קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה לשכר טרחת עורך דין: רקע התובעת הינה שותפות רשומה של עורכי דין (להלן:"הפירמה" או "התובעת") אשר ייצגה את הממשלה האתיופית והכנסיה האתיופית האורתודוכסית (להלן:"הכנסיה" או "הנתבעת") עוד בתקופת המנדט הבריטי. בשנת 1984 חודשה ההתקשרות בין התובעת לבין הכנסיה . באותה העת נציג הכנסיה היה מר גטנה בוגלה אשר היה בקשר עם עו"ד ארנולד שפאר - אחד השותפים בתובעת . מיני אז נשכרה הפירמה על ידי הכנסיה לביצוע עבודות משפטיות שונות . בתחילת ההתקשרות סוכם כי הכנסיה תשלם לפירמה כשכר טרחה 10% מדמי השכירות המשולמים לה עבור נכסים שונים. מאוחר יותר הסכימו הצדדים, כי שכר הטרחה יעמוד על 8% מדמי השכירות הנגבים מהנכסים שהתובעת מטפלת בהם. יחסי הצדדים עלו על שרטון בשנת 2004, תוך כך שהנתבעת מעבירה את הטיפול בענייניה המשפטיים כולל אלו שהתובעת טיפלה בהם למשרד עו"ד אחר. יצויין כי באותה העת מי שהיה בעל הסמכות לייצוג הכנסיה בארץ היה אבבא יהדוגו טספה (להלן : "יהדוגו"). התובעת טוענת ששכר הטרחה בשיעור 8% איננו כולל את כל הפעולות שנעשו על ידה. לטענתה,הנתבעת נשארה חייבת לה שכר טרחה עבור מספר נכסים וסוגיות בהם טפלה: א. בניין המושכר ברחוב הלני המלכה לרשות השידור. תוך כדי הטיפול בנכס זה גילתה הפירמה כי רשות השידור שהיתה דיירת מוגנת בנכס, בנתה מבנה לא חוקי על שטח הנתבעת ולכן דאגה לכך שרשות השידור תשלם פיצוי על הבניה וכן תשלם מידי חודש שכירות גם על מבנה זה. כמו כן, כיוון שהמבנה נבנה בחלקו גם על שטח הכנסיה האנגליקנית דאגה היא לשינוי התב"ע ולאיחוד וחלוקה מחדש של השטחים בהם עסקינן . בנוסף טיפלה התובעת בענייני מיסוי הקשורים למבנה והשיגה עבור הנתבעת פטור ממס. ב. שני בניינים שהעיריה שהתה בהם כדיירת מוגנת : בנין אחד נמצא ברחוב שאול אדלר 7 (להלן: "בית טיפת חלב" )והשני בית ספר רמז הנמצא ברחוב שבטי ישראל 23, י-ם. הבניינים פונו על ידי העיריה בין השנים 1997-1998 במועדים שונים . בית טיפת חלב - התובעת צרפה לתצהיר עו"ד סיטון (להלן:"מסמך ת/2" או "ת/2" ) תכתובת עניפה שהוחלפה בין התובעת לבין העיריה המתארת את טיפול התובעת בנכס זה. התובעת ניהלה מעקב צמוד ועקבי אחר תשלום דמי השכירות עבור הנכס. התובעת דאגה להעלות את דמי השכירות על הנכס ואף הזמינה חוות דעת שמאיות על מנת לגבות שכר טרחה ריאלי. בנוסף, התובעת תבעה את עיריית ירושלים בבי"ד לשכירות בגין סכומים שהעיריה לא שלמה לנתבעת בנוגע לנכס זה. עפ"י נספח ג/28 לת/2 עולה כי התובעת הציעה לעיריה במענה לבקשתה להכניס צד ג' לנכס לפנות את הנכס ולהכניס צד ג' כשוכר רגיל. ביום 31.3.97 פינתה העיריה את הנכס. יצויין כי בסמוך לנכס גבתה התובעת מהעיריה , עבור הנתבעת דמי שימוש עבור מגרש חניה שהפעילה העיריה. גם על סכום זה קבלה 8% כשכר טרחה. בי"ס רמז - גם לעניין נכס זה דאגה התובעת לטענתה, שהנתבעת תקבל דמי שכירות במועד,עקבה אחרי התשלומים באופן צמוד ומתמשך, העלתה בשיטתיות את גובה דמי השכירות, קבלה חוות דעת שמאיות על מנת לגבות דמי שכירות ריאליים ואף הגישה תביעת פינוי עת העיריה הפרה את תנאי השכירות. בחודש 6/97 הודיעה העיריה לתובעת כי היא מוותרת על דיירותה המוגנת בנכס זה (ראה נספח ד/36 למסמך ת/2). התובעת דאגה לפטור מתשלום מס על הנכס. לאחר עזיבת העיריה את הנכס הוא הושכר למשך מס' שנים לאגודת הנוצרים, אולם הם עזבו אותו לפני תום החוזה. עפ"י נספח טו/12 לכתב התביעה הללו עזבו את הנכס ביום 28.2.2005. ג. רישום ראשוני של נכסי הנתבעת - הנתבעת פנתה לתובעת בבקשה כי תדאג לרישום ראשוני של כל נכסיה. הצדדים חתמו ביניהם חוזה שכר טרחה בעניין. הנתבעת שלמה לתובעת 1/3 משכה"ט - 25,000$. אין חולק כי הרישום לא הושלם עד היום. ד. פינוי שני דיירים מוגנים ששהו בנכסי הנתבעת- האחד מר אנשין השניה הגב' גרפמן. עבור הטיפול בשני עניינים אלה שהגיעו לכדי תביעה ולדיון בבית המשפט, שלמה הנתבעת לתובעת 10,000 ₪ בצירוף מע"מ עבור כל תביעה. התובעת אף פתחה תיקי הוצל"פ לאחר קבלת פסק דין לטובת הנתבעת וזאת ללא ידיעת הנתבעת. ה. כנסיית הקבר או דיר אל סולטן- באזור זה מתגוררים נזירים אתיופיים ובסמיכות אליהן נזירים קופטיים ומצריים. יחסי השכנות בין הנזירים בני העדות השונות ידעו עליות ומורדות, כאשר התובעת פעלה לבקשת הנתבעת לשמירת זכויות הכנסיה במקום ולמניעת שפיכות דמים ותגרות. כך באחת הפעמים בסביבות חצות הוזעק עו"ד סיטון על מנת לדאוג לאינטרס הנתבעת. הצדדים חלוקים לעניין זכאותה של התובעת לקבל שכר טרחה עבור הטיפול בסוגיות האמורות. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית וראיותיהם לתיק בית המשפט. כמו כן, הגישו הצדדים חוות דעת מומחים לעניין הצורך בתשלום שכ"ט נוסף עבור פינוי בית טיפת חלב ובי"ס רמז. חוות דעת אלה סומנו כמסמכים ת/1 ונ/1 בהתאמה. בנוסף, הגישה התובעת חוות דעת של משרד השמאות רובל שלמה (סם) לעניין שווי 2 הנכסים האמורים. להלן חלק מהראיות שהגישו הצדדים לתיק: התובעת הגישה את חוות דעת דעתו של עו"ד ויינברג לעניין שכר הטרחה, כאמור, שסומנה ת/1 . תצהיר עו"ד סיטון ממשרד התובעת אשר סומן ת/2. אסופת מסמכים הקשורים להתערבות וטיפול התובעת בכנסיית הקבר - סומנו ת/3 ו-ת/9 . ספר הערכה שהכנסיה הוציאה כהערכה לפועלו של עו"ד סיטון עבורם סומן ת/4. הנתבעת הגישה את חוות דעתו של עו"ד אבריאל לעניין שכר הטרחה הנוסף שסומנה נ/1. תצהיר אבבא יהדוגו טספה - ששימש כראש המנזר בחלק מהשנים הרלבנטיות לתביעה- סומן נ/2. הצדדים אף העידו עדים מטעמם, אשר נחקרו על תצהיריהם. התובעת העידה את המומחה מטעמה -עו"ד ויינברג ואת עו"ד סיטון. הנתבעת העידה את עו"ד אבריאל - המומחה מטעמה, את מר סיום תדלה שעבד במשרד עו"ד יאסו, את עו"ד יאסו ואת אבבא יהדוגו טספה. ביום 29.1.09 משכה הנתבעת את תצהירי עדותם של אבבא אורקיוס ואבבא ברהנא ציון. הצדדים ויתרו על חקירת השמאים שחוות דעתם הוגשה ע"י התובעת. הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב. אסקור כעת את טענות הצדדים כפי שהן מוצגות בסיכומיהם, לגבי מכלול הסוגיות שבמחלוקת. טענות התובעת לטענת התובעת לאחר חליפת מכתבים בינה לבין נציג הכנסיה מר בוגלה החלה התובעת ליתן לנתבעת שירותים משפטיים. לטענתה משנת 1984 עד שנת 2004 השתמשה הנתבעת בשירותי התובעת . גם העד המרכזי מטעם הנתבעת, מר יהדוגו, הודה כי הכנסיה לא התנגדה לקשר עם התובעת עד שנת 2006. לטענת התובעת היא הוכיחה כי לממשלת אתיופיה נציגות בישראל הנקראת המשרד למנזרים האתיופיים ורכוש הממשלה בירושלים (להלן:"המשרד") . בראש המשרד עומד פקיד ממונה (להלן:"הממונה"). לטענת התובעת ב"כ הנתבעת עו"ד יאסו התכחש לקיומו של המשרד אולם נוכח האמור במוצגים ת/13 ות/14-ת/16 המסמיך בין היתר את מר גברה מיכאל למנות עבור ממשלת אתיופיה עו"ד בישראל, קרסה טענתו. לאחר מכן שינה עו"ד יאסו גרסתו וטען כי המשרד עבד עד שנת 2003. לגרסתה, הנתבעת בקשה להרחיק עצמה מהתובעת גם במחיר העלאת טענות שהיא יודעת שאינן נכונות. התובעת טוענת כי הנתבעת ונציגיה טענו טענות לא נכונות ביודעין למשל, כי כל הרכוש האתיופי בירושלים שייך לממשלת אתיופיה. התובעת טוענת כי היא לא נהגה לעשות הסכמי שכר טרחה עם הנתבעת . העבודה עם לקוחה כנתבעת התנהלה בסגנון הג'נטלמני של אמון והערכה. מרכיבי השכר- נציג הנתבעת הודה ששילם על תיק רשות השידור שכר טרחה בשיעור 8%. בנוסף, אף אישר כי התבצע תשלום נוסף עבור ייצוג בהליכים משפטיים. לטענת התובעת מרכיבי שכר טרחה אלה באים לידי ביטוי אף במוצגים א/1 וא/2. התובעת טוענת כי יש לדחות את גרסתו של העד יהדוגו - עדה המרכזי של הנתבעת. ראשית, הלה הודה כי הגיע ארצה בשנת 1995 אשר על כן עדותו לגבי השנים שקדמו לשנה זו הינה עדות שמיעה. שנית,תצהירו של יהדוגו הכיל טענות הפוכות לעמדתה של הכנסיה. העד יהדוגו תעתע בבית המשפט עם שפת תצהירו אמהרית טיגרית וכו' . העד יהדוגו עויין את התובעת שכן זו נקטה נגדו בצעדים משפטיים. התובעת טוענת איפוא כי האמור בתצהיר יהדוגו אינו אלא אוסף של מסקנות והערכות אישיות ובלתי מבוססות ועל כן יש לדחות את האמור בתצהירו . אשר לתצהירו של עו"ד יאסו טוענת התובעת כי הוא אינו עד מומחה , ומבקשת לדחותו מהטעם שמדובר בתצהיר מגמתי לא אמין וחסר תשתית עובדתית. כך העד יאסו התחמק מהודאה בקיומו של המשרד , בחירתו ליתן תשובות מתחמקות בסוגיות קשות בגרסתו המשך באימוצו את תצהירו של העד יהדוגו שנדחה ע"י בית המשפט וכן התנערותו ממכתבים של הכנסיה עצמה. התובעת טוענת כי התביעה לא התיישנה. לטענתה התביעה הוגשה ביום 21.10.04 כך שאם יש נושא שרלבנטי לבדוק לגביו עילה זו הוא רק התביעה בגין בית טיפת חלב. עילת תביעה זו התגבשה בין חודשים 4/97 ל- 8/97 אלא שהתובעת טוענת כי כיוון שעסקינן ביחסים מתמשכים בין עו"ד ללקוח עסקינן ביחסים דומים ליחסי נאמנות ולכן לא יהיה נכון שעו"ד יגיש תביעה בסמוך להיווצרותה של מחלוקת. הצדדים ניהלו לעניין שכר