קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השכרת נכס שנבנה ללא היתר ללא ידיעת השוכר: התובעים הינם בעלים של משק חקלאי בכפר ביאליק, הכולל בית ושטח אדמה, עליו הוקם מבנה יביל (להלן: "המושכר"). הנתבע שוכר את המושכר מן התובעים בשכירות בלתי מוגנת, החל מיום 1.1.06, בחוזה שהתחדש פעמיים במהלך התקופה שחלפה מאז. חוזה השכירות האחרון נחתם בין הצדדים בחודש ינואר 2009, ועל פיו שכר הנתבע את המושכר מהתובעים לפרק זמן של שנה, החל מיום 1.1.09, עם אופציה להארכת תקופת השכירות בשנתיים נוספות. הנתבע מימש את האופציה, כך שתום תקופת השכירות על פי החוזה תהא ביום 31.12.11. התובעים הגישו נגד הנתבע תביעה לפינוי מושכר, לפי פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בתביעתם טענו התובעים, כי הנתבע הפר את חוזה השכירות, וכי הפרות אלה מהוות עילה לפינויו מן המושכר. בדיון שהתקיים בתיק ביום 8.4.10, הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות, אשר קיבלו תוקף של החלטה. במסגרת ההסכמות הדיוניות, ביקשו התובעים לתקן את כתב התביעה ולמחוק ממנו את כל עילות הפינוי שנטענו בו, פרט לעילה נטענת אחת, והיא, כי המושכר הינו מבנה בלתי חוקי. התיקון המבוקש בכתב התביעה הותר. לנתבע ניתנה שהות בת שבוע ימים לבדוק האם הוא מבקש לחלוק על טענת התובעים, כי המושכר הינו מבנה בלתי חוקי, ולזמן לשם כך עדים. נקבע, כי אם יבקש הנתבע להשמיע עדים בנושא זה, יקבע מועד לשמיעתם; ואם לא - יודיע הנתבע האם הוא מסכים להתפנות מן המושכר, אחרת יסכמו הצדדים טענותיהם בכתב ובית המשפט ייתן פסק דין על בסיס ההנחה העובדתית, כי המושכר הינו מבנה בלתי חוקי. ביום 15.4.10 הודיע הנתבע, כי הוא אינו מוכן להתפנות מן המושכר, וכי בהתאם להסכמות הצדדים, אשר קיבלו תוקף של החלטה, יגישו הצדדים סיכומיהם על בסיס ההנחה העובדתית, כי המושכר הינו מבנה בלתי חוקי, ובית המשפט ייתן פסק דין. טענות הצדדים בסיכומיהם התובעים טוענים בסיכומיהם, כי הואיל והמושכר הינו מבנה בלתי חוקי, הרי שמדובר בחוזה המנוגד לתקנת הציבור, ועל כן הינו בטל, בהתאם להוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), ולבית המשפט "אין כל יכולת לאוכפו". עוד טוענים התובעים, כי ככל שלנתבע טענות, כי הוא זכאי לסעדים כתוצאה מבטלות החוזה מחמת אי חוקיותו, בהתאם לסעיף 31 לחוק החוזים, הרי שהליך זה אינו המסגרת להעלותן, הואיל ומדובר בתביעה לפינוי מושכר. הנתבע טוען בסיכומיו, כי חרף היעדרו של היתר בניה למושכר, הרי שמדובר בהסכם חוקי, שכן סוגית היתר הבניה אינה מעיקריו של החוזה, אלא רק "היבט אגבי וטפל לחוזה" (סעיף 14 לסיכומיו). לחילופין טוען הנתבע, כי אף אם מדובר באי חוקיות היורדת לשורשו של ההסכם, הרי שאין בו פסול, שכן רק אחד הצדדים, דהיינו התובעים, היה מודע לאי החוקיות