קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת זכויות יוצרים סדרת טלוויזיה: מבוא 1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 1,000,000 ₪ בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים. 2. התובעת, אורלי קראוס- וינר (להלן: "התובעת"), היא המחברת של ספר בשם "התרוממות" (להלן: "הספר"). הספר עוסק בקורותיה של דיילת אוויר מתחילה בשם מיכל ברנע, המוצאת את עצמה עד מהרה במרכזה של פרשיית מתח על רקע עבודתה בחברת התעופה "מרום". הספר יצא לאור בשנת 1997 וזכה להצלחה רבה, שכן נכון לשנת 2007 נמכרו כ- 100,000 עותקים ממנו. 3. בשנים 1999- 2000 שקלה זכיינית ערוץ 2, חברת רשת, להפיק סדרת טלויזיה המבוססת על הספר. התובעת ביקשה להיות תסריטאית הסדרה ולשם כך היא הכינה שישה תקצירי פרקים ואיפיון של עשר דמויות. דא עקא, חברת רשת עמדה על כך שהתסריטאית תהיה מיכל קופר- קרן, היא הנתבעת 4 (להלן: "קופר"). התובעת טוענת כי בעקבות כך הועברו לקופר החומרים שכתבה, וזו ביצעה בהם שיכתוב. כאשר עיינה התובעת בשיכתובים שביצעה קופר לתסריטים שכתבה, הם לא מצאו חן בעיניה שכן הסדרה נשאה אופי של טלנובלה. לפיכך, במועד כלשהו בשנת 2000 הודיעה התובעת כי היא אינה נותנת את הסכמתה להפקת הסדרה, והענין ירד מן הפרק. 4. במועד כלשהו בין השנים 2002- 2003 נפגשה התובעת עם אפרת דרור, היא הנתבעת 3 (להלן: "דרור") במטרה לדון בהפקת סדרה המבוססת על הספר. התובעת מסרה לדרור את החומרים שהכינה בשעתו עבור חברת רשת. הפגישה לא הולידה הדברות נוספת בין השתיים, שכן דרור קיבלה מידע שלילי אודות התובעת ממנהל התוכניות בחברת רשת. 5. בשנת 2003 נוצר קשר בין התובעת לבין המפיק דורון ערן, במטרה להפיק סרט על בסיס הספר. התובעת החלה בכתיבת תסריט. בשנת 2005 ביקש דורון ערן כי התסריט יעובד לסדרת טלויזיה, והתובעת הכינה לבקשתו תסריט לפרק ראשון, תקציר סדרה וקונספט דמויות. התובעת טוענת כי דורון ערן העביר את החומרים שהכינה לישראל 10 בע"מ, היא הנתבעת 1 (להלן: "ערוץ 10"). טענה זו מוכחשת על ידי הנתבעות. 6. בחודש מרץ 2005 פורסמה ידיעה בכלי התקשורת לפיה בכוונת ערוץ 10, יחד עם חברת האולפנים המאוחדים בע"מ, היא הנתבעת 2 (להלן: "אולפני הרצליה") להפיק סדרת דרמה יומית העוסקת בחייהם של דיילים וטייסים. עוד פורסם כי התסריטאית הראשית היא קופר, והמפיקה הראשית היא דרור. התובעת חשדה שישנה כוונה לנשלה מזכות היוצרים בספר, ולכן שלחה ביום 23.3.2005 מכתבי התראה לערוץ 10 ולאולפני הרצליה. בעקבות פניה זו, כך טוענת התובעת, ביצעו ערוץ 10 ואולפני הרצליה שינויים מינוריים בסדרה, על מנת להסוות את העובדה שמדובר בפגיעה בזכות היוצרים שלה. לטענתה, במסגרת מסע הפרסום שקדם לשידור הסדרה, הציגו אותה הנתבעות כסדרה הקשורה עם הספר. הדבר התברר לתובעת מקריאת ראיון עיתונאי שנערך עם קופר וכן מתשדירי קדימונים ("פרומו") ששודרו בערוץ 10 לקראת עלייתה של הסדרה לאויר. 7. ביום 10.7.2005 החלו שידורי הסדרה, שנקראה "פיק אפ", הוא הכינוי בעגה המקצועית לאיסוף הדיילות והדיילים לטיסה (להלן: "הסדרה"). לטענתה של התובעת, בעקבות הגשת התביעה, ביום 28.8.2005, לאחר ששודרו כבר שלושים פרקים מתוך מאה פרקים, נערכה מסכת שינויים שניה בסדרה, כדי להסוות את העתקת הספר. 8. התובעת טוענת כי הלכה למעשה, הספר הועתק על ידי יוצרי הסדרה. צירי העלילה המרכזיים של הספר הם דומים עד זהים. הדמויות הראשיות בסדרה דומות עד כדי זהות לדמויות שבספר. גם הדמויות המשניות בסדרה דומות עד כדי זהות לדמויות המשניות שבספר. זאת ועוד, חמשת הפרקים הראשונים של הסדרה דומים להפליא לספר ולפרקים שכתבה התובעת לצורך הפקתה של סדרת הטלויזיה (הפקה שלא יצאה לבסוף אל הפועל). לתמיכה בטענותיה של התובעת בדבר העתקת הספר אל הסדרה הוגשו חוות דעת מומחים של ד"ר אמנון ז'קונט וארנון צדוק, וכן תצהירה של עמנואל הורי, חברתה של התובעת שנכחה במפגש בין התובעת לבין דרור. 9. התובעת טוענת כי היא זכאית לקבל פיצויים בסך של 836,685 ₪ בגין השימוש הבלתי מורשה בזכויותיה, סך של 1,098,000 ₪ בגין הפגיעה בזכותה לשמש תסריטאית של הסדרה, סך של 20,000 ₪ בגין כל אחד מפרקי הסדרה עקב הפגיעה בזכות היוצרים שלה, סך של 300,000 ₪ בגין הפרת זכותה המוסרית, סך של 300,000 ₪ בגין עגמת נפש שנגרמה לה, סך של 400,000 ₪ בגין גניבת עין, סך של 500,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין, סך של 500,000 ₪ בגין גזל סוד מסחרי וסך של 1,200,000 ₪ בגין עשיית עושר ולא במשפט על חשבונה. לצרכי אגרה, סכום התביעה הועמד על סך של מיליון ₪. 10. הנתבעות כופרות מכל וכל בטענותיה של התובעת. לדבריהן, הסדרה והספר הן יצירות כה שונות זו מזו עד שדי בעיון שטחי בהן כדי לקבוע כי מדובר בתביעה אבסורדית ומופרכת. הנתבעות טוענות כי התובעת מנסה לנכס לעצמה שלא כדין את ז'אנר הטייסים והדיילות כאילו היה קניינה שלה, למרות שעולם התעופה המסחרית משמש מזה שנים רבות רקע לסרטים וסדרות טלויזיה. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי ההשוואה שעושה התובעת בין הספר לסדרה היא מניפולציה פשוטה, שניתן לבצע באופן דומה כל אימת ששתי יצירות עוסקות בז'אנר מסויים. בעניננו, הסדרה היא טלנובלה יומית, דבר המכתיב במידה רבה את אופייה של הסדרה והעלילה. מדובר בעלילה טיפוסית המבוססת על קונפליקטים בין הדמויות, תככים, קשרים רומנטיים סבוכים, תהפוכות עלילתיות רבות ודמויות ארכיטיפיות. 11. הנתבעות טוענות כי דרור היא שהעלתה בחודש פברואר 2005, במסגרת מפגש עם יוצרי הסדרה ובעלי תפקידים בערוץ 10 ובאולפני הרצליה, את הרעיון לפיו הסדרה תתרחש בעולם התעופה המסחרית, בשל תדמיתו הזוהרת, הצעירה והמרגשת. בעת העלאת הרעיון, ציינה דרור בפני המשתתפים במפגש כי לפני מספר שנים נוצר קשר בינה לבין התובעת בקשר להפקת סדרת טלויזיה, אלא שדרור לא עיינה בחומר שהעבירה לה התובעת שכן קיבלה חוות דעת שלילית בנוגע לתובעת. גם קופר סיפרה למשתתפים כי לפני מספר שנים התבקשה על ידי רשת לסייע בכתיבת פיילוט לסדרה שתתבסס על הספר, ולשם כך היא אף קראה כשבעים עמודים מתוך הספר, אך הפרוייקט לא יצא לבסוף אל הפועל בעטייה של התובעת. 