינה לבין הנתבע. לחתונת בתה של גליה, בשנת 1992, הגיעה התובעת ביחד עם הנתבע, שם פגשה במכר שלו אשר סיפר לה שהנתבע הוא נשוי, וכאשר סיפרה זאת לתובעת התרשמה שהיא הופתעה מכך. לאחר מכן סיפרה לה התובעת כי הנתבע עומד להתגרש מאשתו ולשאתה לאישה, והבטיח לה זאת עוד בטרם עזבה את בעלה ואבי ילדיה. עוד העידה גליה, כי התובעת סיפרה לה שהנתבע ישן בדירה לפחות שלוש פעמים בשבוע, ותומך כלכלית בה ובילדיה. התובעת, הנתבע, גליה ובעלה אף יצאו יחדיו לטיולים בארץ ובחו"ל. היא אף התלוותה לא אחת אל התובעת והנתבע כאשר ערכו קניות, עבורן שילם הנתבע מכיסו. התובעת סיפרה לה כי העבירה לנתבע את הכספים שקיבלה בעת גרושיה ואת חסכונותיה, והוסיפה כי גם לאחר שברחה מהנתבע בשנת 1994, הנתבע איתר אותה. גליה נכחה במקרה בו התובעת ביקשה מהנתבע שיניחה לנפשה, אך הוא טען ש"אינו יכול בלעדיה וכי היא אשתו האמיתית" והתחנן שתשוב אליו. בנוכחות העדה, ולדרישת התובעת, חתם הנתבע על מסמך לפיו הוא מתחייב לפרנס את התובעת וילדיה ולהבטיח את עתידם. גליה אך הוסיפה וטענה, כי הנתבע מימן את שכר הדירה של התובעת, כלכל אותה ואת ילדיה והיא מצידה דאגה לבגדיו, לאוכל, ואף טיפלה באמו. לגרסתה, הנתבע שלט בתובעת אשר הלכה שבי אחריו. הוא לא אפשר לה לעבוד ולהתפרנס, גרם לה לתלות כלכלית מוחלטת בו כדי שלא תוכל לנטוש אותו והכשיל כל ניסיון שלה לעצמאות כלכלית. 3. עדת תביעה נוספת, הגב' סימה חורי, גיסתה לשעבר (אחות בעלה) של התובעת שהינה חברתה הקרובה, העידה כי השתיים נהגו להיפגש יום יום והיו חברות קרובות מאוד. התובעת אף סיפרה לה על הכרותה עם גבר גרוש בשם X אותו אהבה בכל ליבה. מאוחר יותר גילתה לה התובעת כי הנתבע נשוי אך הבטיח להתגרש ולשאתה לאישה. סימה העידה כי פגשה את הנתבע באופן אישי, ביחד עם התובעת, מספר פעמים, והתרשמה שהתובעת מאמינה בו בכל ליבה. עוד ציינה בעדותה, כי התובעת עזבה את בעלה וביתו ועברה להתגורר עם ילדיה בדירה והנתבע עבר להתגורר עמה שם מרבית ימות השבוע. ביום הגירושין של התובעת מבעלה, סימה המתינה לה, ביחד עם הנתבע, בסמוך לבית הדין הרבני והשלושה נסעו יחדיו, ביוזמת הנתבע, לקבר אביה של התובעת, שם נשבע הנתבע כי ישא אותה לאישה ולא יחסיר ממנה דבר. לדברי סימה, הנתבע נהג להתלוות אל התובעת לכל מקום, הרעיף עליה ועל ילדיה כספים ומתנות, טיולים לחו"ל, והתובעת הכירה מקרוב את משפחתו. בנוכחות סימה, ענד הנתבע טבעת על אצבעה של התובעת והבטיחהּ כי יחיו יחדיו לנצח. 4. עד התביעה רועי בולוטין, בן 30, חבר של בנה של התובעת, מכיר את התובעת מאז שנת 1992, והתגורר בסמוך לביתה. הוא הכיר את הנתבע אשר היה חבר של התובעת והיה מוכר כאחד מבני המשפחה ובן זוגה של התובעת. לדבריו, בכל ביקוריו התכופים בבית התובעת, הנתבע היה שם כחלק בלתי נפרד מהמשפחה. הוא אף נהג לבלות ביחד עם התובעת הנתבע ובנם ולטייל עמם ברכבו של הנתבע. רועי טען כי ראה את הנתבע עורך קניות למשפחה ודואג לצרכי הבית, הרעיף מתנות על התובעת וילדיה והבטיח לתובעת לרכוש לה דירה. 5. הנתבע התייחס בתצהירו ליחסים שהיו לתובעת עם גברים אחרים, כולל ד"ר יביא, טענה שלא הוכחה כלל וכלל. עדותו של עו"ד מנדל בבית המשפט לענייני משפחה, (ואשר לא העיד בתביעה דנן), אשר צורפה לתצהיר הנתבע, הינה מסקנה לגבי קשר זוגי בין השניים רק כתוצאה מכך שד"ר יביא הוריש לתובעת סכום מסוים בצוואתו וכי טען כי בכוונתו לעבור להתגורר עמה. עו"ד מנדל העיד מפורשות, כי ד"ר יביא מעולם לא טען בפניו כי בין השניים קשר זוגי. הנתבע טען בחקירתו, כי חיי הנישואין עם אשתו טובים, לא התנהלו ביניהם הליכי גירושין, כי מעולם לא התכוון לעזוב את אשתו ויחסיו עם התובעת היו מזדמנים בלבד בשנים 1991 - 1992. "זה סטוץ והיא העבירה אותי לסטוץ הזה כל הזמן" (ע' 9 שורה 19, ע' 10 שורות15 - 27 לפרוטוקול הדיון מיום 4.11.10). לעומת טענתו זו, לפיה "הסטוץ" עם התובעת ארך כשנתיים בין השנים 1991 - 1992, העיד בהמשך עדותו, כי גם לאחר שנת 1992 נסע עם התובעת לארבעה טיולים משותף בחו"ל החל משנת 1998 ועד לשנת 2002, ורכש עבורה מקרר בשנת 1998. עוד הוסיף, כי למרות שנותק ביניהם הקשר הם נהגו לרכוש האחד לשני דברים (ע' 11-12 לפרוטוקול הדיון מיום 4.11.10). יתרה