קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת זכויות יוצרים בצילומים: 1. זוהי תובענה על סך של 200,000 ₪ שעניינה דרישה לפיצוי בגין טענה להפרת זכויות יוצרים של התובע על ידי הנתבעים בהפצת צילומים שנעשו במסגרת בית עסקו של התובע. רקע עובדתי 2. התובע הינו צלם אירועים במקצועו, בעל סטודיו לצילום, מזה כעשרים שנה. 3. הנתבע מס' 1 הינו צלם וידאו במקצועו אשר עבד במשך כשנה כצלם עבור התובע. 4. הנתבע מס' 2 הינו צלם סטילס במקצועו אשר צילם בעבור התובע אירועים במשך כשנה. 5. לטענת התובע, במסגרת עבודתם צילמו הנתבעים עבורו אירועים שונים, וכאשר פתח הנתבע מס' 1 סטודיו עצמאי משלו, עשו שימוש באותם הצילומים והציגו אותם כשלהם, ובכך הפרו את זכויות היוצרים שלו המוגנות על פי סעיף 1 לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח- 2007. (להלן: "החוק"). 6. מנגד, טוען הנתבע מס' 1 כי אין המדובר בהפרת זכויות יוצרים וכי התמונות באלבומים צולמו על ידי הנתבע מס' 2, ולא נעשה בהם שימוש למטרות רווח. 7. הנתבע מס' 2 טוען כי התובע אינו הבעלים של אותם הצילומים אלא המזמין, דהיינו, הזוגות המתחתנים המצולמים באותם הצילומים, המוצגים באלבומים אותם ערך, אשר היוו את תיק העבודות שלו. ראיות התובע 8. התובע העיד בתצהירו ת/1 כי הינו צלם אירועים מזה 20 שנה, הן באמצעות וידאו והן באמצעות מצלמת סטילס. 9. לדבריו, הנתבעים מס' 1 ו-2 עבדו עבורו כצלמים לאחר שסוכם עימם כי זכויות היוצרים בצילומים, בתמונות, בתשלילים ובחומר הדיגיטלי הן שלו, והשניים התחייבו שלא לעשות בהם שימוש ובתום העבודה התחייבו להשמידם. 10. עוד, העיד, כי במסגרת עבודתו נהג הוא או צלם ראשי אחר מטעמו להגיע ולבחור את מיקום תצלומי הזוגות, את האתר המתאים לצילומים, ואילו הנתבעים שימשו כצלמי משנה בלבד, אשר מילאו אחר הוראות הצלם הראשי. 11. לגרסתו, הנתבעים עשו שימוש בצילומים אותם צילמו עבורו באמצעות הצגתם בסטודיו אותו פתח הנתבע מס' 1, והציגו את הצילומים כעבודותיהם שלהם באלבומים מעוצבים אשר מוצגים ללקוחותיהם. 12. עקב מעשיהם של הנתבעים וההתעשרות שלא כדין על חשבונו, כטיעונו, החליט הוא שלא לעבוד עוד עם הנתבעים. 13. עוד, הוסיף, כי הנתבע מס' 1 מנהל עסק עצמאי לצילום אירועים ובעיקר של חתונות, וכאשר לקוח מבקש לשכור צלם לאירוע שלו, הוא מבקש הצעה כוללת לצילום וידאו ולצילום תמונות סטילס, וכן מבקש לצפות בדוגמאות של צילומים שכאלה. כך הציגו הנתבעים את הצילומים שצילמו, לבקשת התובע, בפני לקוחותיהם כשלהם. ראיות הנתבעים 14. הנתבע מס' 1, מר אבי בורוכוב, העיד בתצהירו נ/1 כי הינו צלם וידאו עצמאי מזה עשר שנים, אשר מסריט סרטי וידאו באירועים בעבור התובע ובעבור צלמי סטילס אחרים. 15. כן העיד כי הינו צלם סרטי וידאו בלבד ואינו מצלם צילומי סטילס באירועים וכי לא צילם את הצילומים נשוא התביעה כי אם הנתבע מס' 2, והוא עצמו לא הפיק מהם כל הנאה או התעשר שלא כדין על גבו של התובע. 