שבו, ולכך משמעות מכרעת לגבי תוצאותיה של אי החוקיות. התשתית העובדתית שתהווה בסיס להכרעה לאור ההסכמות בין הצדדים, נקודת המוצא בפסק דין זה תהא, כי המושכר הינו מבנה בלתי חוקי, שכן הוצב ללא היתר, וכי הרשויות המוסמכות החליטו, כי יש להורסו. כמו כן, אין חולק, כי התובעים היו מודעים, עת חתמו על הסכם השכירות ביום 1.1.09, כי הם משכירים מבנה בלתי חוקי. לענין זה אפנה לנספח ג' לכתב התביעה, לפיו כבר ביום 26.10.06, דהיינו למעלה משנתיים לפני החתימה על הסכם השכירות (ביום 1.1.09), קבעה ועדת משנה של הוועדה לתכנון ובניה זבולון, כי תנאי לליגליזציה של תוספות הבניה בחלקת התובעים הינו "הריסה בפועל של מבנה המגורים השלישי בחלקה (המבנה היביל)". התובעים טוענים בסיכומיהם, כי ציפו שניתן יהיה להכשיר את המבנה היביל ולקבל עבורו היתר, ורק לאחר כשלון מאמציהם, החליטו לפעול לפינויו. ואולם התובעים לא הביאו כל ראיות להוכחתה של טענה זו; ובכל אופן לטענה זו אין כל נפקות בהליך זה, שכן אין בה כדי להשליך על מודעותם של התובעים לאי חוקיותו של המושכר במועד החתימה על הסכם השכירות. כמו כן, אין חולק, כי הנתבע לא היה מודע לכך שהמושכר הוצב ללא היתר. בסעיף 15 לסיכומיהם טוענים התובעים, כי על הנתבע חלה חובה לבדוק בעצמו את המושכר לפני חתימתו על ההסכם, ועל כן מנוע הוא מלטעון, כי הוטעה על ידי התובעים. הטענה נטענה בצורה כללית, וללא פירוט. בכל אופן, הואיל ומדובר בתביעה לפינוי מושכר, שהדיון בה מוגבל לסעד הפינוי, אין לי צורך להכריע בטענה זו. דיון והכרעה סעיף 30 לחוק החוזים, הדן בחוזה פסול, קובע כדלקמן: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל". סעיף 31 לחוק החוזים קובע את תוצאותיה של בטלות זו. השאלה הראשונה השנויה במחלוקת בין הצדדים הינה שאלת סיווגו של החוזה כחוזה בלתי חוקי, הנופל למסגרתו של סעיף 30 לחוק החוזים. בעוד שהתובעים טוענים, כי נוכח אי חוקיותו של המבנה, הרי שההסכם להשכרתו הינו בלתי חוקי וסותר את תקנת הציבור; טוען הנתבע, כי מדובר בחוזה חוקי, שכן מדובר בחוזה להשכרת מבנה בתמורה, כאשר סוגית היעדרו של היתר בניה "אינה נוגעת למהות ההסכם או לעיקר מעיקריו אלא מדובר בהיבט אגבי וטפל לחוזה" (סעיף 14 לסיכומי הנתבע). אין בידי לקבל את טענת הנתבע. מדובר בחוזה שתוכנו הינו השכרת מבנה שהוצב שלא כדין, והינו מיועד להריסה מזה מספר שנים, בתמורה. מדובר באי חוקיות שהינה חלק ממהותו של החוזה עצמו. הנתבע מסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בת"א 1991-08-07 קבן מהנדסים ובונים בע"מ נ' אלי-פי נכסים בע"מ (30.12.09) (להלן: "ענין קבן מהנדסים"). ואולם אין הנדון דומה לראיה. בעוד שבענין קבן מהנדסים דובר בחוזה חוקי - בניה תמורת תשלום, אך אופן הביצוע שנקבע בו הינו בלתי חוקי - בניה טרם קבלת היתר; בעניננו