מכך, על פי עדותו גם בשנת 1994 נהג לישון בביתה של התובעת ואף חתם על ת/2 (ע' 37 שורה 19 עד עמ' 38 שורה 5 לפרוטוקול הדיון מיום 4.11.10), וכי גם באותה תקופה יחסיו עם התובעת היו טובים, אם כי היא השקתה אותו בחומר כדי שיחתום על המסמך (ע' 39 שורות 15 - ע' 40 שורה 27 לפרוטוקול מיום 4.11.10). בנוסף, את המסמכים ת/2 ו- ת/3 בהם התחייב הנתבע כלפי התובעת, כפי שיפורט בהמשך, ערך וכתב הנתבע בשנת 1994. הנתבע העיד כי בשנת 2002 קנה לתובעת מתנות, כולל מקרר, ואף היא קנתה לו מתנות. לשאלה מדוע שמו התנוסס על דלת דירתה של התובעת, השיב הנתבע כי ייתכן שהוא רשם זאת (ע' 69 שורה 19 -27). לטענתו, הוא מעולם לא הבטיח לתובעת כי יתגרש מאשתו ויינשא לה וכלל לא התכוון מעולם להתגרש מאשתו. 6. בחקירתו הנגדית הוצגו בפני הנתבע תמלילי שיחות טלפון שיחות טלפון אשר הוקלטו על ידו, (ב'1 לכתב ההגנה) במהלכן הוא משוחח עם התובעת על ילד משותף שהנתבע ייתן לו את שמו וכי ידאג לה ולילדם המשותף. לכך השיב הנתבע כי התובעת ניהלה מערכות יחסים עם גברים נוספים במקביל וכי מעולם לא רצה ממנה ילד (ע' 14 שורות 1 - 20 לפרוטוקול הדיון מיום 4.11.10). בנוסף טען, כי התובעת לא הייתה מסוגלת ללדת, היו לה מספר הפלות, ונזהר בעת קיום היחסים כדי שהתובעת לא תיכנס להיריון. אלא שבהמשך חקירתו ולאחר אין ספור שאלות, השיב התובע כי אכן התלווה לתובעת לרופא נשים, כיוון שהיא ביקשה ממנו להיכנס להיריון (ע' 34 לפרוטוקול מיום 4.11.10), מיד סתר את עצמו הנתבע וטען שרק ליווה אותה לרופא, ומשהוצגה לו על ידי ב"כ התובעת תמונה של זוג מאושר, שמנסה להביא ילד לעולם, כולל טיפולי פוריות, השיב: "תודה רבה....אין לי תשובה". (ע' 34 שורה 24 עד עמוד 35 שורה18 לפרוטוקול הדיון מיום 4.11.10). עוד טען בפניה הנתבע בשיחות הטלפון כי הינו בונה את חייו עמה, כי הם יתחתנו, וכי אין לו כלום מלבדה (ע' 30 , 42 , 48 לתמליל ב'5). בשיחת הטלפון שהוקלטה על גבי קלטת 1 (נספח א' לתצהיר התובעת) שכנע הנתבע את התובעת ללכת למחרת היום לרבנות כדי להתגרש מבעלה. הנתבע פונה אל התובעת בשיחת הטלפון באלו המילים: (ע' 2 - 4 לתמליל) "מחר את הולכת, מחר את הולכת לשם....את מגיעה בתשע לשם, למה אני צריך להגיע גם לשם....בתשע את צריכה להיות ברבנות, ברור לך....בתשע את ברבנות.....בבוקר את מתקשרת אלי בשמונה ורבע.....אני מחכה לטלפון תגידי לי מה קורה איתך שם......את צריכה לבוא לפתח תקווה להיות ברבנות בזמן ואת תהיי שם בזמן לקבלת הגט מה שהוא יעשה זה לא מעניין אותנו....את באה לשם מתייצב בזמן שנקבע לך שמה את מקבלת את הגט....שמעת מה שאמרתי לך? את תהיי אבל שם אם את לא שם סימן שאת לא רוצה לקבל את הגט. את לא מעוניינת אז אני מבין עניין גם כן. תחליטי מה את רוצה. את בתשע צריכה להיות שם....האם זה ברור לך?......" באותה שיחת טלפון הנתבע הביע כלפי התובעת את אהבתו ודאגתו אליה, תאר בפניה את מעלותיה הנדירות לדבריו, ותכונותיה הטובות (ע' 9), את רצונו העז לחלוק את חייו עמה (ע' 10), את הערצתו אליה והאמון שרוכש לה (ע' 11), את אהבתו העזה והעובדה שאינו יכול לחיות בלעדיה ולכן משכנע אותה, למרות היסוסיה ולמרות שהביע את רצונה שלא להישאר גרושה, להתגרש מבעלה (ע' 28). הנתבע מכנה אותה "אשתי לעתיד" "שולי יקרה", הוא מביע בפניה את רצונו בעז לחלוק את חיו עמה ואת מידה הקשר האמיץ בין שניהם. (ע' 29). 7. בהמשך השיחה, מבקש הנתבע מהתובעת להתאזר בסבלנות עד לקבלת הגט מאשתו וכי הינו מבסס את חייו עליה, בונה את חייו עמה וכו' (ע' 30) "את אישה שלי אני רוצה אותך לא אוותר עליך בשביל אף גבר" (ע' 32-31, 39-42, 54, 60, 61). הנתבע מבטיח לתובעת מפורשות שיתחתן עמה (ע' 48) : שולה: אנחנו פעם נתחתן? X: זה הכיוון שלנו....זה מה שאני רואה..."(ע' 48 לתמליל) ..... X:"כפרה לא לדאוג כפרה אין לי שום טעם לחיים בלעדייך. תאמיני לי. שולה: אתה הולך לעשות הסכם נישואין איתי? X: ואת חסרה לי שולה: אתה הולך לעשות הסכם ידועה בציבור? X כן........ שולה: תבטיח לי קודם X: טוב, בסדר (ע' 49 לתמליל). על כל אלה יש להוסיף, כי גם על פי עדות הנתבע, שמו התנוסס על דלת הדירה בה התגוררה התובעת, וייתכן שהוא עצמו תלה שלט זה. מהעדויות עולה, כי הנתבע הבטיח לתובעת לשאתה לאישה, לדאוג לה לפרנסתה ופרנסת ילדיה כל ימי חייה. ג.5.