הטרחה בגין תביעה זו הדברות עפ"י הוראת הפטריארך ובהתאם לאמור ביום 7.11.97 שלחה הכנסיה מכתב לתובעת ולפיו נושא שכר הטרחה דנן יוסדר בהבנה. בנוסף, הסירוב לשלם את שכר הטרחה עלה רק בשנת 2004 . לדידה של התובעת כל עוד לא נמסר מכתב על סירוב לתשלום לא נוצרה העילה לתביעה. לגבי התביעה בעניין בית ספר רמז טוענת התובעת כי היא לא התיישנה שכן עילת תביעה זו התגבשה עת הוגש חשבון שכר הטרחה בגינה ביום 1.3.98 כיוון שהתביעה דנן הוגשה בשנת 2004 ברור כי התביעה לשכר הטרחה בגין תביעה זו לא התיישן. לטענת התובעת מועד התגבשות עילת התביעה הוא מועד סיום הטיפול בעניין. עפ"י ע"א 109/63כיוון שבעניין תביעת כנסיית הקבר בוצעו פעולות משפטיות ע"י התובעת בשנים 2000 ו- 2002 אין התיישנות. לעניין פינוי בית טיפת חלב ובי"ס רמז טוענת התובעת כי הכנסיה צריכה לשלם לה שכר ראוי עבור פינוי עיריית ירושלים כדיירת מוגנת , משני מבנים. התובעת חסכה לנתבעת את ההוצאות עבור פינוי העיריה , השיגה עבורה נכסים פנויים שיניבו פרי ריאלי והעלתה את ערך הנכסים. התובעת טוענת כי ערך הנכסים הנ"ל בעקבות שחרורם עלה , בשנים הרלבנטיות, בכ- 7 מליון דולר. התובעת טוענת כי היא עשתה פעולות מעבר להשגת פטור מתשלום מס על נכסים אלה כך היא חתרה להעלאת דמי השכירות ולשמירה של הנכסים עד כדי הבאת הדיירת המוגנת למצב בו בחרה לעזוב את הנכסים לאור אלה טוענת התובעת כי הינה זכאית לתשלום גבוה מ-8% מדמי השכירות. לכן מבקשת התובעת לקבוע מנגנון תשלום הוגן עבור הפעולות הנוספות שבצעה עבור הכנסיה. עו"ד ויינברג המשמש משנה לראש לשכת עורכי הדין נתן חוות דעת מומחה לעניין שכר הטרחה הראוי וקבע כי שכר זה יקבע עפ"י תקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים). לגרסתו, עסקינן, בסכום של 2,373,700 ₪ סכום המשוערך לשנת 2007 (קרן של 502,206 ₪ נכון לשנת 1998). לעניין גובה השכר אין מחלוקת כי התובעת בצעה מעבר למה שהוסכם . התובעת טוענת כי הנתבעת לא הצליחה לערער את חוות דעת ד"ר ויינברג. במקביל מבקשת התובעת כי בית המשפט ידחה את חוות דעתו של עו"ד אבריאל המבוססת על הנחות שגויות שקרסו במהלך החקירה הנגדית ובהן: שהתובעת לא בקשה תשלום של מעבר ל- 8%. שהתשלום לתובעת היה על בסיס של ריטיינר ולכן למקבל השירות היינו הכנסיה יכולה לצמוח טובת הנאה גדולה מהתובעת בלא שהכנסיה תשלם עליה תשלום נוסף. לגרסת התובעת: ראשית, הנתבעת לא הוכיחה קיומו של הסכם המתייחס לתשלום בדרך של ריטיינר. שנית, יש ראיות המלמדות על נוהל שונה כך העיד מר יהדוגו כי הנתבעת שלמה לכנסיה עוד כספים חוץ מה-8%. מסמכים התומכים בכך הם נספחים א/1-א/2 לתצהיר סיטון נספחים ח/1-ח/3 לתצהיר יהדוגו. סיכומו של דבר בגין העבודה על 2 הנכסים הנ"ל מבקשת התובעת כי בית המשפט יחייב את הכנסיה לשלם לה 650,145 ₪ לכל נכס מיום הגשת התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. לסיום טוענת התובעת כי הנתבעת חבה לה תשלום שכ"ט בגין טיפול משפטי בסוגיות הבאות: השכרת בית ספר רמז לנוצרים ידידי ישראל - התובעת טוענת כי כבר משנת 1998 פסקה הנתבעת לשלם שכר טרחה עבור דמי שכירות אלה על כן התובעת זכאית לפיצוי של 236,302 ₪ מיום הגשת התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. שכירות בעבור מבני רשות השידור- התובעת גילתה עבור הנתבעת כי רשות השידור תוך כדי השכירות בנתה תוספת בלתי חוקית תוך כך חייבה את רשות השידור לשכור את המבנה בשכירות לא מוגנת התובעת מבקשת כי בית המשפט יחייב את הכנסיה לפצותה בגין שכר טרחה עבור חצי שנה בסך 49,921 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. השכרת מגרש החניה לעיריית ירושלים- העיריה נאלצה לשלם לכנסיה עבור שימוש בחניה של בית טיפת חלב. אולם הכנסיה לא שלמה על כך שכר טרחה לתובעת על כן יש לחייבה 4,373 ₪ כנסיית הקבר- דיר סולטן - עו"ד ארנולד שפאר וסיטון עזרו לנזירים במאבקם מול הנוצרים הקופטים . כך היו במגעים לעניין זה מול שמעון פרס ואהוד אולמרט וכן עו"ד סיטון הוזעק למקום בשעה 24:00 בלילה עפ"י עדות יהדוגו כעו"ד של הכנסיה. התובעת מבקשת לדחות לעניין זה את ההבחנה שניסתה נתבעת ליצור בין דיר סולטן לבין כנסיית הקבר ולחייבת את הנתבעת בשכר טרחה בסך 262,314 ₪. רישום ראשון של נכסי הכנסיה - התובעת לראשונה בתולדות הכנסיה הביאה לרישום מסודר של נכסיה עפ"י הסכם מיוחד מיום 2.7.98.. על הפרויקט הנ"ל אחראים התובעת והמודד קראוס אשר זכאים לתשלום של 75,000 $ בצירוף מע"מ ועוד 50,000 ₪ בצירוף מע"מ. יוער לעניין זה כי התובעת מבקשת את חלקה בלבד העומד נכון ליום הגשת התביעה על 262,314 ₪. טיפול בתיקים בבית משפט - התובעת טיפלה עבור הנתבעת בתביעות כנגד מר אנשין שבזכות עבודת התובעת לא הוכרז כדייר מוגן בנכס הנתבעת ותביעת גרפמן אשר ניתן בעניינה פסק דין לפינויה מהנכס. יתרת חובה של הנתבעת בגין הטיפול בתיקים אלה היא 29,815 נכון ליום הגשת התביעה. טענות הנתבעת ראשית,טוענת הנתבעת כי הצדדים בתיק זה אינם שווים . יש צד חלש בעסקה ויש צד חזק . הנתבעת יוצגה ע"י ממשלת אתיופיה שדאגה בעיקר לאינטרסים שלה, בעוד התובעת הינה פירמה ידועה ומבוססת של עו"ד אשר לא השתנתה בשנים האחרונות ועל כן יכולה להביא עדות מדוייקת למועד התרחשות האירועים, כאשר עו"ד סיטון ושפאר נשארו עו"ד בתובעת והעידו עדות ממקור ראשון על אופן התרחשות האירועים. לעומת זאת, הנתבעת נציגיה הולכים ובאים הולכים ומתחלפים ולכן האנשים הרלבנטיים לשנת 1984 או לשנות ה-90 אינם בישראל חלקם אף הלכו זה מכבר לבית עולמם. ברור איפוא כי הנגישות לראיות מהימנות ורלבנטיות לאירועים לא היתה שווה לצדדים. בנוסף, טוענת הנתבעת כי התובעת עכבה מסמכים, קבלות חשבוניות ומידע נוסף אשר נתן לתובעת יתרון ראייתי עצום. הנתבעת טוענת כי סיימה את יחסיה המשפטיים עם התובעת בשלהי 2003. לדידה, בניגוד לבקשתה להעביר אליה חזרה את החומר שמסרה לתובעת השתהתה התובעת בהגשת התביעה 9 חודשים יותר ממה שהותר לה עפ"י הכללים ובכך גרמה לנתבעת נזק ראייתי קשה. לטענת הנתבעת היא נדרשה להביא ראיות לגבי סוגיות מלפני 25 שנים וכן על תיקים משפטיים שכל החומר בהם נמסר לתובעת. בכל העניינים הללו ברור שלתובעת היה יתרון על פני הנתבעת. הנתבעת טוענת כי התובעת לא הוכיחה את טענותיה . הנתבעת מודה כי היה קיים משרד שמונה ע"י ממשלת אתיופיה ותפקידו היה לטפל בנכסי הכנסיה. הנתבעת טוענת כי העובדה שהתובעת התקשרה בחוזה מול נציג מממשלת אתיופיה מלמדת כי אם קיים חוב כספי אזי יש להפנותו לממשלת אתיופיה ולא לנתבעת. בנוסף, טוענת הנתבעת כי הממשלה האתיופית קבלה שירותים משפטיים מהתובעת בלי ששלמה עבורם. כך נציג הממשלה יוצג ע"י התובעת ללא תשלום בגין הליך פלילי וכן ערכו עבורו חוזה לממכר רכב. הנתבעת טוענת כי נוצלה ללא ידיעתה בכך שמזכיר הקונסוליה של אתיופיה קיבל שירותים חינם לטובת ממשלת אתיופיה כאשר הנתבעת נדרשת לשלם סכומים מופקעים עבור אותם שירותים משפטיים באופן שאולי יש בו גם כדי לממן את השירותים שקבלה הממשלה. הנתבעת טוענת כי לאחר שהעלתה טענה זו לפיה הנתבעת מימנה את הממשלה התובעת אפילו לא ניסתה להפריך את הטענה. לדידה של הנתבעת, התובעת לא הוכיחה כי קיים מסמך התקשרות מחייב בין הנתבעת לתובעת. התובעת מבקשת ללמוד זאת ממס' התכתבויות שהוחלפו בין הצדדים. ראשית, בכל המכתבים מדובר על תשלום של 8% בלבד לא נאמר בהם כי יש להוסיף לסכום הנ"ל מע"מ. שנית, התובעת דורשת 8% מדמי השכירות אך נמנעה מלגלות כמה בפועל היו דמי השכירות . התובעת מונעת את חשיפת ההתקשרות האמיתית בין הצדדים. לטענת הנתבעת התובעת קבלה 8% מדמי השכירות שהתקבלו מרשות השידור בצירוף מע"מ עבור הנכס המוגן והלא מוגן. כל שאר הנכסים שהשכירות בהם היתה נמוכה התובעת לא קבלה בגינם אחוזים כשכר טרחה. בכל פעם שהתובעת בצעה עבודה מעבר למוסכם היא דרשה על אתר את כספה ולא הניחה לנתבעת עד שהכסף שולם לכן אין זה סביר שהנתבעת נותרה ביתרת חוב לתובעת . התובעת השתמשה בטקטיקות עבודה לא הוגנות בכך שבצעה עבודות שלא סוכם עליהן בלא להודיע מראש ואחר כך דרשה עבורן תשלום נוסף או לחילופין ביצעה עבודה שעל פניו ברור כי היא כלולה במסגרת ההסכם הכללי ואחר כך מבקשת תשלום נוסף. הנתבעת טוענת כי קיימת התיישנות ביחס לחלק מאירועי התביעה. לטענת הנתבעת מירוץ ההתיישנות ביחס לפינוי שני הנכסים החל ביום 9.7.97 המועד בו סרב ראש המנזר אבבא טספה לשלם את הסכום שנתבע ממנו עבור הפינוי. העובדה שמי מממשלת אתיופיה התערב על מנת לפשר בין הצדדים לא הפסיקו את מירוץ ההתיישנות. באשר לכנסיית חג המולד טוענת הנתבעת כי גם עניין זה התיישן: ראשית, המסמכים שהוצגו בעניין זה הם משנות ה- 80 משמעות הדבר שהתביעה בעניין זה התיישנה . שנית, התובעת מלבד דרישה של 50,000$ עבור עבודה שטענה שביצעה בעניין זה לא פרטה מה העבודה, היקפה, מתי בוצעה ועל אילו סכומים הוגש החיוב. טענה נוספת שמעלה הנתבעת הינה כי התובעת בהתנהגותה ויתרה על זכויותיה לתשלום בקשר עם שתי תביעות הפינוי תביעת כנסיית חג המולד ועניין אגודת הנוצרים.;יותר מכך התובעת איימה לאחר שהאב טספה סירב לשלם על הפינוי שאם הנתבעת לא תשלם על כך התובעת תפסיק לייצגה. כיוון שהתובעת שינתה עמדתה והמשיכה בכל זאת לייצג את הנתבעת נמצאנו למדים כי התובעת בחרה לוותר על החוב הנטען. גם המכתבים ששלחה התובעת כדרישת תשלום במרוצת השנים לא כללו תשלום עבור הפינוי גם דבר זה מלמד כי אף אם התובעת חשבה מתחילה כי היא זכאית לתשלום על הפינוי הרי שזנחה דרישתה זו אחרת מדוע לא נדרש תשלום על כך בתכתובת שהעבירו לנתבעת. עד כאן הטענות המקדמיות. לגבי בית טיפת חלב טוענת הנתבעת כי כל שעשתה התובעת לעניין זה היא לדאוג להעלאת דמי השכירות מפעם לפעם.