התיישנות תביעת נזיקין בגין פעולות כוחות צה''ל

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעת נזיקין בגין פעולות כוחות צה''ל: פתח דבר 1. בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. המבקשת מבססת את עיקר בקשתה על חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 4) התשס"ב-2002 (להלן: חוק הנזיקין האזרחיים), הגם שנטען כי התביעה התיישנה גם על פי חוק ההתיישנות התשי"א-1958. 2. לטענת המבקשת, הואיל ובמועד הגשת התביעה חלפו 7 שנים מאז בגר התובע, ושנתיים לאחר המועד הקובע (1.8.02) התיישנה התביעה ודינה להדחות. 3. עניינה של התביעה העיקרית היא תביעה נזיקית בגין נזקי גוף שנגרמו לנפגע מר ראאד אבו אלקמצאן ז"ל (להלן: "המנוח") באירוע ירי ע"י כוחות צה"ל בעזה מיום 31.5.89. הרקע העובדתי 4. המנוח נולד ביום 4.11.77 והאירוע התרחש ביום 31.5.89 בהיותו קטין. 5. המנוח הגיש בחייו תביעה לראשונה ביום 5.11.02 (מספרה 6188/02) וזו נמחקה מחוסר מעש ביום 4.3.03. ביום 25.1.04 בוטלה ההחלטה בדבר חוסר המעש בהחלטת כבוד הרשם (כתוארו אז) צבי ויצמן. התיק נפתח מחדש ביום 4.2.04 עת שקיבל מס' 2042/04. 6. כבר עם חידוש התביעה טענה המבקשת להתיישנות. ב"כ המנוח התנגד וטען כי אין לכלול את ימי השביתה דאז (מיום 13.10.02 ועד יום 12.11.02) במניין מרוץ ההתיישנות וזאת בהתאם להודעת הנהלת בית המשפט. לאור התגובה החליטה המבקשת לוותר על טענת התיישנות. כמו כן קבעה כב' השופטת קוצר בהחלטתה, כי טרם חלפה תקופת ההתיישנות והתביעה המחודשת נותרה על כנה. 7. ביום 2.12.07 נמחקה התביעה בפס"ד מחמת העדר התייצבות ובקשת המנוח לביטול פסה"ד נדחתה בהחלטה מיום 7.1.08. 8. ביום 31.1.08 הוגשה התביעה מחדש, היא התביעה העיקרית נשוא הבקשה. גם הפעם העלתה המבקשת טענה להתיישנות בהסתמך על חוק הנזיקין האזרחיים שהוחק בשנת 02'. לאחר דיון, שהתקיים בפני כבוד השופטת מימון שעשוע, נקבע כי תינתן ההחלטה בעניין במסגרת פסק הדין הסופי. על ההחלטה הנ"ל הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז (במסגרת רע"א 14556-05-09) והאחרון קבע - בהחלטתו מיום 18.11.09 - כי המבקשת רשאית להגיש בקשה חדשה ולטעון להתיישנות כטענת סף תוך 45 יום בכפוף לתשלום הוצאות. מכאן הבקשה. 9. לבינתיים נפטר המנוח ביום 14.7.08, וכתב התביעה תוקן בהתאם. המחלוקת 10. המחלוקת בעיקרה היא משפטית, הגם שהיא כוללת נימוקים עובדתיים בעניין בקשה להארכת מועד שהובלעה בתגובת המשיבים. טענות הצדדים טענות המבקשת: 11. לטענת המבקשת, הואיל ומרוץ ההתיישנות החל עם בגירותו של התובע, הרי מאז חלפו 7 שנים עוד בטרם שהגישו המשיבים תביעתם לראשונה. עפ"י סעיף 5א(3) לחוק הנזיקין האזרחיים ניתן היה להגיש את התביעה טרם חלוף תקופת ההתיישנות, וזאת עד ליום 1.8.04. ברם, התביעה הוגשה מחדש רק ביום 31.1.08, וזאת בחלוף 3 וחצי שנים לאחר תום תקופת ההתיישנות. עוד נטען, כי המשיבים אינם יכולים להבנות מויתור של המבקשת על טענתה בעבר במסגרת התביעה הראשונה, וממילא לא הוגשה בקשה מסודרת על ידם להארכת המועד, ולא נמסר פירוט כלשהו לנסיבות התומכות בטענה