מצג שווא בזדון של הנתבע בהבטחות השווא שלו לתובעת 1. הנתבע טען בעדותו, כי כלל לא הבטיח לתובעת דבר, ואם עשה זאת לא התכוון לכך. מעדותו עולה, כי הוא כלל לא התכוון להבטחות הרבות והמאלפות, שהבטיח לתובעת בלשון חלקלקה, משכנעת ומאלפת. לדבריו, כל מה שאמר לתובעת בשיחות הטלפון המוקלטות, כל ההבטחות לחיים משותפים, לאהבת אמת, למסירות אין קץ, לילדים משותפים, לשאתה לאישה, להיותה אהבת חייו והאישה המדהימה מכל, לשכנעה להתגרש מבעלה, היו מילים סתמיות, רק כדי לרצותה, כדי שלא תריב עמו ולא תטלפן לביתו, כיוון שהיא שלטה בו (ע' 15 - 16 לפרוטוקול הדיון מיום 4.11.10). בחקירתו הוצג לנתבע תמליל קלטת ב' 5 בע' 29, במהלך השיחה הוא שופך את ליבו בפני התובעת, מביע את אהבתו העזה אליה ואת רצונו לחלוק עמה את חייו. למרות כל אלה, הנתבע בחקירתו עדיין ממשיך בשלו, כי מדובר ב"סטוץ" כלשונו. הנתבע שב וחזר, לכל אורך עדותו, על טענתו, כי כל מה שהשמיע לתובעת בשיחת הטלפון נאמר ללא כל כוונה מצידו ורק כדי לרצותה. לטענתו, מעולם לא התכוון להתחתן עם התובעת, אף פעם לא אמר לה שיתחתן עמה, למרות מה שרשום בתמליל. הוא אמר זאת רק כדי להרגיעה. הוא אמר לה משפטים מרגיעים כי היה תחת איום של התובעת (ע' 17 שורות 25 עד ע' 18 שורה3, ע' 22 שורות 1- 9 , ע' 23 שוררות 15 -16 , ע' 26 שורה 23, ע' 27 שורה 30, ע' 34 שורות 23-24, ע' 64 שורות 22-24, ע' 65 שורה 26 - 66 שורה 3). יתרה מכך, הנתבע העיד, כי את המסמך ת/2 הנושא את הכותרת "הסכם" ובו מתחייב לקחת את התובעת כשותפה שלו לחיים, לא לבגוד בה, לדאוג לה ולפרנסתה, לשכנה בדירה וכי לא יאונה לה כל רע, כתב רק כדי שהתובעת תעזוב אותו וכלל לא התכוון לאמור בו (ע' 44 שורות 4 - 12, ע' 46 שורות 1 - 5 לפרוטוקול הדיון מיום 4.11.10). 2. בניגוד לטענת הנתבע, לפיה מעולם לא ביקש להתגרש מאשתו ומעולם לא הגיש תביעת גירושין, הוצגה בפניו תביעת גירושין אשר הגיש כנגד אשתו מיום 27.2.00, בה הוא מפרט כי בינו לבין אשתו משבר יחסים מתמשך. הנתבע המשיך להכחיש את העובדה שהגיש תביעה זו. בהמשך טען כי אינו זוכר אם שכר את שירותיו של עו"ד צבי הר ניב כדי שיגיש בשמו תביעת גירושין. רק לאחר חקירה מאומצת טען, כי אינו זוכר אם הגיש תביעת גירושין אך מעולם לא התכוון להתגרש (ע' 27 - 30 לפרוטוקול הדיון מיום 4.11.10) . גם כאן המקום להביא את עדויות עדי התביעה, אשר העידו כי הנתבע התייחס אל התובעת כאשתו לכל דבר ועניין, היה חלק מביתה ומשפחתה ונהג בה כבאשתו. ג.6. המסמכים עליהם חתם הנתבע 1. הוצגו בפני שני מסמכים בחתימת הנתבע: נספח ג' לכתב ההגנה, מסמך מיום 12.2.94ׁ(ת/2) כדלקמן: הסכם אני שחתום מטה מצהיר בזאת: X X X אני מתחייב לקחת על עצמי את שולמית X כאשה ושותפה שלי בחיים ולא אבגוד בה לעולם לוקח את האחריות לדאוג לה ולהבטיח אותם. בדירה צנועה כמו בבר כוכבא ב"ב לעתיד שלם ולפרנסתם שילדי לא יגעו בם ולא יאונה לה כל רע מאף צד משפחתי וממני אני החתום X X ( מסמך זה נחתם בנוכחות העדה הגב' עמיר גליה. הנתבע טען בעדותו, כי מסמך זה - ת/2 נכתב בכתב ידו ונחתם על ידו, אך לדבריו התובעת הכתיבה לו את תוכן המסמך בשעת לילה מאוחרת 02:00 לפנות בוקר, בהיותו עייף והוא חתם עליו כמחאה מספר חתימות (ע' 37 לפרוטוקול). גם אם הייתי מקבלת את עדותו, כי התובעת היא שכתבה את המכתב והוא רק חתם עליו, הרי קיימת ההלכה הידועה לפיה, אדם נחזה למי שמבין וקרא מסמך טרם שחתם עליו. הנתבע לא הביא בדל של ראייה לטענתו, כי התובעת השקתה אותו במשקה כלשהו, טרם שחתם על המסמך, ולהזכירנו, הגב' עמיר גליה העידה כי נכחה בעת החתימה, ולא נחקרה בנושא זה. היא אף העידה, כי הנתבע נהג לכנות את התובעת אשתו והתייחס אליה ככזו. 2. האמור במסמך זה מתיישב עם הבטחת הנתבע לתובעת בקלטת שתומללה בע' 49. במהלך השיחה הבטיח הנתבע הן להתחתן עמה והן לערוך עמה הסכם כידועה בציבור. בהמשך חקירתו ניסה הנתבע לטעון כי כלל לא מסר לתובעת את המסמך, כיוון שלא התכוון לכתוב בו (ע' 42 שורק 16 - ע' 43 שורה 27 לפרוטוקול). הנתבע אף הודה, כי בעת חתימתו על המסמך לא התכוון לרמות את התובעת. (ע' 44 לפרוטוקול מיום 4.11.10, אם כי לשיטתו, טעה כאשר חתם על המסמך. (ע' 46 לפרוטוקול מיום 4.11.10). איני מקבלת את טענת הנתבע בסיכומיו, כי התחייבות זו הינה בגדר התחייבות לתת מתנה. שכן מדובר בהשבת הכספים שהתובעת מסרה לו, אותם קיבלה כתמורה למכירת הדירה שהייתה בבעלותה בעת נישואיה. זוהי התחייבותו כנגד קבלת אותם כספים מהתובעת. 