12. הנתבעות מציינות כי לצורך הפקת הסדרה נערך תחקיר מקיף בנוגע למאפייני עולם התעופה, תחקיר ששימש בסיס לעלילות ולסיפורים המוצגים בסדרה. בנוסף, יוצרי הסדרה ראיינו בעלי תפקידים בעולם התעופה ושכרו את שרותיהם של כותבי דיאלוגים בעלי רקע מעולם התעופה. הסדרה נכתבה על ידי שלושה יוצרים: יונתן קוניאק, אבנר ברנהיימר וקופר. כל תסריט של פרק עבר תחת ידיהם של שישה אנשים שונים בטרם צולם. תחילה הוכן מסמך המכונה "בייבל", המתאר באופן כללי את הדמויות בסדרה ואת קורות חייהן. לאחר מכן נוצר לכל פרק מסמך המכונה "טריטמנט", הכולל את תיאורי הסצינות באותו פרק. כל טריטמנט הועבר לידי עשרה כותבים נוספים, המכונים "דיאלוגיסטים" שתפקידם לכתוב את הדיאולוגים של כל פרק, ולמעשה, את התסריט כולו. על כן, שום פרק בסדרה לא יכול להחשב כיצירתו של אדם בודד. 13. קופר טוענת כי כל שקיבלה מהתובעת בעבר (מבלי שנפגשה עימה כלל) הוא תיאור ראשוני ותמציתי של הסדרה המיועדת, תסריט של פרק אחד לדוגמא וכן את הספר, ממנו קראה כשבעים עד שמונים עמודים בלבד. דרור טוענת כי לא קראה את הספר, לא עיינה בחומרים שקיבלה מהתובעת וממילא גם לא העתיקה מהם דבר. הנתבעות מכחישות כי נעשו שינויים כלשהם בסדרה בעקבות מכתב ההתראה ששלחה התובעת. כל שנעשה בעקבות אותו מכתב הוא בדיקה שביצעה קופר, שהעלתה כי אין ממש בטענותיה של התובעת. אכן, נעשו שינויים בסדרה תוך כדי יצירתה, אלא שמדובר בהתפתחות טבעית של סדרת טלויזיה מרובת פרקים. בנוסף, אין ממש בטענה לפיה נעשה שינוי בסדרה בעקבות הגשת התביעה, שכן כאשר הסדרה עלתה לאוויר, בחודש יולי 2005, כבר צולמו שלושים הפרקים הראשונים ושלושים פרקים נוספים כבר היו כתובים. בעת הגשת התביעה ביום 28.8.2005, כבר הושלמה כתיבתם של תשעים ושמונה מתוך מאה פרקי הסדרה. לתמיכה בטענותיהן של הנתבעות הוגשה חוות דעת מומחה של ד"ר רוני הלפרן וכן תצהיריהם של קופר, דרור, יונתן קוניאק, אבנר ברנהיימר ודפנה פרנר. חוות דעתם של המומחים 14. המומחה ד"ר אמנון ז'קונט (להלן: "ז'קונט") מציין בחוות דעתו כי מקובל להשתמש בשש אבני בוחן לשם השוואת טקסטים: הסביבה בה מתרחשת היצירה, הדמויות העיקריות והמשניות, הארועים עליהם נסבה העלילה, המבנה הכרונולוגי, המסר והאמצעים האמנותיים. במקרה דנן, לא ניתן ליישם שתיים מבין אבני הבוחן - המבנה והאמצעים האמנותיים - בשל ההבדל בין ספר לבין סדרת טלויזיה. בשתי אבני בוחן נוספות, הסביבה והמסר, אכן קיים דמיון בין שתי היצירות אך לדידו של ז'קונט, לא יהיה זה הוגן ללמוד מכך אודות העתקה, שכן הדמיון קיים ביצירות רבות העוסקות באותו תחום. ואולם, כך קובע ז'קונט, הדמיון הרב מאוד בשתי אבני הבוחן הנותרות - הארועים והדמויות- עד לרמה של זהות, מעיד לדבריו על העתקה, שכן ההסתברות שזהות כזו תנבע מצירוף מקרים היא אפסית. 15. ז'קונט קובע בחוות דעתו כי קיימת זהות בין שלוש הדמויות הראשיות בשתי היצירות. הדמות הראשונה היא "הנערה התמימה"- מיכל ברנע בספר ויסמין אביעד בסדרה. שתיהן הגיעו מרקע חברתי דומה, שתיהן סיימו פרשה רומנטית ארוכה ושתיהן דבקות באידיאלים מוסרניים. הדמות השניה היא "הנערה המפונקת", גילי לביא בספר ונועה צוקרמן בסדרה. שתיהן הגיעו מרקע חברתי דומה (אביה של גילי הוא קברניט בכיר בחברת מרום ואביה של נועה הוא הבעלים של חברת התעופה "טראנס"). אימן של השתיים היתה בעבר פקידת מבצעים בטייסת. לשתיהן מניעים דומים ולשתיהן התנהגות דומה. הדמות השלישית היא "הנערה השאפתנית", יעל שושן בספר ושירה ינון בסדרה. שתיהן הגיעו מרקע מקפח וקשה, שתיהן מונעות על ידי רצון נחוש לקדם את עצמן ושתיהן כריזמטיות ועושות שימוש חסר מעצורים במיניותן. 16. ז'קונט סבור כי גם דמויות המשנה בשתי היצירות הן זהות. דמותו של הקברניט רודף השמלות- קפטן עמוס ינאי בספר ועומר שגיא בסדרה; דמותו של "הדייל הטוב המסתבך" זיו שמיר בספר וגיל ענתבי בסדרה; אביה של הנערה המפונקת- אברמ'לה לביא בספר ושלמה צוקרמן בסדרה (הראשון הוא קברניט בחברת מרום והשני הוא הבעלים של חברת התעופה טראנס); דמותו של הדייל ההומוסכסואל עדי פיין בספר ורז סגל בסדרה, ודמותה של הכלכלית המרושעת פנינה דבש בספר וברוריה פסקל בסדרה. 17. באשר לארועים, ז'קונט קובע כי בשתי היצירות קווים דומים ואפילו זהים. שתיהן עוסקות בנשים צעירות שהתקבלו לעבודה בחברת תעופה, ומדובר בסיפור חניכותן. התופעות והמכשולים בהן נתקלות הגיבורות הם זהים: מתירנות מינית, תחרותיות דורסנית, הברחת סמים, התקלויות קבועות עם כלכלית מרושעת, התמודדות עם בקשות מצד הנוסעים, קשרים עסקיים בין דייל ומאבטח, התפעמות של הדיילות מהעיר פאריז, איבה מוקדמת בין שתי דיילות וכו'. 18. המומחה ארנון צדוק קובע בחוות דעתו כי ישנה זהות של שמונה דמויות בשתי היצירות, כמפורט בחוות הדעת. דא עקא, אקדים ואומר כבר עתה כי לא ניתן לייחס משקל כלשהו לאמור בחוות דעתו, משום שחקירתו הנגדית של ארנון צדוק גילתה כי הוא איננו שולט בחומר העובדתי הרלבנטי לחוות דעתו, והלכה למעשה, לא ממש זכר את הספר והסדרה גם יחד. 19. אל מול המומחים שהעידו מטעם התובעת, ניצבת חוות דעתה של ד"ר רוני הלפרן (להלן: "הלפרן"), המומחית מטעם הנתבעות. הלפרן קובעת כי שתי היצירות מבוססות על אוסף של קלישאות שחוקות, הלקוחות מיצירות אחרות, שגם הצטברותן יחדיו בשתי היצירות אינה מהווה העתקה מפירה. הא מצביעה על כך ששתי היצירות עושות שימוש במאגר סטריאוטיפים שהם אבני הבנין של מה שמכונה "ספרות זולה", אשר הן הספר והן הסדרה נמנות עליה. שתי היצירות מבוססות על טקסטים נוסחתיים המתארים עלילות רוויות יצרים ותככים, מתחים מיניים ומעמדיים, מזימות וכיוצא בזה. העובדה ששתי היצירות ממוקמות בעולם התעופה המסחרית אינה מעידה על העתקה, שכן קיימים ספרים, סרטים וסדרות המתרחשים בעולם כזה, כשם שקיימות יצירות רבות המתרחשות בבית חולים או בתחנת משטרה. הגם ששתי היצירות מבוססות על סטריאוטיפים, הרי שבעוד שהספר מסופר מתוך רצינות תהומית, הסדרה היא טלנובלה סתמית שמשכפלת דמויות ודיאלוגים חבוטים לעייפה ומגחיכה חלק