16. האלבומים אותם הכין הנתבע מס' 2 הכוללים את הצילומים נשוא התביעה, אכן היו בסטודיו הפרטי שלו, אליו נכנס התובע שלא בנוכחותו או ברשותו, ונטל לידיו את האלבומים משם ללא רשות. 17. כן הצהיר כי לא עשה כל שימוש בצילומים ולא היה לו כל רווח כספי מהם, אלא ההיפך- נגרמו לו נזקים בעקבות ביטול התובע את שכירתו לצילום אירועים לתקופה של שלושה חודשים מראש בחודשי הקיץ. 18. כן העיד הנתבע מס' 2, מר אילן סבירסקי, בתצהירו נ/2 כי הינו צלם סטילס במקצועו והתשלום בעבור שירותיו הינו בסביבות 250- 350 ₪ לאירוע. 19. לאחר שבחר את הצילומים הטובים ביותר, היה צורבם על דיסק אותו קיבלו בני הזוג לידיהם. 20. עוד, הוסיף, כי הצילומים נשוא התביעה אינם בגדר יצירה מוגנת על פי החוק, וכי מדובר בצילומים סטנדרטיים, פרי מאמצו בלבד. 21. לכל היותר, צילומים אלו שייכים לבני הזוג אשר הזמינו אותם ולא לתובע, והוא לא גרם להפרה של זכות יוצרים בהם. 22. כן העיד כי סיפק לתובע שירותי צילום כעובד "פרילנסר" במצלמה דיגיטלית אשר בבעלותו, וזאת כנגד חשבוניות, החל מחודש מאי 2004 ועד לחודש יוני 2005. 23. עוד, הוסיף, כי התובע נותר חב לו סך של 468 ₪ בגין שירותי צילום שקיבל, בהתאם לחשבונית מיום 5.6.05. 24. כמו כן, העיד כי לא סוכם בינו לבין התובע כי זכויות היוצרים בצילומים שייכות לתובע בלבד, כטענתו, או כי הוא מתחייב שלא לעשות בהם שימוש כלשהו, ולא נתבקש להשמידם עם סיום העבודה, אלא ההיפך. לדבריו, התבקש הוא לשמור את כל החומר כגיבוי אצלו, למקרה בו הזוג יאבד את הצילומים שנמסרו לו. 25. לדבריו, מי ששכר את שירותיו היה עובד של התובע, מר אייל דיין, והוא זה שסיכם עימו את פרטי העסקתו לאחר שראה מודעה בחנות לפיתוח תמונות, ואת התובע עצמו פגש רק לאחר שצילם במספר אירועים מטעמו. 26. בכל אירוע השתנתה חלוקת העבודה בין הצלמים, וכל צלם בחר לו את הפוזיציה בה יצלם ומהו האובייקט, והוא לא קיבל הוראות לעניין זה מן התובע. 27. התובע נטל ממנו שני אלבומים אותם הכין, אוסף של צילומיו שערך לשם "תיק עבודות" שלו, לאחר שהפסיק את עבודתו עבור התובע, וזאת ללא כדין. בין היתר, באלבומים אלו היו צילומים אותם צילם במצלמתו הפרטית באירועים שונים, ללא כל קשר לעבודתו עבור התובע. 28. על נטילת האלבומים הגיש הוא תלונה במשטרת ישראל אשר לאחר בדיקה הוחלט שלא להוסיף לחקור בה מאחר שנסיבות העניין אינן מצדיקות את המשך החקירה. 29. עוד, העיד, כי את האלבומים לא הניח בסטודיו של הנתבע מס' 1 אלא מסר אותם לידיו על מנת שימסור אותם לגיסו שעתיד היה להתחתן, על מנת שזה יוכל להתרשם מעבודתו. מעבר לכך, הנתבע מס' 1 לא הראה אלבומים אלו לאיש. 30. עוד העיד מטעם הנתבעים מר אורי מרשנסקי בתצהירו נ/3 כי הינו צלם עצמאי, פרילנסר, אשר בשנת 2004 העניק לתובע שירותי צילום במצלמה דיגיטלית אשר בבעלותו. 