הפרת תנאי תשלום בחוזה

בית המשפט ציין כי הפרת תנאי התשלום הינה הפרה יסודית של החוזה המזכה בביטול החוזה: "זכות הביטול היא זכות אוטונומית הנתונה לנפגע ומופעלת על-ידיו באמצעות שיגור הודעת ביטול. נפגע ההפרה יכול להפעיל את הזכות הנתונה לו ויכול שלא לעשות כן, וכל עוד בוחר הוא בהמשך קיום החוזה, רשאים הצדדים, ואף חייבים הם, לפעול לקיום התחייבויותיהם החוזיות. חלוף הזמן, כשלעצמו, אינו מצביע בהכרח על כך שנפגע ההפרה ויתר על זכותו לבטל את החוזה (אם כי בחירתו לבטל את החוזה כפופה לחובת תום-הלב, ובמקרים של הפרה לא יסודית - גם לסייג הצדק). כך הוא אם הנפגע "תיקן" את ההפרה טרם השתכלל הביטול (לדיון כללי ראו ע"א 1368/02 צמנטכל ב. קוטיק בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון [5]). בוודאי כך הוא מקום שההפרה בעינה עומדת בזמן שהנפגע מבקש לבטל את החוזה. אכן, "...אין כל צידוק להעשיר את המפר על חשבון הנפגע" (רע"א 7956/99 הנ"ל [2], בעמ' 786)" ראה ע"א 01 / 8741 STCUDORP DECNALAB ORCIM נ' תעשיות חלאבין בע"מ נז (2) 171, עמוד 176-177. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת תנאי תשלום בחוזה: הצדדים לתביעות והשאלות העומדות להכרעה, בתמצית התובעת והנתבעת שכנגד (להלן:"התובעת") הינה חברה המאוגדת בישראל ועוסקת ביבוא ושיווק אריזות פלסטיק לתעשיית המזון. התובעת מנוהלת על ידי מר זכרי שריד (להלן : "שריד"). הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת") הינה חברה המאוגדת ופועלת באנגליה, העוסקת בייצור אריזות פלסטיק לתעשיית המזון. מר סטפן ברנס הינו מנהל הכספים של הנתבעת (להלן : "ברנס"), ומר אלן פילי הינו מנהל המכירות של הנתבעת וחבר מועצת המנהלים (להלן : "פילי"). אין מחלוקת בין הצדדים שפילי נכנס לתפקידו רק בחודש ינואר 2006 (עמ' 63 לפרוטוקול), כאשר קודמו בתפקיד היה מר איאן סיימס (להלן : "סיימס"). סיימס שימש כמנהל מכירות בנתבעת במשך שש שנים, עד לפרישתו בסוף שנת 2005 (עמ' 8 שו' 14-18). בין הצדדים התנהלה מערכת יחסים מסחריים אשר נפרסה על פני 16 שנים, משנת 1990 ועד שנת 2006 (עם הפסקה בין חודש מאי 2001 לחודש ספטמבר 2003, ראה סעיף 53 לסיכומי התובעת). מערכת יחסים זו התנהלה ללא הסכם כתוב. הצדדים חלוקים ביניהם לגבי מהות היחסים המסחריים בין השניים, כאשר התובעת טוענת כי שימשה כסוכן ומפיץ בלעדי של הנתבעת בארץ ואילו הנתבעת טוענת כי התובעת הייתה במעמד של לקוח רגיל והנתבעת הייתה היצרן- הספק של הסחורה - רביעיות גביעי פלסטיק וגביעים "משרוולים", דהיינו גביעים הנושאים עטיפה חיצונית עליהם (להלן : "הסחורה", ו/או "הגביעים" ו/או "הרביעיות המשרוולות", בהתאמה). כפועל יוצא ממחלוקת זו, חלוקים הצדדים בשאלה האם בעקבות סיום היחסים המסחריים בין הצדדים זכאית התובעת לפיצוי כלשהו, כפי שיפורט להלן. בנוסף, חלוקים ביניהם הצדדים בשאלה מי מהם הביא את מערכת היחסים לסיום - האם הנתבעת, כטענת התובעת, וזאת בשל דרישתה החד צדדית לשינוי תנאי התשלום שהיו נהוגים במשך שנים; או דווקא התובעת, כטענת הנתבעת, וזאת בשל סירובה לשלם מראש ובמזומן עבור הסחורה. בעניין זה טוענת הנתבעת שהתובעת הפרה חדשות לבקרים את תנאי התשלום עליהם הסכימו הצדדים, שעמדו על 90 יום מיום הגעת הסחורה לארץ. הנתבעת מודה כי נאלצה להשלים במשך השנים עם האיחורים הרבים בתשלומים אולם כשהגיעו מים עד נפש לא הסכימה יותר להפרות התובעת והתנתה את המשך אספקת הסחורה בתשלום מראש ובמזומן. התובעת לא הסכימה לכך ולפיכך הובאו היחסים לידי סיום, אם בשל הפרות התובעת, אם בשל רצונה של התובעת שלא להמשיך לרכוש מהנתבעת סחורה בתנאים שהוצבו בראשית שנת 2006. לנוכח הטענות ההדדיות של הצדדים, אותן אפרט להלן, הוגשו שתי התביעות שבפניי. בתביעה העיקרית דורשת התובעת מהנתבעת פיצוי כספי בסכום מצטבר של 718,000 ₪, המורכב משלושה רכיבים עיקריים - הוצאות ייזום בסך 150,000 ₪, הכוללות השקעות שהשקיעה התובעת בפיתוח ושימור מוצרי הנתבעת בישראל (טיסות, זמן עבודה וכו', יכונה להלן : "הוצאות ייזום"); אובדן רווח צפוי בסך של 328,000 ₪ ממכירת רביעיות משורוולות למשך שנתיים ממועד סיום ההתקשרות (להלן : "אובדן רווח"); אובדן עמלה בשיעור של 10% למשך שנתיים במכירת גביעים לחברת "תנובה" בסך של 240,000 ₪ (להלן : "אובדן עמלה"). מאידך, בתביעה שכנגד טוענת הנתבעת שלפי ההסכם אשר התגבש בין הצדדים התשלום עבור הסחורה אמור היה להינתן כעבור 90 יום מביצוע ההזמנה, אולם בלית ברירה, לאחר שהתובעת לא עמדה בתנאי התשלום, הסכימה כי התשלום יהיה 90 יום מיום משלוח הסחורה מהמפעל. לטענת הנתבעת גם במועדים אלו לא עמדה התובעת ולפיכך דורשת היא בתביעה שכנגד פיצוי בגין הוצאות ריבית בהן יש לחייב את התובעת משנת 1997 ואילך ( 109,124 ₪, יכונה להלן : "הוצאות ריבית"); וכן הוצאות גבייה בסך 130,938 ₪ (להלן : "הוצאות גבייה"). סך הכל הועמדה התביעה שכנגד על סך של 240,062 ₪. טענות התובעת, ביתר פירוט התובעת טוענת כי בכל תקופת ההתקשרות בין הצדדים שימשה סוכנת ו/או מפיצה בלעדית של מוצרי הנתבעת בארץ וכנציגתה בארץ. התובעת טוענת כי ההסכם בין הצדדים היה הסכם בעל-פה אשר היווה "הסכם של כבוד", שעל בסיסו הסתמכה כי ההתקשרות בין הצדדים תימשך. התובעת טוענת כי עמלה רבות ליצירת השוק עבור מוצרי הנתבעת בישראל במשך בשנים וכי הקשר בין