מן הדמויות. גם פרשת הברחת הסמים באמצעות הקברניט עמוס ינאי, שעומדת במרכז הספר, ממלאת תפקיד שולי וזניח בסדרה, עת אחד הדיילים מנסה להבריח "חגיגת" באופן חד פעמי. לשיטתה של הלפרן, הספר והסדרה מספרים סיפורים שונים לחלוטין: בעוד שבספר מתואר בגוף ראשון מסע החניכה של מיכל ברנע, שהעלילה ממוקדת בה, הרי שבסדרה מתרחשות מספר עלילות במקביל, כאשר הקו המרכזי הוא נסיונה של מנהלת כח האדם בחברת טראנס, הלנה שטקין, להשתלט על החברה, נסיון שנבלם על ידי בתו של הבעלים, היא נועה צוקרמן. הלפרן קובעת כי אין כל דמיון ממשי בין הדמויות בשתי היצירות, ומצביעה על השוני הרב בין הדמויות, הן הדמויות העיקריות והן דמויות המשנה. דיון 20. ראשית לכל, יש לדחות על הסף את טענתן המקדמית של הנתבעות בסיכומיהן לפיה במועד הגשת התביעה, זכות היוצרים בספר לא היתה של התובעת אלא של המפיק דורון ערן, אליו העבירה התובעת את זכות היוצרים בספר לפי הסכם מיום 11.2.2005. טעמו של דבר הוא שבצדק טוענת התובעת בסיכומי התשובה שלה, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה שנעשתה לראשונה במסגרת סיכומי הנתבעות. 21. בטרם נבחן את טענות הצדדים לגופו של ענין, נזכיר כי הכלל הוא שזכות יוצרים אינה חלה על רעיון, אלא על אופן ביטויו (ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749, 756 (1988) וכן המ' 25/81 מיכאל גולדנברג נ' מיכאל בנט, פ"ד לה(2), 360 , 364-365 (1981)). ראה גם ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, תק-על 2003(2), 3908 , 3912 (2003): "עם זאת, לא כל פרי רוחו של אדם ולא כל המצאה המומצאת על ידו ראויים להגנה משפטית. ההגנה על זכויות יוצרים אינה מגינה על הרעיון כי אם רק על אופן הביטוי שלו ..." על כן, כדי לבסס תביעה בגין פגיעה בזכות יוצרים, נדרש התובע להוכיח שהנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו. עצם קיומו של דמיון מסויים בין יצירות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה. פסק הדין המנחה בסוגיה זו ניתן בע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830, שם נפסק כי: "השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה, ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן." 22. לפיכך, השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בעניננו היא האם הנתבעות העתיקו חלקים ממשיים ומהותיים מן הספר. לשם הכרעה בשאלה זו, קראתי את הספר וצפיתי בשני תקליטורים שהכינה התובעת מתוך פרקי הסדרה. התקליטור האחד נועד להצביע על הקטעים שהועתקו מן הספר אל הסדרה ולהמחיש כי מדובר בהעתקה. התקליטור השני נועד להמחיש את הדימוי הזוהר שביקשו כותבי הסדרה לשוות לה בטרם עלתה לשידור, בניגוד לטיעון של הנתבעות במהלך המשפט, לפיו בשונה מהספר, המתאר את עולם התעופה כעולם זוהר ויוקרתי, הרי שהסדרה מתארת חברת תעופה קטנה ועלובה, ועולם תעופה קיקיוני ומופרך, שבו לנים בבתי מלון זולים וטסים במטוסים צפופים. כמו כן עיינתי בחומרים שהכינה התובעת לצורך הפקת סדרה המבוססת על הספר ובשלושת ה"בייבלים" של הנתבעות (מסמכים המתארים באופן כללי את הדמויות בסדרה ואת קורות חייהן). לטענת התובעת, ה"בייבלים" מבססים את טענותיה בדבר העתקת הספר ובדבר הנסיונות להסוות את הענין באמצעות שינוי ה"בייבל" המקורי. 23. אקדים ואומר כבר עתה, כי באתי לכלל מסקנה שיוצרי הסדרה אכן עשו שימוש ברעיונות ומוטיבים כאלה ואחרים שנלקחו מתוך עלילתו של הספר, אך במבחן המהותי, לא ניתן לקבוע שיוצרי הסדרה העתיקו חלקים ממשיים ומהותיים של הספר, והכל כמפורט להלן. 24. אין ספק שבשתי היצירות ישנן נקודות דמיון חשודות, שלא ניתן להסביר את הצטברותן יחדיו אלא בכך שלפחות בחלק מהמקרים, כותבי הסדרה עשו שימוש ברעיונות או מוטיבים שנלקחו מתוך הספר. נמחיש דברים אלה במספר דוגמאות: אימה של גילי בספר היתה קצינת מבצעים בחיל האוויר, ממש כשם שאמה של נועה בסדרה שימשה בתפקיד דומה; הקפטן עמוס ינאי מכין סופלה שוקולד למיכל בספר, מול גיל ענתבי שמכין סופלה שוקולד ליסמין בסדרה; מיכל בספר מספרת שתאורי טעמן של הצדפות שקראה בעיתון נשמעו כמו תאורים מחדר המיטות, מול יסמין המתארת בסדרה את טעמן של הצדפות כ"סקסי"; בין יעל ומיכל בספר קיימת איבה שנולדה בקורס הדיילות, כשם שישנה איבה בין נועה לשירה בסדרה, שמקורה בקורס שעברו יחדיו בצבא; האיחור של יעל, מיכל וגילי לפיק אפ של הטיסה הראשונה בספר, מול האיחור של יסמין ושירה בסדרה; בקשתו של הקפטן שי גלילי בספר, שהדיילת גילי תכניס אוכל לקוקפיט, מול בקשתו של עומר שגיא, הטייס בסדרה, שהדיילת שירה תביא אוכל לקוקפיט; הדרישה של ברוריה בסדרה ששירה תחזור לקבינה מול הדרישה הדומה של פנינה בפרקים שכתבה התובעת עבור חברת רשת; מיכל מספרת בספר שהיא מבקרת בפעם הראשונה בפאריז ורוצה לראות את המקומות המפורסמים, מול יסמין בסדרה שמספרת סיפור דומה; אריק בספר שופך על מיכל שרי ברנדי ומלקק את גופה, מול עומר שגיא בסדרה המתיז קצפת על גופה של שירה ומלקק אותה (אגב, סצינה דומה הופיע בשנת 1986 בסרט תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים, כך שהתובעת לא חידשה כאן דבר); פנינה הכלכלית גוערת בזיו ומיכל שהנוסעים מתים מרעב, בפרק שהתובעת כתבה עבור חברת רשת, מול הכלכלית ברוריה בסדרה שאומרת לשירה שהנוסעים תיכף יקפצו מהמטוס מרוב רעב; ולבסוף, בקשתו של קפטן גלילי בפרק שכתבה התובעת עבור חברת רשת, שגילי תשובץ לטיסה שלו, מול בקשתו של הטייס עומר בסדרה לשבץ את שירה לכל טיסותיו. אכן, מקובלת עליי בעקרון עמדתה של המומחית הלפרן לפיה שתי היצירות מבוססות על אוסף של קלישאות שחוקות וסטריאוטיפים המאפיינים את עלילות הספרות הזולה ששתי היצירות נמנות עליה (ומי שקרא את הספר וצפה בקטעים מתוך פרקי הסדרה יבין במה מדובר). דבר זה עשוי להסביר חלק ניכר מנקודות הדמיון בין שתי היצירות, כגון, את הדמיון בין נסיונו של הדייל ההומוסקסואל עדי פיין בספר, לשכנע את חברו הדייל זיו שמיר לשנות את העדפתו המינית, מול רז סגל הדייל ההומוסקסואל בסדרה שמנהל שיחה בעלת אופי דומה עם המאבטח נדב, או