קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השפעת שינוי גיל על זכאות לקצבאות: ערעור זה עוסק בתביעת המערער להגדיל את היקף זכאותו לקיצבה מ- 60.5% ל- 64.17% ממשכורתו הקובעת, וזאת החל ממועד פרישתו או החל ממועד מתן פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, אשר קיבל את בקשת המערער לשנות את גילו וקבע כי המערער מבוגר יותר מהגיל הרשום בתעודת הזהות. רקע המערער נולד בקוצ'ין שבהודו ועם עלייתו לארץ נרשם תאריך הלידה שלו בצורה בלתי מדויקת כ- 00.00.1953. המערער שירת בשירות קבע מיום 15.08.1974 ועד ליום 30.06.06 (סך הכל 25 שנים, 10 חודשים ו- 16 ימים), וזכה לגמלה בשיעור של 60.5% ממשכורתו הקובעת. לאחר פרישתו, בנובמבר 2006, פנה המערער לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים בבקשה לשינוי גילו (בש"א 53241/07 תמ"ש 29050/06), כך שייקבע כי תאריך לידתו הוא 16.06.1951 ולא 00.00.1953 כפי שנרשם שתעודת הזהות שלו. על פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה היה על מדור גמלאות בצה"ל להגיב לבקשה, כפי שנתבקשו מוסדות אחרים, שיכלו להיות מושפעים מההחלטה. ביום 12.02.07 נכתבה תגובת קמ"ט גמלאות בצה"ל בה צוין, בין היתר, כי קבלת הבקשה לשינוי גילוי של המערער תוביל לעליית שיעור קצבתו מ- 60.5% ל- 64.17%. בנוסף צוין כי במידה והבקשה תתקבל והתאריכים ישונו במשרד הפנים ישונה אחוז הגמלה "רק לאחר קבלת קצבה מתוקנת המאושרת על ידי הממונה על תשלום הגמלאות" (נספח ד' לכתב הערעור). במכתב מיום 12.03.07 של היועצת המשפטית למחלקה לשירותי הפרט, הפרישה והתשלומים, אשר נשלח לב"כ המערער, צוין כי אין להם התנגדות לבקשה, וכן צורף מכתב מטעם ענף תכנון שכר וגמלאות בענף משאבי אנוש המפרט את המשמעויות הכלכליות של השינוי האמור. ביום 06.06.07 ניתן פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה המקבל את תביעתו של המערער וקובע כי תאריך לידתו המתוקן יהיה 16.06.1951 ולא 00.00.1953 המופיע בתעודת הזהות שלו (להלן: "פסק הדין"). לאחר מתן פסק הדין פנה המערער לראש מדור גמלאות וזו נתנה החלטתה מיום 23.03.08 לפיה אין בשינוי הגיל כדי להשפיע על גובה הקצבה המשולמת מצה"ל. על עמדה זו חזר ב"כ המשיבה בהחלטה מיום 02.02.09, היא ההחלטה מושא הערעור. ההחלטה מתבססת על פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בעניין עב"ל 516/05 רחל מולאיוף נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 09.01.07, פורסם במאגרים המשפטיים, , להלן: "פסק דין מולאיוף"), שם נקבע כי שינוי הגיל תופס מכאן ולהבא ולא רטרואקטיבית, ומכאן שאין בשינוי גילו של המערער כדי להשפיע על היקף זכאותו לקיצבה. טענות הצדדים טענות המערער לטענת המערער אין לקבל את פרשנותה המוטעית של המשיבה להלכת מולאיוף לפיה למערער לא מגיעים הפרשי הקצבה המוגדלת כלל, לא מהמועד שפרש לגמלאות, לא מהמועד בו ניתן פסק הדין לשינוי הגיל, ולא לעתיד. לטענת