יצרני המזון בישראל למוצרי הנתבעת נוצר כתוצאה ישירה ובלעדית לפעילותה ולהתמחותה בשוק אריזות המזון. התובעת מציינת כי יצגה את הנתבעת בכל עניין ודבר שהיה קשור לפעילותה או למוצריה בארץ וכן הייתה בעלת סמכות להציע מחירים למוצרי הנתבעת, מועדי האספקה שלהם והתאמתם לשיווק בארץ. עוד מוסיפה הנתבעת כי התחייבה בשם הנתבעת במספר פרויקטים והציעה לגופים גדולים בארץ ובהם "טרה", "תנובה", "מחלבות גד" ו"גלידות פלדמן" את מוצרי הנתבעת ואף התחייבה בשמה למחירים עבור המוצרים אותם ייצרה הנתבעת. התובעת מציינת כי הזמינה ביוזמתה את מנהלי הנתבעת לארץ בכדי להכיר את השוק המקומי ולפגוש את יצרני המזון להם נמכרו האריזות ובכל אותם ביקורים התובעת היא זו שתיאמה את הביקור, אירחה את מנהלי הנתבעת, קבעה את סדר יומם והשתתפה בפגישות. עוד מציינת התובעת שבמשך אותן שנים נמנעה הנתבעת מלבצע מכירות של מוצריה בארץ באמצעות גוף אחר או לקשור קשרים מסחריים עם גוף אחר, שלא באמצעות התובעת. במאמץ לשמר פלח שוק למוצרי הנתבעת, טוענת התובעת כי פתחה עבורה את שוק הגביעים המשורוולים: הנתבעת היתה בעלת מיכון אשר מאפשר ייצור של ארבעה גביעי פלסטיק צמודים והדפסה של סימן מסחרי של היצרן המשולב בפרסומת דקורטיבית בצידן החיצוני של הגביעים (להלן "שירוול"). התובעת בדקה את השוק הישראלי והציעה, בין השאר, למחלבות "בית יצחק" את הרביעיות המשורוולות ולחברת "קינוחי עדן" את הרביעיות המודפסות (להלן : "בית יצחק" ו"קינוחי עדן", בהתאמה). במשך השנים פיתחו בית יצחק וקינוחי עדן שוק ייחודי לרבעיות מבית היוצר של הנתבעת, ומאז שנת 2003 מכרה הנתבעת באמצעות התובעת רביעיות מודפסות ומשורוולות לשוק הישראלי בסך מכירות שנתי של 820,000 שקלים. התובעת טוענת כי ניהלה משא ומתן עם "תנובה" למכירת רביעיות משורוולות, מהלך שעשוי היה לטענתה להסתיים במכירות בסך 1,200,000 שקלים בשנה. במהלך חודש מרץ 2005 הודיעה הנתבעת לתובעת כי היא מפסיקה את ביצוע השירוול במפעלה. התובעת שכנעה את הנתבעת לייצר ולמכור לה מלאי גדול במיוחד של רביעיות משורוולות לצורך מענה לפלח השוק הייחודי שנוצר למשך תקופה של לפחות שנה עד למציאת פתרון. לאחר שלושה חודשים הודיעה הנתבעת לתובעת כי נמצא יצרן שרוולים בשם "קונטור" , אשר היה מוכן להמשיך את שירוול הרבעיות עבור בית יצחק (להלן : "קונטור"). התובעת טרחה הן על יצירת הקשר והן על שימורו, תוך ניסיון לגשר על תקלות בייצור. בשנת 2006 חלו שינויים בהרכב הבעלים של הנתבעת ובהמשך לכך גם בהרכב ההנהלה. שינויים אלו הובילו לשינויים פרסונליים בנתבעת, ראה עזיבתו של סיימס וכניסתו לתפקיד של פילי, וכן הביאו לשינוי במדיניות הנתבעת והתנערות מהקשר עם התובעת. באותה תקופה נקלעו כאמור היחסים המסחריים בין הצדדים לקשיים, והתובעת התקשתה לספק לבית יצחק את הרביעיות המשרוולות. בית יצחק פנתה לנתבעת ישירות בחודש פברואר 2006, בניסיון לפתור את הקשר הלקוי עם קונטור, או אז הסכימה הנתבעת למכור רביעיות משורוולות לבית יצחק ישירות, שלא באמצעות התובעת. משנודע הדבר לתובעת פנתה לנתבעת וטענה לזכותה כמפיצה וסוכנת בלעדית של מוצרי הנתבעת בארץ, אך על-מנת שלא לפגוע בהמשכיות העסקה הסכימה להסתפק בתשלום עמלה - הנתבעת סירבה להצעה והתכחשה לזכויות כלשהן של התובעת. במהלך חודש אפריל 2006 פנתה קינוחי עדן אל התובעת והזמינה דרכה רביעיות משורוולות עבור מוצריה. התובעת ביצעה הזמנה אצל הנתבעת. אולם, כאשר הנתבעת התנתה את העסקה בתשלום מזומן ומראש, ולנוכח סירובה של התובעת, הודיעה הנתבעת לתובעת כי לא יתקבלו ממנה הזמנות נוספות. לטענת התובעת, הנתבעת לא היססה להמשיך ולשווק ישירות את מוצריה לקינוחי עדן, וכך "גזלה" את לקוחות התובעת ועקפה את זכויותיה, מבלי לשלם לה דבר על פרי עמלה במשך שנים. לטענת התובעת, בשל היותה סוכן ו/או מפיץ בלעדי של הנתבעת, אזי משתמו היחסים המסחריים בין הצדדים שלא כדין, זכאית היא להחזר הוצאות הייזום; לאובדן הרווח הצפוי למשך 24 חודשים וכן לעמלה אשר הייתה צפויה בעסקת תנובה. בעניין זה מציינת התובעת שהיא זו אשר יצרה את הקשר הראשוני בין תנובה לבין הנתבעת, כעולה מעדותו של מר יוחנן ערבות, אשר היה בזמנים הרלוונטים מנהל פיתוח ורכש בתנובה (להלן : "ערבות", ראה פרו' עמ' 38 שו' 15-24). לשיטתה, התובעת הוכיחה שכיום נמכרת תוצרת של הנתבעת לתנובה (דו"ח תנובה אשר הוגש בהוראת בית המשפט וסומן ת/3), ולפיכך זכאית היא לעמלה בשיעור 10% מ"עסקת תנובה", כפי שזו מכונה על ידה. התובעת טוענת שיש לדחות את התביעה שכנגד מכל וכל - לשיטתה במשך שנים התנהלו העסקים המסחריים בין הצדדים, כשאלה סובלים מעליות ומורדות, כמו כל קשר מסחרי בין שתי חברות. לטענת התובעת עלה מעדותו של סיימס שמועד התשלומים נעשה בהסכמה (עמ' 11 שו' 5), וגם אם היו איחורים ועיכובים - אזי הנתבעת מחלה על טענת הפרת ההסכם ובוודאי על דרישת הריבית והוצאות גבייה, דרישות שנולדו רק כדי ליתן משקל נגד לתביעתה המוצדקת של התובעת. התובעת מפנה לפרוטוקול הישיבה מיום ה - 21/10/07, בה המליצה כב' השופטת גרוסמן לנתבעת לחזור בה מהתביעה שכנגד. טענות הנתבעת, ביתר פירוט הנתבעת מודה כי התובעת רכשה ממנה במשך השנים מוצר אחד בלבד - רביעיות משורוולות של גביעים, אולם לטענתה היו יחסיהם יחסי ספק לקוח רגילים. הנתבעת טוענת כי בניגוד להתנהלות של סוכנות, כדוגמת הסוכנות שיש לנתבעת