את הדמיון בין המפגש הטעון הראשון בין פנינה הכלכלית המרושעת לבין מיכל וגילי בספר, מול המפגש הטעון הראשון של ברוריה הכלכלית המרושעת עם שירה ויסמין בסדרה. יחד עם זאת, אני סבור שההצטברות של לפחות חלק מבין נקודות הדמיון בשתי היצירות איננה יד המקרה אלא היא תולדה של חיקוי והעתקה. אמנם, בהחלט ניתן לקבל את עמדתה של הלפרן לפיה הדמויות של הקברניט רודף השמלות, הדייל ההומוסקסואל והכלכלית המרשעת הן דמויות סטריאוטיפיות, אך מאידך, איש לא יעלה על הדעת לקשר בין טעמן של צדפות לבין חויות מחדר המיטות, כפי שנעשה תחילה בספר ולאחר מכן בסדרה, והסבירות שרק בדרך מקרה החליטו כותבי הסדרה שאמה של נועה בסדרה היתה בעברה קצינת מבצעים בחיל האויר, ממש כשם שהיתה אימה של גילי בספר, היא נמוכה ביותר עד בלתי קיימת. הוא הדין בהכנת סופלה שוקולד, המתוארת בספר ולאחר מכן בסדרה, ובדרישה של הכלכלית הקנאית מהטייס, שהדיילת תחזור לקבינה. האפשרות שמדובר בצירוף מקרים גרידא, אינה מתקבלת על הדעת. אמנם, הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי ההשוואה בין הכנת הסופלה בשתי היצירות משולה להשוואה בין גיבורים הנוסעים במכונית בשתי היצירות, אלא שטיעון זה אינו משכנע, שהרי לא פעולה טריביאלית ויומיומית כגון נסיעה במכונית, כהרי פעולה נדירה וייחודית הרבה יותר של הכנת סופלה שוקולד על ידי גבר לחברתו. ארבע הדוגמאות הללו (תיאור טעמן של הצדפות, הרקע בחיל האוויר של האם, הכנת הסופלה ודרישתה של הכלכלית) אינן קלישאות כנטען על ידי הלפרן, וגם אם ניתן היה להניח כי יד המקרה היא שהובילה את כותבי הסדרה לכלול אחת או שתיים מהן בסדרה, בלא קשר לספר, הרי שהאפשרות שהדבר חזר על עצמו ארבע פעמים, בלא כל קשר לספר, אינה סבירה ואינה מתקבלת על הדעת. 25. חשוב לציין כי כותבי הסדרה הקפידו לטעון בעדותם שלא קראו את הספר בטרם נכתבה הסדרה, כדי להרחיק עצמם מכל חשד של העתקה (למעט קופר, שהודתה כי קראה כשבעים עד שמונים עמודים ממנו בעבר, כאשר נשקלה הפקת סדרת טלויזיה באמצעות חברת רשת והיא התבקשה לכתוב פרק לדוגמא). דא עקא, דווקא עובדה זו עומדת להם לרועץ, שכן מי שבפועל כתב את התסריטים היו אותם "דיאלוגיסטים" אלמונים, אותם אנשים שתפקידם היה לחבר דיאלוגים על בסיס ה"טריטמנטים" שהכינו כותבי הסדרה. מכאן שכותבי הסדרה אינם יכולים לדעת האם מי מבין אותם דיאלוגיסטים - שאיש מביניהם לא העיד במשפט- עשה שימוש בחומרים מתוך הספר, אם לאו. מה שברור הוא, שהיו דיאולוגיסטים שקראו את הספר לפני שעסקו בכתיבת התסריטים (ראה הודאתה של קופר, בע' 284- 285 לפרוטוקול), כך שהזדמנות להעתיק ממנו- בהחלט היתה. 26. יחד עם זאת, על מנת להכריע בשאלה האם הועתקו חלקים ממשיים ומהותיים מיצירה מסויימת, אין מקום למנות כרוכל את נקודות הדמיון בין שתי היצירות, אלא יש להביט על שתי היצירות ממבט על, מתוך ראיה כוללת. ראה ע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט(4), 365 , 380-381 (2005): "מהו המבחן לעניין הפרת זכויות יוצרים? הפרת זכות היוצרים עניינה - פרסום היצירה או "כל חלק ניכר הימנה" (סעיף 1(2) לחוק זכות יוצרים, 1911 (הדגשה הוספה), ובאנגלית: "Or any substantial part thereof". ... הדיבור "חלק ניכר" פורש בפסק הדין בע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company (פ"ד נד(1) 577, 591 מפי השופט טירקל), כך: "ההכרעה בשאלה אם הועתק 'חלק ניכר' מן הצורה המוגנת ... אינה צריכה להיות רק, או בעיקר, על פי בחינה כמותית של הקטעים העומדים להשוואה, אלא יש לבדוק אותם גם - ואולי בעיקר - מבחינה איכותית. גם כאן אין להסתפק בבדיקה מדוקדקת של כל פרט בקטעים המושוים ושל השימוש שנעשה בו, אלא יש לבחון את הקטעים מתוך ראיה כוללת...". ראה גם ע"א 9248/05 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ, תק-על 2006(3), 2739 , 2746 (2006): "קביעה כי מדובר בהפרה של זכויות היוצרים, אינה בהכרח פונקציה של בחינה כמותית או השוואה טכנית." כפי שנראה להלן, יישומו של מבחן זה מוביל למסקנה כי קיים שוני מהותי ומשמעותי בין שתי היצירות, באופן שלא ניתן לקבוע כי הסדרה מפירה את זכות היוצרים בספר. 27. הספר מחזיק 458 עמודים. הסדרה משתרעת על פני מאה פרקים. אפילו התובעת עצמה לא מצאה נקודות דמיון בין שתי היצירות לאחר הפרק החמישי בסדרה, מה שמלמד כי הדמיון הקיים בין היצירות, לשיטתה של התובעת עצמה, אינו קיים בתשעים וחמישה הפרקים הנוספים של הסדרה. גם המומחים ז'קונט וצדוק הודו כי לא צפו בסדרה מעבר לעשרת הפרקים הראשונים, כך שיכולתם לחוות דעה בנוגע לסדרה כולה מוגבלת ביותר. (במאמר מוסגר אציין כי התובעת מותחת בסיכומיה ביקורת על כך שהמומחית הלפרן צפתה בסדרה כולה רק בזמן שזו שודרה לראשונה, ולא בזמן שהכינה את חוות הדעת, אלא שביקורת זו תמוהה בשים לב לכך שהמומחים מטעמה של התובעת לא צפו מעולם, לא בזמן אמת וגם לא לצורך הכנת חוות דעתם, בתשעים מתוך מאה פרקי הסדרה). נקודות הדמיון בין שתי היצירות, עליהן הצבענו לעיל, הן איזוטריות לחלוטין, ואין להן כל משמעות אמיתית בעלילת שתי היצירות. לעומת זאת, נקודות השוני בין שתי היצירות רבות ומהותיות, כך שלא מדובר כלל ועיקר ביצירות דומות, מעבר לכך ששתיהן עוסקות בעולם התעופה המסחרית ושתיהן גדושות לעייפה ברומנים בין טייסים לדיילות, תככים, מזימות ותהפוכות בעלילה. הספר מסופר בגוף ראשון מפיה של הדיילת מיכל ברנע, ומתמקד בקורותיה ובאופן בו היא נחשפת לשורה של ארועים פליליים למן ראשיתו של הספר ועד לסיומו, החל ממוות מסתורי של נוסע בתא השירותים של המטוס, עובר לסחיטתו של מנכ"ל משרד הבטחון וכלה בלכידתם של שני קפטנים המעורבים בהברחת סמים שיטתית לארץ. מיכל ברנע היא איפוא הגיבורה הראשית של הספר והעלילה מתוארת מנקודת מבטה בלבד. מנגד, כעולה מעדותה של הלפרן, המומחית היחידה שצפתה בכל מאה פרקי הסדרה, כפי שגם עולה מתוך ה"בייבל" של הסדרה, הסדרה איננה משועבדת לנקודת התצפית של דמות זו או אחרת, בודאי לא לזו של הדיילת יסמין (כביכול, בת דמותה של מיכל מן הספר), שבשום אופן לא ניתן לראות אותה כגיבורה הראשית