להארכת המועד, מה גם שזו אינה נתמכת בתצהיר. יתר על כן, סעיפי חוק ההתיישנות המאפשרים הארכת המועד אינם חלים על המקרים הכפופים לחוק הנזיקין האזרחיים. עמדת המשיבים 12. לטענת המשיבים, טרם התיישנה התביעה בהתחשב בניכוי תקופת הקטינות, ימי השביתה, סעיפים 15-16 לחוק ההתיישנות וכן התקופה בה היו המנוח והמשיבים מחוסרי ידיעה בכל הנוגע להתפתחויות בתיק. כמו כן נטען, כי יש לתת את הדעת לשיקולים נוספים כגון: אי קיומו של קושי ראייתי לאור שליטת המבקשת באזור במועד האירוע; היות המנוח קטין שהותיר עיזבון חסר כל; העובדה כי התביעה התנהלה משך שנים בבית המשפט והתקיימו הליכים כמו בדיקות מומחים, הגשת תצהירים, תחשיבי נזק וכן מתן הצעת בית המשפט לפשרה. זאת ועוד, המבקשת לא הצביעה על קושי חריג בניהול התביעה לגופה ולא הוכיחה כי ייגרם נזק מיוחד אם התביעה תתנהל טרם מתן החלטה לעניין התיישנות. ב"כ המשיבים הוסיף וטען, כי סעיפי חוק ההתיישנות חלים על האירוע וזאת בהעדר הסדר ספציפי בחוק הנ"ל לסוגיות שונות. יש להוסיף למניין ימי ההתיישנות לטענתו, את סך הימים שנקבעו בבג"צ עדאאלה לפיו לא תימנה לצורך ההתיישנות אותה התקופה מיום כניסת תיקון מס' 7 (10.8.05) ועד ליום בו יחלפו 60 יום מיום מתן פס"ד בבג"צ זה. המשיבים עתרו לחילופין למתן ארכה להגשת בקשה להארכת תקופת ההתיישנות. דיון 13. למעשה עולה מטענת ב"כ המשיבים, כי המקרה דנן מקים שני מסלולים עובדתיים לבחינת ההתיישנות, ולטענתו, על פי כל אחד מהם יש לקבוע כי תקופת ההתיישנות לא פגה. המסלול הראשון שמנה בוחן את התיישנות התביעה עפ"י המצב המשפטי שהיה קיים בעת הגשת התביעה הראשונה. באם לא תתקבל הטענה בהתייחס למועדים שחלפו מאז המחיקה ועד להגשתה מחדש, יש לטענתו לעשות שימוש בסעיף 16 לחוק, לפיו מוארכת תקופת ההתיישנות בשנה, שאז הגשת התביעה מחדש ביום 31.1.08 נעשתה בתוך תקופת ההתיישנות. המסלול השני מתייחס למצב שבו חל חוק הנזיקין האזרחיים, ובהעדרן של הוראות בחוק הנ"ל למקרים שבהם הופסקה תביעה שהתנהלה, יש לטענתו להחיל את ההסדרים הקבועים בחוק ההתיישנות, שאחרת תיווצר תוצאה אבסורדית כמו מתן פטור למבקשת מלהעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה או פגיעה בזכויותיהם של קטינים בהעדר תחולת ההסדר הקבוע בסעיף 10 לחוק ההתיישנות בדבר הארכת התקופה עד לבגירותם. ב"כ המבקשת בתשובתה לתגובה טענה, כי התביעה התיישנה עפ"י שני המסלולים ועפ"י שני החיקוקים שצוינו. יתר על כן, במצב המשפטי החדש שנוצר אין להחיל את הוראת סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות על ההסדר המיוחד שבחוק הנזיקין האזרחיים, ואילו עפ"י החיקוק האחרון אין המשיבים מצביעים על הוראת חוק אחת שעל פיה יש להאריך את תקופת ההתיישנות כמפורט בו. 14. טרם בחינת נקודות ההשקה שבין הוראות שני החיקוקים ושאלת תחולתן של הוראות חוק ההתיישנות על חוק הנזיקין האזרחיים, יש לשים לב ללשון הוראות הרלבנטיות ולתכלית חקיקתן. סעיף 5א לחוק הנזיקין האזרחיים - המכונה תיקון מס' 4 שפורסם ביום 1.8.02 - קובע: "תובענה נגד המדינה או נגד שלוח של המדינה בשל נזק שנגרם באזור כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צבא הגנה לישראל (בסעיף זה - תובענה) תידון בכפוף להוראות סעיף זה:.. (3) לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים..." 15. סעיף 10 לחוק ההתיישנות קובע כי מרוץ ההתיישנות בתביעה בגין אירוע שהתרחש בהיות התובע קטין, יחל בהגיעו לגיל 18. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כי: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". בהתאמה, סעיף 16 לחוק ההתיישנות, קובע כי: "נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 - לא תסתיים התקופה לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב". 16. אינני מקבלת את טענת ב"כ המשיבים, כי יש לבחון את שאלת ההתיישנות עפ"י שני מסלולים עובדתיים מנותקים האחד מהשני. כך גם אני דוחה את טענתו כי אין למנות את התקופה שבין הגשת התובענה הראשונה ועד למחיקתה לרבות עד לדחיית הבקשה לביטול ההחלטה, ומשכך, הגשת התביעה מחדש חלה בטרם תום תקופת ההתיישנות. שכן, אין מחלוקת כי לאחר שנמחקה התביעה הראשונה והחלטת המחיקה הפכה חלוטה - חל התיקון מס' 4 על הוראת המעבר הכלולה בו. משכך, אין מקום לנתק את התקופות. וממילא ברור, כי לולא ההסדרים המאריכים בחוק ההתיישנות, התיישנה התביעה גם על פי חוק ההתיישנות. כאן המקום לציין, כי בהתאם לחוק ההתיישנות יש למנות את מרוץ ימי ההתיישנות החל מיום הפיכת התובע לבגיר בן 18 שנה. קרי, מיום 4.11.95. מיום זה נמנה 7 שנים להתיישנות התביעה ועד יום ה-4.11.02. התביעה הראשונה הוגשה כאמור יום לאחר שהתיישנה התביעה, אולם, בניכוי ימי השביתה הוכשר הדבר בהחלטה שיפוטית. כל שנותר הוא לבחון האם התיישנה התביעה ב 31 יום נוספים מיום שהוגשה התביעה הראשונה. התביעה הראשונה נמחקה מחוסר מעש ביום 4.3.03. וביום 14.1.04 הוגשה בקשה לביטול החלטת המחיקה מחוסר מעש. הבקשה התקבלה ביום 25.1.04. ברם, כבר ביום זה ניתן לומר כי התיישנה התביעה היות וחלפו מספר חודשים לא מבוטל מיום המחיקה מחוסר מעש ועד ליום הגשת הבקשה לביטול ההחלטה. לטענת ב"כ המשיבים, כאמור ניתן להתגבר על מכשול זה באמצעות שילוב סעיפים 15 ו 16 לחוק ההתיישנות. בהמשך, התביעה נפתחה מחדש ביום 4.2.04 (2042/04) - דהיינו, טרם שחלפה שנה מיום שחדל העיכוב. התביעה המחודשת נמחקה בשנית ביום 2.12.07 מחמת אי התייצבות ב"כ התובע. בקשת התובע לביטול החלטת המחיקה נדחתה ביום 7.1.08. התביעה נשוא בקשה זו הוגשה ביום 31.1.08 - בחלוף 23 ימים מיום דחיית הבקשה לביטול המחיקה האחרונה וגם כאן ביקש ב"כ המשיבים להיבנות מסעיף 16 לחוק ההתיישנות המעניק הארכה של שנה נוספת. גם ב"כ המשיבים ער לתחולתו של חוק הנזיקין האזרחיים בתקופה שבין מחיקתה של התביעה המחודשת להגשתה בתיק דנן. ועל כן טען להחלת הוראות חוק ההתיישנות על החוק הנ"ל. 17. כלל נקוט הוא בידינו כי חוק ספציפי גובר על חוק כללי. משכך, אין חולק כי החוק הראשון אשר יוחל על מצבת העובדות המבססת את עילת התביעה נשוא הבקשה הוא חוק הנזיקין האזרחיים שיוחד לתביעות נזיקין מסוג זה. במסגרתו של תיקון מס' 4 לחוק הנ"ל נקבעה הוראת המעבר אשר קובעת כי