31. לדבריו, המצלמה הדיגיטלית, כרטיסי הזיכרון והציוד הנלווה למצלמה ולאחסון התמונות הם שלו. 32. כמו כן, העיד כי התובע לא שוחח עימו על עניין זכויות היוצרים בצילומים, ולא סוכם עימו כי הוא עצמו לא יוכל לעשות בהם כל שימוש. דיון 33. הסוגיה השנויה במחלוקת בענייננו היא למי שייכות זכויות היוצרים בצילומים אותם צילם הנתבע מס' 2, והאם בוצעה הפרה של אותן הזכויות על ידי מי מהנתבעים? המסגרת הנורמטיבית 34. על פי סעיפים 1 ו-35 לחוק, צילום יכול שיהא נושא לזכות יוצרים, שכן הוא בגדר יצירה אומנותית, שהצלם השקיע בו מפרי מחשבתו וכישרונו בבחינת האובייקט, הרקע , זוית האור והצילום. 35. סעיף 35 לחוק קובע למי שייכת הבעלות ביצירה מוזמנת, לרבות ביצירת צילום, כדלקמן: "35. יצירה מוזמנת (א) ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע. (ב) ביצירה שהיא דיוקן או צילום של אירוע משפחתי או של אירוע פרטי אחר, שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה הוא המזמין, אלא אם כן הוסכם אחרת." 36. הלכה היא כי המזמין והמממן של יצירות צילום מוזמנות הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים, אלא אם קיים בין הצדדים הסכם בכתב הקובע אחרת. לעניין זה נקבע בת.א. (ת"א) 60739/04 אל-אור בע"מ נ' המועדון לספורט תרבות ונופש באונ' ת"א , כדלקמן: "על פי הדעה הרווחת בפסיקה בארה"ב גם צילום של זוג נאהבים על רקע של שקיעת השמש, או של מגדל פיזה, הגם שהוא צילום נפוץ שצולם אין ספור פעמים, עדיין יש לו ייחוד משלו, פרי כשרונו של הצלם הספציפי שצילם אותו, ואין שני צילומים זהים לחלוטין, כל צלם זכאי לצלם את מגדל פיזה פעם נוספת מאותה זוית ובאותם תנאי תאורה אך אין הוא רשאי להעתיק צילום שעשה אחר מבלי לקבל רשות לכך, בדרך זו המשפט מגן על ביטוי שיש בו דרגה מסוימת של מקוריות ושהוא תוצאה של כשרון ומאמץ". ובהמשך נקבע: "... המונח "מקורי" אין כוונתו , כי הביטוי של הרעיון הנדון חייב להיות חדש או המצאתי ובוודאי לא מהפכני, כי אם די בכך שהוא פרי מחשבתו של בעל היצירה ואינו מהווה העתקה מיצירה אחרת". כן ראה: בת"א (מחוזי ת"א) 432/94 נחום עסיס נ' מוסרות בע"מ, תק-מח 94(2), 272 (1994), כדלקמן: "לא נעשה הסכם בין בעלי הדין המעגן את הזכויות והחובות של כל אחד מהם ולכן מסקנותי מבוססות על אומד הדעת שלהם על פי האמור בתצהיריהם, עדויותיהם ומסמכיהם. זכות היוצרים על התמונות (התשלילים) והעיצוב של התבניות היא של המבקש. התמונות והעיצוב של התבניות הוזמנו על ידי המשיבה. המבקש נענה להזמנה, ביצע את המלאכה וקבל את תמורתה. בהתאם למוסכם במפורש או מכללא טיפל המבקש בהוצאה לאור של הקטלוגים על ידי בית הדפוס, אם כי ההתקשרות היתה בין הדפוס למשיבה והוא, כדבריו, היה רק שליח: "אחרי שגמרתי לצלם הייתי שליח... הוא בקש ממני לגשת לבית הדפוס, הבאתי לו הצעה מבית הדפוס... הייתי שליח של רן לדפוס ולא של הדפוס לרן". לא הותנה בין המבקש והמשיבה תנאי כלשהו על תקופת השמוש של המשיבה בתבניות, כמות הקטלוגים או כל שמוש אחר שתעשה המשיבה בתבניות. ... על כן זכות היוצרים של המבקש על התבניות המעוצבות על ידו נשארת בעינה אך זכות השמוש של המשיבה, ורק של המשיבה, בתבניות אלו איננה מוגבלת. " עוד ראה: ת.א. (י-ם). 