של הסדרה. קו העלילה המרכזי בסדרה שונה לחלוטין מזה של הספר: מדובר בנסיונה של הלנה שטקין, מנהלת כח האדם בחברת התעופה (דמות שכלל אינה קיימת בספר), להשתלט על החברה המשפחתית שבבעלות שלמה צוקרמן. הסיפור מסתיים כאשר נועה צוקרמן, בתו של הבעלים השלומיאל, מצליחה לסכל את מזימתה של הלנה. לקו עלילה זה אין זכר בספר. אינני מקבל את טענתו של ז'קונט כאילו ניתן ללמוד על העתקה משום ששתי היצירות עוסקות בקבוצה של נשים צעירות שמתקבלות לעבודה כדיילות. אינני סבור כי עובדה זו מהווה קו עלילה מרכזי, לא בספר וגם לא בסדרה. מדובר אכן במכנה משותף של שתי היצירות, אך עסקינן ברקע כללי בלבד לעלילה ולא בקו עלילה מרכזי. זהו בדיוק ההבדל בין הגנה על רעיון לבין הגנה על אופן ביטויו- הרעיון של יצירה המתארת את קורותיהן של שלוש דיילות מתחילות הוא אכן הרעיון של התובעת, אלא שאין בכך כדי לשלול את זכותן של הנתבעות לחבר יצירה העוסקת אף היא, בין השאר, בשלוש דיילות מתחילות, שכן הרעיון- להבדיל מאופן ביטויו- אינו מוגן. גם אפיונן של שתי היצירות שונה. ניתן להגדיר את הספר כספר מתח דרמטי, נטול חוש הומור, ואילו הסדרה היא טלנובלה שטותית שיש בה מעת לעת אלמנטים של פארודיה. 28. אכן, בפרשת ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1), 577 , 591-592 (2000), נפסק כי לעתים, העתקת סצינות שלמות מתוך יצירה מסויימת תחשב הפרה של זכות יוצרים אף אם היצירה בכללותה לא הועתקה: "כפי שציין בית המשפט המחוזי, נטלו המערערים מן הסרטים - על דרך של העתקה וחיקוי - סצינות שלמות, שהן מן המוכרות והזכורות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע בכלל, ובסרטיו של צ'פלין בפרט. לענין זה אין כל חשיבות ליחס בין אורך הסצינות לבין האורך הכולל של הסרטים שמהם הועתקו. די בכך שהסצינות שהועתקו הן, כשלעצמן, מקוריות וכי בזכותן זכו סרטיו של צ'פלין בהצלחה ובהערכה. העתקת סצינות כאלה פוגעת באופן ישיר באינטרס בגינו מוגנת זכות היוצרים ולכן יש לראותה כהעתקה של חלק מהותי, וממילא חלק ניכר, מן הסרטים. גם העובדה שתשדירי הפרסומת כוללים קטעים נוספים, שלא הועתקו מן המקור, אינה מעלה ואינה מורידה לענין הפגיעה בזכות היוצרים בסרטים." אלא שבעניננו, הרעיונות שהועתקו מתוך הספר לא היו סצינות שלמות, בוודאי לא כאלה שניתן לומר עליהן שהן מן המוכרות והזכורות ביותר בהסטורייה של הספרות כפי שהיה בפרשת מפעל הפיס הנ"ל, אלא מדובר בהעתקה חלקית ובלתי שיטתית של רעיונות איזוטריים, חסרי כל חשיבות בשתי היצירות גם יחד, שמעידה יותר על כשלון נקודתי של כותב זה או אחר, שיסודו בעצלות מחשבה, מאשר על מזימה מתוכננת ליטול את פרי יצירתה המקורית של התובעת. כך למשל, העובדה שאמה של נועה צוקרמן בסדרה, ממש כמו אמה של גילי לביא בספר, שירתה בעבר כקצינת מבצעים בחיל האויר, היא עובדת רקע סתמית ונטולת כל תפקיד בעלילת הסדרה. כך גם תיאור הצדפות כמאכל סקסי, והוא הדין בהכנת סופלה השוקולד. מדובר בסצינות חסרות כל חשיבות, בספר ובסדרה גם יחד. איש לא היה חש בחסרונן של סצינות אלה, לו הושמטו מן הספר או מן הסדרה. 29. גם נסיונה של התובעת לטעון כי קיימת זהות בין גיבורי הספר לבין גיבורי הסדרה- נדון ברובו לכשלון, למרות קווי דמיון כאלה ואחרים בין חלק מן הדמויות, שניתן להסבירם בסוג הז'אנר בו מדובר, ובריבוי הקלישאות המקובלות בו. מיכל ברנע, גיבורת הספר, היא יוצאת קיבוץ, המנהלת במקביל קשרים מיניים רבים עם בני זוג מתחלפים. לא ברור לי על יסוד מה קובע ז'קונט כי היא "נערה תמימה" הדבקה באידאליים מוסרניים. היא לומדת באוניברסיטה, מבולבלת וקצת שלומיאלית במילוי תפקידה כדיילת. מנגד, יסמין אביעד היא יוצאת מושב, שמרנית ומוסרית באופייה, חסרת השכלה, ומגלה ענין מתחילת הסדרה ועד סופה בבן זוג אחד בלבד, גיל הדייל, עימו היא מתחתנת בסופו של דבר. יעל שושן שבספר, היא בחורה ממשפחה מרובת ילדים שהגיעה מעיירת פיתוח בצפון. מדובר באישה נטולת מעצורים מיניים שנחשדת על ידי מיכל כמי שפועלת בשרותם של ארגוני פשע. לעומתה, שירה ינון היא בתו החורגת של שר התחבורה, אהובתו של אדם צוקרמן, שניהלה עם עומר שגיא הטייס מערכת יחסים בתחילת הסדרה (בספר, מי שניהלה מערכת יחסים עם קפטן ינאי היתה דווקא מיכל ברנע ולא יעל שושן). דמיון רב יותר קיים בין גילי לביא בספר, לנועה צוקרמן בסדרה, אך גם דמיון זה איננו משמעותי עד כדי כך שניתן יהיה לקבוע כי מדובר בהעתקה. גילי לביא, חברתה של מיכל ברנע, היא בתו של קפטן בחברת התעופה המנהלת רומן עם קפטן אחר, שי גלילי. היא אינה ממלאה תפקיד משמעותי בספר, מעבר לכך שחבריה לשעבר הופכים בזה אחר זה למאהביה של מיכל. לעומתה, נועה צוקרמן היא בתו של שלמה צוקרמן, הבעלים של חברת התעופה. בכירותו של האב בחברת התעופה בה מועסקת הבת היא קו דמיון מסויים לדמותה של גילי לביא. כמו כן, גם נועה מנהלת רומן עם טייס בחברה, הוא עומר שגיא. יחד עם זאת, בשונה מגילי בספר, נועה צוקרמן ממלאת תפקיד מרכזי בסדרה והיא זו שמצילה את החברה מנסיון ההשתלטות של מנהלת כח האדם. כמו כן, בעוד שבספר גילי מתגוררת בדירה שכורה יחד עם חברותיה יעל ומיכל, בסדרה נועה מתגוררת עם משפחתה ואין לה קשר חברתי עם שתי הדיילות האחרות. בשונה מגילי בספר, שהיו לה בני זוג רבים בעבר, הרי שנועה מקיימת מערכת יחסים עם גבר אחד, הוא הטייס עומר שגיא. נועה יתומה מאם בסדרה (הגם שדמותה הנערצת של האם אביבה מרחפת ברקע העלילה), בשונה מגילי בספר, שאימה ממלאת תפקיד כלשהו בעלילה, שולי אמנם, ומתברר בסופו של הספר שהיא מעורבת בפרשייה של הברחת סמים יחד עם מאהבה לשעבר, קפטן שי גלילי. 