3. התובעת עותרת, בין היתר, לחייב את הנתבע להשיב לה סך של 50,000$ בשוויים כיום, אותם נתנה לנתבע בעת גירושיה מבעלה, מתוך אמונה שאלה מיועדים לרכישת רכוש משותף לשניהם (ע' 9 נספח א' לתצהיר עדות התובעת). מסמך זה תומך בטענה זו. התובעת מעריכה כיום את שווי סכום זה בכ- 600,000 ₪ שזוהי גם הערכתה לשווי דירה שבה התגוררה בבני ברק, כלשון המסמך. איני מקבלת את טענת הנתבע בסיכומיו, לפיה התובעת לא שינתה את מצבה לרעה עקב התחייבותו. התובעת שינתה גם שינתה מצבה לרעה. התובעת מסרה לנתבע את כספי הדירה, לא תבעה אותם ממנו כל אותה עת, האמינה ביושרו ובהבטחותיו, ואף המשיכה לתת לו כספים נוספים. באחת משיחות הטלפון, מודה הנתבע בעצמו כי קיבל מהתובעת לפחות 6,000 ₪ עבור אחותו, ובעדותו הודה בסכום של 10,000 ₪. מסמך זה הינו התחייבות הנתבע אשר מהווה החזר סכומים שהתובעת נתנה לו. 4. ב. מסמך מיום 5.4.94 (ת/3) כדלקמן: "אני שחתום מטה מתחייב בזאת כי במקרה מוות שלי המוטבת תהיה X שולמית ת.ז. X בנוסף לכך כי במקרה בשלב כלשהו לא נהיה ביחד גם אז תזכה שולמית לכל סכום הביטוח שהוא 100,000 ₪. כל זה מותנה ביושר שלה ובנאמנות שלה כולל בכל התחומים ודאגותיה לכל מחסורי בכל התחומים. כמו לא תעשה כל מעשה, החלטה או התחייבות כלשהי כלפי שום גורם מכל קירבה שהם בניגוד לרצוני המפורש, כולל החלטות אישיות מכל זוג שהוא נאמנותה תיבחן בעבר בהווה ובעתיד. X X ת.ז. X ". לגבי מסמך זה השיב הנתבע, כי אכן "עשיתי לה ביטוח" (ע' 47 שורות 6- 13 לפרוטוקול) וכי רשם את התובעת כמוטב (ע' 48 שורה 3-4 לפרוטוקול מיום 4.11.10). ג.7. התנהלותו של הנתבע במהלך הדיונים 1. התנהלותו של הנתבע במהלך הדיונים הייתה לא אמינה. עדותו הייתה רצופת סתירות, מהוססת, חסרת היגיון ומתחמקת. לחלק גדול מהשאלות לא השיב אלא לאחר היסוס רב ושאלות חוזרות, לחלקן האחר לא השיב כלל, כפי שיפורט בהמשך. בדיון ההוכחות אשר היה קבוע ליום 11.10.10, התייצבו התובעת, בא כוחה, עדי התובעת וב"כ הנתבע. במהלך הדיון אשר התקיים בבוקרו של אותו יום, טענה ב"כ הנתבע: "מבירור שערכתי במזכירות האגרה עדיין לא שולמה ומרשי ממתין להודעה שלי להמשיך לנסוע מים המלח הנה. ב"כ התובעת: נציג משרדי יורד למזכירות לבדוק אם שולמה האגרה ואם לא, היא תשולם היום בשיק ממשרדנו. אני אחראי שתשולם היום. ב"כ הנתבע: טלפנתי ואשתו של מרשי הודיעה לי שהוא מפונה עתה למיון. מאז שנת 2000 נוהלו הליכים כנגד מרשי ". 2. בדיון ההוכחות אשר התקיים ביום 4.11.10 הציג הנתבע טופס ביקור במיון בבית החולים מיום 11.10.10 בשעה 16:00 ולא בשעות בהן התנהל הדיון. הנתבע לא השכיל לתת גרסה אחת ובהירה ל"קורות" אותו היום וטען בעדותו, כי בבוקר יום הדיון הקודם ביקר אצל רופא וכלל לא היה בדרכו לכיוון בית המשפט. לדבריו, הוא רק התכונן לצאת, בסביבות השעה 09:00 - 10:00 ואז פונה לבית חולים. לשאלה האם הגיע לחדר המיון בשעה 11:00 לערך השיב, כי התכוון לצאת אך לא יצא, הזמינו לו אמבולנס והוא פונה לבית החולים "סורוקה" בשעות אחר הצהריים. משהובהר לו כי במהלך הדיון נטען כי הוא פונה לבית החולים השיב "לא אמרתי, התכוונתי לנסוע, אבל הרגשתי מאוד לא טוב עם השעות". לטענתו, החל להרגיש רע בבוקר עם נטילת התרופות, אך לא זכר באיזו שעה או באיזה חלק של היום (ע' 304 לפרוטוקול הדיון מיום 4.11.10). 