יתר הפעילויות להן טוענת התובעת נעשו גם הן בתמורה לתשלום 8% בהתאם למכתב עו"ד שפאר מיום 12.10.84. הנתבעת אינה סבורה כי התובעת בצעה עבודה חריגה בעניין בית טיפת חלב . התובעת טפלה בגביית השכירות לגבי מבנה זה למשך 13 שנים כאשר בממוצע היא שלחה מכתבים לנוגעים בדבר 1 לחמישה חודשים. לכן ברור שאין מדובר בטיפול משפטי צמוד במיוחד המצדיק תשלום נוסף. לגבי עזיבת העיריה את הנכס אין לתובעת "מניות" או חלק בעניין . העיריה עזבה את המבנה בעקבות מכתבו של האב יהדוגו שהתנגד להכנסת דייר מוגן חלף העיריה. הכנסיה טוענת כי היא בעלת הנכס וככזו קוטפת את הפירות שהנכס מקנה לה כיוון שהתובעת אינה בעלת זכויות בנכס היא זכאית למה שסוכם כלומר ל- 8%. אגב ההסכם בין הצדדים אף לא מציין כי התובעת זכאית לתוספת עבור הצלחות . מכל האמור ברור כי הנתבעת אינה חבה עוד לתובעת דבר . לעניין בית ספר רמז טוענת הנתבעת כי גם בעניין זה לא טיפלה התובעת באופן חורג במיוחד מאופן הטיפול הרגיל בנכס. התובעת שלחה בעניין נכס זה 3 מכתבים לשנה . אין לשכוח כי היא זכתה מידי חודש בחודשו לתשלום של שכר טרחה. גם אם לא עשתה דבר באותו החודש. לכן טוענת הנתבעת כי התובעת אינה זכאית לתוספת שכר טרחה לעניין זה. הפינוי מנכס זה הצריך הליכים משפטיים והתובעת קבלה שכר עבור הטיפול הספציפי בפינוי בסך 5,000 ₪+ מע"מ. לגבי השכרת בית הספר לאגודת הנוצרים טוענת הנתבעת כי עו"ד סיטון הכין לנתבעת הסכם רגיל שאינו שונה במהותו מהסכם שכירות אחר למעט משך השכירות שעומדת על 10 שנים. לפיכך הדרישה לתשלום 36,400$ אינה מוצדקת ומוגזמת בהקצנה. בנושא זה קבלה הנתבעת מכתב דרישה לתשלום ביום 1.3.98 , אולם מאז לא התקבלה שום דרישה מצד התובעת . משמעות האמור גם כאן כי התובעת בהתנהגותה ויתרה על התשלום לעניין זה. נוסף על כך התובעת נמנעת מלהציג מה שולם איך וכמה דבר אשר מחשיד גם כן ומעלה אפשרות כי התובעת קבלה את מלוא השכר עבור העבודות שבצעה. לגבי בית רשות השידור - טוענת הנתבעת ,רשות השידור היא דיירת מוגנת בנכס העיקרי ושם אין צורך בהכנת הסכם שכירות או הארכתו. יוצא איפוא כי משך כל אותן שנים שלמה הנתבעת לתובעת שכר טרחה על נכס שהתובעת לא עשתה לגביו דבר. לאור האמור טוענת הנתבעת כי שכר הטרחה הלא מוצדק ששלמה הנתבעת לתובעת על נכס זה מכסה את מכלול הטיפול המשפטי שניתן לה עבור נכס זה. אגב עליית מחיר הנכס, טוענת הנתבעת אינה קשורה לתובעת . כלל הנכסים באותו אזור הכפילו ושלשו את ערכם. יש לדחות את תביעת התובעת לתשלום ככל שהיא מתייחסת לשנת 2004, שכן הנתבעת טוענת כי התובעת חדלה מלייצגה בשנת 2003. לעניין תביעות אנשין וגרפמן - טוענת הנתבעת כי מדובר בנסיון לקבל כפל שכ"ט. במקרה דנן טוענת הנתבעת, כי תחילה טענה התובעת כי הנתבעת לא שלמה לה על 2 התיקים הנ"ל שכ"ט. משהוכיחה הנתבעת כי שלמה על כך שינה עו"ד סיטון חזית וטען כי התביעה היא לסכומים נוספים מעבר למה שהנתבעת שלמה. הנתבעת טוענת כי על מכתבי הדרישה מטעם התובעת היה עליה לשלם כשכ"ט 11,800 ₪ (כשסכום זה כולל מע"מ). הנתבעת השלימה את התשלום עבור שני התיקים ביום 22.4.03. בשום מקום לא נכתב כי סכום זה מהווה מקדמה עבור הטיפול בתיקים. הנתבעת טוענת כי בטיפול בתיקים אלה נהגה התובעת בחוסר תום לב בכך שהגם שכבר לא הייתה באת כוחה של הנתבעת ניסתה לשלשל לכיסה את ההוצאות שנפסקו בתיקים אלה מבלי ליידע את הנתבע כי זכתה בתיקים והדבר הובא לידיעתה רק עת הוגש ערעור בתיקים אלה. הנתבעת טוענת כי אחרי שהערעורים בתיקים אלה נדחו פתחה התובעת מיוזמתה תיקי הוצל"פ וגבתה בהם כסף רב בלא לעדכנה בדבר. הנתבעת טוענת כי היא לא יודעת מה קורה בתיקים אלה שכן התובעת נמנעה מלהציג לבית המשפט את תדפיס ההוצל"פ בתיקים. לגבי רישום ראשון של נכסי הנתבעת - טוענת הנתבעת שבתכתובת לגבי הנכסים ברח' הנביאים התחייבה התובעת לטפל ברישום ראשוני של הנכסים בכתובת זו . למרות האמור וכיוון שהנזירים לא ידעו כי הדבר כולל טיפול ברישום שלמה הנתבעת עוד עשרות אלפי דולרים עבור הרישום הראשוני. די בעובדה זו טוענת הנתבעת על מנת לדחות את דרישת התשלום הנ"ל.הנתבעת טוענת כי עם חתימת ההסכם לטיפול ברישום הראשוני שילמה הנתבעת לתובעת סכום כספי גדול מאוד אולם התובעת לא הביאה שום ראיה להוכחת ביצועה של פעולה ברישום. לטענת הנתבעת התובעת לא הוכיחה כי הרישום הראשוני אכן הסתיים . לכן בהקשר זה מבקשת הנתבע כי לא זו בלבד שיקבע שהיא אינה חייבת לנתבעת שכר על רישום אלא נהפוך הוא שהתובעת חייבת להשיב לה שכר ששולם לה עבור רישום שלא בוצע, תוך הפרת הסיכום ביניהם. בהקשר זה התובעת לא הוכיחה תביעתה ויש לזקוף לחובתה את העובדה שהיא לא העידה את המודד קראוס מטעמה. כנסיית הקבר - ביחס אליה טוענת הנתבעת כי לא הוכח שנעשתה עבודה כלשהי בקשר לכנסיית הקבר. טענתה של התובעת לעניין זה סתמית "עבודה בת מאות שעות" ואינה מאפשרת לנתבעת להתגונן מולה בשל חוסר בפרטים.התובעת בחוסר יושר צרפה מסמכים להוכחת תביעתה זו רק במהלך חקירת עו"ד סיטון . לעניין המסמכים טוענת הנתבעת כי המסמכים מעידים על עצמם כי התביעה מכוחם התיישנה זה מכבר לחילופין, טוענת הנתבעת כי העבודה הנ"ל אם בוצעה שולמה במסגרת 8% חודשיים שקבלה התובעת או שויתרה על התשלום על עבודה זו. בעבר שלמה הנתבעת 15,000$ על טיפול משפטי שניתן בקשר עם כנסיית הקבר. התובעת טוענת כי הטיפול המשפטי בנכס זה היה בשנות ה-70, ה-80 ותחילת ה-90 . מאוחר יותר לא היה שום טיפול למעט מקרה אחד של התלהטות הרוחות במקום אשר הטיפול בו כוסה במסגרת 8% החודשיים. התביעה בעניין הנכס הנ"ל לתשלום של 50,000$ נודעה לנתבעת לראשונה עם הגשת כתב התביעה. עדויות מומחים -הנתבעת טוענת כי עו"ד וינברג איננו מומחה אין לו נסיון כעד מומחה בענייני שכר טרחה. הנתבעת מבקשת כי בית המשפט ידחה את חוות דעתו ועדותו מן הטעם שעו"ד ויינברג עצמו אמר כי הדרך לחייב את הנתבעת בשכר הטרחה אינה נכונה . עו"ד ויינברג קבע את שכר הטרחה בלא שיהיו בידיו נתונים לגבי היקף העבודה שבצעה התובעת וקבע את השכר עפ"י תוצאות התיקים דבר שאינו מתקבל על הדעת. בתוך כך עו"ד ויינברג לא ניסה לברר אלו סכומים העבירה הנתבעת לתובעת במרוצת השנים בגין הסכם 8% הוא לא בדק מה העבודה שבגינה שולמו 8%. הנתבעת טוענת כי מטרתו היתה למצוא את הנתבעת חייבת בכל מחיר והוא חיפש באופן מלאכותי את הדרך להגשים מטרה זו. הנתבעת מבקשת לאמץ את חוות דעתו של עו"ד אבריאל שמנוסה בתחום זה והגיע למסקנותיו רק לאחר שבדק את מלוא החומר והראיות שבתיק. יש לקבוע איפוא כי הנתבעת אינה חייבת לתובעת דבר וכבר שלמה לה מעל ומעבר. עד כאן טענות הצדדים. המחלוקת לאחר סקירת טענות הצדדים עולה כי הצדדים חלוקים בשאלת זכותה של התובעת לקבל שכר טרחה עבור פעולתה בסוגיות האמורות בנוסף, למה שקיבלה בפועל עד כה. אבחן תחילה את טענת ההתיישנות המתייחסת לחלק מהסוגיות נשוא התביעה ולאחר מכן, אבחן את ההסכמה שעמדה בבסיס יחסי הצדדים ולבסוף את זכות התובעת לקבלת שכר הטרחה אם בכלל בכל סוגיה וסוגיה. א.