אין מדובר בחוזה שביצועו בלתי חוקי, אלא בחוזה שתוכנו בלתי חוקי. לאחר שקבעתי, כי מדובר בחוזה בלתי חוקי, הנופל לגדרו של סעיף 30 לחוק החוזים, אעבור לדון בשאלת תוצאותיה של קביעה זו. בענין זה טענת הנתבע היא, כי אי החוקיות היתה ידועה רק לצד אחד לחוזה - התובעים, והואיל וצד זה הוא שמבקש כעת להסתמך על אי חוקיות זו ולבטל את החוזה, יש לדחות תביעתו זו, על מנת שלא לאפשר לחוטא לצאת נשכר. שתי מגמות עיקריות הן שמתוות את הדרך בה מתמודדים כיום בתי המשפט עם חוזים בלתי חוקיים: האחת - מגמת ההרתעה, והשניה - מגמת הצדק. מגמת ההרתעה משקפת את הרצון להרתיע מפני כריתתם של חוזים בלתי חוקיים, ועל כן גורסת, כי אין זה ראוי שבית המשפט יעניק סעד על סמך חוזה כזה. מגמת הצדק משקפת את הרצון שלא יצא חוטא נשכר, ובבסיסה עומדת התפיסה, כי ניתן להכיר בחוזה בלתי חוקי ככזה המחייב את הצדדים לו, כך שמי שכרת חוזה בלתי חוקי לא יצא נשכר מכך שאין הוא חייב לקיים את החיובים האזרחיים שמכוחו (ראה: ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין (9.12.08); ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קופידיקציה של המשפט האזרחי, התשס"ה-2005, בעמ' 500). בית המשפט מכריע בכל מקרה על פי נסיבותיו, ורשימת השיקולים שהוא שוקל אינה רשימה סגורה. בין השיקולים בהם מתחשב בית המשפט, והינם רלוונטיים לעניננו, ניתן למנות את היכולת להכשיר את אי החוקיות שבחוזה, חומרת אי החוקיות, מידת האשמה היחסית בין הצדדים והשאלה אם אי החוקיות הינה במהות העסקה או טפלה לה (ראה: ע"א 698/89 שילה נ' בארי, פ"ד מז(2) 796 (להלן: "ענין שילה")). בענין שילה, עליו מסתמך הנתבע בסיכומיו, הורה בית המשפט על אכיפת חוזה בין קבלן לבין רוכשי דירות, חרף העובדה שהדירות נבנו בחריגה מהיתר הבניה שניתן. בית המשפט קבע, כי "ניתן לתקן את אי החוקיות שבחוזה בין הקבלן לקונים - אם על ידי קבלת היתר חדש שיכשיר את שנבנה שלא לפי ההיתר הקיים, ואם על ידי התאמת הדירות לתנאי ההיתר ..." (סעיף 7 לפסק דינה של השופטת ארבל). שונה הוא המצב בעניננו. אומנם, לכאורה, אילו היה עובר המושכר ליגליזציה, ניתן היה לתקן את אי החוקיות שבחוזה. ואולם לפי חומר הראיות, מדובר במבנה שנדרשה הריסתו על ידי הרשויות המוסמכות כבר לפני שנים אחדות (ראה נספח ג' לכתב התביעה), ולא הובאו בפני כל ראיות לכך, שיש אפשרות שהחלטה זו תשונה. לפיכך, משמעות עתירת הנתבע, כי בית המשפט ידחה את התביעה, הינה, שבית המשפט יאכוף את החוזה על התובעים, ויאפשר לנתבע להמשיך להתגורר במבנה בלתי חוקי למשך 20 החודשים שנותרו עד תום תקופת השכירות. אומנם צד להסדר בלתי חוקי, אשר מעלה טענת אי חוקיות אינו מעורר אהדה (ראה: ענין שילה בעמ' 808), וזאת בפרט כאשר אותו צד היה מודע לאי החוקיות שבהסדר, בעוד הצד השני לא היה מודע לה. ואולם כנגד שיקול זה עומד האינטרס הציבורי שלא תהיה בניה בלתי חוקית, ושהחלטות הרשויות המוסמכות בדבר הריסת מבנים בלתי חוקיים יקוימו. בעניננו הנני קובעת, כי אינטרס ציבורי זה גובר על השיקול, שלא לתת למעוול להפיק פירות מעוולתו. הנתבע מפנה בסיכומיו גם לפסק הדין בת"א (שלום קריות) כ.