לגבי אירועים שהתרחשו עובר לחקיקת התיקון, יש למנות את תקופת ההתיישנות המקוצרת שבסעיף 5א (שנתיים) מיום פרסום התיקון - קרי, מיום 1.8.02 וזו לשונה: "לענין תובענה שעילתה מעשה שאירע לפני תחילתו של תיקון מס' 4 וטרם התיישנה יימנו המועדים האמורים בפסקה זו מיום תחילתו של התיקון, ובלבד שבכל מקרה לא תעלה תקופת ההתיישנות על תקופת ההתיישנות שחלה לפי הדין ביום המעשה". דהיינו, רישא הוראת המעבר קובעת את נקודת סיום מרוץ ההתיישנות ביום 1.8.04 לגבי כל תביעה שאירעה עובר לחקיקת התיקון. סיפא הוראת המעבר מונעת מעין "שימוש לרעה" בהוראת המעבר לגבי תביעות שעילתן באירוע שהתרחש טרם פרסום תיקון מס' 4 ואשר עתידות להתיישן עובר ליום 1.8.04. בענייננו, ביום הגשת התביעה הראשונה - יום 5.11.02 - חלפה זה מכבר רוב תקופת ההתיישנות שלפי חוק ההתיישנות - 7 שנים פחות 31 יום, הם הם ימי השביתה אשר נקבע לדידם כי לא יבואו במניין מרוץ ההתיישנות. משכך, על עובדות התביעה שלפנינו יש להחיל את סיפא הוראת המעבר שכן 7 שנות ההתיישנות היו עתידות לחלוף טרם יום ה 1.8.04. 18. לאור האמור, סבורני כי תמצית המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת החלתם של סעיפים 15 ו - 16 לחוק ההתיישנות על האירוע נשוא התביעה, שכן כפי שציינתי לעיל, חלפו 7 שנים מיום הפיכת המנוח לבגיר, וזאת כבר לאחר מחיקת התביעה הראשונה מחוסר מעש וטרם הגשת הבקשה לביטול המחיקה הראשונה. 19. סוגיית תחולתן של הוראות שונות שבחוק ההתיישנות על תביעות הכפופות לחוק הנזיקין האזרחיים עלתה לא אחת בפני בתי המשפט השונים . אם נבקש לפשט את השאלה העומדת בפנינו, נאמר כי יש לשאול האם יש לראות בחוק הנ"ל הסדר ספציפי המגלם בתוכו את כל המנגנונים האפשריים להארכת תקופת ההתיישנות או שמא יש לראות בו הסדר חלקי בלבד אשר בהיעדר הוראה מפורשת בו, ניתן לשאוב לתוכו הוראות מחוק ההתיישנות המהווה הסדר כללי לשאלת התיישנותן של תביעות. בע"א 217/86 מרדכי שכטר נ' אבמץ בע"מ פ"ד מד(2) 846, 862 קובע בית המשפט העליון כי: "חוק ההתיישנות הוא חוק מסגרת, המחיל את ההתיישנות ומסדיר את תחולתה על "תביעה לקיום זכות". החוק אינו מבחין בין זכויות שונות, עליהן הוא אמור לפרוש את כנפיו, אף לא בין מקורות הדין השונים היוצרים אותן... אך דברים אלה אינם שוללים אפשרות, שחוק ספציפי, המקים זכות ועילה לתבוע קיומה, יבחר ויקבע, משיקולי מדיניות משלו, הסדר שונה מזה של חוק ההתיישנות בין בשאלת עצם תחולתה של ההתיישנות על הזכות שהוא מקים, בין בשאלת תקופתה של ההתיישנות, בין בשאלת העילות לעיכוב מניין התקופה - הארכתה והפסקתה. ...אין על כן מניעה לפרש חוק ספציפי, המבוסס על מדיניות משפטית שונה מזו של חוק ההתיישנות כקובע הסדר שונה או אף הסדר שלילי של ההתיישנות, גם כשהוא אינו עושה זאת במפורש...די בכך שההתיישנות אינה מתיישבת עם רוחו של אותו חוק ועם תפיסתו...די שניתן ללמוד על כך במשתמע." פסק הדין שצוטט שם ושניתן במסגרת ר"ע 166/83 אביבה בן הלל נ' קצין התגמולים, פ"ד לח(3) 13, 16 מיטיב להציב את הדילמה בדבר יחסי החלת חוק ההתיישנות על חוק הנזיקין האזרחיים, אם בכלל: "...