התיישנות התביעה טענות הנתבעת : הנתבעת טוענת כי חלה התיישנות על חלק מרכיבי התביעה ובהם התביעה על שכר טרחה של: א) בית טיפת חלב - הנכס פונה מהעיריה בשנת 1997 . הנתבעת סרבה כבר באותה העת לשלם שכר טרחה על הפינוי. הנתבעת טוענת כי בעקבות הסירוב נולדה עילת תביעה. כיוון שהתביעה הוגשה בחודש 10/2004 התביעה הנ"ל התיישנה. ב) בית ספר רמז - הנתבעת טוענת שגם תביעה זו התיישנה שכן התובעת שלחה לה מכתב דרישה לתשלום בחודש 7/1997, אשר סורב גם הוא ועימו החלה להמנות תקופת ההתיישנות אשר חלפה בחודש 7/2004. ג) טיפול בענייני כנסיית הקבר - הנתבעת טוענת כי התובעת לא טיפלה בענייניה שם כבר שנים רבות , למעלה מ- 7 שנים ואף המסמכים שצרפה התובעת לעניין זה נושאים תאריך של עשור אחורה. טענות התובעת התובעת טוענת כי תביעתה לקבלת שכר טרחה עבור פינוי בית טיפת חלב ובית ספר רמז לא התיישנה. מכתב הסירוב שנשלח ע"י מר יהדוגו בוטל במכתב ששלח הפטריארך ביום 9.10.1997 שהורה לצדדים להסדיר את העניינים השנויים במחלוקת כך שהתובעת תמשיך לייצג את הנתבעת. לטענת התובעת התכתובת הפנימית מיום 7.11.1997 ממשיכה את האמור במכתב הפטריארך וכיוון שניתנה פחות מ-7 שנים לפני הגשת התביעה , נושא זה לא התיישן. לשיטת התובעת יחסי הצדדים המשתרעים על כ-20 שנה שקולים ליחסי נאמנות , משכך ברור כי עו"ד לא יגיש תביעה נגד לקוחו מיד עם היווצרות החוב. עוד טוענת התובעת כי כיוון שיחסי הצדדים הם כעין יחסי נאמנות אזי יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מיום שהנתבעת כפרה באופן ממשי בחובתה לשלם שכר עבור פינוי זה שהתובעת ידעה עליו. בעניין בית ספר רמז טוענת התובעת כי כיוון שהפינוי בוצע רק בשנת 1998 הרי אף לשיטת הנתבעת אין כאן התיישנות, שכן התביעה הוגשה בשנת 2004. לעניין כנסיית הקבר טוענת התובעת כי טפלה בענייני הנתבעת בסוגיה זו בשנת 2000 ו - 2002 ולכן אין התיישנות בעניין זה. דיון כבר עתה אציין כי ביהמ"ש סבור שמהמסמכים הקיימים בתיק עולה כי חלה התיישנות על הדרישה לתשלום שכר טרחה על פינוי בית טיפת חלב בלבד. א) בית טיפת חלב - נכס זה פונה ע"י העיריה כדיירת מוגנת בחודש 2/1997 . התביעה הוגשה ביום 11.12.07. מועד הפינוי הוא המועד המתחיל את מניין תקופת ההתיישנות שכן הוא יוצר את העילה בגינה מבוקש שכר הטרחה. ברור כי ממועד הפינוי קמה לתובעת הזכות לדרוש שכר טרחה עבור עבודתה שהושלמה במועד זה. ביום 27.5.1997 הוציאה התובעת מכתב ובו דרישה לתשלום שכר טרחתה עבור פינוי נכס זה מהעיריה. ביום 9.7.1997 הוציא אבבא יהדוגו מכתב סירוב לשלם שכר טרחה עבור פינוי הנכס. התובעת קבלה בהפתעה סירוב זה כפי שעולה במכתבה מיום 13.7.1997. חילוקי הדעות הכספיים בין הצדדים הגיעו עד לראש הכנסיה הפטריארך- אבבא פאולוס והוא נתן הוראה לשלוחיו בישראל לפעול להסדרת הנושא השנוי במחלוקת עם התובעת על מנת שזו תמשיך לייצגם במסגרת מכתבו מיום 9.10.1997: 'THE OVERDUE WHICH ATTORNY SPEAR SITTON CLAIMED IN THEIR LETTER ON JUNE 25 , 1997 FOR RENDERING US ALEGAL SERVICE SHALL BE CARFULLY CALCULATED AND SATTLED SO THAT THE COMPANY CAN CONTINUE REPRESENTING US IN SUCH LEGAL MATTERS'. התובעת קושרת בטיעוניה בין מכתב זה ובין תרשומת פנימית מאוחרת מיום 7.11.1997 ורואה בשני מסמכים אלה הודאה בקיום החוב המתחילה את מירוץ ההתיישנות מתחילתו. אין בידי לקבל טענהו זו. סעיף 9 לחוק ההתיישנות דן בהודאה בקיום חוב: "9. הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". כבר מלשונו של הסעיף אנו למדים כי יש צורך בהודאה ממשית של התובע בקיום החוב בכתב או בפני ביהמ"ש. בענייננו, כיוון שהנתבעת היא כנסיה (גוף ערטילאי) די היה שהתובעת תוכיח כי מי מנציגיה אכן מסר הודאה כזו. במקרה זה מכתבו של הפטריארך אינו משפיע על התביעה שכן הוא ניתן למעלה מ-7 שנים לפני הגשת התביעה. לכן גם אם אלך לשיטת התובעת ואקבל מכתב זה כהודאה , כמשמעה בחוק ההתיישנות, עדיין תביעת השכר עבור פינוי בית טיפת חלב התיישנה. אבחן, איפוא, את התכתובת הפנימית שכתב עו"ד סיטון לעו"ד שפאר ביום 7.11.1997 שלטענת התובע נמסרה מפי מר אדמו גרמה מטעם הנתבעת: "מר שפאר אבבא אברהנא ציון, איש שלומנו, שב ונבחר לשמש ראש המנזר ואלו אבבא טספה יהדוגו הודח. פרטים אלה נמסרו לי הבוקר ע"י מר אדמו גרמא ולדבריו עתה יוסדרו כל החשבונות בהבנה". (נספח ו' לנ/2). תכתובת זו הינה תכתובת פנימית שנוהלה במשרד התובעת. מאחר ועסקינן במסמך פנימי (של משרד התובעת דווקא) אין מדובר בהודאה של הנתבעת בקיום החוב מה גם שאותו מר אדמו אפילו לא הובא לעדות מטעם התובעת. נספח ו' הנ"ל אינו עומד בתנאי סעיף 9 לחוק ההתיישנות מהטעמים הבאים: הוא אינו מהווה הודאה של הנתבעת אלא תיאור מצב שהועלה על הכתב. התובעת מבקשת ללמוד ממנו הודאה בעצם החוב לעניין בית טיפת חלב אולם תוכן ספציפי זה נעדר ממנו. בית המשפט קבע בפסיקה חוזרת ונשנית כי נדרשת הודאה מפורשת, מלאה, וכי אין די בהודאה בעובדות לבדן אלא יש צורך בהודאה בקיום הזכות (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית, פורסם במאגר המשפטי של נבו וכן ע"א 7934/99 רייזנר נ' מגדל חברה לביטוח ). מלשון הסעיף והפסיקה עולה איפוא המסקנה כי אין לראות בנספח ו' יותר מתכתובת פנימית ולפיכך, התביעה לשכר עבור פינוי בית טיפת חלב התיישנה. גם טענת התובעת לפיה יש לראות את יחסי הצדדים כיחסי נאמנות כמשמעם בחוק הנאמנות או כנאמנות קונסטרוקטיבית ועל כן יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מרגע שהתובעת ידעה על הסירוב החוזר, היינו רק משנת 2004 עת הופסקו קשרי הצדדים, אינה יכולה להתקבל שכן, משמעות טענה גורפת זו היא שכל אימת שנעסוק בסכסוך שעניינו שכ"ט בין עו"ד ללקוח תחשב זו כמערכת יחסים הכפופה לדיני הנאמנות. זוהי תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת ומנוגדת לרוחו ולתכליתו של חוק ההתיישנות מה גם שהתובעת לא ביססה את טענתה זו על כל מקור משפטי. למעלה מן הצורך אוסיף, שהאמון המתמשך ששרר בין הצדדים לאורך שנים- אין משמעו החלת חוק הנאמנות על נושא שכה"ט שעומד בבסיס המחלוקת כאן. ברור גם כי אין להחיל במקרה זה את סעיף 15 לחוק ההתיישנות. כידוע, סעיף זה מאפשר להפחית ממניין תקופת ההתיישנות את משך התנהלותו של הליך מקביל שהסתיים בדחיית ההליך הראשון כאשר עסקינן באותה עילה, והשאלה היא אם ניתן לומר שההליך הראשון אשר הוגש בשעתו דווקא ע"י הנתבעת כאן ושמטרתו היתה השבת החומר המשפטי של הנתבעת לבא כוחה החדש מפסיק את מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסע' זה. ביהמ"ש סבור שהתובעת לא הוכיחה בענייננו, כי ההליך הראשון הנ"ל (ה.פ. 560/04 נספח ה/14) עסק באותה עילת התביעה שבפני. הנתבעת בהליך הנוכחי היתה התובעת בהליך הראשון והעילה שם היתה שונה בתכלית. גם המסמכים שצרפה התובעת לעניין זה (נספחים ה/18 ו-ה/20 ות/2) אינם מועילים לה שכן לא ברור מהם שעסקינן בהליך שקוטע את תקופת ההתישנות. הנני קובע, איפוא, שהתביעה לקבלת שכר טרחה עבור בית טיפת חלב התיישנה ושלא הוכחו החריגים החוקיים המבססים אפשרות להארכה נוספת. ב) בית ספר רמז - ראשית אבחן אימתי התגבשה עילת התביעה שכן רק החל מהתגבשותה יש למנות את תקופת ההתיישנות. מאחר שהפינוי בפועל התבצע בחודש 1/1998 (ראה נספח ד/39 לתצהיר ת/2) ברור כי קודם למועד זה לא התגבשה התביעה שבפנינו. התוצאה היא שלאור העובדה שהתביעה הנוכחית הוגשה עוד בשנת 2004 ,פחות מ-7 שנים מיום התגבשות העילה, אין לומר שהתביעה בגין פינוי בית ספר רמז התיישנה. אוסיף, שאינני סבור כי משלוח המכתב המקדים לעניין דרישת התשלום בעבור הפינוי לפני שזה התבצע דה- פקטו מקדים את מועד התגבשות העילה. המכתב המקדים בו דרשה התובעת מראש שכר טרחה בגין הפינוי הוא מסמך הצהרת כוונות אולם, אין בו כדי להקדים את מועד התגבשות העילה. יוצא איפוא, כי הדרישה לקבלת שכר טרחה עבור פינוי בית ספר רמז לא התיישנה. ג). כנסיית הקבר - אשר לתביעה בנוגע לכנסיית הקבר ניתן לקבוע בפשטות כי היא לא התיישנה וזאת נוכח צרופת המסמכים שסומנה ת/9 ממנה עולה כי בשנת 2000 ייצגה התובעת את הנתבעת בקשר עם עבודות אדריכלות וחוות דעת בקשר לשטח הנתבעת שם. בנוסף, בשנת 2002 מונתה התובעת ע"י הכנסיה כמפשרת בויכוח שניטש בינה ובין הכנסיה הקופטית . כמו כן, התובעת טיפלה בענייני כנסיית הקבר והבעיות במקום מול הרשויות. משנת 2000 ועד שנת 2004 חלפו פחות מ-7 שנים עד למועד הגשת התביעה ולכן ברור כי התביעה לקבלת שכר בענייני כנסיית הקבר לא התיישנה . ב. הסכמת הצדדים לעניין שכר הטרחה לפנינו צדדים שניהלו מערכת יחסים של עו"ד- לקוח החל מאמצע שנות ה- 80. מהחומר שהוצג לביהמ"ש עולה כי בין הצדדים לא היה הסכם שכר טרחה מסודר. בנוסף, גם לגבי העניינים שאינם קשורים בשכירות עצמה (למעט הרישום הראשוני לגביו נערך הסכם שכ"ט נפרד) לא נקבע בכתב שיעור שכר טרחה ספציפי וחלק מתשלום שכה"ט בא לידי ביטוי בהידברות מאוחרת. כפי שצויין, הצדדים כאן לא חתמו בשום שלב על הסכם שכר טרחה לפיכך, יש לדלות את הסכמת הצדדים בנושא שכה"ט מכלל הנסיבות ובכלל זה, ההתכתבות בין הצדדים והתנהגותם בפועל. בית המשפט נדרש, איפוא, להכריע בשאלת שכר הטרחה המגיע, אם בכלל, לתובעת על סמך הראיות שהוגשו לתיק בית המשפט ובכלל זה התכתובת בין הצדדים. בעניננו, ממכלול המסמכים שהוגשו לביהמ"ש עולה שהתובעת סכמה עם הנתבעת כי היא תקבל 8% מדמי השכירות שנגבו בגין הנכסים בהם היא מטפלת משפטית. במה דברים אמורים ? מעיון בנספח לנ/2 הנושא את התאריך 27.05.1986 ובנספח א/7 למסמך ת/2 מיום 03.09.87 המהווה תכתובת פנימית בתוך משרד התובעת, וכן עיון בנספח 5 לסיכומי הנתבעת שהוא מכתב תשובה של מר יהדוגו מיום 9.7.97 (במסגרתו הוא מודה כי הכנסיה שלמה 8% מדמי השכירות שהתקבלו מרשות השידור) אנו למדים שנוצרה הסכמה בין הצדדים בענין שכה"ט ושהצדדים אף פעלו לפיה. אביא תחילה את המסמך הראשוני שנשלח ע"י משרד עו"ד חגי סיטון ביום 27.05.86 לנתבעת: "לכבוד הארכי בישוף של הכנסיה האתיופית בירושלים 27 במאי 1986 הנדון: שכר טרחתינו בהמשך לפגישותינו ולשיחותינו בנושא זה עם אבות הכנסיה , הננו לחזור ולהציע כי שכר