30. בסדרה יש שורה ארוכה של דמויות נוספות, שאין להן זכר בספר: מנהלת כח האדם הלנה שטקין, אדם צוקרמן (אחיה של נועה צוקרמן), ערן בן זוגו של רז, עוזרת הבית לינג, יעל שגיא, היא אשתו של הטייס עומר שגיא (לעומתה, אשתו של הקפטן ינאי נזכרת פעם אחת בלבד בספר) ועוד. מנגד, בספר ישנן דמויות משנה שאין להם זכר בסדרה: אריק אשכול, דורון אמיתי ויונתן פרי, כולם מאהביה של מיכל. גם דמותו של קפטן שי גלילי בספר, בן זוגה של גילי ושותף למזימות הנפשעות של קפטן עמוס ינאי, כלל אינה מופיעה בסדרה, מה שגורם לתובעת לטעון כי דמותם של קפטן ינאי וקפטן גלילי בספר, מוזגה לדמותו של הטייס עומר שגיא בסדרה. דא עקא, בעוד שהקפטנים ינאי וגלילי בספר הם דמויות שליליות של טייסים מבוגרים, העוסקים בהברחה שיטתית של סמים ותכשיטים תוך ניצול תמימותן של דיילות ותוך מעורבות בביצוע מעשי סחיטה, רצח ונסיון רצח, הרי שהטייס עומר שגיא בסדרה הוא אדם צעיר יחסית, ודמותו איננה שלילית לחלוטין, חרף היותו רודף שמלות הבוגד באשתו. אין לו כל מעורבות במעשים פליליים ודמותו עוברת מהפך חיובי בשלב מסויים של הסדרה, כאשר הוא מתאהב בנועה צוקרמן, ומנסה אף לסייע להלנה שטקין לאחר שהוא שומע על בתה החולה. 31. גם דמויות המשנה בשתי היצירות אינן זהות: דמותה של הכלכלית פנינה דבש בספר היא שטחית ובלתי מפותחת כלל ועיקר. אין כל תיאור של חייה האישיים, עברה, משפחתה וכו'. לעומת זאת, ברוריה פסקל היא אחת הדמויות הראשיות והססגוניות בסדרה. יש תיאור נרחב של עברה, מאווייה ונסיונה לשים יד על שלמה צוקרמן, תוך שהיא נאבקת על ליבו מול הלנה שטקין. מכל מקום, מקובלת עליי טענת הנתבעות לפיה קיומן של כלכליות מרושעות הוא קלישאה שלתובעת אין זכות יוצרים עליה. הדמיון היחיד בין הדייל עדי פיין בספר לבין הדייל רז סגל בסדרה הוא בכך ששניהם הומוסכסואלים, אלא שמקובלת עליי טענתן של הנתבעות לפיה מדובר בסטריאוטיפ שחוק בדבר העדפתם המינית של חלק מהדיילים. מעבר לכך, מסתיים הדמיון בין שתי הדמויות. עדי הוא אדם תמים המנהל רומן עם אחד הנוסעים במטוס, ואילו רז הוא גבר מתוחכם, בעלים של בר תל אביבי, שמגלה ענין באדם צוקרמן (דמות שקיימת בסדרה בלבד). עדי פיין אינו ממלא תפקיד של ממש בספר, בשונה מרז סגל בסדרה. אין קשר של ממש בין דמותו השטחית של אברמל'ה הקפטן, אביה של גילי בספר, לבין שלמה צוקרמן, הבעלים של חברת התעופה בסדרה ואביה של נועה צוקרמן, מעבר לכך ששניהם אבות לאחת מן הדיילות וממלאים תפקיד בכיר בחברת התעופה ומעבר לכך שלשניהם רעייה שהיתה קצינת מבצעים בחיל האוויר. אברמל'ה לביא ממלא תפקיד שולי וזניח לחלוטין בספר, בעוד ששלמה צוקרמן ממלא תפקיד מרכזי בעלילה, בהיותו היורש הבלתי מוצלח של העסק המשפחתי, המשמש כמושא למזימות ההשתלטות של הלנה שטקין, והמקור לתלאות שעוברים בני משפחתו. אין גם דמיון בין דמותו של המאבטח מושון בספר, לבין דמותו של המאבטח נדב בסדרה. הראשון הוא דמות שולית לחלוטין, בלתי מפותחת, וכל שידוע עליו הוא שיש לו מעורבות פעילה בהברחת סמים. לעומתו, נדב הוא דמות חיובית ומפותחת היטב בעלילה. מדובר באמן בשעות הפנאי, אדם רגיש וחסר בטחון עצמי, המיודד עם הטייס עומר. הטענה בדבר זהות בין דמות הפיליפינית נעדרת השם בספר, לבין עוזרת הבית לינג בסדרה, גובלת באבסורד ממש, שכן הפיליפינית שנזכרת פעם אחת בספר אינה ממלאת כל תפקיד, ולו גם זניח, בעלילה, בשונה מדמותה של לינג בסדרה שהיא דמות מפותחת ומעורבת בעלילות משל עצמה במסגרת הסדרה. 32. באשר לזיקה בין הדמויות בספר ובסדרה, הרי שבעוד שבספר מתוארים משקעי עבר בין מיכל ליעל, על רקע קורס הדיילות המשותף, בסדרה המשקעים קיימים בין נועה לבין שירה. אם אכן יסמין אביעד בסדרה היא מקבילתה של מיכל ברנע בספר, ניתן היה לצפות כי המשקעים בסדרה יהיו אף הם בין יסמין לבין שירה, ולא בין נועה לבין שירה. מכל מקום, מדובר בפרט שולי וחסר כל חשיבות של ממש הן בספר והן בסדרה. הפלירטוט בתא הטייסים בין שירה הדיילת לבין עומר הטייס בסדרה, אינו דומה לפלירטוט שבין גילי לביא ושי גלילי בספר, שהרי התובעת טוענת כי שירה בסדרה היא בכלל בת דמותה של יעל שושן מהספר. מכל מקום, מקובלת עליי עמדתה של המומחית הלפרן לפיה רומן בין דיילות לטייסים הוא בבחינת קלישאה שחוקה, ולתובעת אין זכות יוצרים על רעיון זה. ניתן לצפות כי בסדרה המחזיקה מאה פרקים, המתארת חברת תעופה מסחרית, יינתן ביטוי לכל הקלישאות הנוגעות לעולם זה, לרבות רומנים בין דיילות לטייסים ובין דיילות לדיילים, קיומם של דיילים הומוסכסואלים וכלכליות מרושעות, התרחשותן של תקריות בין נוסעים תובעניים לדיילות שלומיאליות, נסיון להבריח סמים וכיוצא בזה. אכן, קיים דמיון קלוש בין הברחת הסמים שמבצע בספר הקפטן ינאי באמצעות הדיילת התמימה מיכל ברנע, לבין הברחת החגיגת שמבצע בסדרה הדייל גיל באמצעות יסמין, אלא שהברחת הסמים השיטתית שמבצע ינאי היא קו מרכזי בעלילת הספר, כפי שמתגלה בדיעבד, כאשר הספר מסתיים בלכידתם של ינאי ושותפיו בידי המשטרה ובפתרון התעלומה שליוותה את הספר מראשיתו ועד סיומו. לעומת זאת, ענין החגיגת בסדרה הוא שולי לחלוטין וחסר כל חשיבות בעלילה הכללית. מדובר בהברחה חד פעמית, שלא מונעת מגיל ויסמין להתחתן בסוף הסיפור. בנוסף, בענין זה אני נותן אמון בעדותו של אבנר ברנהיימר, לפיה הרעיון לגבי הברחת החגיגת נהגה על ידו. 33. יצויין כי התובעת תלתה תילי תילים של טענות בנוגע לשינויים שחלו בין ה"בייבל" הראשון לאלו שבאו אחריו. לדידה, שינויים אלה נעשו בעקבות מכתב ההתראה ששלחה לנתבעות, והם מלמדים על הנסיון של הנתבעות להסוות את דבר העתקתו של הספר וכן להסתיר את העובדה כי ציר העלילה המרכזי הוא משותף לשתי היצירות. יצויין כי ה"בייבלים" אינם נושאים תאריך, כך שלא ניתן לדעת בוודאות איזה הוא ה"בייבל" הראשון. דא עקא, עיון ב"בייבל" שלטענת התובעת הוא הראשון מבחינה כרונולוגית (מוצג ת/2), מגלה כי לא קיים דמיון מהותי בינו לבין הספר, או שוני מהותי בינו לבין הסדרה כפי שהופקה בסופו של דבר. לא ניתן גם להסיק מתוך השוואת ה"בייבלים" זה לזה, כי השינויים שחלו בהם מלמדים על נסיון להרחיק את הסדרה מכל דמיון לספר. לבסוף, גם ב"בייבל" שלטענת התובעת הוא הראשון מבחינה כרונולוגית, ציר העלילה שונה לחלוטין מזה של הספר. 34. יחד עם זאת, בצדק טוענת התובעת כי אין ממש בנסיונן של הנתבעות לטעון כי עולם התעופה המתואר בסדרה נועד מלכתחילה להיות עולם קיקיוני ועלוב. הנתבעות ניסו לבדל את הסדרה מן הספר גם בענין זה, שכן בספר מתואר עולם התעופה כעולם זוהר ויוקרתי, בו מבלים הגיבורים במסעדות פאר, מועדוני לילה נחשבים ומלונות מדרגה