העורר בפסק דין מולאיוף נקבע כי אין ליתן קצבה רטרואקטיבית לתקופה שקודם למתן פסק הדין לשינוי הגיל, וכי הקצבה תינתן רק ממועד פסק הדין לשינוי הגיל. על כן, לטענתו, בהתאם לפרשנותה של המשיבה להלכת מולאיוף אין להחיל את תשלום הקצבה המוגדלת החל מהמועד בו יצא המערער לגמלאות, אלא יש להחיל הגמלה המוגדלת רק מהמועד בו שונה גילו על פי פסק הדין. לטענתו, יש לדחות את פרשנות המשיבה, אשר אינה עולה מפסק דין מולאיוף, כי המערער אינו זכאי להגדלת הקצבה כלל. עוד טוען המערער, כי הרציונאל העיקרי העומד מאחורי הלכת מולאיוף הוא החשש למניפולציות, אשר יכולות להתבצע במידה ושינוי הגיל יהיה רטרואקטיבי. לטענת המערער במקרה הנדון אין לו יתרון, שכן אין יתרון למי שמשהה תביעתו לשינוי גילו, כאשר קבלת הפרשי הקצבה תעשה רק ממועד מתן פסק הדין לשינוי גיל ולא רטרואקטיבית למועד יציאתו לגמלאות, וכי במקרה כזה השהיית מתן פסק הדין לשינוי הגיל מרעה את מצבו של המערער. עוד טוען המערער, כי יש לאבחן את פסק הדין בעניין מולאיוף מהמקרה הנדון שכן המקרה שם עניינו קצבה לפי חוק הביטוח הלאומי בעוד שהמקרה הנדון עוסק בקצבה לפי חוק שירות הקבע בצה"ל. טענות נוספות, שהעלה המערער הן כי במועד בו הוגשו תגובות המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה כבר ניתן פסק הדין בעניין מולאיוף, כך שהמשיבה יכלה לדעת או אמורה הייתה לדעת מה היא עמדתה לאור פסק הדין בעניין מולאיוף, אולם היא בחרה בכל זאת להודיע כי קצבתו של המערער תעלה בהתאם. לטענת המערער, תגובת המשיבה מהווה מעשה בית דין ומחייבת אותה לכל דבר ועניין ואין באפשרותה לחזור מהאמור בתגובתה. עוד טוען המערער כי במקרה הנדון נפגע עקרון ההסתמכות שלו, וכן כי המשיבה מנועה ומושתקת מלהעלות בהליך זה טענה הסותרת את אשר טענה במסגרת הבקשה לשינוי גיל. לעניין זה הפנה העורר לפסקי הדין בעניין ע"א 513/89 S/interlego a נ' lines bros S.a-exin, , ובר"ע 4244/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פד"י נט (6) 625, וכן בש"א 14531/07 (מחוזי ת"א) בנק הפועלים נ' ארץ קדושה אורה, . בנוסף טען המערער, כי להלכת מולאיוף, שהיא הלכה חדשה, אין תחולה רטרוספקטיבית, דהיינו תחולה על אירועים שקדמו להלכה. לעניין זה הפנה המערער לבר"ע 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עיזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל שם נקבע בדעת רוב כי נקודת המוצא העקרונית היא כי הלכה שיפוטית חדשה פועלת הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית, יחד עם זאת קיומו של אינטרס הסתמכות ופגיעה בו הם תנאים הכרחיים לתחולה פרוספקטיבית בלבד של הלכה חדשה. לטענת המערער, שעה שהמשיבה הגישה תגובתה והסכימה לתשלום תגמולים בהתבסס על שינוי גילו של המערער, הרי שהמערער הסתמך על ההלכה ועל דברי המשיבה ועל כן וככל שייקבע כי יש להחיל על המקרה הנדון את הלכת מולאיוף, הרי שאין להחילה רטרוספקטיבית. בנוסף טען