א.ן. גולן 1979 בע"מ נ' אופק חיפה בע"מ. בענין זה השכירה התובעת לנתבעות נכס, בו הוסכם שיופעל מועדון, חרף העובדה כי הצדדים ידעו, שאין רישיון עסק להפעלת מועדון. בית המשפט חייב את הנתבעות בתשלום שכר דירה, ודחה את טענתן, כי אין הן מחויבות לשלמו הואיל ומדובר בחוזה בלתי חוקי. ואולם אף ממקרה זה אין הנתבע יכול להיבנות. ראשית, במישור העובדתי, קבע בית המשפט, כי רבים הסיכויים שהשוכרים יזכו ברישיון המיוחל, והם אף קיבלו רישיון זמני למועדון. שנית, באותו ענין דובר בתשלום דמי שכירות עבור שימוש בנכס בעבר. ואילו בעניננו, מבקש הנתבע כי בית המשפט יאכוף את הסכם השכירות, כשמדובר באכיפה הצופה פני עתיד. מסקנתי הינה, אם כן, כי מדובר בחוזה שתוכנו בלתי חוקי, וכי לא ניתן להכשיר את אי החוקיות ולקיים את החוזה. לפיכך מדובר בחוזה בטל. בהתאם לסעיף 31 לחוק החוזים, אחת מתוצאותיה של בטלות זו הינה השבה, ומכאן שעל הנתבע להשיב לתובעים את המושכר. יחד עם זאת, וכפי שפורט לעיל, לבית המשפט שיקול דעת רחב בהתיחס לחוזים בלתי חוקיים, שאף מאפשר לו להורות, במקרים המתאימים, על אכיפתם. מקל וחומר יש, לדעתי, לבית המשפט סמכות לעכב את ההשבה הנובעת מבטלותו של החוזה, וזאת בהסתמך על אותם שיקולים ששוקל בית המשפט בעת שהוא בוחן האם לאכוף חוזה בלתי חוקי. בעניננו מצאתי, כאמור, כי נוכח האינטרס הציבורי אין מקום להורות על אכיפת החוזה למשך יתרת תקופת השכירות, שהינה בת כ-20 חודשים. ואולם הנני קובעת, כי הואיל והנתבע לא ידע על אי החוקיות בעוד שהתובעים ידעו עליה, יש מקום לדחות את ההשבה הנובעת מביטולו של החוזה, ולאפשר לנתבע להתגורר במושכר פרק זמן נוסף, לשם התארגנות למציאת מקום מגורים חלופי. לפיכך הנני קובעת, כי הנתבע יהא רשאי להמשיך ולהתגורר במושכר, תוך קיום חיוביו על פי הסכם השכירות, עד יום 31.8.10. במועד זה יפנה הנתבע את המושכר, ויחזירו לידיהם של התובעים, כשהוא נקי מכל אדם או חפץ. אדגיש, כי הואיל ותביעה זו הינה תביעה לפינוי מושכר, איני מוסמכת לדון בהיבטים אחרים של ביטולו של הסכם השכירות, לרבות זכאותו של מי מהצדדים לפיצויים. ככל שלמי מהצדדים טענות בנושא זה, הרי שעליו להגיש תביעה נפרדת. התוצאה היא, כי על הנתבע לפנות את המושכר כפי שקבעתי לעיל. בנסיבות הענין, לאור העובדה כי התובעים השכירו ביודעין מבנה ללא היתר, מבלי שהנתבע היה מודע לכך, ובתביעה זו הסתמכו על אי החוקיות בחוזה שכרתו על מנת לבטלו, איני עושה צו להוצאות. זכות ערעור כחוק. שכירות