בצרפת, אשר מתווכת בין היצרן לצרכנים תמורת עמלה, הנתבעת רכשה את המוצרים ומכרה אותם לצרכנים במחיר שהיא, התובעת, קבעה. כן היו בשליטת התובעת כל מערכת היחסים עם הלקוח הסופי ובכלל זה תנאי תשלום, בטחונות וכיוצ"ב. התובעת מצביעה על עובדות רבות אשר לשיטתה יש בהן כדי לתמוך במסקנה שהתובעת לא שימשה כסוכנת או כמפיצה של מוצרי הנתבעת: התובעת לא התחייבה להיקפי הפצה מינימאליים או אחרים, לא מסרה מידע אודות דרכי השיווק והלקוחות, לא נקבע מנגנון לקביעת מחיר ולא הייתה התחייבות להקמת מערך הפצה. הנתבעת טוענת כי העבירה את מכונת השירוול בשנת 2005 לחברה אנגלית בשם "קונטור", זאת בשל אי כדאיות כלכלית והתיישנות הטכנולוגיה של מכונת השירוול. מכאן ואילך סיפקה הנתבעת ל"קונטור" גביעים לא מודפסים והתובעת רכשה את הגביעים לאחר הדפסה מ"קונטור". לפיכך טוענת הנתבעת כי את טענות התובעת יש להפנות לקונטור ולא אליה. הנתבעת טוענת כי פעולה זו של הפסקת ייצור משיקולים כלכליים, מבלי שהיא מחויבת בהסכם כלשו כלפי התובעת, אינה נזכה את התובעת בעילת תביעה כלשהי. בנוסף ולחלופין טוענת הנתבעת שמכונות שירוול נמצאות אצל חברות רבות נוספות, כדוגמת חברת "אוטומקי", והתובעת יכולה הייתה להזמין את השירוול אצלן במחירים זהים או דומים ולצמצם את נזקיה הנטענים. הנתבעת טוענת כי אף אם היה קיים הסכם בע"פ בין הצדדים, הרי שזכותה המלאה הייתה להביא לסיומו עקב התנהגות התובעת: אי עמידת התובעת בתנאי התשלום -הנתבעת כאמור תובעת נזקיה בתביעה שכנגד בתיק זה, הנאמדים על-ידה ב-240,062 שקלים, בגין האיחורים בתשלום. עוד טוענת הנתבעת כי מנהל התובעת נהג לפנות בצורה בלתי ראויה לעובדי הנתבעת בע"פ ובכתב ולהטיח בפניהם עובדות לא נכונות באופן אגרסיבי ושאינו מקובל במערכת יחסים עסקית. כן טוענת הנתבעת כי התובעת רכשה כמויות קטנות, אשר נוכח ההתנהלות המתוארת לעיל הפכה את העסקה עימה ללא כדאית. הראיות והשאלות העומדות כאמור להכרעה בתיק זה הוגשו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של שריד (ת/4); תצהירו של מר נאור ברזני, מנהל קינוחי עדן (להלן : "ברזני", תצהירו סומן ת/1); חוות דעתו של ד"ר זאב גולניק (להלן : "גולניק" , סומנה ת/2), וזאת לתמיכה בהיקף הנזק הנטען. בנוסף זימנה התובעת לעדות ללא תצהיר את סיימס, מנהל המכירות של הנתבעת עד סוף שנת 2005 ואת ערבות, מנהל הפיתוח של תנובה בזמנים הרלוונטים לתביעה. הנתבעת הגישה את תצהיריהם של פילי (נ/2) , של ברנס (נ/3) וכן את תצהירו של רו"ח אלפסי, לתמיכה לסכומים הכלולים בתביעה שכנגד (להלן: "אלפסי", תצהירו סומן נ/1). אציין כי התובעת הגישה אף את תצהירו של מר צבי מאיר מבית יצחק (להלן : "מאיר"), אשר לא התייצב לעדות. בסופו של יום הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה תצהיר מאיר יצורף לתיק ללא חקירה נגדית, מבלי שהדבר יחשב להסכמה לאמור בו (ראה הודעת הצדדים מיום 25/5/09). בתיק זה התקיימו שלוש ישיבות הוכחות, בסיומן ניתן צו להגשת סיכומים. לאחר שאלה הוגשו, יש לדון בשאלות העומדות לדיון ואלו הן: א. מהו מעמדה של התובעת, האם סוכנת/מפיצה/נציגה בלעדית של הנתבעת או שמא לקוחה של הנתבעת? ב. האם הפר מי מהצדדים את ההסכם ? האם הפרה זו מזכה בביטול ההסכם? ג. מי מהצדדים הביא את ההסכם לידי סיום? ד. כפועל יוצא מהשאלות הקודמות, האם התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסקת הקשר? ה. אם התשובה לשאלה ד' חיובית, האם זכאית התובעת לשלושת הרכיבים שנתבעו, קרי, הוצאות ייזום, אובדן רווח ואובדן עמלה?, האם הוכח שיעור הנזק? ו. האם יש לקבל את התביעה שכנגד? האם הוכח שיעורה? אדון בשאלות אלו אחת לאחת, לאו דווקא על פי סדר הופעתן. האם היתה התובעת מפיץ/סוכן בלעדי של הנתבעת בארץ? בע"א 99 / 2850 שמעון בן חמו נ' טנא נוגה בע"מ , פד"י נ"ד (4) 849, בעמודים 857-858 נקבע בין השאר שמקורה של זכות ההפצה הוא בהסכם בין צדדים, ומעמדה נגזר ממנו. לפי מודל אופייני להסכמי הפצה, אמור המפיץ לקבל את המוצרים מן היצרן (או הספק) ולמכור אותם ללקוחות. תמורת הפצת המוצרים ללקוחות נהנה המפיץ מבלעדיות באזור ההפצה ומעמלה בשיעור מסוים מהתמורה המתקבלת בעבור מכירת המוצרים. בדרך-כלל מתחייב המפיץ להשקיע משאבים ומאמץ על-מנת להגדיל את מכירות המוצרים ולרכוש לקוחות בעבור מוצרי היצרן. הסכמי הפצה יכולים להיות שונים ומגוונים, אך בכולם מתקיים מאפיין משותף, והוא - שהמפיץ הוא בעל מעמד משפטי עצמאי ואיננו בחזקת שלוחו של היצרן, ראה גם ע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ , פד"י מ"ד (3), 661. בפס"ד זוהר נ' טרבונל שנזכר לעיל עמד בית המשפט על האבחנה בין מפיץ לבין ספק: "הסכמי הפצה יכולים להיות שונים ומגוונים. עם זאת, המאפיינים את ה- DISTRIBUTOR (המפיץ) משותפים לכל השיטות הללו והם אלה: ה- DISTRIBUTOR הוא סוחר עצמאי בעל עצמאות משפטית, הקונה את המוצרים מהיצרן (או מהספק) על חשבונו הוא ומוכר אותם בשמו הוא. הרווח (או ההפסד) שלו הוא ההפרש בין מחיר הקנייה (שהוא מקבל בהנחה) לבין מחיר המכירה. הוא נושא בסיכון הפינאנסי של עסק ההפצה. מפיץ בלעדי הוא מפיץ שהוקנתה לו זכות להיות הבלעדי באזור גיאוגרפי מוגדר. בהגדרה, על-כן, המפיץ אינו "שלוח" במובן חוק השליחות, תשכ"ה-1965. המפיץ נבדל מהסוכן המסחרי בכך, שהאחרון אינו קונה את המוצרים ומוכר אותם