טרחתינו יהיה בשעור 8% משכר הדירה השנתי של המושכרים אשר בטפולנו. שכר זה יכלול גם ייעוץ בעניינים קטנים , למעט תביעות כדוגמת תיקון הרישום לגבי הקרקע ברחוב דבורה הנביאה. כזכור בשנה החולפת היה שכר טרחתינו בשיעור 10% מן הגביה השנתית ובמסגרת זו קבלתם אף ייעוץ משפטי לרבות עריכת חוזי עבודה וחוזים לפינוי דיירים וכן בדיקת השכירויות של עשרות הדיירים שלכם ... אפשרות אחרת היא שייקבע שכר טרחה לכל נושא בנפרד עבור כל תביעה , כל ייעוץ וכל מכתב ובנידון זה הנני לציין שיש עכשיו בטפולנו 44 תיקים שלכם..... בכבוד רב חגי סיטון, עו"ד " (להלן : "המסמך המכונן") (נספח לנ/2). בנוסף, מובא בזאת נספח א/7 שמהווה מכתב פנימי שנכתב על ידי עו"ד סיטון למנהל המשרד דאז עו"ד שפאר מיום 03.9.87 והמלמד על פרשנות המסמך המכונן כפי שהם הבינו אותו בזמן אמת: "מר שפאר כל שסוכם עם האתיופים היה כי נקבל 8% (קודם היה 10%) מסך דמי השכירות הנגבים. אין תשלום זה מכסה כל טיפול אחר שאיננו קשור בשכירויות. אנו מטפלים ומקבלים ה- 8% רק מן הכנסיה בגין גביית שכ"ד מנכסיה"..... (נספח א/7 לתצהיר). אם לאדי בכך, נספח 5 לסיכומי הנתבעת (מיום 09.07.97) מלמד שהנתבעת שילמה 8% בפועל כשכר טרחה בגין השכירות של רשות השידור. ממכלול המסמכים אנו למדים שלמרות שלא נחתם הסכם שכר טרחה מפורש ע"י הצדדים,היתה הסכמה בהתנהגות של הצדדים והחל בתאריך לא ידוע בשנת 1986, הם פעלו על פי המסמך המכונן באופן שהנתבעת שילמה לתובעת 8% מדמי השכירות שנגבו ע"י התובעת. ממסמכים אלה עולה כי שכר זה (8%) שולם מתוך הסכומים שנגבו מהנכסים המושכרים וכי שכר זה מכסה משלוח מכתבים. יחד עם זאת, ניתן להבין מהמסמכים הנ"ל ששכר זה אינו מהווה תשלום ככל שיהיה צורך בהגשת תביעות משפטיות. מסקנה זו מתחזקת אף נוכח העובדה כי הנתבעת שלמה בתיקי אנשין וגרפמן שכ"ט נפרד עבור הטיפול בתביעות, וכן נוכח מכתבי הדרישות לתשלום ששלחה התובעת לנתבעת הכוללות תשלום עבור פינוי דיירים בעקבות הליכים משפטיים. אילו 8% אלה שנקבעו במסמך המכונן כשכר טרחה היו כוללים אף את הייצוג בבית משפט בגין תביעות אלה, לא היתה הנתבעת משלמת שכ"ט על כך בכל אותם תיקים. גם מעדות המומחים עצמם ומחוות דעתם ניתן ללמוד כי ההסכמה הראשונית (על פי המסמך המכונן) התייחסה לתשלום שכ"ט בשיעור של 8% מדמי השכירות עבור הנכסים המטופלים על ידי התובעת. יודגש ששכה"ט בשיעור שמונה אחוז ששולם במשך השנים ע"י הנתבעת עפ"י המסמך המכונן, לפיו פעלו כאמור הצדדים, החל משנת 1986 הוא פרי משאים ומתנים שהתנהלו מראשית שנות ה- 80, ואכן מהמכתבים א/1 ו-א/2 מאוקטובר 1984 (הנספחים לת/2) ששלחו עו"ד שפאר וסיטון למר בוגלה שהיה נציג הכנסיה הובהר כי שכר הטרחה המקורי של 10% מדמי השכירות אינו כולל טיפול בתביעות משפטיות . וממכתב א/1 אף עולה כי שכר הטרחה בנוגע לסוגיות אחרות יוכרע באופן נפרד. עו"ד סיטון נחקר בעניין זה: ש.ת. אמרתי שיש הסכם רק על שכר דירה והשאר כל דבר בפני עצמו . יש המכתב של עו"ד שפאר (א/2) והמכתב שלי(א/1) . ש.כ.ה. את עניין שכר הדירה מבינים. אתה אומר שלגבי כל דבר זה משהו אחר. אז כתבת לו מכתב שאתה מחייב אותו בכך וכך? ת: על שום דבר לא סכמנו והם שלמו .שלחתי חשבון כשסיימתי עבודה והם שלמו לי. לפעמים אולי גם התווכחו. זה לא משרד שעושה מו"מ על דברים כאלה . אחרי ששולחים חשבון, שולחים את החשבון. אנו משרד מאוד מסודר. ש: בעצם ההסכם עם בוגלה היה ל-8% משכר הדירה ולא היה הסכם על דברים אחרים אלא חייבת בנפרד? ת: ראה מה שהשבתי כבר. (עמ' 31 לפרוטוקול מיום 14.1.09 ) יוצא אם כן, שקיימת הסכמה לגבי שיעור שכר הטרחה עבור הטיפול השוטף בהשכרת הנכסים, אולם, יחד עם זאת, ברור מהמסמכים וכן מפרקטיקת ההתנהלות של הצדדים כי התובעת חייבה בנפרד את הנתבעת על הגשת תביעות הפינוי הספציפיות, וזו אף שילמה עליהם בנפרד. התובעת טוענת ,איפוא,שמגיע לה שכר טרחה נוסף ובנפרד עבור סוגיות אלה ואילו הנתבעת סבורה שאין מקום להוסיף על שמונת האחוזים סכום נוסף כלשהו מעבר למה שסוכם במסמך המכונן (8%). נשאלת השאלה, האם מגיע לתובעת שכר נוסף בגין הסוגיות המנויות בכתב תביעה זה אם לאו. ג. האם מגיע לתובעת שכר טרחה עבור הסוגיות שבמחלוקת ? א). הבניין ברחוב הלני המלכה- בית רשות השידור האם זכאית התובעת לתשלום בגין בניין רשות השידור? כדי ליתן מענה לשאלה זו יש לבדוק האם שולמו אותם שמונת האחוזים לתובעת עד מועד הפסקת הקשר המשפטי ביניהם. התובעת טוענת כי הנתבעת לא שלמה לה 8% מסך דמי השכירות בנכס זה עבור הרבעון האחרון של 2003 והרבעון הראשון של 2004. לשיטתה של התובעת, בראשית 2004 היא חדלה לייצג את הנתבעת. לעומתה, טוענת הנתבעת בסיכומיה כי התובעת אינה זכאית לתשלום זה שכן יחסי הצדדים הסתיימו כבר בשנת 2003. האמנם? ביום 19.1.2004 שלח עו"ד יאסו מכתב לעו"ד שפאר(סומן כנספח ה/13 לת/2) וזו לשונו: " הנידון : הכנסיה האתיופית האורתודוכסית בהמשך להודעת מרשתי למשרדך אודות סיום ההתקשרות עמך, פנתה אלי מרשתי שאדאג להסדרת סיום ההתקשרות והעברת התיקים המשפטיים לטיפול מרשתי ו/או מי מטעמה . מרשתי מבקשת כי כל התיקים המשפטיים שלה המטופלים ו/או טופלו בעבר במשרדך יועברו באופן מסודר אליה , באמצעותי, כאשר תיקים אשר עדין נמצאים בטיפול נבצע לגביהם חפיפה מסודרת"..... מכתב זה מצביע על מועד סיום יחסי עו"ד לקוח בין הצדדים לפי גישת ב"כ הנתבעת עצמו. הנתבעת לא הציגה לבית המשפט ראיה כי ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה קודם ולמעט טענה סתמית בסיכומיה כי היחסים באו אל קיצם עוד בשנת 2003 לא הוכיחה התובעת מאומה . יודגש, שטענה זו אף נסתרה בעדות עד הנתבעת מר יהדוגו. עדותו של מר יהדוגו, (העד המרכזי של הנתבעת) בענין זה מדברת בעד עצמה: "ת:אני טעיתי ב-2004 הוא היה עו"ד שלנו. ב-2004 פרץ הסכסוך של השיק של רשות השידור".... (עמ' 102 לפרוטוקול מיום 13.7.09). בהקשר זה אציין כי הנתבעת לא טענה כי שלמה שכ"ט עבור הרבע האחרון של 2003 אלא טענה כי התובעת לא זכאית לקבלו. בנוסף, כבר ביום 11.01.04 וביום 16.01.04 שלח עו"ד סיטון מכתב (ה/12 לנספח ת/2) ובו דרישה לתשלום 51,685 ₪ המעיד על כך שסכומי התביעה אינם משוללי יסוד (סכום זה כולל בתוכו סך 4,130₪ בגין מגרש החניה - ברחוב אדלר נכון לאותו המועד). נוכח האמור בנספח ה/13 לת/2 ובשל העדר הוכחה אחרת, אני קובע כי יחסי הצדדים הסתיימו בסוף חודש 1/2004. לפיכך, ובהעדר הוכחה לתשלום, על הנתבעת לשלם לתובעת 8% מדמי השכירות כדרישת התובעת שכן התובעת זכאית היתה לקבל את חלקה מהסכומים שנגבו הן ב- 2003 והן בתחילת 2004. התובעת בסיכומיה דרשה תשלום עבור שישה חודשים בסך 49,921 ₪. 17,254 ₪ לשנת 2003 ועוד 30,301 ₪ לשנת 2004 (כשדרישה זו כוללת שכירות שנתית על המבנה המשתלמת בראשית השנה). מאחר שפסקתי שהתובעת זכאית לתשלום בגין התקופה בה גבתה את השכירות בפועל ומכיוון שבתחילת ינואר 2004 גבתה דמי שכירות לשנת 2004 היתה היא זכאית לקבל את הסכום ששולם בתחילת השנה, עוד בטרם שחרורה מייצוג. סכום זה מגיע לתובעת בהתאם למסמך המכונן ובהתאם לאופן בו נהגו הצדדים על פי אותו מסמך. יוצא איפוא, כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך 49,921 ₪. סכום זה, יישא ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. ב) פינוי בי"ס רמז מהעיריה כדיירת מוגנת כיוון שקבעתי כי התביעה לקבלת שכר טרחה עבור פינוי בית טיפת חלב התיישנה אדון רק בתביעה לקבלת שכר טרחה על פינוי בי"ס רמז. בעוד התובעת טוענת כי יש לשלם לה על הפינוי שכר טרחה בנפרד סבורה הנתבעת כי התשלום של 8% כלל את כל הטיפול המשפטי בנכסי הנתבעת, מה גם שלשיטתה העיריה לא התפנתה בזכות פעילות התובעת. כל צד הביא תנא דמסייע לשיטתו עד מומחה שיעריך מהו שכר הטרחה הראוי שעל הנתבעת לשלם לתובעת עבור פינויה של העיריה מ-2 הנכסים. עו"ד אבריאל המומחה מטעם הנתבעת סבר כי הנתבעת אינה צריכה לשלם שכר טרחה נוסף עבור הפינוי לעומתו עו"ד ויינברג סבור כי הנתבעת צריכה לשלם על קבלת הנכס ללא דיירים סכום הקרוב ל- 2.5 מיליון ₪ נכון לשנת 2007 . יצויין בהקשר זה כי התובעת הגישה גם חוות דעת שמאיות על שני הנכסים שנערכו ע"י משרד רובל שלמה (סם)- כלכלה ושמאות מקרקעין, ועל עליית ערכם בשנים הרלבנטיות (בין 98-07). כבר עתה אציין שאין בידי לקבל אף לא אחת מחוות הדעת שהוגשו על ידי הצדדים לביהמ"ש. לא שוכנעתי מחד כי קבלת הנכסים כפנויים על ידי הנתבעת הינה, בנסיבות העניין שלפנינו פריבילגיה או תוצאה אשר התשלום עליה כוסה באמצעות אותם 8% (דהיינו, בבחינת אימוץ חוות דעתו של המומחה עו"ד אבריאל) . מאידך, אף לא שוכנעתי כי התובעת זכאית להנות מפירות אשר אינם תוצר ישיר של עבודתה, דוגמת עלייה משמעותית של ערך מחירי הנדל"ן בשנים הרלבנטיות, מה גם שהתובעת לא הסכימה על כך מראש עם לקוחתה -הנתבעת. בנסיבות אלה, אינני מאמץ אף את חוות דעתו של מומחה התובעת עו"ד ויינברג. אין חולק כי שני המומחים הינם עורכי דין בעלי נסיון