המערער כי מכתבי המשיבה אשר הועברו במסגרת הדיון בבקשה לשינוי גיל בבית המשפט לענייני משפחה מהווים הבטחה מנהלית ואין המשיבה יכולה לחזור מהם. טענות המשיבה לטענת המשיבה, תגובתה לבקשה לשינוי הגיל והחישוב אשר צורף לתגובה נערך בהסתמך על ההנחה, אשר נהגה באותה העת והיא, כי שינוי הגיל יחול לא רק מיום כניסתו לתוקף ובאופן צופה פני עתיד, אלא גם כלפי העבר ויראו אותו כמי שפרש מן השירות בגיל מבוגר יותר. מקורה של ההנחה נעשה באימוץ אמת המידה שנקבעה בפסיקת הוועדה בעניין ע"ש 700/97 סרן (במיל') דבש לימון נ' הממונה על תשלום הגימלאות בצה"ל (לא פורסם) . לטענת המשיבה החלטתה מיום 23.03.08 וכן ההחלטה מושא הערעור ניתנו בהסתמך על שינוי המצב המשפטי בעניין ובהתבסס על החלטת בית הדין הארצי לעבודה בעניין מולאיוף שם נקבע כי שינוי הגיל תופס מכאן ולהבא ולא למפרע. בהתייחס לטענת ההסתמכות טענה המשיבה כי אין כאן הסתמכות של המערער שכן בקשתו לשינוי גיל הוגשה בטרם קבלת תגובת המשיבה. עוד נטען לעניין זה כי טענת ההסתמכות אולי רלוונטית למקרים בהם כבר שולמה לגמלאים תוספת קצבה לאחר תיקון גילם כך שהם יכולים לטעון להסתמכות על תוספת הקצבה ושינוי מצב לרעה, ולא למקרה זה. בהתייחס לטענת המערער לעניין הבטחה מנהלית טענה המשיבה כי לא מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה על מנת להוכיח כי התקיימה במקרה הנדון הבטחה מינהלית. עוד טענה המשיבה כי גם אם ייקבע כי ניתנה הבטחה מינהלית, הרי שאין המשיבה מוסמכת להעניק סמכויות בעטיה של הבטחה כאמור בהיעדר סמכות כדין, ומשכך העניין אף מצוי מחוץ לסמכות הוועדה, לעניין זה הפנתה המשיבה לו"ע 1154/06 גרובר נ' הממונה על תשלום הגמלאות (מיום 14.12.08, פורסם במאגרים המשפטיים, ). באשר לטענה כי פסק הדין מהווה מעשה בית דין כלפי המשיבה, טענה המשיבה כי תנאי לקיומו של מעשה בית דין הוא כי בית המשפט הכריע בסוגיה במחלוקת, אך שאלת השפעתו של שינוי הגיל על קצבתו של המערער לא הייתה שאלה שעמדה להכרעת בית המשפט לענייני משפחה. עוד נטען כי קיומו של מעשה בית דין מותנה בקיומה של זהות בין עילות התביעה וכי המדובר במקרה זה בשתי עילות נפרדות, הדיון בבית משפט לענייני משפחה היה בתיקון גילו של המערער, ואילו ההתדיינות בפני הוועדה היא באשר לעילת זכאותו של המערער לקבלת קצבה. בהתייחס לטענות המערער לעניין השתק ומניעות טענה המשיבה כי היא רשות מנהלית המחויבת לפעול על פי דין ומעשיה או מחדליה אינם יכולים להקים זכות שלא נתונה על פי דין. עוד טענה המשיבה לעניין זה כי המסמך עליו מסתמך המערער מיום 12.03.07 לא הוגש על ידי צה"ל לבית המשפט לענייני משפחה, אלא צורף לתגובה שנשלחה למערער בה נאמר כי אין התנגדות לבקשה. עוד טענה המשיבה, כי ניתן לטעון להשתק ומניעות במקרים בהם היה שינוי מצב לרעה בעקבות הטענה שהועלתה. מאחר ובמקרה הנדון המסמך שהועבר לא היה רלוונטי לדיון בבקשתו של המערער, הרי שהוא לא השפיע על הדיון בבקשתו ולא ניתן לטעון כי הוא הביא לשינוי מצבו לרעה. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים אנו קובעים כי דין הערעור להדחות. הבקשה להעלאת קצבתו של המערער בהתבסס על שינוי גילו עניינה בסעיף 18(ב) לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב) התשמ"ה-1985 (להלן: "החוק") הקובע כדקלמן : "הרמטכ"ל רשאי, בתנאים שהממשלה קבעה, להורות כי לצורך קביעת כל זכות של חייל פלוני לפי חוק זה תחושב תקופת שירות הקבע ששירת אותו חייל בהיותו מעל לגיל ארבעים, כולה או מקצתה, כתקופה גדולה משהייתה למעשה ובשיעור שקבעה הממשלה". מטרתו של סעיף 18(ב) היא לעודד את שירות הקבע לאחר גיל 40, באמצעות הגדלת קצבה למי שהמשיך בשירות קבע גם לאחר גיל 40, כאשר אחוז הקצבה עולה ככל ששנות השירות מעל לגיל 40 רבות יותר. טענתו של המערער כאמור היא כי היות ופסק הדין קבע כי נולד ביום 16.06.1951 ולא ביום 00.00.1953 הרי שבמועד פרישתו היה בגיל מבוגר יותר ושירת מספר שנים גבוהה יותר לאחר גיל 40, ועל כן יש להעלות את אחוז הקצבה לה הוא זכאי. טענתה של המשיבה היא כי יש להחיל לעניין זה את גישת בית המשפט בפסק דין מולאיוף לפיה שינוי גילו של המערער חל ממועד השינוי ואילך. על כן במועד פרישתו היה המערער בן 47 ולא בן 49, ואין בשינוי גילו במועד מאוחר לפרישה מן השירות, כדי לשנות עניין זה. על כן לטענת המשיבה התקופה אשר בגינה ניתן להגדיל את תקופת שירותו של המערער לצורך חישוב קצבתו לא גדלה בעקבות שינוי הגיל של המערער. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם יש להחיל על המקרה הנדון את פסק הדין בעניין מולאיוף ואם כן מה היא הפרשנות הראויה לפסק הדין ובחינתה בנסיבות תיק זה. טענות נוספות שהועלו על ידי המערער וייבחנו בהמשך הן טענות לעניין מעשה בית דין, מניעות הסתמכות והפרת הבטחה מנהלית. בפסק הדין בעניין מולאיוף נדון עניינה של גברת מולאיוף, אשר הייתה רשומה כילידת שנת 1936. בשנת 2003 ביקשה מולאיוף לשנות את גילה (שנת הלידה) ובית משפט לענייני משפחה נעתר לבקשה וקבע כי היא נולדה בשנת 1932. על יסוד קביעה זו ביקשה מולאיוף להעניק לה קיצבת זיקנה משנת 1997, היא השנה בה הגיעה לגיל 65 לפי גילה המתוקן. המוסד לביטוח לאומי דחה תביעה זו וקבע כי היא זכאית לקיצבת זיקנה ממועד שינוי גילה (שנת 2003) בתחולה למפרע משנת 1999, מכח סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי כנוסחו אז, הסעיף הדו בשיהוי בהגשת תביעה. בית הדין האזורי אישר את עמדת המוסד לביטוח לאומי וערעור הוגש לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור וקבע בדעת רוב (השופט שמואל צור אליו הצטרפו השופט יגאל פליטמן ונציג הציבור מיכאל הילב כנגד דעתם החולקת של סג"נ אלישבע ברק-אוסוסקין ונציג הציבור יוחנן שטסמן) כי שינוי גילו של אדם אינו יכול לחול באופן רטרואקטיבי ולשנות זכויות המתייחסות לתקופה שחלפה, וכי דבר זה נוגד את תקנת הציבור (סעיף 6 לפסק דינו של השופט צור). עוד