ראשונה. נסיון בידול זה הוא מלאכותי ואינו עולה בקנה אחד עם נסיונם של יוצרי הסדרה ליצור לה בזמן אמת תדמית זוהרת עוד בטרם עלתה לשידור, עת תארו את הסדרה כסדרה "קצבית, סקסית, מצחיקה ומרגשת ... הגיבורים הם צעירים וצעירות יפים וחושניים בשנות העשרים שלהם, אשר משלבים בין חיי זוהר של בילויים וקניות בחו"ל לבין עבודה תובענית ... שבוע אחד הם במלון פאר בלונדון, ניו יורק או בנגקוק, בדרכם לדרינק בבודהה בר, קונצרט של קולדפליי או מסע שופינג מטורף ..." (ראה בייבל ת/3). לא בכדי דחתה דפנה פרנר, מנהלת התוכן של ערוץ 10 ועורכת הסדרה, בעת עדותה, את טענתן של הנתבעות כאילו העולם המתואר בסדרה תוכנן להראות קיקיוני ועלוב (ע' 104 לפרוטוקול). מכל מקום, הגם שאין ממש בנסיון הנתבעות לבדל את האופן בו התכוונו להציג את עולם התעופה בסדרה מן התדמית הזוהרת של ענף התעופה המוצגת בספר, אין בכך כדי ללמד על העתקה של הספר אל הסדרה, שכן תדמיתו הזוהרת של הענף היא דבר מקובל ואינה ייחודית לספר, ותדמית זו היתה גם הסיבה שבגינה הוחלט מלכתחילה למקם את הסדרה בעולם התעופה. עליבותה וקיקיוניותה של הסדרה כפי ששודרה בפועל לא נבעו מתוך כוונת מכוון כנטען על ידי הנתבעות, אלא מתוך הפער בין הכוונות של היוצרים, לבין התקציב הדל שעמד לרשותם (ראה הודאתה של קופר, בע' 239 לפרוטוקול). 35. אין בסיס לטענתה של התובעת כאילו צפייה בקדימונים ("פרומואים") שקדמו לשידורה של הסדרה, יצרה אצל הצופים את הרושם כאילו הסדרה קשורה לספר. לצורך כך צפיתי בתקליטור שצירפה התובעת לסיכומיה. מעבר לכך שבקדימונים מוצגים דיילות נאות מראה, טייס שרמנטי וכלכלית מרושעת, אין ולא קיים כל קשר בין הקדימונים לבין הספר. הקדימונים ערוכים בצורה משעשעת ופארודית, מה שמלמד על אופייה של הסדרה כסדרה קלילה, ואילו הספר הוא ספר מתח מראשיתו ועד סופו, נטול חוש הומור. בנוסף, הקדימונים מציגים גם דמויות שכלל אינן קיימות בספר. חשוב לציין בהקשר זה כי הסדרה שודרה בשנת 2005, שמונה שנים לאחר שהספר יצא לאור, כך שספק רב אם מי מצופי הסדרה יכול היה לקשר בינה לבין הספר. 36. לא מצאתי כל ממש בטענתה של התובעת בס' 154 לסיכומיה, כאילו שמה של הסדרה מבוסס על שמו של הספר. שמו של הספר הוא "התרוממות", ובאנגלית Flying high. שמה של הסדרה הוא "פיק-אפ" (מושג המתאר את הרכב האוסף את צוותי האוויר מביתם אל נמל התעופה). אין קשר בין שני מונחים אלה ובניגוד לנטען על ידי התובעת בס' 83 לסיכומיה, השם "פיק אפ" אינו יוצר קונוטציה כלשהי לשם הספר "התרוממות". בצדק טוענות הנתבעות בסיכומיהן כי הסברה של התובעת, בע' 53 לפרוטוקול, לפיו תרגמה את שמו של הספר לאנגלית לשם Flying high על מנת לבדלו מהסדרה פיק- אפ, אינו עולה בקנה אחד עם העובדה ששמו של הספר תורגם לאנגלית כשמונה שנים לפני שהסדרה בכלל עלתה לאוויר. 37. בנוסף, לא מצאתי ממש בטענתה של התובעת לפיה במסגרת ראיון עיתונאי שפורסם בחודש יולי 2005 בעיתון "הארץ", ניסתה קופר ליצור את הרושם כאילו הסדרה מבוססת על הספר. עיון בראיון אינו מגלה כל אזכור לספר או לתיאור של עלילה הדומה לעלילת הספר, וממילא לא ברורה הטענה לפיה נוצר הרושם אצל קהל הקוראים כי הסדרה מבוססת על הספר. נהפוך הוא: בראיון מדברת קופר על הסדרה כעל אוסף של סיפורי טיסה קטנים וסגורים שמתרחשים במטוס, ואילו הספר הוא ז'אנר שונה לחלוטין, כאשר הטיסות הן רק רקע כללי לעלילה המרכזית. כמו כן, בצדק טוענות הנתבעות בהקשר זה, כי ככל שהספר נהנה ממוניטין (שקיומו לא הוכח, מעבר למספר העותקים שנמכרו), הרי שהמוניטין התפוגג בחלוף שמונה השנים מאז פורסם הספר ועד לשידורה של הסדרה, כך שזו לא היתה יכולה ממילא להבנות ממוניטין זה. 38. התובעת טוענת כי הנתבעות ביצעו שינויים רבים בעלילת הסדרה לאחר שפנתה אליהם במכתב ההתראה, ובמיוחד לאחר הגשת התביעה. מנגד, הנתבעות כופרות בטענה זו מכל וכל. לטענתן, כמו בכל סדרת טלויזיה, חלו גם בסדרה כאן שינויים רבים תוך כדי תהליך היצירה, ומקורם בהתפתחות טבעית של סדרת טלויזיה מרובת פרקים. הנתבעות גם מצביעות על כך שהתובעת עצמה אינה יודעת מתי נעשו השינויים בסדרה (ע' 42 לפרוטוקול). באשר לשינויים שנעשו כביכול לאחר הגשת התביעה, הרי שהדבר איננו אפשרי, שכן כבר בחודש יולי 2005 היו שלושים פרקים מצולמים ושלושים נוספים כתובים, ובעת שהוגשה התביעה בסוף חודש אוגוסט 2005, כל שנותר היה הוא לכתוב את שני הפרקים האחרונים. מחלוקת זו אינה מצריכה הכרעה, שכן לדידי, אין כל חשיבות לשאלה האם בטרם מכתב ההתראה של התובעת היה דמיון רב יותר בין שתי העלילות. מה שקובע בסופו של דבר לצורך הבדיקה האם הופרה זכות היוצרים של התובעת הוא ההשוואה בין המוצר הסופי של הנתבעות- הסדרה כפי ששודרה בפועל, לבין הספר. 39. התובעת טוענת כי החומרים שכתבה היו ברשותן של הנתבעות, ולכן לא נדרשות ראיות ישירות בנושא העתקת היצירה. אכן, הכלל הוא שלא נדרשות ראיות ישירות על מנת להוכיח העתקה, ונפסק כי "עיקרו של דבר - ולכך חשיבות מרובה לצורך העניין שלפנינו - ההוכחה בדבר העתקת יצירה יכול שתעלה מתוך ראיות נסיבתיות, מבלי שתהיה הוכחה ישירה לכך שפלוני נטל יצירתו של פלמוני והפכה לשלו. ניתן להסיק, שבוצעה העתקה של היצירה המקורית, כאשר לנתבע הייתה גישה ליצירה המקורית, וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח, שהוא פרי המקריות או של סיבה דומה, להוציא ההעתקה ( ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד (1) 825, 830 מול האות ג)" (ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב, תק-על 2006(1), 549 , 555 (2006)). יחד עם זאת, אין כל ראיה לכך שקופר קיבלה את החומרים הנוספים שהתובעת כתבה (למעט הספר, שקופר מודה כי היה ברשותה ושקראה מתוכו בין שבעים לשמונים עמודים וכן תיאור ראשוני ותמציתי של הסדרה המיועדת ותסריט של פרק אחד לדוגמא), שכן היא מעולם לא נפגשה עם התובעת, כך שהתובעת אינה יכולה להעיד ממקור ראשון איזה מבין החומרים שכתבה, אכן נמסרו לקופר. לעומת זאת, דרור, שקיבלה חומרים מהתובעת בשנים 2002 או 2003 (לטענתה, כלל לא קראה אותם), לא היתה מעורבת בכתיבת הסדרה (ואפילו לא קראה את התסריטים שנכתבו ולא צפתה בכל פרקי הסדרה- ראה עדותה בע' 164 לפרוטוקול), אלא שימשה בתפקיד של מפיקת הסדרה. כך או אחרת, המבחן בענין קיומה של העתקה הוא מבחן מהותי, ובאספקלריה של מבחן זה, נמצאו אמנם העתקות של רעיונות מסויימים פה ושם, עליהן הצבענו לעיל, אך מדובר בענינים איזוטריים ובלתי משמעותיים ביחס לעלילות המרכזיות בשתי היצירות. 