יש ורשת הוראותיו של החוק הספציפי הולכת ומתרחבת, והיא כוללת בחובה מספר הסדרים בענייני התיישנות...האם יש להניח כי בשל הסדריו... נדחה תחולתו של חוק ההתיישנות מכול וכול? או שמא יש להניח כי ההסדר הספציפי חל במסגרת הוראותיו המפורשות ולצדו ומעליו ממשיכים לחול הסדריו הכלליים של חוק ההתיישנות עד כמה שלא נדחו במפורש... או שמא הפתרון הוא במצב ביניים... התשובה על שאלות אלה לא תמיד קלה היא. מתחייבות על פיה בחינת מהותו של ההסדר הספציפי ונקיטת עמדה בשאלה, מהו תחום ההתפרסות של הסדר זה ועד כמה יש ללמוד מהסדריו היווצרותו של תחום המוסדר על ידו...והדוחק את תחולתם של דיני ההתיישנות הכלליים. אך טבעי הוא שכל הסדר ובחינתו שלו, וזאת על רקע הוראותיו שלו כפי שהן מפורשות על רקע המטרה החקיקתית העומדת ביסודו." השאלה עלתה ובאה שוב בפני בתי המשפט המחוזיים שפסיקתם אמנם לא אחידה אבל ברובה מיישמת את הקביעה הנ"ל. בבר"ע (י-ם) 926/09 מדינת ישראל - משרד הביטחון נ' סאמר עיסאווי סוקר ביהמ"ש את סוגיית הארכת תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5א, ואלו דבריו: "ביחס להוראת ההתיישנות שבסעיף 5א(3) לחוק אחריות המדינה קיימת פסיקה של בתי משפט מחוזיים ושלום, לפיה אין להאריך את תקופת ההתיישנות בת השנתיים הקבועה בסעיף הנ"ל מכוח הוראות שונות שבחוק ההתיישנות...בתי המשפט תמכו מסקנה זו בשני אדנים מרכזיים: האחד - מטרתו של המחוקק בקובעו בחוק אחריות המדינה תקופת התיישנות קצרה. עיון בדברי ההסבר להצעת החוק מעלה, כי הסיבה לקביעתה של תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק נעוצה בקושי הראייתי המיוחד המאפיין את בירורן של תביעות מסוג התביעה דנן ופוגע ביכולתה של המדינה להתגונן מפניהן... קושי ההולך ומתעצם ככל שחולף זמן מן האירוע. ..השני - חוק אחריות המדינה קבע הסדרים חלופיים לאופן הוראות כלליות שבחוק ההתיישנות המאפשרות הארכה של תקופת ההתיישנות. זאת, בצירוף העובדה כי תיקון מס' 4 מאוחר לחוק ההתיישנות, תומכים במסקנה כי החוק "ביקש להחיל מערכת כוללת של דיני ההתיישנות"...". פסק דין נוסף הדן בסוגיה זו, ניתן בבית המשפט המחוזי בנצרת במסגרת בש"א 1575/05 (ת.א. 1247/04) (נצרת) אחמד מוחמד רשיד ואח' נ' מדינת ישראל, . בפסק דין זה מאזכר השופט בנימין ארבל את פסק הדין במסגרת ד"נ 36/84, רג'ין טייכנר נ' אייר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד מא(1), 589 בו קובע השופט ברק (כתוארו אז) בדעת מיעוט כי חוק ההתיישנות הוא מטריית התיישנות החלה על החוקים המיוחדים אלא אם קיים טעם לחוק המיוחד המבקש לשלול את ההסדרים בחוק הכללי . השופט ארבל מביא את דעת הרוב וקובע כי : "פסיקה זו (דעת השופט ברק - ר.ק.) לא התקבלה על דעת הרוב. על פי חוות דעתו של כב' השופט דב לוין...אין בקיומו של הסדר התיישנות ספציפי כדי לדחות לחלוטין, או חלקית, את רגלי הוראות החוק הכללי, אולם, בכל מקרה, על בית המשפט לבחון את מהותו של ההסדר הספציפי הקובע התיישנות ותחום התפרסותו של הסדר זה.....