נקבע בפסק הדין (סעיף 7) כי : " גיל הוא נתון מוחלט וחד משמעי. לא יתכן שבזמן נתון יהיו לאדם שני פרטי גיל, כשם שלא יתכן שבזמן נתון יהיו לאדם שני פרטי זיהוי הסותרים זה את זה, למשל - היותו של אדם רווק וגם נשוי בעת ובעונה אחת. בהתאם לעקרון זה, אדם יכול להיות בגיל מסויים בתקופת זמן נתונה, עד שגילו משתנה לפי החוק. משעה שגילו השתנה - הרי השינוי תופס מכאן ולהבא ולא למפרע. שינוי גיל למפרע משמעו שבתקופת זמן נתונה (בעבר) היו לאדם שני פרטי גיל - דבר שאין הדעת סובלתו.... " וכך מציין השופט צור בהמשך פסק דינו (סעיף 8) : "הגע בנפשך: פלוני מגיע לגיל 65 ופורש לפנסיה. פלוני פונה לבית המשפט בבקשה לקבוע כי, במועד הפרישה, הוא היה בן 70. בית משפט נעתר לבקשתו. האם יעלה על הדעת שעל יסוד פסיקת בית המשפט יהיה זכאי פלוני לפנסיה למפרע, לתקופה של 5 שנים? זה אבסורד, על פניו. כך, אלמוני שינה את גילו ונפסק שהוא צעיר מן הגיל שהיה רשום לגביו ערב הפסיקה בשלוש שנים. האם משמעות הדבר שאלמוני חגג את בר המיצווה שלו כשהיה בן 10 שנים או שהוא התגייס לצבא בגיל 15? כמובן שלא. שינוי גיל הוא דבר שמעצם טיבו וטיבעו חל ממועד השינוי ואילך ואין הוא חל למפרע. כך, לכל אדם יש גיל רשום אחד ומשעה שחל בו שינוי כחוק, תופס השינוי מכאן ולהבא ולא למפרע....." (ההדגשה אינה במקור. הוועדה). מפסק הדין בעניין מולאיוף עולה כי שינוי הגיל יחול רק מעת פסק הדין לשינוי הגיל ולא למפרע, וכי השינוי בגיל יכול לתפוס מכאן ולהבא. טענת המערער היא כי גם אם הוועדה תקבע כי הלכת מולאיוף חלה על המקרה הנדון, הרי בפסק הדין מולאיוף לא נשללה ממולאיוף הקצבה והיא קיבלה אותה מעת פסק הדין, ועל כן פרשנות המשיב לא להגדיל לו את הקצבה כלל, אינה עולה עם פרשנות פסק הדין. אנו מוצאים כי פרשנותו של בית הדין בעניין מולאיוף כי אדם יכול להיות בתקופת זמן מסוימת בגיל אחד בלבד וכי שינוי הגיל תופס מכאן ולהבא היא ההלכה גם לענייננו. בהתאם לפרשנות זאת במועד פרישתו של המערער לגמלאות ולצורך חישוב הקצבה לה הוא זכאי היה המערער בגיל מסוים. עתה לאחר שניתן פסק הדין לא ניתן לומר כי במועד בו פרש היה המערער בגיל אחר ועל כן זכאי להגדלת הקצבה. במקרה הנדון ובשונה מעניין מולאיוף (שם אדם המגיע לגיל מסוים זכאי אוטומטית לקצבת זקנה בשיעור מסוים) הגדלת הקצבה מותנית בשירות בפועל של מספר שנים מעבר לגיל 40. השינוי לו עותר המערער במקרה הנדון הוא שינוי שלא אירע במציאות, שכן המערער שירת אותו מספר שנים, אך מבקש לקבוע כי שירת שנתיים נוספות עד גיל 49 ולא עד גיל 47. נציין כי במקרה הנדון אין מקום לקבוע כי יש להחיל שינוי הגיל לא רטרואקטיבית ולא למפרע, שכן בעניינו של המערער לא פועל התמריץ והרציונאל העומד מאחורי סעיף 18(ב) והוא לתגמל אנשים שנשארו בקבע שנים רבות יותר לאחר גיל 40 בסכום קצבה גבוה יותר. בפועל המערער בעת פרישתו ידע כי הוא פורש בגיל 47 והסתפק בכך. אין מקום לקבוע לגביו כי פרש בגיל 49, ובכך