40. בשולי הדברים אציין כי אף אם הייתי מגיע למסקנה כי הופרה זכות היוצרים של התובעת בספר, לא היה מקום לקבל את טענתה כאילו לצורך הפיצוי הסטטוטורי בסך 20,000 ₪ לפי ס' 3א' לפקודת זכות יוצרים, מדובר במאה הפרות, כמספר פרקי הסדרה (יצויין כי על הסכסוך חל הדין הקודם, שקדם לחוק זכות יוצרים, התשס"ז- 2007). עסקינן בשתי יצירות, והעובדה שאחת מהן- הסדרה- חולקה למאה פרקים, אינה הופכת כל פרק להפרה נפרדת, שהרי פרקי הסדרה אינם עומדים כל אחד בפני עצמו, אלא הם חלק מיצירה אחת. על כן, לו היה מדובר בהפרה, הרי שלצורך הפיצוי הסטטוטורי מדובר בהפרה אחת בלבד. ראה ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2), 254 , 266-267 (1992): "ה"הפרה" אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על ידי הנתבע, ואין זה משנה מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר תובעים בגין הפרתן." ראה גם ע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא(5), 337 , 348-349 (1997): "כך למשל - לפי פס"ד שגיא - אם דקל העתיקה את הפורמט של חוברת חשב ויישמה אותו ב-11 חוברות, דומה שמדובר בהפרה אחת. כך גם אם מחוברת אחת של דקל המהווה יצירה אחת, גזרה חשב 11 חוברות. לעומת זאת, אם כל חוברת של דקל היא יצירה עצמאית ואם הועתקו מכל אחת מן החוברות השונות של דקל מידעים שונים, להבדיל מן הפורמט, תקום זכות לפיצוי על הפרת כל אחת ואחת מזכות היוצרים המגולמת בכל חוברת מועתקת." 41. כמו כן, התובעת לא ביססה את הנזקים הנטענים על ידה. היא מניחה כמובן מאליו שנזקיה נגזרים משכרה של קופר, תסריטאית הסדרה, בסך השווה ל- 216,500 דולר, אלא שהנחה זו נטולת בסיס, שכן אף אם הייתי קובע כי הופרה זכות היוצרים של התובעת בספר, אין בכך כדי להשוות את מעמדה למעמדה של התסריטאית, שביצעה עבודה רבה מאוד בפועל בשרותן של הנתבעות 1 ו- 2 ושכרה בגין עבודה זו מעוגן בחוזה. לא הוכחה התעשרות של הנתבעות 1 ו- 2 בסכום זה, שהרי הן ממילא נאלצו לשלם אותו לכותבי הסדרה. גם אם היתה התעשרות של קופר על חשבונה של התובעת, בשל אותן העתקות בודדות שבוצעו מתוך הספר, הרי ששיעורה של התעשרות זו כלל לא הוכח, ובודאי שלא מדובר בהתעשרות של ממש בשים לב לאופי האיזוטרי והזניח של הרעיונות שהועתקו. על כן אין יסוד לטענה לפיה שיעור ההתעשרות הינו 1,200,000 ₪. הוא הדין בטענה לפיה נגרם לתובעת נזק בזמן שכתבה את החומרים לצורך הפקת הסדרה, הפקה שלא יצאה לבסוף אל הפועל. בצדק טוענות הנתבעות כי לא הוכח שנגזלה מהתובעת האפשרות לכתוב ספר אחר באותה עת, ומכל מקום, אף אם נגזלה ממנה האפשרות הזו, לא הנתבעות הן שאחראיות לכך שכן לא הן הזמינו את התובעת לבצע את המלאכה. התובעת טוענת כי הסדרה הכושלת פגעה במוניטין שלה, והנזק שנגרם לה מוערך על ידה בסכום של 300,000 ₪. דין הטענה להדחות, הן משום שהתובעת לא הוכיחה קיומו של מוניטין לספר במובן של שם טוב ואיכות ספרותית (כמות העותקים שנמכרו אינה מעידה בהכרח על מוניטין במובן הנזכר לעיל), והן משום שהסדרה אינה מזוהה עם הספר ועם התובעת עצמה, וממילא כשלונה אינו משליך על המוניטין של הספר והתובעת. בהקשר זה אציין כי הגם שהסדרה איננה בדיוק יצירת מופת טלויזיונית, וכותביה הם הראשונים שמודים בכך, כך גם הספר איננו בדיוק "מלחמה ושלום" של לב טולסטוי. 42. אין ממש בטענת התובעת בסיכומיה לפיה שידור הסדרה מהווה עוולה של גניבת עין, פרסום לשון הרע וגזל של סוד מסחרי, ואין צורך להרחיב על כך את הדיבור. נציין בקצירת האומר כי הנתבעות לא גרמו לכך שהסדרה תחשב בטעות כעיבוד של הספר, ולכן לא מתקיימת עוולה של גניבת עין. החומר שכתבה התובעת איננו סוד מסחרי באשר היא עצמה פרסמה ברבים את הספר, והחומר הנוסף שכתבה נמסר על ידה לצדדים שלישיים בלא לנקוט אמצעים סבירים לשמירה על סודיותו (ראה ס' 5 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט- 1999). אף אם היה מדובר בסוד מסחרי, לא הוכח שהנתבעות גזלו אותו. הסדרה גם אינה מהווה פרסום לשון הרע לגבי התובעת, שכן היא אינה מזוהה עימה. 43. יחד עם זאת, אינני סבור שיש לעבור בשתיקה על אותן העתקות שפורטו לעיל, הגם שהן אינן עולות כדי פגיעה בזכות היוצרים של התובעת בשל אופיין הזניח. אני סבור כי בענין זה היתה התרשלות מסויימת מצידם של יוצרי הסדרה, שכן היוצר הסביר לא היה נוהג כפי שהם נהגו, במיוחד לנוכח העובדה שהם ידעו היטב, עוד בטרם החלה כתיבת הסדרה, על קיומו של הספר ועל השאלה שהתעוררה האם הסדרה עלולה להפר את זכות היוצרים של התובעת. נזכיר שקופר ודרור העידו כי העלו ביוזמתן את ההכרות המוקדמת שלהן עם הספר ועם התובעת בעת שהוחלט על כתיבת הסדרה. לפיכך נדרשה מן היוצרים זהירות כפולה ומכופלת על מנת שלא ייווצר מצב של העתקה כזו או אחרת. חובת הזהירות של היוצרים גברה במיוחד לנוכח העובדה שהתובעת שלחה מכתבי התראה עוד בטרם שודרה הסדרה. חרף זאת, בוצעו אותן העתקות שפורטו לעיל, בין על ידי מי מבין הכותבים ובין על ידי הכפופים להם. אין ספק כי רשלנות זו של יוצרי הסדרה גרמה לתובעת עגמת נפש ואני סבור כי היא זכאית בגינה לפיצוי. לנוכח כלל נסיבות הענין כפי שפורטו לעיל, יש להעמיד את הפיצוי לתובעת על סך של 10,000 ₪. סכום זה דומה לרף התחתון של הפיצוי הסטטוטורי בגין הפרת זכות יוצרים ולכן הוא מהווה על דרך ההיקש את הפיצוי הראוי בגין עגמת הנפש במקרה דנן. 44. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת פיצויים בסך של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. לנוכח הפער הגדול בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק לתובעת בפועל, אינני עושה צו להוצאות. 4678313טלויזיהזכויות יוצרים (הפרת)