בשמו ועל חשבונו, אלא מוכר אותם בשם היצרן (או הספק)". בשורה של פסקי דין נקבעו המבחנים לסיווגו של אדם או חברה כלשהם כסוכן ו/או מפיץ בלעדי של יצרן. בע"א 86 / 127 יהושע רייכר נ' פוליתם בע"מ מב (3) 114 נקבע, בין היתר, שנטל הראיה בדבר קיום סוכנות בלעדית רובץ לפתחו של מי שטוען לבלעדיות כזו (שם, בעמ' 121 א). משמעותה של בלעדיות היא הפצת מוצריו של היצרן באמצעות גורם אחד בלבד. בהתקשרות מעין זו מתחייבת התאמת הייצור לשיווק. מקום שהיצרן אינו יודע מה היקף המוצרים הצפוי להימכר, אין הוא יכול להיערך לייצור (121 ד). באותו מקרה נקבע שעובדת היעדר הסכמה בדבר מכסת שיווק תומכת במסקנה כי לא הוסכם על בלעדיות (121 ד-ה). בערעור אימץ בית המשפט העליון את קביעת בית המשפט המחוזי לפיהן "לא היו בין בעלי הדין יחסים של יצרן וסוכן בלעדי, כי אם יחסים של מוכר וקונה, שעם סיומם ממילא לא היה להם המשך. אשר-על-כן, לא קמה למערער עילה לתביעת אובדן רווחים ואובדן מוניטין" (שם, בעמ' 119). ומההלכה ליישומה. במקרה שלפנינו אי חולק לעובדה שבין הצדדים לא היה הסכם בכתב, אלא הסכם בעל-פה בלבד. כמו-כן, אין חולק לעובדה שהיחסים המסחריים בין הצדדים התפרסו על פני כ - 16 שנה, עם הפסקה של שנתיים ומחצה, בשנים 2001 עד 2003. התובעת כאמור טוענת כי נהנתה ממעמד של סוכן/מפיץ/נציג בלעדי למוצרי הנתבעת בישראל, ולפיכך טוענת כי עם הפסקת הקשר זכאית היא לפיצוי. לתמיכה בגרסתה מצביעה התובעת, בין השאר, על אורך תקופת ההתקשרות; על העובדה שמוצרי הנתבעת בישראל נמכרו אך ורק באמצעות התובעת; על העובדה ששמן של הלקוחות נזכר בהזמנות; על עדותו של סיימס, אשר העיד : "זה היה הסכם בעל פה לאספקה בלעדית" (עמ' 9 שו' 15), ובהמשך: "הוא (התובעת) היה נציג בלעדי בישראל של הנתבעת" (עמ' 12 שו' 18). בעניין זה טוענת התובעת שסיימס הוא זה שהיה מנהל המכירות בזמנים הרלוונטים לאירועים המתוארים בתביעות, ועדות פילי היא עדות מפי השמועה. עוד מפנה התובעת למכתבו של מר דון וולטרס (נספח א' לתצהיר שריד) , המאשר שבשנת 1992 הוא מינה את שריד כ "sole agent". בנוסף, הפנתה התובעת לעדותו של ברזני (סעיף 4 לתצהירו) אשר הצהיר שהתובעת היא שהציגה בפני קינוחי עדן את תוצרתה של הנתבעת; שידע שהתובעת היא הנציגה בישראל של הנתבעת; שידע שהבעיות באספקת הרביעיות המשורוולות נבעו מכך ש"לקחו לו את הזיכיון" (עמ' 21 שו' 4-6). עוד הפנתה התובעת לעדותו של ערבות, אשר העיד כי עוד בשנת 2000 חשפה התובעת את תנובה למוצרי הנתבעת (עמ' 38 שו' 15), וכי כמנהל פיתוח ידוע לו שלצורך החדרת מוצר חדש יש צורך באנרגיות רבות והשקעה רבה, שלעיתים יורדות לטימיון (עמ' 39-40 לפרו'). התובעת טענה שכל עדויות אלו, בנוסף לעדותו של שריד עצמו, מלמדות על היות התובעת סוכנת/מפיצה בלעדית של מוצרי הנתבעת בישראל. התובעת טענה כאמור שעדות פילי, שהינה עדות מפי השמועה, אינה יכולה לסתור עדויות אלו ואילו ברנס היה חשב החברה, לא פעל בגזרה המסחרית מול התובעת ובכל מקרה סיימס היה בכיר ממנו, ראה עדות ברנס בעמ' 84 שו' 7. עיינתי בעדויות וראיות מטעם התובעת, ומנגד בעדויות וראיות הנתבעת. לאחר ששקלתי את מכלול העבודות אשר הוצגו בפניי, לאור ההלכה אותה הזכרתי לעיל ומאחר ונטל השכנוע רובץ על כתפי התובעת להוכיח את טענתה לקיום יחסי סוכנות/הפצה בלעדית, קובעת אני שהיחסים בין הצדדים היו יחסי ספק-לקוח, ולא די בעובדה שנמשכו על פני שנים ו/או בעובדה שמוצרי הנתבעת לא נמכרו בישראל על ידי גורם אחר, כדי לבסס את המסקנה שהתובעת הייתה במעמד של סוכנות או מפיצה. אפרט קביעתי זו, אגב התייחסות הן לעדויות התובעת והן עדויות הנתבעת. נתחיל דווקא משריד עצמו. ראשית, וכפי שציינתי לעיל, קיים הבדל מהותי בין "מפיץ" לבין "סוכן". העבודה ששריד עצמו משתמש במונחים אלה בערבוביה כבר אומרת דרשני. בנוסף, ולמרות שבתצהירו השתמש שריד פעמים רבות במילים סוכן, מפיץ, הסכם סוכנות הסכם הפצה (ראה למשל סעיפים 1.2; 2.1; 2.5; 5.1;10.2 וגו'), אזי בעדותו הודה: "אני חושב שהמילה "מייצג" היא יותר נכונה ממפיץ או סוכן" (עמ' 52 שו' 21). תשובה זו ניתנה לאחר ששריד נשאל מדוע במכתביו לא השתמש במילים "מפיץ בלעדי" (ראה מכתבו של שריד מיום 13/5/01, שם הוא משתמש במילה "מפיץ" ואל הנתבעת מתייחס כ"ספק"). ואכן, מונחים אלו הנזכרים בתצהיר שריד אינם נכללים במכתבים אשר הופנו על ידי התובעת עצמה , ולמעט השימוש במונח "מפיץ" בנספח 33 אזי התובעת, עד פרוץ הסכסוך, לא הציגה עצמה כסוכנת/מפיצה/נציגה בלעדית של הנתבעת, לא בנייר לוגו כלשהו מטעמה ולא בפניותיה לנתבעת. כאמור לעיל, גם בפניות הנתבעת אל התובעת אין שימוש במונחים הללו. בנספח ג' לתצהירו של שריד, אותו הוא מכנה בסעיף 8.1 לתצהירו כמכתב ההודעה שנשלח לתובעת בדבר השינויים בנתבעת, פונה הנתבעת אל : "Dear Customer", דהיינו, הפניה אל התובעת הייתה במסגרת הפניה ללקוחות הנתבעת, והתובעת סווגה כלקוח. גם התובעת עצמה פונה אל הנתבעת במונחים של ספק, ראה למשל נספח 33 לתצהיר פילי, שם מודיע שריד כי יפנה ל"ספק" אחר, מאחל לנתבעת "all the best". אלו תכתובות שנכתבו בזמן אמת, ועוד בטרם באו ההליכים שבפניי לעולם. והנה, רק לאחר פרוץ הסכסוך המשפטי, נוצרו הראיות בהם מכונה התובעת כסוכן הבלעדי, ראה מכתבו של וולטרס מיום 7/5/07, נספח א' לתצהיר שריד, והודעת הדוא"ל של סיימס מיום 8/5/07, שם