מניסוחו של הסעיף, ניתן להבין כי המחוקק ראה לנכון לקבוע הסדר ייחודי וקונקלוסיבי ביחס להארכת התקופה, ובכך לשלול את ההוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות". מסכם שם בית המשפט וקובע כי היות ותיקון מספר 4 חוקק מאוחר להוראות חוק ההתיישנות הרי שאין ספק כי המחוקק ידע היטב את הוראות האחרון ועל אף האמור בהם מצא לנכון להורות על מנגנון שונה בחוק אחריות המדינה וכמפרוט במסקנתו: "אין ספק, כי המחוקק היה ער להוראות חוק ההתיישנות, וחרף זאת מצא לנכון לקבוע הוראות ייחודיות גבי תביעות מן הסוג האמור.. בהוראת סעיף 5א הוקם מנגנון שונה, השם את נקודת הכובד על "האפשרות הסבירה" שהייתה לתובע להגיש את תביעתו". 20. ב"כ המשיבים העלה טענה חלופית על פיה אם אכן יש להחיל את הוראות הדין המקצר את תקופת ההתיישנות עפ"י חוק הנזיקין האזרחיים, הרי שבמקרה דנן יש להחיל את ההסדר המוסכם שהתקבל בבג"צ 11426/05 אדאלה נ. מ"י, . ביום 30.7.06 הוצא צו כללי בביהמ"ש העליון בתיק הנ"ל בהסכמת הצדדים, שזה לשונו: "לגבי אירועי נזק בעזה ובאיו"ש, שעד כה לא הוגשה תביעה בגינן לא תמנה במניין תקופת ההתיישנות הרלוונטית להגשת התביעות הללו כקבוע בחוקי התקופה שמיום 10.8.05 (מועד כניסת תיקון מס' 7 לתוקף) ועד למועד של 60 יום מיום מתן פס"ד בעתירות". לטענת ב"כ המשיבים, חישוב התקופה על פי צו זה ילמד כי התביעה דנן לא התיישנה, הואיל והוגשה בטרם מעבר התקופה של שנתיים עפ"י החוק בניכוי תקופת 60 הימים. ב"כ המבקשת בתשובתה מדגישה, כי ההחלטה בעניין עדאללה החריגה את המקרה דנן, הואיל והמנוח הגיש בזמנו תביעה עוד בשנת 02' ומחיקתה אינה משנה את הגדרתו על פי ההחלטה הנ"ל. סבורני, כי יש לדחות טענת ב"כ המשיבים בנסיבות כאן כשהתביעה הוגשה פעמיים טרם ההסכמות שהוסכמו במסגרת בג"ץ זה. 21. ב"כ המשיבים העלה בקשה לחלופי חילופין שבמסגרתה עתר למתן ארכה להגשת בקשה להארכת תקופת ההתיישנות מגובה בתצהיר. לבקשה זו מתנגדת ב"כ המשיבים הואיל והמועד לכך חלף ונראה כי המשיבים לא יוכלו להוכיח ,כי לא היה בידם יכולת להגיש את התביעה במהלך כל התקופה עד להתיישנות. ב"כ המשיבים מנה בתגובתו שיקולים נוספים שעל ביהמ"ש לשקול בבואו להכריע בבקשת המבקשת, כמו העדר נזק ראייתי שנגרם למבקשת, מה גם שלא הוכח, וזאת הואיל ואירוע הפגיעה אירע בשנת 89', שאז היתה בידי המבקשת השליטה הביטחונית והאזרחית המלאה בחבל עזה כולו. כמו כן ביקש להדגיש, כי המנוח היה בן 12 בעת אירוע הפגיעה, ולאחר שנפטר ללא פיצוי הותיר את תלוייו ועזבונו חסרי כל וכאמור התנהלו הליכים מתקדמים בתיק זה. אינני סבורה כי יש בנימוקים אלו כדי לשנות את המסקנה, כי עפ"י מניין מרוץ ההתיישנות התיישנה התביעה. יחד עם זאת, הואיל ויתכן שהמשיבים היו יכולים להיבנות מהסדר ספציפי להארכת התקופה הנקוב בחוק הנזיקין האזרחיים נוטה הכף לאור השיקולים דלעיל, למתן ארכה מוגבלת להגשת הבקשה להארכת המועד. מובהר כבר עתה, כי אין בהחלטה זו ליצור אצל המשיבים ציפיה למתן הארכת המועד, ובקשתם כפופה להפעלת שיקול דעתי בנימוקי הבקשה. 22. לאור האמור, אני קובעת כי המשיבים רשאים להגיש בקשה להארכת מועד בתוך 30 יום שאחרת תדחה תביעתם מחמת התיישנות. צבאצה"לנזיקיןהתיישנות