לקבוע כאילו שירת במודע 9 שנים מעל לגיל 40, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם המציאות במועד פרישתו. הדבר דומה לדוגמאות שהביא בית הדין הנכבד בפסק הדין מולאיוף על פלוני שלכאורה חגג בר מצווה בגיל 10 או התגייס בגיל 15, דבר שאינו מתקבל על הדעת. נדגיש כי בניגוד לטענות המערער יש שוני בין עניין זה לעניין מולאיוף, שכן שם מדובר בקצבת זקנה הניתנת אוטומטית ובסכום אחיד, ובוודאי שהגברת מולאיוף עת הגיעה לגיל המתאים זכאית לקצבה זו מכאן ולהבא (כאשר שם בהתאם לחוק הביטוח הלאומי היא קיבלה 4 שנים אחורה), וזאת בשונה ממקרה זה בו על מנת לקבוע את עצם הזכות להגדלת הקצבה יש לבחון את הזכות במועד הפרישה שנים אחורה, לבצע מחדש את חישוב קצבתו של המערער ולקבוע כי המערער פרש בגיל מבוגר יותר ועל כן זכאי לחישוב שונה של קצבה. דבר זה דומה לקביעה כי במועד מסוים היה המערער בן שני גילאים- דבר שאינו מתקבל על הדעת, כפי שקבע בית הדין: "גיל הוא נתון מוחלט וחד משמעי. לא יתכן שבזמן נתון יהיו לאדם שני פרטי גיל." חיזוק לגישתנו אנו מוצאים בפסק דין בוצר (בג"צ 338/81 בוצר נ' ממשלת ישראל פ"ד לו 185), שם נדונה השאלה האם על העותרים אשר פרשו מצה"ל קודם להכרזה בדבר הגדלת תקופת הקצבה שביצעה הממשלה על פי סעיף 53(א) לחוק, חלה ההכרזה. בית המשפט דחה את העתירה וקבע כי זכאים לקצבה רק חיילים המשרתים בפועל בתפקיד מיוחד. שם הזכיר בית המשפט את פסק הדין בעניין לד/7-3 של בית הדין לעבודה מדינת ישראל נ' ביטמן, פד"ע ה 421, אשר קבע כי מטרת הגימלאות היא להבטיח לעובד מדינה שפרש לגימלאות רמת חיים שתשקף את רמת החיים לפני הפרישה, ובהעדר הוראה מפורשת אחרת מתגבשת זכותו של הזכאי לקיצבה ביום פרישתו. ומכאן נקבע בפסק הדין בוצר כי הגדלה פיקטיבית של תקופת השירות לגבי חיילים המשרתים בצבא לא תחול על חיילים שכבר פרשו ממנו. טענה נוספת שהעלה המערער היא כי אין מקום להחיל על המקרה הנדון את פסק דין מולאיוף וזאת בשים לב כי המקרה הנדון עוסק בחוק התגמולים למשרתי הקבע בצה"ל בשונה מחוק הביטוח הלאומי. טענה זאת נדחית על ידינו משום שפסק דין מולאיוף עוסק במשמעות המשפטית של שינוי הגיל ותחולתו לגבי תביעת זכויות, ולא מצאנו כי יש מקום לקבוע פרשנות שונה לעניין זה לגבי אדם התובע תגמולים לפי חוק הגמלאות. עוד נציין כי גם ללא פסק הדין בעניין מולאיוף ובהתבסס על תכליתו של החוק אשר נועד לתמרץ אנשים אשר משרתים בקבע מעל לגיל 40, ובשים לב לפסק דין בוצר לפיו מטרת הגימלאות היא להבטיח לגימלאי שפרש לגימלאות רמת חיים שתשקף את רמת החיים לפני הפרישה, הרי שאין מקום בנסיבות העניין להגדיל את קצבתו של המערער לא באופן רטרואקטיבי ולא למפרע. טענות נוספות שהעלה המערער הן טענות של מעשה בית דין, השתק ומניעות, הסתמכות והבטחה מנהלית, וטען כי אף בשל סיבות אלו יש לקבל את הערעור. בהתייחס לטענת המערער למעשה בית דין, השתק ומניעות, הרי דין טענות אלו להדחות. הכלל בדבר מעשה בית דין