3. לשאלת ב"כ התובעת השיב בהמשך חקירתו כי אינו נוהג בג'יפ אלא במשאית גדולה "אני נוהג. מה זה משנה אם זה ג'יפ או לא...", אך כשהוצגה בפניו תמנוה של הג'יפ בבעלותו אישר כי אכן הינו נוהג ברכב זה. הנתבע העיד בחקירתו כי אינו עולה באופן רגיל במדרגות, וכי עליו להישען. משהוצגה בפניו תמונה בה הוא מצולם עולה במדרגות השיב, כי יש לו שעות קשות ומצבו משתנה בהתאם לתרופות שהוא נוטל. עוד לעניין התנהלות הנתבע, אציין כי חקירתו ארכה זמן רב לאור העובדה שהוא התמהמה ארוכות טרם כל תשובה, טען רבות כי אינו זוכר, סתר עצמו בעדותו כפי שיובהר להלן. לחלק מהשאלות לא השיב ולחלק אחר השיב כי אינו זוכר, כפי שיפורט בהמשך פסק הדין. 4. ממצאים מהעדויות אשר הובאו בפניי עולה, כי התובעת והנתבע בחרו לנהל קשר רומנטי לסירוגין ולאורך זמן רב אם כי לא התחתנו ולא התגוררו קבוע יחד. לא הוכח בפניי כי הנתבע הוא הגורם לגירושיה מבעלה, אך הוכח, בתמליל א' המצורף לתצהירה, כי הוא שכנע אותה בשיחת הטלפון להתייצב בבית הדין הרבני לקבלת הגט, תוך הבטחות מפורשות, בשיחות טלפון רבות, כי בכוונתו לשאתה לאישה וכי היא האישה היחידה בחייו. מהמתואר באריכות בפסק דיני זה, אין מנוס מהמסקנה, כי הנתבע ניהל מערכת יחסים ארוכת טווח עם התובעת, שעל פי פסיקת בית המשפט למשפחה לא הגיעה כדי היותם "ידועים בציבור". הנתבע הבטיח לתובעת כי ישא אותה לאישה, יפרנסה, וידאג לכלכלתה וכלכלת ילדיה. הנתבע הבטיח לתובעת לרכוש לה דירה בשווי הדירה בה התגוררה בבני ברק בתמורה לכך שמסרה לו את הכספים שקיבלה ממכירת הדירה המשותפת שלה ובשל העלה בעת גירושיה, ולשלם לה 100,000 ₪ כמוטב בפוליסות ביטוח החיים שלו ו/או בכל מקרה של פרידה. הנתבע הפר את הבטחת הנישואין, שיקר והונה את התובעת מתחילת מערכת היחסים שלהם, הציג בפניה מצג, לפיו הוא אוהב אותה אהבת אמת, רוצה לבלות עמה את חייו, לקשור את גורלו בגורלה, להתגרש מאשתו ולהקים עמה בית ומשפחה. להבטחות אלה לא היה כל בסיס ועל פי עדותו הוא עשה זאת במרמה, מתוך מודעות מלאה לתרמית זו. ג.8. העברת כספים 1. התובעת טוענת כי נתנה לנתבע סך של 50,000$ מתמורת מחצית הדירה שהייתה בבעלות משותפת שלה ושל בעלה, ואשר נמכרה עם גרושיהם. זאת בתמורה להבטחתו שהכסף מיועד לרכישת רכוש משותף לשניהם וחיים משותפים כבעל ואישה. הנתבע טען, כי התובעת נתנה לו פעם אחת 10,000 ₪ ומדי פעם שילמה שכר דירה. "ש. ...נכון גם שהיא נתנה לך כסף ממכירת הדירה שלה... ת. מאיפה אני יודע ש..... מכרה את הדירה שהיתה לה עם בעלה הקודם וחצי דירה היא קיבלה והעבירה לך את הכסף, משהו בסביבות 40 - 50 אלף דולר....ממכירת הדירה היא העבירה לך את הכסף.... ת. לא בשום פנים ואופן.......מי נתן לה 50 אלף דולר.....החבר שלה ההוא" (ע' 54 שורות 3 - 19 לפרוטוקול מיום 4.11.10). ........... ת.היא אמרה לי תשמע אני מקבלת מהרופא מהחבר שלי חמישים אלף דולר והיא אמרה שהיא מחכה לזה והחבר שלה רופא אמר שיש בוחטה חמישים אלף דולר שהוא נתן לה בצוואה שלו..." (ע' 55 שורה 35 עד ע' 55 שורה לפרוטוקול מיום 4.11.10). 2. ב"כ התובעת הפנה את הנתבע לתמליל השיחות ב'1 לתצהיר התובעת (ב'1 בע' 9) במהלכה אומר הנתבע לתובעת כי אולי יש לה חשדות והיא משיבה לו "אני לא חושדת אם הייתי חושדת הייתי מחתימה אותך, הייתי אומרת תן לי צ'ק על הכסף, אני לא עשיתי את זה, לא חושבת. נתתי לך כסף בלי לפחד. נתתי לך כסף של מכירת דירה ואני לא מפחדת שלקחת. בלי שום ערבות בלי כלום שילמת את זה לדירה של אמא שלך כי מה שאתה קונה אתה אומר לשנינו לעתיד שלנו. נכון X? ואני הולכת איתך באמון. אני מבקשת ממך לא לרמות אותי ולא לבגוד באמון שלי טוב." אמנם תשובתו של הנתבע לגבי העברת הכספים לא נרשמה, אך בהמשך השיחה (ע' 20 לתמליל השיחה מיום 16.10.01) אומרת התובעת לנתבע "ככה עשית לי עם חוץ לארץ. תלווי לי כסף, אני צריך לתת למרים, רצתי, פתחתי את החיסכון הוצאתי ונתתי לך. X: טוב כפרה........ שולה: באפריל נתתי לך בהמשך חקירתו, כאשר נשאל הנתבע, האם התובעת מסרה לו את תמרות מחצית הדירה שמכרה השיב: "מאיפה אני יודע" (ע' 54 לפרוטוקול הדיון מיום 4.11.10). הנה כי כן, הנתבע אינו מכחיש אמירה זו של התובעת בשיחת הטלפון, אלא אומר לה מפורשות "טוב כפרה". X: נתתי לה את הכסף, תשאלי אותה, נתתי את הכסף בלי שייכות. שולה: רגע, באפריל הכנסתי לך לחשבון, ויש לי קבלה, הכנסתי לחשבון 1,000 ₪ אחרי חודש אמרת לי: אני צריך 5,000 אמרתי לך יש לי 4 נתתי לך 4,000 אחר כך, בשיא האמון. X: זה דברים אחרים, וזה לקחתי פה בתשלומים וכל זה דרך העבודה ואת זה נתתי לה ישר נתתי לה תשאלי אותה." הנתבע העיד, כי היה חייב לאחותו כ- 30,000 ₪ וחיזוק לטענת התובעת כי נתנה לנתבע סכום זה, הוא הן אי הכחשתו בשיחת הטלפון את אמירתה כי פתחה עבורו חיסכון ומסרה לו את הכספים שהיו בו והן במסמך ת/2 עליו חתם הנתבע, ובו התחייב לרכוש עבורה דירה כשווי הדירה בבני ברק. התובעת העריכה את שווי הדירה בבני ברק בכ- 600,000 ₪ וכך גם את שוויים של אותם 50,000$. 