מכונה התובעת כסוכן בלעדי ומפיץ בלעדי, נספח ב' לתצהיר שריד. לגבי מכתבו של וולטרס, התייחסתי לכך בהחלטתי מיום 7/5/09, ראה פרו' עמ' 70 שו' 16-26. וולטרס לא הובא לעדות; לא ניתן היה לחקור אותו על נסיבות עריכת המסמך ועל כוונותיו בשימוש במונח "סוכן בלעדי"; מועד עריכת המסמך מעורר תהיות, ותוכנו עומד כאמור בסתירה להתכתבות שהייתה בין הצדדים בזמן אמת. לכן, משקלו של מסמך זה שואף לאפס. לגבי דבריו של סיימס, אמנם זה האחרון בא לעדות, ובעדותו חזר על הטענה שהתובעת הייתה "סוכן בלעדי" (עמ' 16 שו' 24). עם זאת, סיימס התייחס בעדותו לדרך עבודת הנתבעת עם הסוכן הצרפתי: " היה לנו יחסים ארוכי טווח עם סוכן צרפתי בשם בארקי, ההבדל שעם בארקי עבדנו על 5 אחוז עמלה. העסק עם בארקי היה מורכב, היו גדלים שונים של הקופסאות פלסטיק והיינו צריכים לספק באופן שבועי, זה נקרא אצלנו אספקה בדיוק בזמן. בגלל זה עבדנו ישירות מול הקליינט ובארקי היה מקבל את העמלה שלו. בישראל זה היה על בסיס הצעת מחיר. לא היה לנו קשר עם הלקוח הסופי. עם זאת נהגנו בהם באופן זהה, קראנו להם סוכנות. רואים את זה במכתב של וולדרס, ששם הוא קורא להם סוכנות. הוא לא נחשב מפיץ". (עמ' 9 שו' 19-25). כלומר, למרות ההבדל התהומי בשיטת העבודה עם השניים; למרות שהסוכן הצרפתי תוגמל בעמלה; למרות שבצרפת עבדה הנתבעת מול הלקוח הסופי; למרות שבצרפת הייתה לנתבעת התחייבות לספק סחורה על בסיס שבועי; עדיין, למרות הבדלים מסחריים בולטים אלו, קובע סיימס שנהגו בשניים באופן זהה : "קראנו להם סוכנות". סיימס נדרש על ידי בית המשפט להבהיר מה כוונתו בשימוש במונח סוכן, או אז השיב סיימס : "הנתבעת מנהלת את כל מכירותיה לישראל באמצעות התובעת" (עמ' 17 שו' 6). תשובותיו אלו של סיימס מלמדות, לכל היותר, שאכן הנתבעת לא מכרה את תוצרתה לכל גורם בישראל זולת התובעת. אולם לא די בכך כדי לקבוע שהתובעת הייתה סוכן או מפיץ של הנתבעת, ועדותו לא עומדת בסתירה לאפשרות שהתובעת הייתה הלקוחה היחידה של הנתבעת בישראל. למעשה, גם יתר עדויות עדי התביעה אינן מתיישבות עם הטענה לפיה התובעת הייתה סוכן או מפיץ של הנתבעת. שריד כאמור הודה שהשם "נציג" הולם יותר את מערכת היחסים; גולניק הודה ששיטת העבודה בין הנתבעת לתובעת אינה מתיישבת עם ההגדרה סוכן, והגדרה זו הייתה נכונה רק אם עסקת תנובה הייתה יוצאת לדרך (עמ' 24 שו' 15-16, עמ' 25 שו' 2). גולניק פירט בפני בית המשפט את המאפיינים של הסכם הפצה, לשיטתו (עמ' 25 שו' 8-19), אולם כשנשאל באופן פרטני האם מודע הוא לתנאי ההסכם שבין הצדדים, האם יודע מי מהצדדים קובע את המחיר; האם יש התחייבות למינימום רכישות בשנה; האם המרווח בין מחיר הקנייה למחיר המכירה ללקוח הסופי, המהווה את הרווח של המפיץ, מדווח לנתבעת ומקובל עליה, על כל השאלות הללו השיב גולניק בשלילה (עמ' 26-27 לפרו'). ואכן, שאלות אלו של ב"כ הנתבעת במקומן: כפי שכבר ציינתי לעיל, על מנת שבית המשפט יקבע האם ביחסי הפצה בלעדית עסקינן, יש לבחון את סממני העסקה. ב"כ הנתבעת הפנה בסיכומיו למאמר של עו"ד גיל נדל, "על ספק ומפיץ - נקודות חשובות בהסכמי הפצה". שם נקבע, בין השאר, כי יש לבחון היקף המוצרים לגביהם מוענקת הבלעדיות, לכמה זמן מוענקת הבלעדיות? מה יקרה בתום תקופת הבלעדיות? האם המפיץ מתחייב לא להפיץ מוצרים מתחרים? מהם יעדי הרכישה (כמויות המינימום)? ומה יקרה אם המפיץ לא יעמוד בהם? מהו מערך השיווק שעל המפיץ להקים? מה אחריותו? וכיוצ"ב פרטים שיש לבחון אותם בטרם קובעים שבהסכם הפצה עסקינן. במקרה שלפנינו, מניתוח העדויות עולה שהתובעת רכשה את מוצרי הנתבעת וייבאה אותם לישראל במחיר ובתנאי תשלום שסוכמו בכל הזמנה והזמנה; התובעת מכרה את המוצרים בישראל ללקוחותיה, כאשר לנתבעת לא היה קשר ישיר ללקוחות אלו (סיימס בעמ' 11 שו' 15: "לא היה חשוב לי מי הלקוח הסופי"); לא די בציון שמן של הלקוחות על חלק מההזמנות שהופנו לנתבעת כדי לבסס את המסקנה המתבקשת, היעלה על הדעת שקבלן הרוכש חומרי בניה מספק ומבקש לספק את החומרים אצל לקוחות שונים באתרי בניה שונים, יחשב כמפיץ של אותה ספק מסיבה זו? בנוסף התברר שהתובעת היא שקבעה בלעדית את מחיר המוצרים בישראל ואת תנאי התשלום של הלקוחות בארץ אליה והיא שהחליטה לבדה למי למכור (סיימס בעמ' 12 שו' 23); לתובעת לא הייתה אפשרות להחזיר לנתבעת מוצרים שלא נמכרו בארץ (סיימס בעמ' 15 שו' 11); התובעת לא הייתה מחויבת לרכישת מינימום מוצרים ורשאית הייתה לרכוש סחורה בהיקפים ובמועדים הנוחים לה (סיימס בעמ' 12 שו' 18); אכן היו שנים בהם רכשה התובעת כמויות קטנות בלבד, כאשר בין חודש מאי 2001 ועד לחודש ספטמבר 2003 לא בוצעו רכישות כלל (סיימס בעמ' 13 שו' 10-12); התובעת לא הייתה מחויבת לפרסם את מוצרי הנתבעת בקרב צרכנים פוטנציאלים, להציג את המוצרים בתערוכות או לנקוט בכול אמצעי שיווק אחר, (סיימס בעמ' 13 שו' 3; שריד עמ' 50 ש' 25). כך שבפועל המחויבות היחידה של התובעת כלפי הנתבעת הייתה לשלם במועד עבור המוצרים שרכשה, דהיינו מדובר בלקוח ולא במפיץ! תימוכין למסקנתי זו מוצאת אני בהתנהגותם של שני הצדדים לאורך השנים: התובעת ראתה עצמה חופשית לרכוש תוצרת מכל ספק (שריד בעמ' 88 שו' 5), והדבר היה מקובל וידוע גם על הנתבעת (סיימס בעמ' 17 שו' 4). כשעלו יחסי הצדדים על שירטון בחודש מאי 2001, עקב דרישה של הנתבעת לשלם עבור סחורה מראש ובמזומן (נספח 32 לתצהיר פילי), אזי תגובתה של התובעת הייתה שהיא מוותרת על המשלוח והיא תרכוש את המוצרים מ"ספק אחר" (סעיף 4 למכתב), ושהיא מאחלת לנתבעת "כל טוב". דהיינו: היחסים יכולים לבוא לסיומם בכל עת; אין כל מחויבות האחד כלפי רעהו , גם לא להודעה מוקדמת; כל צד חופשי להתקשר עם כל גורם אחר, כולל גורם מתחרה. ולראיה - בעקבות ניתוק היחסים בשנת 2001 , ניתוק שאירע בדיוק על אותו רקע כמו במקרה שבפניי, דהיינו, דרישה לתשלום מראש ובמזומן,לא באה כל תביעה לתשלום עמלות ו/או אובדן רווחים ו/או הוצאות ייזום. התרשמתי שהשוק בישראל היה שוק זניח מבחינת הנתבעת, והיא לא השקיעה כל מאמצים לפתח שוק זה,ואף לא לגייס סוכן או מפיץ שיפעל בעבורה בישראל, ראה עדות סיימס בעמ' 13 שו' 10. לראיה, הנתבעת לא מינתה סוכן או מפיץ או נציג אחר בישראל בין השנים 2001 עד 2003, ואף לא מינתה נציג שכזה לאחר שנת 2006 - ראה דבריו של ב"כ התובעת בסיכומיו בסעיף 42. בנוסף התרשמתי שגם עבור התובעת הנתבעת אינה מהווה חלק מרכזי בעסקיה, כך הצהיר גולניק שמכירת מוצרי הנתבעת היוותה 2.7% מכלל ההכנסות של התובעת בשנת 2005, ו - 4% בשנת 2006 (עמ' 32 שו' 13). אם אסכם עד כה, אזי עדי התביעה עצמם התקשו לסווג את מעמדה של התובעת, אם כסוכן; אם כמפיץ; אם כמייצג. התובעת מעולם לא הציגה עצמה כסוכן בלעדי או כמפיץ בלעדי, וטענות אלו עלו לראשונה לאחר הגשת כתב התביעה; סממני ההתקשרות נעדרים מאפיינים של סוכנות או של הסכם הפצה ומתיישבים עם המסקנה שביחסי ספק-לקוח עסקינן; העבר מלמד שהתקשרות זו הופסקה בעבר על אותו רקע בדיוק (מוסר תשלומים), או אז לא עלו כל דרישות לפיצוי; הנתבעת לא מינתה כביכול סוכן או מפיץ או נציג אחר בישראל, והיא מתייחסת לשוק זה כשוק זניח. דומני שלאור מסקנות אלו אין כלל צורך להיזקק לעדויות פילי וברנס, שאף הם העידו שהתובעת לא היתה סוכנת בלעדית בישראל (פילי בעמ' 73 שו' 26; עמ' 69 שו' 17; ברנס בעמ' 77 שו' 21). מכאן ועד אימוץ המסקנה שביחסי ספק לקוח עסקינן - הדרך קצרה. לכאורה, קביעה זו מייתרת את המשך הדיון, כמו במקרה רייכר נ' פוליתם שצוטט לעיל, אולם ברצוני להתייחס לטענות הנוספות שהועלו על ידי הצדדים, וזאת בנוסף ולחלופין, למקרה בו הייתי מגיעה למסקנה שונה לגבי טיב היחסים בין הצדדים. סיום היחסים המסחריים בין הצדדים נראה שלא יכולה להיות מחלוקת שהתובעת לא עמדה במועדי התשלום המוסכמים, קרי תשלום עד 90 יום מיום ההזמנה, ואף לא תשלום של 90 יום מיום אספקת הסחורה. די לקרוא את עדותו של סיימס, אשר הובא לעדות על ידי התובעת, כדי לבסס מסקנה זו, ראה דבריו בעמ' 10 שו' 17; שו' 23; ראה הסכמתו של סיימס לגבי הנתונים בטבלה אשר הוגשה על ידי הנתבעת, טבלה אשר היוותה את הבסיס לתביעה שכנגד (עמ' 14 שו' 16). ברנס אף הוא העיד על מוסר התשלומים הגרוע של התובעת ועל המלצותיו להנהלה, ראה עדותו בעמ' 77 שו' 5-10. איחורים רבים ומתמשכים אלה הובילו כזכור להפסקת היחסים המסחריים בחודש מאי 2001 (נספחים 32 ו- 33 לתצהיר פילי). לפיכך, ומאחר וקבעתי שבין הצדדים לא נכרת הסכם הפצה או הסכם סוכנות המזכה את התובעת במתן הודעת ביטול זמן סביר מראש, אזי הנתבעת הייתה רשאית בכל עת להפסיק את אספקת הסחורה, בוודאי על הרקע של אי עמידה בתנאי תשלום. אולם, גם אם קביעתי הייתה שונה, אזי אין ספק אמת נכון הדבר, בפס"ד תעשיות חלאבין שצוטט לעיל נקבע, בין השאר, שלאור העובדה שיחסי ההפצה בין הצדדים שם נמשכו 14 שנה (ודוק, במקרה שלפניי קבעתי כי לא מתקיימים יחסי הפצה); ולאור העובדה שהיצרנית לא השתמשה בזכותה לבטל את ההסכם במשך השנים הללו (וגם זאת להבדיל מהמקרה שלפנינו, היות והיחסים הופסקו בין השנים 2001 ל- 2003), אזי גם אם בהפרה יסודית עסקינן המזכה בסעד של ביטול הסכם, היה מקום לתת הודעה ולאפשר למפיצה לתקן את ההפרה. משלא ניתנה הודעה זו, נקבע באותו מקרה שביטול ההסכם לא היה כדין. אם כך, לכל היותר זכאית הייתה התובעת, אם וככל שבית המשפט היה מגיע למסקנה שביחסי הפצה עסקינן, למתן התראה טרם ביטול ההסכם ומתן הזדמנות לתקן את ההפרה. סבורני כי התכתובות אשר צורפו כנספח ו'1 ו-ו'2 לתצהירו של שריד מלמדות על כך כי ניתנה לתובעת הזדמנות לתקן את ההפרה, ונאמר לה מפורשות שאם יבוצע תשלום מראש, תשוחרר ההזמנה שהייתה במחלוקת. שריד אישר זאת בחקירתו (עמ' 54 שו' 9), ואף הודה בהמשך: "מבחינה מסחרית, אני מסכים שזה לא בסדר לא לשלם בזמן, וזה בסדר שעוצרים סחורה בתגובה. כל חברה מחליטה כמה היא נותנת אשראי ללקוח" (עמ' 55 שו' 7-8). כלומר, שריד עצמו הודה שאין פסול בצעד שננקט על ידי הנתבעת, מה גם שמדובר בצעד שננקט כבר בעבר, ללא כל מחאה מצידה של התובעת. לכן, ואף אם קביעתי לגבי מהות היחסים המסחריים בין הצדדים הייתה שונה, אזי שוכנעתי שבמקרה הנדון התובעת הפרה את תנאי התשלום. לא ניתן לראות בהתנהגות הנתבעת כויתור או מחילה על האפשרות לבטל את ההסכם; ניתנה לתובעת הזדמנות לתקן את הפרה אולם התובעת היא שבחרה שלא לעשות כן, ולכן, גם אם אקבע שהנתבעת היא זו שהביאה את היחסים המסחריים לידי סיום, אזי בדין נהגה ולא עומדת לתובעת כל זכות לפיצוי. הפיצוי שנתבע על ידי התובעת - אובדן רווחים והוצאות ייזום שוב, הדיון בפרק זה הינו למעלה מן הצורך, היות וכבר קבעתי שהתובעת אינה זכאית לפיצוי כלשהו. גם אם מסקנתי הייתה שונה, אזי בוודאי ובוודאי לא היה מקום