460/02 דרור קרן (יוסף) נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, תק-של 2002(3), 1273 , 1274 (2002), כדלקמן: "הנתבעת טענה כי זכויות היוצרים היו בבעלותו של הצלם והיא רכשה אותן ממנו כחוק. אך טענה זו לא הוכחה. הצלם לא היה צד לדיון ואף לא הוזמן כעד. אין אנו יודעים איפוא מה עמדתו לגבי טענה זו ולא הובאו כל ראיות לגבי התנאות מיוחדות בינו ובין התובעים לגבי זכויות היוצרים בתצלומים שהוזמנו אצלו. אין בית המשפט יכול איפוא לקבוע שאכן הותנו התנאות כאלה ויש ללמוד על הבעלות בזכויות היוצרים במקרה שלפנינו מתוך הנסיבות המלמדות על כוונת הצדדים באין התנאה ספציפית. צלם שוכר דוגמן בכדי לצלם תמונה שרוצה הוא לצלם אם למטרה עסקית או אחרת שהוא, הצלם, מעונין בה - ואין נפקא מינה אם אותו דוגמן מקבל שכר עבור שרותיו או לא, כל עוד שברור כי הצלם הוא המעונין בצלום ולא המצולם - הרי שלכאורה זכויות היוצרים הן של הצלם. אולם אם פונה אדם לצלם ושוכר את שרותיו המקצועיים לענין שמזמין השרותים הוא המעונין בו - בין לצרכים מסחריים בין לצרכים אחרים - הרי ברור שבדרך כלל המזמין הוא הרוכש את זכות היוצרים (ואין אנו עוסקים ב"זכות המוסרית"). " 37. מכל האמור לעיל, עולה כי זכות היוצרים בצילומים נשוא התביעה הינה בבעלות המזמין, דהיינו, בבעלות הזוגות המתחתנים המצולמים בהם, ולא בבעלות התובע, ורק להם מוקנית זכות התביעה על פי החוק. התנאה שונה או אחרת לא הובאה בפני, ועל כן, אף מטעם זה, אומד דעת התובע והזוגות המצולמים היה כי הבעלות בצילומים תהא לזוגות אלה. 38. עצם העובדה כי הנתבע מס' 2 צילם את הצילומים בעבור התובע, אינה הופכת אותם לפרי יצירתו שלו עצמו או של התובע. 39. המדובר בצילומים שצולמו באירוע משפחתי, לגביהם קובע סעיף 35(ב) דנן מפורשות כי הבעלים הראשון הינו המזמין. 40. התובע לא עמד בנטל הראייה המוטל עליו להוכיח כי סיכם אחרת עם הזוגות המתחתנים, ולא הציג בפני כל הסכם בכתב, בחתימת המזמינים, לפיו מסכימים הם כי הוא יהא בעל זכויות היוצרים בצילומיהם. 41. יתרה מזאת, לא הוכח בפני כי הצילומים אכן הוצגו ללקוחות פוטנציאליים על ידי מי מהנתבעים או כי נגרם לתובע חסרון כיס כלשהו בעקבות הצגתם. 42. כמו כן, הנתבע מס' 2 העיד בפני כי המצלמה ושאר הציוד בו השתמש בעת הצילומים הינם רכושו שלו, וגם בשל כך התובע אינו בעל זכות יוצרים בצילומיו, על אף שרכש אותם ממנו. 43. משכך, הנני קובעת כי אין לתובע זכות יוצרים בצילומים נשוא התביעה אותם צילם הנתבע מס' 2, והנני דוחה את התביעה בעניין זה. הפרת הזכות המוסרית 44. עוד טוען התובע כי הנתבעים הפרו את הזכות המוסרית שלו ועל כן מבקש הוא פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 56(א) לחוק. 45. הכלל הוא כי פרסומה של יצירה בלא ששם מחברה ייקרא עליה בהיקף ובמידה המקובלים בענף דעסקינן הינה בבחינת פגיעה בזכותו המוסרית של היוצר ביצירה. ראה: ע.א. 23/81 משה הרשקו נ. חיים אורבוך פד"י מב (3) 749, 756. 