3. איני מקבלת את טענת הנתבע כי המדובר בהתחייבות ליתן מתנה. התובעת נתנה לו סכום זה, מתוך אמונה כי השניים יינשאו ויקימו בית ומשפחה והרכוש שיירכש בכסף זה יהיה שייך לשניהם (ע' 9 לתמליל נספח א' לתצהיר התובעת). בניגוד לטענת הנתבע בסיכומיו, התובעת כן שינתה את מצבה לרעה כתוצאה מהתחייבות זו, שכן מסרה לו סך 500,000$ והתחייבות זו הייתה חלק מהביטחונות להשבתם. אני מקבלת את גרסת התובעת, כי מסרה לנתבע 50,000$ למימון חלקה ברכישת רכוש משותף. ג.9. הפרת הבטחת נישואין בפסיקה 1. תביעה להפרת הבטחת נישואין הינה תביעה חוזית, להבדיל מתביעת נזיקין בעילת תרמית או מצג שווא, ולפיכך עומדת לנפגע הזכות לפיצוי גם בלא הוכחת כוונת תרמית או מצג שווא מצד המבטיח. כך נקבע בע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני ואח' פ"ד נח(6) 209, בו נדונה סוגיית הפרת הבטחת נישואין, כאשר אחד מבני הזוג, או שניהם, נשואים לאחרים. מדובר היה שם ביחסים בין גבר נשוי לרווקה, אשר התחתנה עם אחר, ילדה ילד לבעלה, המשיכה ביחסיה עם הנתבע, אשר דאג לפרנסתה ופרנסת בנה. התובעת התגרשה בלחץ הנתבע שהבטיח לה כי יתגרש אף הוא וגירושיו נותרו בגדר הבטחה בלתי ממומשת. היחסים בין השניים נמשכו, התובעת הרתה לנתבע וביצעה הפלות ולבסוף ילדה את בתו. בשלב זה נותק הקשר בין השניים. 2. בית המשפט שם סקר את סוגית הסכם הנישואין בין פנויים ובין אדם נשוי: מחד גיסא, עומד מוסד הנישואין והמרכזיות החברתית של התא המשפחתי. מכוחו של שיקול זה, אין להכיר בתוקפה של ההתחייבות שנותן אדם נשוי להינשא. מאידך גיסא, ניצבת התפיסה החברתית שהבטחות יש לקיים, ומי שמפר את הבטחתו וגורם נזק צפוי לשאת באחריות לכך. לדעתי, איזון פנימי בין ערכים אלה מוביל למסקנה כי ההסכם להינשא, גם אם בעת עריכתו היה אחד מבני הזוג נשוי, אינו עומד בסתירה לתקנת הציבור ואינו בטל ככזה. לכך כמה טעמים. הטעם הרביעי אותו קבע בית המשפט הינו, שהחובה לעמוד בדיבור ולקיים הבטחה מעוגנת בתקנת הציבור ויש להיזהר מלשלול תוקף של הסכם ולפטור צד מהתחייבות שנטל על עצמו, כיוון שהצד הסומך על הפסול שבהבטחתו והמבקש מפלט ממנה, אינו עושה כך מתוך מניעים טהורים ועל פי רוב נמצא החוטא נשכר. מול הפגיעה האפשרית במוסד הנישואין ניצבים האינטרסים הלגיטימיים של שני הצדדים עצמם והאינטרס הציבורי שבכיבוד התחייבויות. משכך, הסכם להינשא, כאשר אחד הצדדים לו נשוי, אינו בטל בהיותו נוגד את תקנת הציבור. אם חוזה אינו ניתן לאכיפה, מוסמך בית המשפט להטיל פיצויים מכוח סמכותו לתת תוקף לחיוב, תוקף הגורר חובת פיצוי בגין ההפרה הכרוכה באי ביצועו. מכאן שלעניין הפרת הבטחת נישואין, רשאי בית המשפט להטיל חובת פיצויים על מי שאינו עומד בהתחייבותו, אם הצד השני עשה הכל כדי לקיים את חלקו בחוזה. 3. בענייננו, התובעת עשתה כל שאל ידה לעשות, כדי לקיים את התחייבותה בחוזה. היא התגרשה מבעלה בלחציו ושידולו של התובע, כפי שעולה מתמליל שיחת הטלפון ביניהם, היא הקריבה למענו את חייה, כפי שעולה מדבריו בשיחות הטלפון, בהם הוא מכנה אותה כאישה מסורה, אידיאלית ומשאלתו של כל גבר, היא טיפלה באמו של הנתבע בעת שהייתה מאושפזת, היא הכירה את ילדיו וביקשה שיכירו אותה כ"אמם החורגת" והאמינה לכל הבטחותיו לשאתה לאישה. היא נתנה לו את חסכונותיה במטרה שהכסף יושקע ברכוש משותף לשניהם. בין השניים הוסכם, כפי שנקבע גם בע"א 5258/98 הנ"ל, כי כל אחד מהם יסיים את קשר הנישואין החוקי שלו וכי השניים יינשאו זה לזו. נסיבות העניין מצביעות כולן על כך שלשניים הייתה כוונה ליצור ביניהם יחס משפטי-חוזי. תכנית הנישואין לא נשארה בדל"ת אמותיהם של בני הזוג. בני הזוג היו מוכרים האחד לחבריו של השני, הנתבע נתן ביטוי להתחייבותו כלפי התובעת בהזדמנויות שונות, כך על פי עדות מפורשת של עדי התביעה. הנתבע הבטיח לתובעת להתגרש ולשאתה לאישה. כמו שם, גם במקרה נשוא התביעה דנן, תכנית הנישואין עמדה ביסוד גירושיה של התובעת, שנעשו בעידודו של הנתבע. התובעת הסתמכה על תכנית הנישואין, היא ויתרה על מעמדה ועל זכויותיה כאישה נשואה, גם אם הוא, כטענתו, לא היה הגורם היחידי לגירושיה. מכלול הנסיבות מלמד בבירור כי תכנית הנישואין המשותפת לא הייתה אך במישור החברתי. התכנית עברה גם למישור המשפטי ובין המשיב לתובעת התגבש חוזה מחייב, אשר אינו סותר את תקנת הציבור. 