אולם בחקירתם בבית המשפט, הודו שניהם, כל אחד בדרכו, כי שעה שכתבו את חוות דעתם לא הונח בפניהם מלוא החומר בתיק. במה דברים אמורים ? חוות דעת המומחה ויינברג: המומחה ויינברג יוצא מתוך נקודת הנחה כי עו"ד כמו כל בעל מקצוע אחר זכאי לקבל שכר עבור עבודה שביצע. לשיטתו, התובעת הביאה לפינוי העיריה משני הנכסים ולכן היא זכאית לקבל שכר טרחה הדרגתי לפי שווי עליית ערך שני הנכסים. בהתבסס על חוות הדעת השמאיות הוא עורך השוואה בין שווי הנכסים כשהם עם דייר מוגן וכשהם פנויים נכון לשנת 2007 . רוב מניינה ובניינה של חוות דעתו נותן פרשנות כספית לחוות דעת משרד רובל שלמה. בחקירתו של המומחה ויינברג מתברר כי הערכתו אינה קשורה בהכרח לנסיבות מקרה זה שכן חסרה לו אינפורמציה חשובה אשר הכרחית לבסיס חוות הדעת. המומחה ויינברג אינו מסביר מדוע הניח כי על פינוי שני הנכסים מגיע שכר נוסף אלא יוצא מתוך עמדת מוצא התחלתית כי התובעת זכאית לתשלום (ראה עמ' 4 ו- 12 לפרוטוקול מיום 12.1.09) מבלי שיקח בחשבון את תשלום שכר הטרחה השוטף ששילמה הנתבעת לתובעת מידי חודש בחודשו מכח הסכם שמונת האחוזים. שנית, המומחה מודה כי לא בדק מה העבודה שנעשתה דה פקטו כדי להביא לפינוי הנכסים מהעיריה, ומאחר שעסקינן בדרישה לשכר טרחה ראוי הרי שיש להיקף העבודה שנעשתה בפועל חשיבות רבה. ש: "אתה כל הזמן אומר עבודה, עבודה. איזה עבודה עשתה הפירמה כדי לפנות את הנכס? ת:לא בדקתי את העבודה ודאי שלא. אני אומר את זה כל הזמן." (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 12.1.09) שלישית, המומחה מודה כי לא נכנס לעובדות לעניין תביעות פינוי- האם אכן הוגשו : "ש:אתה אומר הגשת תביעות במסגרת הסכמי שכירות , פינוי העיריה מנכסים, האם אתה ראית איזה שהיא תביעת פינוי? ת: לא ראיתי, לא בדקתי. לא נכנסתי לעובדות בכלל זה לא תפקידי". (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 12.1.09) מחקירתו של מומחה התובעת עולה כי לבד ממתן פרשנות כספית לחוות הדעת השמאיות שהוגשו ואולי קריאת כתב התביעה על נספחיו , לא עשה המומחה ד"ר ויינברג שימוש בחומר משפטי או ראיות אחרות. יצויין, בהקשר זה כי התובעת שינתה את דעתה חדשות לבקרים פעם דורשת היא את שכר הטרחה כנגזרת של דמי המפתח שנחסכו לנתבעת (ראה תצהיר עו"ד סיטון וחקירתו עמ' 22 לפרוטקול מיום 14.1.09 וכן נספח ה/3 לת/2 אליו הפנה עו"ד סיטון), ופעם אחרת מבקשת היא להבנות מחוות הדעת השמאיות שמעריכות את שווי הנכס ב-2 נקודות זמן ספציפיות ונתונות להשפעת עליית ערך הנדל"ן בתקופה הרלבנטית. מכל המפורט עד כה עולה כי לא זו בלבד שמסקנתו של המומחה ויינברג אינה מבוססת על נתוני המקרה הספיציפי הנ"ל ונסמכת בעיקרה על הערכות שמאיות של 2 הנכסים, אלא ששכר הטרחה המוערך בה הינו תוצאה ישירה של עליית ערך נכסי הנדל"ן הנ"ל שלטעמו של בית המשפט לא ניתן לחייב את הנתבעת בשיתוף התובעת באחוז כה ניכר מערכם בלא שהנתבעת תיתן את דעתה על כך מלכתחילה במודע ובהסכם מראש, גם השתלשלות העניינים הספציפית במקרה שלפנינו, איננה מצדיקה תשלום שכ"ט בסדר גודל כזה. לפיכך אינני מקבל את חוות דעת המומחה ויינברג. חוות דעתו של המומחה עו"ד אבריאל המומחה אבריאל הסיק מהנתונים שהוצגו לו שכאילו היה בין הצדדים הסכם ריטיינר ומטבע הסכם שכזה הנתבעת שלמה אחוז קבוע כשכר טרחה ובתמורה קבלה טיפול משפטי מלא על הנכסים הנ"ל כולל שני הנכסים הספציפים תהא הסוגיה המשפטית ומורכבות הטיפול אשר תהא. יחד עם זאת בחקירתו הודה המומחה מטעם הנתבעת ש: ראשית, כי לא בדק אם הנתבעת שלמה לתובעת באופן נפרד עבור הגשת תביעות. "ש: כלומר לפי מה שאני מבין מערך העובדות שמונח לפניך הוא אינו כולל את העובדה ששולמו לפירמה לאורך שנים תשלומים רבים עבור הליכים משפטיים שניהלה ת:לא שאלתי על כך ולא היו לי נתונים על כך"....... (עמ' 67 לפרוטוקול מיום 25.1.09) שנית,עו"ד אבריאל הודה ששולם על נושא הרישום הראשוני שכר טרחה מעבר ל-8% שסוכמו לכאורה (עמ' 69 לפרוטקול) הווי אומר שאין פה ריטיינר כולל במובן שהוא מנסה ליתן לו. שלישית, הוא הסכים שהנתבעת שלמה לתובעת בנפרד עבור הטיפול בתביעות של גרפמן ואנשין "ש: תביעות שהוגשו בדיונים בקשר לנכסים, האם הם קשורות לריטיינר או לא?ת: אני אין לי את התמונה העובדתית ש: בתור מומחה שצריך לתת לי את המסקנה , נניח דייר הגיש תביעה או משהו כזה , אם הטיפול של השותפות בתביעה הזו כלול בריטיינר. ת:שלמו לכם עבור התביעה ? אם שלמו לך למה אתה שואל אותי? לדעתי נתתי את התשובה"...(עמ' 69 לפרוטוקול מיום 25.1.09) רביעית, בעמ' 75 לאותו פרוטוקול שב ומודה המומחה אבריאל כי אין לו את כל הנתונים. חמישית, המסמכים והפרקטיקה מלמדים כי מסקנתו לפיה עסקינן בשכר טרחה על בסיס של ריטיינר לא נכונה. כפי שראינו הנתבעת שילמה שוב ושוב שכ"ט בגין תביעות פינוי של דיירים כשהדבר לווה בתביעות ובליטיגציה. מכלול הנספחים שהוצגו לביהמ"ש כולל נספחים א/1 א/2 וא/7 לת/2 מבהירים ש-8% הנקובים במסמך המכונן, אינם כוללים טיפול בתביעות משפטיות ובחלק מהמסמכים אף נאמר כי תשלום שכר הטרחה עבור טיפול משפטי בנושאים אחרים "יידון בנפרד". גם יחסי הצדדים משך השנים הוכיחו כי על לא מעט נושאים כגון תביעות רישום ראשוני וכיו"ב שולם שכר טרחה נוסף. יודגש, שאומנם במקרה שלפנינו לא הוגשו ע"י התובעת תביעות פינוי במובן המשפטי של המילה אולם, עצם העובדה שהנתבעת שילמה עבור עניינים אחרים שהיו בטיפול התובעת כספים בנוסף ל- 8% שצוינו במסמך המכונן מלמדת שהצדדים לא התכוונו להגיע להסדר ריטנר כולל. מכל המקובץ עולה כי אף חוות דעת אבריאל שקובעת שהיה הסכם ריטיינר דינה להדחות. נותרה בעינה, איפוא, המחלוקת הראשונית דהיינו, האם התובעת זכאית לקבל שכר טרחה נפרד עבור הפינוי. טענות הצדדים כאמור, התובעת טוענת שפעולותיה כפי שאלה משתקפות מהמסמכים שהוגשו לביהמ"ש (נספח ג', ד' לת/2) מצביעות על כך שעבדה באופן נמרץ בכל הקשור לנכסים אלה ובגלל פעולות אלה החליטה למעשה העיריה לפנות את המושכר. במילים אחרות, לגרסתה, התכתובת הנמרצת בין התובעת לעיריה על הצורך בתשלום השכירות במועד על האיחור בתשלומים, עמידתה האיתנה על שמירת האינטרסים של הנתבעת בנכס זה, העלאת דמי השכירות, ניהול מעקב צמוד ועיקש אחרי כל פרט , הגשת הליכים משפטיים בעת הצורך ועוד כיו"ב, הפכו את הקשר בין הצדדים במובן מסויים "למטרד" אשר העיריה שמחה להפטר הימנו . לטעמה, נספח ג/28 לת/2 מצביע על כך שהתובעת היא זו שהביאה לפינוי, בשונה מגרסת הנתבעת ומעדות אבבא יהדוגו. התובעת כתבה לעיריה כי תסכים להכנסת צד ג' לבית טיפת חלב רק אם יכנס כתנאי לשכירות בלתי מוגנת. העיריה והסכימה לוותר על זכותה בנכס כדיירת מוגנת (ראה נספח ג/30 לת/2). הדיאלוג בין התובעת והעיריה לגבי אופן הפינוי נערך בראשית שנת 1997, והפינוי התבצע בחודש 2/1997 (עפ"י מסמך ג/29) בוצע הפינוי ביום 01.04.97). העיריה התפנתה וויתרה על זכותה כדיירת מוגנת בבי"ס רמז מס' חודשים מאוחר יותר. אמנם, העיריה לא פרטה מה גרם להתפנותה אולם סמיכות הזמנים בהתפנותה מ - 2 המבנים אינה מקרית. כך לטענת התובעת. לטענת התובעת, אם לא תקבל שכר טרחה עבור הפינוי יווצר מצב אבסורדי, שכן התובעת בפעולתה הנמרצת הביאה לפינוי העיריה והיא פעלה למעשה לטובת הנתבעת באופן מובהק ואפילו בניגוד לאינטרס שלה ואם תאמר כי שכרה של התובעת נגזר מדמי השכירות, הרי משעה שאין דמי שכירות אין שכר טרחה לתובעת (ראה לענין זה פינוי טיפת חלב). במילים אחרות, לטענת התובעת, אין כל היגיון בכך שהתובעת תפעל במרץ למיקסום נכסי הנתבעת אם הדבר גורם לפגיעה בשכר טרחתה. על הסתירה הפנימית שבאמור עמד עו"ד סיטון בחקירתו וכן בסיכומיו (ראה עמ' 41 לפרוטוקול מיום 25.1.09). הנתבעת טוענת לעומתה שעסקינן בפירות נדל"ן השייכים לנתבעת ואין לתובעת כל זכות לקבל מהם אחוזים מה גם שקיבלה שכר מלא בגין פעולתה המתמשכת לאורך השנים בשיעור 8% מדמי השכירות גם כאשר פעולותיה הממשיות לא הצדיקו תשלום כלשהו. דיון כפי שלמדנו ממערכת היחסים בין הצדדים הרי שהסיכום על פי המסמך המכונן התייחס ל- 8% מדמי השכירות הנגבים. הצדדים אף פעלו ברוח המסמך המכונן ולפי התנהלותם ניתן ללמוד שהנתבעת במהלך כל השנים שילמה את אותם 8%. בנוסף, היסטורית יחסי הצדדים מלמדת שהנתבעת שילמה לתובעת סכומים נוספים מעבר לאותם 8%. לדוגמא, הסתבר שהצדדים חתמו על הסכם שכר טרחה נפרד לענין הרישום הראשוני והנתבעת אף שילמה לתובעת סכום נכבד על חשבון הרישום. כמו כן , שילמה הנתבעת לתובעת שכר טרחה בענין תביעות פינוי שהוגשו (אנשין וגרפמן וכן תביעת פינוי בענין בית ספר רמז), וסך 15,000 דולר אף שולמו בעניין הכנסיה. תשלומים אלה מצביעים על כך שגם הנתבעת סברה שסך 8% ששולמו אינם משקפים בהכרח את מכלול הפעולות שנעשו על ידי התובעת ושמידי פעם במקרים מסויימים היה צורך בתשלום שכר טרחה נוסף, וזה שולם או על פי הסכם מראש או כתשלום שסוכם בדיעבד. התנהלות זו של הצדדים איננה חד משמעית שכן, מחד שולמו לתובעת