מתייחס לשני מצבים - השתק עילה והשתק פלוגתה. הכלל בנוגע להשתק עילה, קובע כי אם תביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך, בית משפט לא ייזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם אם היא מבוססת על עילה זהה. השתק פלוגתה מונע מבעלי דין להתדיין פעם נוספת בפלוגתה שנדונה בהתדיינות קודמת בין הצדדים והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך בפסק דין סופי. קיימים ארבעה תנאים עיקריים לקיומו של השתק פלוגתה: תנאי ראשון, כי קיימת זהות בין הפלוגתה שנדונה בכל אחד מההליכים. תנאי שני, שלבעל הדין נגדו מועלית טענת ההשתק היה יומו בבית המשפט לגבי אותה פלוגתה. תנאי שלישי קובע, כי על ההכרעה השיפוטית ביחס לפלוגתה להיות הכרעה פוזיטיבית. לבסוף, יש צורך שההכרעה בפלוגתה תהיה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בהליך הראשון [ראו, נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (1991)]. במקרה הנדון לא מתקיים השתק עילה שכן העילה שנדונה במסגרת החלטת בית משפט לענייני משפחה, קביעת גילו של המערער, אינה זהה לעילה, שנדונה במסגרת הערעור הנדון: שאלת זכאותו לקבלת קצבה מוגדלת באופן רטרואקטיבי. כך גם לא מתקיים השתק פלוגתה שכן נושא זכאותו של המערער להגדלת הקצבה והרטרואקטיביות שלה כלל לא נדונה ולא הוכרעה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. בהתייחס לטענת המניעות וההשתק נקבע בפסיקה כי צד המציג מצג מסוים - לרבות הבטחה - בפני צד אחר, והצד שכלפיו הוצג המצג הסתמך עליו בתום-לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה, עשוי הצד שהציג את המצג להיות מושתק מלהתכחש לו (ראו רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ"ד מז (5) 94, 100). עוד נקבע כי במצבים שבהם מועלית טענת השתק כנגד רשות מינהלית יש לאזן בין עקרון חוקיות המינהל לבין האינטרסים של הפרט שהסתמך בתום-לב ובסבירות על מצג של רשות מינהלית (ע"א 6996/97 חברת א. עבאדה בע"מ נ' רשות הפיתוח על-ידי מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נג (4) 117, 124). במקרה הנדון אין מקום לטענות המערער עת אין במסמכים אשר הועברו במסגרת הדיון בבית המשפט לענייני משפחה כדי לשנות את מצבו של המערער לרעה, ואף לא היה בהם כדי להשפיע לרעה על ההחלטה שניתנה בעניינו בבית המשפט לענייני משפחה. אשר לטענת המערער כי יש לקבוע כי במקרה הנדון יש להלכת מולאיוף תחולה רטרוספקטיבית. הרי שאף דין טענה זאת להדחות. נקודת המוצא העקרונית היא כי הלכה שיפוטית חדשה חלה הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית, כאשר לבית המשפט העליון הסמכות ליתן לתקדימיו תוקף פרוספקטיבי בלבד. לעניין זה נקבע כי ביסוד הצורך להיזקק להחלה פרוספקטיבית בלבד של הלכה שיפוטית חדשה עומד אינטרס ההסתמכות של יחידים וגופים (פרטיים ושלטוניים) אשר ניהלו את ענייניהם על בסיס ההלכה השיפוטית הישנה. יחד עם זאת, אם הסוגיה