העניק את מלוא הסעדים הנתבעים על ידי התובעת, לא מבחינה משפטית ולא מבחינה עובדתית - באשר אלו לא הוכחו. אפרט בקצרה קביעותיי אלו. על פי דיני החוזים הכלליים, רשאי נפגע שהחוזה כלפיו הופר או בוטל שלא כדין, לתבוע פיצויים. יש להבחין בין פיצוי הסתמכות - "הפיצוי השלילי", המשפה את הצד הנפגע על ההוצאות אשר הוציא על מנת שהחוזה יתממש, לבין פיצויי קיום - "הפיצוי החיובי", הנועד להעמיד את הנפגע במצבו לולא היה מופר החוזה. נקבע לא אחת בפסיקה כי לא ניתן לתבוע הן פיצויי קיום והן פיצויי הסתמכות, ראה בעניין זה ע"א 3666/90 מלון צוקים בע"מ נגד עיריית נתניה פ"ד מ"ו (4) 45, בעמ' 75: "אותן הוצאות שהנפגע עמד בהן תוך קיום החוזה - ועד לקיום ההפרה - יש וראוי לראותן באותה תקופה של קדם הפרה כנבלעות בציפיית הקיום ובאינטרס הקיום". דברים אלה יפים ביתר שאת את מתבקשים הפיצויים בשל הפרה לכאורה של הסכם הפצה או הסכם סוכנות. במקרים כאלה קבע בית המשפט בשורה של פסקי דין שהפיצוי הנכון והראוי בנסיבות העניין הינו מתן הודעה סבירה מראש, בטרם באים היחסים לסיומן (מקום שמדובר כמובן בחוזה שאינו קצוב בזמן). אם לא ניתנה הודעה שכזו, אזי הפיצוי יהיה שווה לרווח אותו היה מפיק המפיץ/הסוכן במשך אותם חודשי הודעה מוקדמת. סכום הפיצוי יגזר מייחודו של המוצר, הקושי להחדירו לשוק, מידת המאמץ שנעשתה על ידי המפיץ, ראה בעניין זה זוהר נ' טרבנול שנזכר לעיל. בפסיקה אף נקבע כי ככל שהיחסים התפרסו על פני שנים רבות, כך ברור הוא שהמפיץ/הסוכן החזיר כבר את השקעותיו. לפיכך, אין ולא היה כל מקום לתבוע הן פיצוי עבור הוצאות ייזום והן עבור אובדן רווח. לגבי אובדן הרווח - התובעת דרשה פיצוי בגין 24 חודש. מדובר בפיצוי גבוה וחריג גם בפסיקה. יש לזכור כי במקרה הנדון שיעור מכירות מוצרי הנתבעת מכלל מוצרי התובעת מהווה כ - 5%, לשיטת התובעת עצמה. לכאורה, התובעת כלל לא זקוקה לזמן התארגנות, מה עוד שלשיטתה לא הייתה מחויבת מעולם לרכוש אך ורק את מוצרי הנתבעת, ורוכשת היא גביעים גם מספקים אחרים באנגליה (שריד בעמ' 88 שו' 5). כל השיקולים הללו היו מובילים את בית המשפט לפסוק, אם בכלל, פיצוי שלא יעלה על שלושה עד שישה חודשים בלבד. לסיום פרק זה אציין כי גם סכומי הרווח ספק רב אם הוכחו, וראו את חקירתו של גולניק בעמ' 34-37 אשר חשפה בלבול רב, במיוחד לנושא שיעור הרווח. אובדן עמלות - עסקת תנובה הרכיב השלישי של תביעת התובעת כלל הפסד עמלות העסקת תנובה, כאשר שיעור העמלה הועמד על 10% והמכירות הוערכו בסך של 1,200,000 ₪ לשנה. בעניין זה הפנתה התובעת לעדותו של ערבות, אשר הצהיר שהמוצר הוצג לתנובה על ידי שריד, עוד בשנת 1999-2000 (עמ' 38 שו' 15-24); שההתעניינות המחודשת במוצר היתה בסוף שנת 2005 תחילת שנת 2006 (עמ' 40 שו' 25); ושיתכן והתובעת השקיעה ב"דוגמאות ובזמן עבודה" (עמ' 45 שו' 19). עוד הפנתה התובעת לת/3, הוא דו"ח המכירות, ממנו ניתן ללמוד שתנובה רכשה גביעים מספק בשם "מגדל גבינות ואריזה" בהיקף של 1,327,320 ש"ח, והרכישות החלו למעשה , על פי החשבוניות, בחודש ינואר 2007. לאחר שעיינתי בראיות אשר הוצגו בפניי בכל הנוגע ל"עסקת תנובה", קובעת אני שהתובעת אינה זכאית כלל וכלל לתשלום כלשהו כתוצאה מאספקת הגביעים לתנובה. ראשית אציין כי לא ברור כלל ועיקר כיצד מבקשת התובעת לבסס את דרישתה על תשלום עמלה. שריד הודה בעדותו שמעולם לא קיבל עמלות מהנתבעת (עמ' 50 שו' 22). באותה נשימה טען שבעסקת תנובה התובעת הייתה אמורה לפעול כסוכן. לא מצאתי כל תימוכין לקביעתו זו של שריד: מעבר לעדות ערבות, אשר מאשר שבשנת 2000 אכן הוצג מוצר הנתבעת לתנובה על ידי התובעת, אין כל ראיה המבססת התקשרות חוזית כלשהי בין התובעת לנתבעת, המקבעת את זכותה של התובעת לקבל עמלה ב"עסקת תנובה". מסמך שכזה נדרש ואף מתחייב, כיוון שבמקרה הנטען מערכת היחסים שונה ממערכת היחסים הכללית שבין הצדדים - דהיינו רכישת המוצר על ידי התובעת ושיווקו ללקוח הסופי, ברווח. גולניק נחקר בנקודה זו ונשאל האם ראה מסמך כלשהו הנוגע לעסקת תנובה, והשיב בשלילה (עמ' 29 שו' 1-14). עוד ציין גולניק : "במונח "עיסקת תנובה" טמונה לי מלכודת כי לא בוצעה עסקה. כיוון שלא בוצעה עיסקה, ברור שאין מסמכים של התקשרות בין תנובה לתובעת". עוד העיד גולניק: "לא ראיתי (מסמכים), אמרו לי שהיתה התעניינות והתחלה של תהליך לקראת הזמנה ע"י תנובה". שריד נחקר בנקודה זו ונשאל מדוע עסקת תנובה אינה נזכרת בכל ההתכתבויות עם הנתבעת והשיב: "תנובה מוזכרת בתביעה" (עמ' 91 שו' 7). גם עדי ההגנה העידו שלא דיברו עם התובעת מעולם על תנובה (פילי בעמ' 73 שו' 22; ברנס בעמ' 86 שו' 6-8). ממקבץ עדויות אלו, ולנוכח אי קיומם של מסמכים התומכים בטענה ש"עיסקת תנובה" עמדה, בשלב כלשהו, על הפרק, אין לי אלא לקבוע שתנובה הייתה לקוחה פוטנציאלית של התובעת בשנת 2000 או בסמוך לכך. באותה שנה עניינה התובעת את תנובה במוצרי הנתבעת, אולם תנובה לא ביצעה כל רכישות באמצעות התובעת. לא די בכך כדי להקנות לתובעת זכות לקבלת אחוזים ממכירות שבוצעו בשנת 2007 - דהיינו כשבע שנים לאחר הצגת המוצר, וכשנה לאחר שתמו היחסים המסחריים בין התובעת לנתבעת! התובעת לא פעלה בשום שלב כמתווך או כסוכן; מעולם לא הוסכם עם הנתבעת שיצירת קשר עסקי מזכה את התובעת, לעולמי עד, בקבלת אחוז כלשהו ממכירות עתידיות לאותו לקוח. שריד הבין בחקירתו, בשלב