46. טוען התובע כי הנתבעים לא פרסמו את שמו כבעל זכויות היוצרים בצילומים אותם צילמו עבורו והציגו אותם כפרי יצירתם, ובכך הפרו כלפיו גם את הזכות המוסרית. 47. כאמור, התובע לא הוא שצילם את הצילומים בעצמו אלא רכש אותם מן הנתבעים שצילמו אותן. 48. סעיף 4א' לפקודת זכות יוצרים קובע לעניין "הזכות המוסרית", כדלקמן: "4.א.(4) זכותו של מחבר לפי סעיף זה לא תהיה תלוייה בזכותו החומרית באותה יצירה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה הועברה לאחר". 49. "המחבר" במקרה דנן הינו הנתבע מס' 2, ועל פי לשון הסעיף הזכות המוסרית לעולם נותרת בידיו של המחבר, קרי, הצלמים המקוריים, ואיננה עוברת לידי הרוכש. 50. עמדה זו העולה מלשונה של פקודת זכות יוצרים, מקובלת אף על המלומד טוני גרינמן, בספרו "זכויות יוצרים, אמנים ומפיקים - זכויות, חובות והסכמים (1998), בעמ' 182, כדלקמן: "הזכות המוסרית ניתנת למחבר ולאו דווקא לבעל הראשון של זכות היוצרים. על כן כאשר מדובר ביצירות מוזמנות מסויימות... יתקיים למעשה מלידתה של היצירה, פיצול בין הזכות החומרית לזכות המוסרית. הראשונה - תהיה של המזמין. האחרונה - תהיה הזכות האישית של המחבר". ובהמשך נאמר: "... והחוק אף קובע כזכור - שהזכות המוסרית תמשיך לעמוד למחבר, גם לאחר שהזכות הועברה לאחר... לפיכך יש לדעתי להכיר תמיד במחבר כבעל הזכות המוסרית... החוק הישראלי אינו נדרש לשאלת העבירות של הזכות המוסרית אולם נראה שזו זכות אישית שאיננה נתנת למכירה או להעברה". 51. אף ד"ר שרה פרזנטי בספרה "דיני זכויות יוצרים", כרך ג', בעמוד 26, תומכת בגישה זו לפיה הזכות המוסרית היא בלתי עבירה, כדלקמן: "חשוב לציין כבר בשלב זה כי ההעברה המתייחסת לזכות הכלכלית בלבד, ולא לזכות המוסרית. הזכות המוסרית איננה עבירה, ועל מקבל ההעברה לתת את הדעת לזכות זו, שיכולה להגביל באופן משמעותי את הזכויות שקיבל בהעברה". 52. מכל האמור לעיל עולה כי הזכות המוסרית בצילומים הינה זכות אישית של המחבר שאינה ניתנת להעברה, ומשכך היתה ונותרה של הנתבע מס' 2 בלבד, והתובע אינו יכול לתבוע בגין פגיעה בזכות זו. 53. לפיכך, דוחה אני את טענת התובע בדבר הפרת זכות היוצרים המוסרית כלפיו. עשיית עושר ולא במשפט 54. עוד טוען התובע כי הנתבעים ביצעו עוולה של "עשיית עושר ולא במשפט" ופעלו שלא בתום לב בכך שנטלו את הצילומים שלא כדין והציגו אותם בסטודיו של הנתבע מס' 1 כצילומים שלהם, ועל כן, עליהם לפצותו על רווחים שעשו בגין הצגתם. 55. עם זאת, התובע לא הציג בפני ולו בדל ראיה לכך כי נגרם לו כל נזק כספי כל שהוא בעקבות הצגת הצילומים בפני לקוחות פוטנציאליים של הנתבע מס' 1, ועל כן, אין בידי לפסוק לו כל פיצוי בגין טענה זו. 56. כמו כן, התובע לא הציג בפני כל ראיה להוכחת רכיב ההתעשרות של הנתבעים, ואין די בהעלאת טענה סתמית של התעשרות. 57. אשר על כן, דוחה אנוכי טענתו זו של התובע. 58. מכל הטעמים דלעיל, נדחית התביעה. 59. התובע ישלם לכל אחד מן הנתבעים הוצאות הדיון בסך של 5,000 ₪ בצירוף דמי מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכויות יוצרים (הפרת)