4. העובדה כי הנתבע היה אדם נשוי שעה שהתחייב להתגרש ולשאת את התובעת אינה מביאה לבטלות החוזה מחמת תקנת הציבור. הנתבע לא טען כי בתכנית הנישואין נכללה כוונה לפגוע באדם שלישי או שהתקיימו נסיבות מיוחדות אחרות הסותרות את תקנת הציבור. למעשה, הנתבע אף לא הצביע על כך שהבטחת הנישואין הביאה לפגיעה ביחסיו עם בת הזוג החוקית. יש להניח כי להבטחה כבר קדמה התרופפות של קשר הנאמנות והחיבה ההדדית המאפיין זוג נשוי. מכל מקום, אין לזקוף לחובתה של התובעת את הפגיעה באשת המשיב או במשפחתו, ככל שהייתה פגיעה כזו. ודאי שאין על התובעת לשאת במחיר ההגנה על המרקם המשפחתי של הנתבע. משלא עמד הנתבע בהבטחתו כלפיה, אין כל הצדקה לפטור אותו מאחריות משפטית. התובעת זכאית, אפוא, לפיצויים בגין הנזקים הממוניים והלא-ממוניים שנגרמו לה עקב הפרת החוזה.  5. עוד נקבע בע"א 5258/98 הנ"ל, כי "סעד הפיצויים עומד למערערת גם לו סברתי שההסכם להינשא בטל לפי סעיף 30 לחוק החוזים. סעיף 31 לחוק חל במלואו בענייננו. המערערת מילאה חיוביה על פי ההסכם. היא התגרשה מבעלה בסיוע שנתן לה המשיב וכאישה פנויה היתה נכונה בכל עת להינשא למשיב, תוך שהקריבה לשם כך את מיטב שנותיה. היא ניהלה עם המשיב מערכת יחסים ממושכת. הצדק דורש - וקשה לתאר מקרה קיצוני יותר מהמקרה שלפנינו - כי המערערת תפוצה על נזקיה". כב' השופטת פרוקציה קבעה שם: "ההכרה בעילת התביעה החוזית בגין הפרת הבטחת נישואין מושרשת, אפוא, בהלכה הפסוקה מקדמת דנא, עוד מימים שטרם קום המדינה. היא משקפת מודעות לצורך החברתי, מוסרי ומשפטי ליתן תוקף להבטחות מחייבות בין שני בני אדם המקיימים ביניהם קשרים אישיים אינטימיים מקום שנותן ההבטחה יוצר מצג בדבר כוונתו להיות מחויב בה ולקיימה, ומקבל ההבטחה מסתמך עליה, ופעמים אף פועל ומשנה את מצבו על פיה. אין טעם מוסרי, חברתי או משפטי להוצאת הבטחת הנישואין מתחום התפרשותו של המשפט, ולאפשר בכך קיומם של הסכמים לנישואין הקושרים את הצדדים להם בקשר של מחויבות הדדית בלא שתתלווינה למחויבות זו תוצאות משפטיות מקום שהפרת המחויבות של אחד הצדדים הסבה נזק, ופעמים נזק קשה, לצד האחר. פגיעות הממון והנזקים הלא-ממוניים המתלווים להפרת הבטחת נישואין עשויים, לעיתים, להיות קשים אף מנזקים הנגרמים מהפרת חוזים המסדירים עסקאות מקובלות בשוק, ועל המשפט להקנות אמצעים ולספק תרופות שבכוחן לפצות על פגיעה שנגרמה בהקשר זה. העילה החוזית בגין הפרת הבטחת נישואין ראויה, היא אפוא, ונחוצה כמענה למצבים בהם בן זוג נפגע מהפרת הבטחה גם מקום שאין ביכולתו להעמיד עילה נזיקית בגין תרמית או מצג שווא הנלווים להפרה כאמור". כמו כן, ניתן תוקף לפסק דינו של בית משפט השלום אשר קבע לתובעת פיצוי כספי בסך 35,000 ₪.   6. נסיבות ועובדות המקרה נשוא פסק הדין בע"א 5258/98 כמעט ומשיקות למקרה נשוא התביעה דנן, יש לאמצו רובו ככולו לעובדות התביעה דנן ולקבוע, כי אכן הנתבע הפר את הבטחת הנישואין שהבטיח לתובעת. בתמ"ש (קריות) 7613/02 מ.ח. נ' ג.ח תק- מש 2009 (1) 82 נדונה תביעת נזיקין שהגישה אישה בגין נזקים ממוניים ובתלי ממוניים, שגרמו לה בעלה ומשפחתו בהסתרת מצבו הנפשי של בעלה טרם הנישואין. בית המשפט קבע שם, כי הנתבעים הפרו את חובת תום הלב, כאשר חלה עליהם חובת הזהירות, הם הפרו אותה וקיים נזק לתובעת בעטיה של הפרת אותה חובת זהירות. בית המשפט קבע כי במבחן "האדם הסביר" היה על הנתבעים לצפות, כפי שאדם סביר צופה, שהתנהגות כזו תגרום לפגיעה בתובעת, ברגשותיה, בגופה ובנפשה. עוד נקבע, כי חובת הזהירות של הבעל כלפי אשתו התגבשה עובר לנישואיהם, היא כפולה ומכופלת ונובעת גם מהיחסים המיוחדים ביניהם, יחסים של תלות וקרבה. במערכת יחסים מעין זו, מצופה זהירות מיוחדת לרגישותו ורווחתו של מי שעתיד להיות בן הזוג. בתמ"ש (תל אביב יפו) 47680/06 פ.א. ב' ק.