במשך השנים 8% מדמי השכירות שנגבו בגין הנכסים שפונו בסופו של יום על ידי העיריה ( ולענייננו, בית ספר רמז) ומאידך, לא נחתם מראש כל הסכם ספציפי לתשלום נוסף בגין פעולת הפינוי הנטענת ע"י התובעת אך יחד עם זאת, הנתבעת שילמה לתובעת כאמור, סכומים על פעולות ספציפיות גם כאשר לא היה הסכם ספציפי מראש. בית המשפט סבור שאכן פינוי בית ספר רמז ע"י העיריה שיחרר את הנתבעת בסופו של יום מדייר מוגן וזאת מבלי שהתובעת שילמה דמי מפתח לעיריה כ"דיירת יוצאת". כמו כן, סבור בית המשפט שתכלית הסכם שכר הטרחה כפי שהתגבש לענין 8% מדמי השכירות מצביע על כך ששכר הטרחה ששולם עלה ביחס ישר לרווחיה של הנתבעת מדמי השכירות שנגבו. לפיכך, טענת התובע שלפיה ככל שביהמ"ש יקבע שלא מגיע שכ"ט לענין הפינוי, יווצר מצב אבסורדי לפיו בפעולותיה לפינוי (כל שהיו כאלה) השמיטה התובעת מבחינתה מתחת רגליה את "ביצת הזהב" (חוזי השכירות) איננה מופרכת כלל ועיקר שכן פעולתה זאת נעשתה תוך לקיחת סיכון ממשי שהנתבעת תפסיק להשכיר את הנכס כפי שקרה בסופו של יום למשל בטיפת חלב. מבחינה עיסקית כלכלית אף אין לייחס ליחידי התובעת כאנשים סבירים הסכמה לפיה פעולתה זאת של התובעת לא תלווה בתשלום כלשהו מצד הנהנית. התובעת איננה גוף פילנתרופי היא פועלת להשגת יעדים, ומצפה לקבל שכר על כך. יחד עם זאת ובניגוד לטענת התובעת, נראה לבית המשפט שבענייננו, שכר הטרחה אותו דורשת התובעת בגין פעולותיה בענין זה מוגזם מאוד בנסיבות העניין גם לאור העובדה שהשבחת הנכס מערב הפינוי עד לפינוי בפועל היתה אם בכלל קטנה לאין שיעור מהמבוקש ע"י התובעת. במה דברים אמורים ? הפעולה המרכזית להשבחת הנכס נעשתה על ידי התובעת (ככל שנעשתה) עוד בסוף שנות ה- 80, כאשר זו דאגה מכח חוק הגנת הדייר (אשר תוקן באותה עת) שהעיריה תשלם דמי שכירות כלכליים לנתבעת כך שלמרות שבית ספר רמז המשיך להיות מושכר מוגן כהגדרתו בחוק, הפכו דמי השכירות לחופשיים מכל תקרת מקסימום ושולמו על פי השווי הכלכלי. פעולה זו השליכה בשעתו באופן ממשי על ערך הנכס אולם, פעולה זו נעשתה, כאמור, כבר בסוף שנות ה- 80. חלפו איפו מאז שנים רבות ואיתן חלפה עברה לה תקופת ההתישנות. אם לא די בכך, התובעת עצמה סברה שמהלך זה כלול במסגרת שכר הטרחה ששולם (על פי המסמך המכונן) ושלא מגיע לתובעת כל תוספת בגינו. מההתכתבות הפנימית בין עו"ד סיטון לעו"ד שפאר עולה שבמסגרת התשלום הקבוע בסך 8% פעלה התובעת להשגת שכר דירה כלכלי מהעיריה ומרשות השידור עבור הנכסים וכן נתנה ייעוץ לגבי דיירים ונכסים אחרים (ראה מכתב עו"ד סיטון לעו"ד שפאר מיום 18.10.85 ומיום 28.11.85 נספחים א/4, א/5) . להלן ציטוט האמור במסמכים אלה : "מר שפאר מר גטאנה מהכנסיה האתיופית, עימו נפגשתי הבוקר, מבקש לדון עימנו לגבי שכה"ט לשנה הבאה. כזכור השנה סיכמנו לפי 10% מדמי הגביה. השנה השגנו עם העיריה ועם רשות השידור כי ישלמו שכ"ד כלכלי, דבר המכניס לכנסיה כ- 120,000$ לשנה בעוד בעבר קיבלו כמה אלפי שקלים. כמו כן, נתנו ייעוץ גבי דיירים ונכסים אחרים. יש לצפות השנה לתביעות מטעם הכנסיה נגד דיירים. עלולה להיות תביעה מטעם בנו של הקיסר גבי נכס שדורש לעצמו, יהא צורך להכין מספר חוזי שכירות ויש מידי פעם התייעצויות שוטפות. כמו כן, ההסדר עם העיריה ורשות השידור הוא לשנה, כך שיהיה צורך לדון עימם כל שנה מחדש. יתרה מכך, העיריה מבקשת עתה לעשות סידור להתיר לה השכרת משנה. נדמה לי שעבור כל השירותים הללו כדאי גם השנה לדרוש 10%. מה דעתך ?" 18.10.85 (להלן :נספח א/4 לתצהיר ת/2 - ההדגשות שלי - ר.ש. ). בנוסף, מצ"ב מכתבו של מר חגי סיטון למר שפאר מיום 28.11.85: "מר שפאר מר גטאנה בוגאטה מן הקונסוליה האתיופית מבקש מאיתנו הצעה לשכה"ט לשנה השניה. בשנה הראשונה שילמו 10% משכה"ד שנגבה, ובנוסף, נתנו שירותי ייעוץ וחוזי שכירות ועבודה מבלי שחוייבו בינתיים בכל תשלום עבורם. כמוסכם, אציע לו שישלמו השנה 8%. אך מה עם כל הטיפולים הנוספים , כגון חוזים, מכתבי דרישות לדיירים, פניות לרשויות וכו' ? מר גטאנה אני מבין היה מעדיף לשלם סכום חודשי קבוע. יצויין שעדיין יש לנו תביעה גדולה נגד רשות השידור התלויה ועומדת". (להלן : נספח א/5 לתצהיר 2). מסמכים אלה מלמדים שהתובעת לא סברה ביום 18.10.85 בזמן כתיבת המכתב (זמן אמת) שהגיעה לה עבור פעולתה זו תוספת שכ"ט לענין השגת שכר הדירה הכלכלי. בנוסף, ככל שהדבר אמור לעניין בית ספר רמז המשיכה התובעת להנות מפירות פעולותיה במשך שנים רבות עד לשנת 2003 שכן, הנכס הושכר בשנים אלה בשכירות כלכלית ולתובעת הגיע חלקה בסך 8 אחוז במשך כל השנים. כאמור, ב- 03/98 פונה בית ספר רמז על ידי העיריה ואילו שחרור התובעת מיייצוג נעשה רק ב- 19.01.2004. עוד יודגש, שמעבר לעובדה שבעת הפינוי בפועל הערך הכלכלי של הנכס היה כבר גבוה (שכן דמי השכירות הפכו לכלכליים כבר בשנות ה-80) לא ברור כלל שאכן פינוי בית ספר רמז על ידי העיריה נעשה כטענת התובעת כתוצאה בלעדית ממכתבי התובעת, שכן לעיריה היו שיקולים מורכבים משלה, ככל גוף גדול, לפנות את הנכס. במסגרת שיקולים אלה לקחה העירייה בוודאי בחשבון את הכדאיות הכלכלית בהמשך השכרת הנכס מהנתבעת וכן שקלה אם יש לה צורך בו. אוסיף, שידוע שכתוצאה מהעלאת דמי השכירות לדמי שכירות כלכליים, שוכרים רבים (במקרים אחרים) פינו לא פעם נכס מוגן והשיבוהו לבעל הבית בעצמם ומיוזמתם וזאת עשו משיקולים כלכליים,ואף ללא קבלת דמי מפתח. עוד יצויין שאפילו שולמו דמי מפתח לשוכרים כלכליים היו הם מזעריים בנסיבות העניין, וזאת לאור חוסר הכדאיות של שכירות בדמי מפתח של נכס כזה שדמי שכירותו כלכליים שהרי אין הבדל בגובה דמי השכירות ו/או אין הבדל ממשי בין דמי השכירות הכלכליים בשכירות מוגנת לדמי השכירות במושכר בלתי מוגן. יוצא איפוא, שאפילו סייעו "הטרדות" התובעת להחלטת העיריה לפנות הנכס, משקלם בעניין זה לא היה דומיננטי. סיכום ביניים עיקר השבחת הנכס נעשה כבר בשלהי שנות ה- 80 עת השכירות הפכה לשכירות כלכלית. התובעת עצמה אף הודתה שהפיכת השכירות לשכירות כלכלית נעשתה על ידה במסגרת פעולותיה במסגרת שכה"ט הקבוע במסמך המכונן. פינויה של העיריה לא נבע בהכרח ממכתבי "ההטרדה " של התובעת. הפינוי בפועל על ידי העיריה יכול ונעשה ממכלול שיקולי העיריה כשהיא לוקחת בחשבון את כדאיות גובה השכירות של מכלול נכסיה. התוצאה היא שהשבחת הנכס בעניננו ככל שהיתה וככל שנעשתה על ידי התובעת לטענתה, לא היתה בשלב בו העיריה פינתה את בית ספר רמז בשיעור הנטען על ידי התובעת והסכומים הנתבעים על ידה מופרזים מאוד בנסיבות העניין. מן העבר השני, משהוכח שהתובעת נקטה הליכים אקטיביים שנגדו במהותן את האינטרס הכספי שלה משליך הדבר על הפרשנות של המסמך המכונן, לענין עצם הפיצוי המגיע לה בכל זאת בגין פעולותיה אלה. פרשנות זו, מבוססת על ההיגיון הכלכלי עיסקי לפיו לתובעת יש ציפיה לקבל תמורה על פעולותיה ואפילו אם נאמר שפעולתה של התובעת לפינוי המושכר באמצעות מכתביה לא היתה הגורם הבלעדי לפינוי, היה בכל זאת במכתבים אלה כדי להמריץ את העיריה לוותר על שכירותה בנכס. לא נעלמה מעיני אף העובדה כי מאז 1.3.98 לא הגישה התובעת ראיה כלשהי כי שבה ושלחה לנתבעת מכתב דרישה לקבלת שכר טרחה עבור הפינוי אולם, יש להניח שמכתב הפטריארך אבבא פאולוס בו הוא מבקש להגיע להסכמות (ראה נספח ה8 לת/2 ) יצר ציפיה אצל התובעת שהיא תקבל את שכר טרחתה ולכן במסגרת יחסיה המתמשכים עם הנתבעת, לא מיהרה לדרוש את כספי הפינוי. לכל אורך הדרך יחסי הצדדים היו מבוססים על הסכמות ג'נטלמניות שלא עלו תמיד על הכתב, ולפיכך אין לומר שאי שליחת מכתב נוסף בנושא זה כמוהו כויתור על קבלת שכר הטרחה. אין צריך לומר שוויתור כזה צריך להיות מפורש ובענייננו, לא היה וויתור כזה לא במפורש ואף לא במשתמע. ברור שלו היתה מתבצעת הסכמה או תחילת הסכמה בין הצדדים לגבי השאלה מהו שיעור שכר הטרחה אשר צריך להשתלם במקרה של פינוי מסוג זה מלאכתי היתה קלה יותר אולם, משלא הוצג בפני הסכם ספציפי, יש לפסוק כאמור שכר טרחה ראוי. בהתחשב בכמות העבודה המשוערת שביצעה התובעת אני קובע כאומדנה שהנתבעת תשלם לתובעת סך של 50,000 ₪ בצירוף מע"מ כשכר טרחה כולל בגין פעולותיה המתייחסות לבית ספר רמז. יודגש, שהסכום הנ"ל נקבע גם בהתחשב בקושי לבצע הפרדה מלאה בין הפעילויות של התובעת ושיוך החלק היחסי של פעולות אלה לפינוי וכן בהתחשב בעובדה שהתובעת כבר קיבלה 8% מדמי השכירות הכלכליים שנגבו (ראה לעניין זה הפרק בפסק דין זה לעניין אגודת הנוצרים) סכום זה יישא ריבית והצמדה החל מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. שכר טרחה על מגרש החניה מהמסמכים שהוגשו לבית המשפט והמצורפים לתצהירים ת/2 ונ/2 עולה שהתובעת גרמה לכך שהעיריה נאלצה לשלם שכירות דמי שימוש בגין החניה הנמצאת בשטחו של בית טיפת חלב. יצויין שבעניין זה, לא טענה הנתבעת טענת התיישנות. התובעת הניבה לנתבעת כאמור, ממגרש החנייה דמי שכירות נוספים על נכס טיפת חלב. גם בעניין זה חלוקים הצדדים לעניין זכאות