היא חדשה ולא הוכרעה כלל בעבר, אין לומר כי קיים אינטרס הסתמכות הראוי להגנה. הוא הדין אם ההלכה הישנה לא יצרה, הלכה למעשה, כל הסתמכות של ממש, או אם ההסתמכות לא הייתה סבירה, או אם אין ליתן לה משקל ניכר בהתבסס על הסוגיה הנדונה ומהותה של אותה הסתמכות. בכל המקרים האלה ובאחרים אין ליתן משקל כבד לשיקול ההסתמכות, ויש מקום להפעלה רטרוספקטיבית של ההלכה החדשה. זאת ועוד, לעתים יהיה מקום ליתן תוקף רטרוספקטיבי להלכה החדשה, גם אם יש בכך פגיעה באינטרס ההסתמכות (לעניין זה ראו פסק הדין עא 2281/06 ‏ שמואל אבן זוהר נ' מדינת ישראל ( מיום 28.04.10, פורסם במאגרים המשפטיים, ). במקרה הנדון בטרם הכרעה בבקשת המערער לשינוי הגיל כבר ניתן פסק דין בעניין מולאיוף. עוד נציין כי אין במקרה הנדון כל פגיעה באינטרס ההסתמכות של המערער שכן המערער לא שינה מצבו לרעה בהסתמך על המצב המשפטי אשר נהג טרם פסק הדין בעניין מולאיוף. לעניין זה ברצוננו להדגיש כי פסק הדין בענין דבש לא הונח בפני הוועדה, אין הוועדה יודעת מתי ניתן פסק הדין ומה היו נימוקיו, ואף בשל כך אינה רואה בהחלטה מושא ערעור זה החלטה אשר ניתנה על בסיס הלכה חדשה ובניגוד להלכה קודמת. לעניין טענת ההסתמכות והבטחה מנהלית, אשר הועלו על ידי המערער, הרי שלעניין זה כבר קבעה הוועדה כי היא אינה מוסמכת לדון בטענות חיצוניות לחוק כגון טענות הסתמכות והבטחות מינהליות . לעניין זה ראו ו"ע (ת"א) 1154/06 גרובר נ' הממונה על תשלום גמלאות בצה"ל (מיום 14.12.08 פורסם במאגרים המשפטיים, ), וכן ו"ע 1092/08 ריפ יעקב נ' הממונה על הגמלאות (מיום 29.11.09, פורסם במאגרים המשפטיים, ). יתרה מהאמור, אף אם נבחן את טענת המערער לעניין הבטחה מנהלית הרי שעליה לעמוד בתנאים הבאים : נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתת אותה, הייתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי, הוא בעל יכולת למלא אחריה ואין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה (ראו לעניין זה את פסקי הדין לעיל בעניין גרובר וריפ וכן בג"צ 135/75 סאי טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה , פ"ד ל(1) 673, ובג"צ 594/78 אומן מפעלי סריגה נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד לב(3) 469). במקרה הנדון די בכך כי במכתב קמ"ט גמלאות מיום 12.02.07 נכתב כי אחוז הגמלה יאושר רק לאחר קבלת קצבה מתוקנת ומאושרת על ידי הממונה על הגמלאות כדי למנוע מאותו מכתב להוות הבטחה מנהלית מחייבת. באשר לטענת ההסתמכות, הרי מעבר לקביעתנו לעיל לא מצאנו מקום לטענה זאת, שעה שבקשתו לשינוי הגיל הוגשה עוד בטרם ידע מה תהיה עמדת המשיבה. עוד נציין לעניין זה כי גם אם הסתמך על מכתב קמ"ט גמלאות לבית המשפט, הרי שאין במקרה זה הסתמכות אשר שינתה מצבו לרעה. סוף דבר דין הערעור להדחות. בנסיבות עניין אין מקום לחייב בהוצאות. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 30 יום מקבלת ההחלטה. שינוי גיל