פ. תק-מש 2009(2) 1 נדונה, בין היתר, סוגיית הפרת הבטחת נישואין נקבע שם: לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ח - 1968, על מנת לבסס את עוולת התרמית יש להוכיח 5 יסודות : היצג כוזב של העובדה, לפיו יש להראות כי מצג השווא נעשה ביודעין, כי הינו כוזב או הוצג בחוסר אמונה באמיתותו או מאי אכפתיות לגבי אמיתותו. העדר אמונה מצד המציג באמיתות המצג, אף אם נעשה הדבר מתוך קלות ראש. קיום כוונה כי המצג אכן יטעה את הצד השני אשר יפעל ע"פ המצג. התובעת הוטעתה ופעלה על סמך המצג. התובעת סבלה נזק ממוני עקב כך שפעלה בהסתמך על המצג. כל אלה התקיימו גם בענייניו כפי שפורט באריכות בפסק דיני זה. 7. בתמ"ש (ירושלים) 24760/08 ש.ב.ר. נ' ר.ר. תק-מש 2010 (1)440 דן בית המשפט בהפרת תום הלב והתנהגות בדרך מקובלת בתקופה של טרום הנישואין, בתרמית, ברשלנות, במקרה בו הנתבע התחתן עם התובעת מבלי לגלות לה שלא יצליח לקיים עמה יחסי מין. לעניין תום הלב והתנהגות בדרך המקובלת נקבע שם: "במהלך משא ומתן לקראת קשירת קשר חוזי, הצדדים כפופים לחובת הגילוי מכוח סעיף 12 לחוק החוזים וכי הפרת חובה זו תגרור פיצויים, ובפרט לאור יחסי האמון ביניהם. עוד נקבע שם, כי הצד שפעל בתום לב הינו אדם נעים סבר, חריף חלק לשון - אדם כזה אין תוכו כברו, אדם הבא במגע איתו נוטה להאמין לו וליפול בקסמיו". בית המשפט קבע, כי בנסיבות כאלה, מחדלו לגלות לצד השני את העובדות האמיתיות, הוא מחדל שלא בתום לב ובדרך המקובלת. "התרופה על הפרת החובה לנהל משא ומתן בתום לב ובדרך מקובלת היא פיתוי (בסעיף 12 (ב) לחוק החוזים) פיצויים אלה צריכים להעמיד א הצד הנפגע באותו מצב בו היה נתון לולא נכנס למשא ומתן". עוד נקבע שם, כי אי גילוי נאות במהלך היחסים הקרובים בין בני הזוג, טרם הנישואין, הינה התנהגות שלא בתום לב המצמיחה לתובעת זכות לקבלת פיצויים. זאת, כיוון שבני זוג אשר מחליטים להתחתן מטילים על עצמם מערכת זכויות וחובות מתוך גמירות דעת המבוססת כעל מידע מלא ככל שניתן אודות בן הזוג, אשר ניתן בתום לב, גם מכוח חובת תום הלב ופעולה בדרך המקובלת הקבועה בסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי). לעניין תרמית נקבע שם: "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו: אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון... התנהגות הנתבע כמתואר מהווה פגיעה קשה בתובעת, בכבודה, באוטונומיה שלה לבחור בן זוג על מנת להקים עמו משפחה, בציפיותיה וברגשותיה..התובעת קיוותה להקים משפחה עם הנתבע לקיים עמו חיי זוגיות אינטימיים אולם הוא התנהג במרמה גרם לה להגיע לאחד הרגעים החשובים ביותר בחייה על יסוד שקרי ובולם את הגשמת ציפיותיה הלגיטימיות והסבירות". בעניינינו, הנתבע גרם לתובעת ו/או שידל אותה להתגרש מבעלה מתוך אמונה שיינשא לה ויקים עמה בית ומשפחה והיא האמינה בו באמונה שלמה (ע' 9-10 לתמליל השיחות נספח א' לתצהיר התובעת). ד. סוף דבר הנתבע הבטיח לתובעת לשאתה לאישה, הוא גרם לה להאמין בכוונתו במשך קרוב ל- 20 ובגין הפרת הבטחה זו ישלם לה פיצוים בסך 40,000 ₪. הנתבע הציג בפני התובעת בכוונה תחילה, כך על פי עדותו, מצג שווא לפיו הוא מתכוון לשאתה לאישה, וברשלנותו ובזדון, הונה אותה לגבי כוונותיו אלה, כאשר חלה עליו חובת זהירות מוגבר וחובת תום לב במסגרת יחסי האמון ששררו ביניהם כבני זוג שמנהלים מערכת יחסים חברית, תוך גמירות דעת להינשא. בגין כך ישלם לתובעת 50,000 ₪. הנתבע התחייב לשלם לתובעת סך של 100,000 ₪ במסמך ת/3 ואני מחייבת אותו לשלם לה סכום זה כשהוא צמוד ונושא ריבית כדין, החל מיום ניתוק היחסים ביניהם ועד לתשלום בפועל. הנתבע התחייב במסמך ת/2 להבטיח את התובעת בדירה צנועה כגון זו שהתגוררה בבני ברק. התובעת טוענת כי מדובר בדירה ששוויה 600,000 ₪ וטענתה זו לא נסתרה. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 600,000 ₪. הבטחה זו הינה בתמורה לכך שהתובעת מסרה לו 50,000$ שקיבלה בתמורה למכירת מחצית זכויותיה בדירה שהייתה בבעלותה ובבעלות בעלה. לסיכום, הנתבע ישלם לתובעת 790,000 ₪ כשהם נושאי הפרשי ריבית והצמדה כדין, החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כן ישלם הנתבע לתובעת הוצאותיה, ובנוסף, שכר טרחת עורך דין בסך 60,000 ₪ בצירוף מע"מ.נישואין / חתונההפרת הבטחת נישואין