התובעת לקבל שכר טרחה. בית המשפט סבור כי הצדק עם התובעת וכי עסקינן בתשלום שאיננו נוסף אלא הוא שכר הטרחה בגובה 8% בעצמו, ונספח ז/31 אף מדגיש את האמור (שם מופיעה דרישה לתשלום סך 4,135 ₪). הנתבעת לא העלתה טענה כנגד תשלום זה לבד מטענת הריטיינר שנדחתה. אשר על כן אני מורה לנתבעת לשלם לתובעת שכר טרחה על מגרש החניה בסך 4,373 ₪ אשר יישאו ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה עד יום התשלום המלא בפועל. אגודת הנוצרים בגין טיפול בהשכרת מבנה בי"ס רמז לאגודת הנוצרים דורשת התובעת תשלום של 8% לשנה מסך דמי השכירות. הנתבעת טוענת כי התובעת אינה זכאית לתשלום זה וכי ויתרה עליו בהתנהגותה שכן לכל אורך התקופה שבין 1998 לבין 2004 (סיום היחסים ביניהם) לא דרשה תשלום. מנספחים ו/1 ו- ו/2 לתצהיר ת/2 עולה כי ביום 1.3.1998 נחתם הסכם שכירות בין הנתבעת לאגודת הנוצרים לפיו הללו ישכירו את המבנה למשך 9 שנים. התובעת והנתבעת מסכימות כי שכירות זו לא נמשכה 9 שנים. התובעת טוענת כי היא נמשכה 6.5 שנים ועל כן מבקשת שכר טרחה על כל תקופה זו. הנתבעת לא מציינת כמה זמן שהו הללו בנכס. מנספח טו/12 לכתב התביעה עולה שהם שהו בו 7 שנים. משלא הוכיחה הנתבעת שסכום זה שולם בשלב כלשהו לתובעת אלא בחרה לטעון טענה סתמית לפיה איננה יודעת אם הסכום אכן לא שולם (כטענת התובעת) זכאית התובעת לקבל את שמונת האחוזים הנקובים במסמך המכונן ככל שהדבר נוגע לפרק זה . במה דברים אמורים ? הנתבעת אינה יכולה להישמע בטענה שמצד אחד לא מגיע, לטענתה, שכר טרחה לתובעת (עבור הפעולות הנוספות שבצעה) מעבר לאותם 8% מאחר שלטענתה שכר הטרחה בסך 8% מדמי השכירות כולל לגרסתה הכל ומצד שני לסרב לשלם לתובעת את אותם 8% בצירוף מע"מ המגיעים לה מכח המסמך המכונן שעל פיו פעלו הצדדים. ומן הכלל אל הפרט : השכירות השנתית על המבנה עמדה על 70,000$ לשנה . לפיכך, שכר הטרחה השנתי שהגיע לתובעת עבור נכס זה הינו 5,600$ לשנה בצירוף מע"מ . אומנם, יחסי הצדדים הופסקו בסוף ינואר 2004 אולם שכר הדירה נגבה מראש עבור מחצית השנה האחרונה כבר בינואר 2004 ומאחר ושכר הטרחה מבוסס על הגביה בפועל על הנתבעים לשלם לתובעת שכ"ט על מלוא הגביה בפועל עד לשחרור התובעת מייצוג בינואר 2004. הנתבעת חייבת איפוא לשלם לתובעת שכר טרחה בגין שכירות זו למשך 6 וחצי שנים. במאמר מוסגר אציין כי גם בהתעלם מהמסמך המכונן היה קיים נוהג בין הצדדים, לפיו הנתבעת משלמת 8% מדמי השכירות לשנה כשכר טרחה. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעת שכר טרחה בראש פרק זה בסך 6.5 X 6,496 דולר = 42,224 דולר ארה"ב, סכום זה ישוערך לשקלים על פי השער היציג של הדולר וישא ריבית והצמדה החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. רישום ראשוני בעניין זה טוענת התובעת כי סוכם בינה לבין הנתבעת שהתובעת תדאג לרישום ראשוני של כל נכסי הנתבעת ומנגד תשלם הנתבעת לה ולמודד קראוס 75,000$ + מע"מ וכן עוד 50,000 ₪ +מע"מ עבור הכנת המפות (ראה נספח ט/1 למסמך ת/2). התובעת טוענת כי בצעה את מרבית העבודה אולם קבלה רק שליש מהתמורה. מנגד טוענת הנתבעת כי ללא הסדרת העניין עד תומו לא מגיעה לתובעת התמורה שהוסכם עליה. זאת ועוד התובעת מבקשת לקבל גם את שכרו של המודד שלא מגיע לה. נספח ט/1 למסמך ת/2 הינו הסכם ההתקשרות בין הצדדים לצורך ביצוע הרישום. ההסכם מסדיר את נושא שכר הטרחה ואף קובע מועדי תשלום בהתאם להתקדמות העבודה. אין מחלוקת כי עבודת הרישום לא הושלמה. גם מר סיטון הודה בכך: "התיק מוכן עם כל המסמכים... לפי ההסכם הגיע תשלום של 80 אחוז וזה מה שאנחנו תובעים עד לאותו השלב" (עמ' 57 לפרוטוקול מיום 25.1.09). מעבר לאמירה לפיה בצעה התובעת 80% מהעבודה וכי היא רשאית לתבוע גם את שכר טרחתו של המודד קראוס לא הוצגה ראיה כי אכן התובעת בצעה 80% מהעבודה וכי פרט טכני מונע ממנה מלהשלימה. משלא הוכח בראיות באיזה שלב נמצאת עבודת הרישום , התובעת כשלה בהוכחת תביעתה בעניין זה ולכן אינני מחייב את הנתבעת להמשיך ולשלם לה סכומים נוספים. כנסיית הקבר - דיר אל סולטן התובעת טוענת כי בצעה לאורך השנים האחרונות עבודה רבה בקשר עם כנסיית הקבר. על כל אלה מבקשת התובעת כי בית המשפט יחייב את הנתבעת לשלם לה 262,314 ₪ . מנגד טוענת הנתבעת כי שלמה לתובעת בעבר שכר טרחה עבור עבודתה בכנסיית הקבר בסך 15,000$ וכי העבודות שבצעה עבורה בכנסיית הקבר הן לפני עידן ועידנים למעט המריבה בין הנזירים אליה אכן הגיע עו"ד סיטון. מאסופת המסמכים ת/9 עולה כי התובעת אכן בצעה עבודות שונות עבור הנתבעת ובכלל זה : התייצבותו בשעת לילה מאוחרת של עו"ד סיטון במקום על מנת לפשר בין הנזירים האתיופים והקופטים הניצים, פגישות עם גופי שלטון שונים ובכלל זה עם מר אולמרט ומר פרס, שכירתו של האדריכל גד קליר על מנת שיבצע עבודה עבור הנתבעת, טיפולים אחרים בענייני כנסיית הקבר מול הרשויות כגון פניות אל משרדי החוץ והדתות להסדרת הויכוחים בין העדות השונות במתחם הכנסיה, תוך שמירה על אינטרס הכנסיה האתיופית. הנתבעת לעומת זאת, למעט אמירה כללית כי לא בוצעה עבודה בעניין זה במרוצת השנים האחרונות לא סתרה את המסמכים שהוגשו ע"י התובעת. מסמכי ת/9 הם עדות בעלת משקל מכריע לעובדה שאכן בוצעו ע"י התובעת פעולות בעניין שבנידון. בנוסף, העובדה שהנתבעת שילמה בעבר שכר טרחה בגין עבודה דומה מצביע על כך שהמסמך המכונן לא כלל טיפול זה. התובעת העריכה את עבודתה בענייני כנסיית הקבר ב- 50,000$ ללא פירוט, וללא בסיס ממשי. בית המשפט איננו יכול לפסוק שכר כגון דא בלא הוכחה כי זהו היקף השכר המגיע לה, מה גם שלא הוכח כל הסכם ספציפי. משכך, לא נותר לי אלא לערוך אומדנא לעניין השכר הראוי, על פי החומר שהוגש לבית המשפט. להערכת ביהמ"ש, התובעת ביצעה עבודה בהיקף של כ- 50 שעות עבודה בכל הקשור לכנסית הקבר ודיר סולטן בהערכה גסה אני מעריך שערך שעת עבודה שווה ל- 250$ לשעה. סה"כ 12,500$ . יצויין, כי בחשבי את שעות העבודה לקחתי בחשבון גם את סוג העבודה שבוצעה ואת הגעתו של עו"ד סיטון לכנסיית הקבר בשעת לילה מאוחרת. הנתבעת תשלם איפוא לתובעת בנוסף לכל סכום אחר ששילמה בענין כנסית הקבר סכום של 12,500$ +מע"מ בגין העבודה הנוכחית, הסכום ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. תביעות אנשין וגרפמן בעוד התובעת טוענת כי לא שולם לה שכר טרחה עבור תביעות אלה, טוענת הנתבע כי שלמה לתובעת כשכר טרחה 11,800 ₪ על כל תביעה. כפי שציינתי על התביעות המשפטיות היתה צריכה הנתבעת לשלם סכום נוסף מעבר ל- 8%. עד הנתבעת מר יהדוגו העיד בתצהירו כי חלק משכר הטרחה שולם בחודש 12/2002 וכי היתרה שולמה ביום 22/4/2003 (ראה סעיפים 190-194לתצהירו נ/2). נספחים יח/1 -יח/3 לתצהיר נ/2 מלמדים כי התשלום האמור בוצע ע"י הנתבעת. התובעת טענה תחילה כי לא שולם לה שכר טרחה בעניין זה. כשעומת עו"ד סיטון עם התשלום בחקירתו בבית המשפט טען כי סכום זה שולם על החשבון: "ש: אסופת המכתבים של אבבא טספה יח/1-יח/3 . שני המכתבים האלה עולה מהם שגם בתיק גרפמן וגם בתיק אנשיין הכנסיה שלמה לכם 10,000 ₪ + מע"מ ... ת: זה לא אומר שזה חשבון גמר. זה על החשבון. ש: תראה לי איפה שהוא שאמרת לכנסיה ש- 10,000 ₪ זו מקדמה ת:אתה יכול להראות לי שזה על החשבון".(עמ' 50 לפרוטוקול מיום 25.1.09) התובעת מבקשת כי בגין תביעות אלה יחייב בית המשפט את הנתבעת בתשלום 29,815 ₪ אולם, מאידך, לא הצליחה להסביר לבית המשפט כיצד הגיעה לסכומים הנדרשים על ידה וכמה שכ"ט נדרש על כל תביעה (עמ' 50 לפרוטוקול מיום 25.1.09). נטל ההוכחה מוטל כידוע על התובעת ומאחר שברור כי הנתבעת אכן שלמה את הסכומים הנטענים על ידה על פי דרישת התובעת עצמה , אני סבור כי התובעת לא הרימה את הנטל שסכומים אלה שולמו רק כשכר טרחה חלקי וכי על הנתבעת לשלם את היתרה בגובה הנטען ע"י התובעת כעת. מסקנתי זו מתחזקת אף נוכח העובדה שהתובעת שינתה בעניין זה גרסתה שכן בראשית הדרך טענה שהנתבעת לא שלמה לה כלל ומשהוכח ששלמה החלה לטעון כי זו היתה מקדמה או כסף חלקי על החשבון. יוצא איפוא כי דרישת התובעת לתשלום נוסף בגין שתי תביעות אלה, נדחית. סוף דבר אני מורה לנתבעת לשלם לתובעת שכר טרחה עבור הנושאים הבאים ובשיעורים המפורטים להלן: רשות השידור 49,921 ש"ח פינוי בי"ס רמז 50,000 ₪ + מע"מ מגרש החניה 4,373 ש"ח השכרת בי"ס רמז לאגודת הנוצרים 42,224 דולר ארה"ב. כנסיית הקבר -דיר אל סולטן 12,500 דולר ארה"ב+ מע"מ סכומים אלה (למעט פינוי בית ספר רמז ) יישאו ריבית והצמדה כדין החל מיום הגשת התביעה (21.10.2004) ועד מועד התשלום המלא בפועל. למען הבהרה , יצויין שככל שעסיקנן בקביעת שכ"ט דולרי יומר הסכום לשקלים נכון ליום הגשת התביעה ויתווספו אליו ריבית והצמדה כחוק, כאמור לעיל, מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. בנוסף, ובהתחשב במכלול נסיבות תיק זה תשלם הנתבעת לתובעת סך 35,000 ₪ בצירוף מע"מ כשכ"ט עו"ד בתיק זה. שכר טרחת עורך דיןשכר טרחהעורך דיןהתיישנות