כלשהו, שאין בידיו כל ראיות התומכות בדרישתו לתשלום עמלות בעסקת תנובה. ככל הנראה בשל כך, טענות התובעת קיבלו תפנית, וכשאל שוב מדוע דורש הוא עמלות, השיב: "אני לא תובע היום עמלה, אני תובע פיצויים על הפרת הסכם והפסדי רווחים בגלל שהוא נכנס לי בלקוח" (עמ' 93 שו' 9-10). האמנם? גם בטענה זו לא מצאתי כל ממש, ההיפך הוא הנכון, הראיות מצביעות על כך שהנתבעת סירבה למכור לתנובה את מוצריה, ורק לאחר הפצרות רבות מטעם תנובה, נאותה היא למכור את המוצרים, גם אז מבלי שהדבר הצמיח לנתבעת רווח נוסף. כך העיד ערבות : "ניסיתי ליצור קשר לא פעם עם הנתבעת בשנת 2006 לדעתי, ובסוף שנת 2007, דצמ' משהו כזה, היה לנו משבר עם צבי והוא לא סיפק לנו גביעים. צלצלתי לפחות 4-5 פעמים לנתבעת אישית, ובפעם החמישית הם סוף סוף חזרו אלי והתחננתי שיהיה אפשר לקנות ישירות מהם גביעים והם לא הסכימו, ונתקענו בלי גביעים משהו כמו 3 שבועות שהיינו מאד מינימלים בשוק" (עמ' 40 שו' 9-14). פילי העיד שהמכירות התבצעו באותו שיעור רווח (עמ' 75 שו' 20). מת/3 ומעדותו של ערבות אנו למדים שהמכירות החלו להתבצע רק בשנת 2007 (עמ' 42 שו' 21), וגם אז לא ישירות לתנובה אלא באמצעות בית יצק (שריד בעמ' 90). האם על סמך התשתית הראייתית הזו ניתן לבסס את המסקנה שהנתבעת "נכנסה" בלקוח? האם לא יהיה יותר נכון לומר שהלקוח, הן תנובה והן בית יצחק (ראה סעיף 6 לתצהיר בראזני ועדות ערבות שצוטטה לעיל), הם אלו שפנו לנתבעת ובקשו לרכוש ישירות את תוצרתה? בשולי הדברים אעיר כי גם אם היתה מבססת התובעת זכאות כלשהי בעסקת תנובה (ולא כן היא), אזי שיעור הפיצוי שנדרש לא הוכח.לגבי היקף המכירות המתוכנן העיד מר ערבות כי מחיר גביע הינו 10 אגורות, ראו עדותו עמ' 47 לפרוטוקול ש' 11 והתכנון של תנובה היה מאה אלף גביעים בחודש, ראו עדותו עמ' 47 לפרוטוקול, ש' 18. הווה אומר סך מכירות צפוי של 120,000 שקלים לשנה. כך שעמלה בסך 10% היתה עומדת על גובה 12,000 שקלים בלבד. מאחר וגובה העמלה שמשלמת הנתבעת לסוכנות בצרפת הינו בשיעור 5%, נראה כי הנתבעת לא היתה מסכימה לדרישה לעמלה בשיעור כפול. התביעה שכנגד הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה בגין איחורים בתשלומים בסך 109,124 שקלים, עליהם היא דורשת להוסיף הוצאות גבייה בסך 130,938 שקלים ובסה"כ עומדת התביעה שכנגד על סך של 240,062 שקלים. עדי הנתבעת, מר פילי ומר ברנס, העידו בתצהיריהם כי לנתבעת נוצר פער בתזרים המזומנים עקב האיחור בתשלומים, אשר אילץ אותם ללוות כסף מהבנק לצורך כיסוי פער זה ראו תצהיר ברנס המסומנת נ/3 סעיף 73 ועדות פילי המסומנת נ/2 סע' 20. אולם הנתבעת לא הציגה מסמכים, אשר יהוו אסמכתאות לנזק למעט תצהירו של רו"ח אלפסי. העד עצמו הודה כי חוות דעתו לא התבססה על בדיקה מכלי ראשון, אלא על נתונים אשר הועברו אליו ע"י הנתבעת, ראו עדותו עמ' 63 לפרוטוקול ש' 2: "הדבר היחידי שראיתי זה שני תיקים עבי כרס על הפעילות שנעשתה לאורך שנים עם הנתבעת. אני קבלתי נתון מהנתבעת לגבי העלויות שלה". עדויות רבות בתיק זה מבהירות כי אף אם הנתבעת לא היתה שבעת רצון ממוסר תשלומים של התובעת משך השנים, היא השלימה עם מצב זה ולא התריעה בפני התובעת כי איחורים בתשלומים גורמים לה נזקים. מנהל המכירות של הנתבעת אף הסביר בעדותו: "קיבלתי את הטיעון של שריד שהם זקוקים לימי אשראי ארוכים יותר, עד שהם מקבלים כספים מהלקוחות שלהם ואז הם יכולים לשלם לנו". ראו עדותו עמ' 11 לפרוטוקול ש' 5-6. השלמתה של הנתבעת משך השנים הרבות עם האיחורים בתשלומים מצד התובעת, בהן התריאה על הפיגורים אולם לא דרשה ריבית מהתובעת, משמעם ויתור על הזכות לדרוש את הריבית רטרואקטיבית, בכל אותן עסקאות שהייתה השלמה לגבי מועד התשלום הנדחה. עם זאת, אין בקביעתי זו כדי לשנות ממסקנתי המפורטת בסעיפים 38 ו-39 לעיל, לפיה הנתבעת לא ויתרה על זכותה לבטל את ההסכם כל עוד ההפרות נמשכות, ולראיה שניצלה זכות זו גם בשנת 2001. לאור האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה שכנגד. אציין שהתרשמותי היא כי תביעה זו הוגשה רק כמשקל נגד לתביעת התובעת, והנתבעת לא הייתה טורחת להגישה לולא הייתה נתבעת בבית משפט בישראל. על רקע התרשמותי זו, ניתן להבין את המלצתה של כב' השופטת גרוסמן לנתבעת, כבר בדיון המקדמי בתיק זה מיום 21.10.07, למחוק את התביעה שכנגד, ראו עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 3. סוף דבר הנני דוחה הן את התביעה העיקרית והן את התביעה שכנגד המנימוקים שפורטו לעיל. לגבי הוצאות משפט - כפי שציינתי בסעיף הקודם, דומני שהתביעה שכנגד לא הייתה באה לעולם לולא הוגשה התביעה העיקרית, ולכן התובעת היא שבעטיה נוהל ההליך, אשר הסב לנתבעת הוצאות רבות, ולו לנוכח העובדה שאין מדבור בחברה ישראלית. לכן, על התובעת לשפות את הנתבעת על מלוא הוצאותיה (למעט שכ"ט) שהיו כרוכות בניהול הגנתה. הנתבעת תגיש לרשם את פירוט הוצאותיה, לצורך שומתן. אציין כי אין מקום לשפות את הנתבעת בגין הוצאות חוות דעת אלפסי והאגרה ששולמה בתביעה שכנגד. לסכום שיפסק על ידי הרשם כהוצאות, יש להוסיף סך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין כשכר טרחת עורך דין. אציין שבפסיקת ההוצאות לקחתי בחשבון את דחיית התביעה שכנגד. הסכומים עליהם הוריתי ישולמו תוך 30 יום מיום פסיקת ההוצאות על ידי הרשם. הפרת חוזהחוזה