קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות יוצרים על צילומי ספורט / תביעה נגד בית"ר ירושלים בגין הפרת זכויות יוצרים: התובע, צלם עיתונות, בין היתר בתחום הספורט, הגיש תביעה על סך 150,000 ₪ נגד הנתבעות. הנתבעת 1 היא מועדון הכדורגל של בית"ר ירושלים. הנתבעת 2 היא חברה העוסקת בתחום ההוצאה לאור. בשנת 2007 יצא לאור הספר "אני אוהב אותך בית"ר - תולדות בית"ר ירושלים" (להלן: "הספר"). הספר נערך והודפס לרגל חגיגות ה- 70 לקיומה של בית"ר ירושלים והוא כולל את סיפור תולדותיה של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, תמונות הקבוצה והשחקנים, קטעי עיתונות העוסקים בקבוצה ועוד. נשוא התביעה היא תמונה המופיעה על שער הספר ובה מופיעים שחקני קבוצת בית"ר ירושלים כשהם מניפים גביע. (להלן: "התמונה"). התובע טוען, כי מדובר בתמונה אשר צולמה על ידו לפני למעלה מ- 10 שנים ופורסמה לראשונה בחודש נובמבר 1997 במגזין הספורט "שם המשחק", גיליון 16 בעמ' 32 במסגרת כתבה שכותרתה: "המבחן האמיתי באירופה". (צילום התמונה אשר הופיעה במגזין צורף נספח ב' לכתב התביעה ובשולי התמונה מופיע שמו של התובע). התובע טוען, כי הנתבעים הפרו את זכויותיו בתמונה ופרסמו את התמונה על גבי כריכת הספר, בשינויים קלים תוך הפרת זכות היוצרים שלו והזכות המוסרית שלו בתמונה. עילות התביעה אשר נתבעו בכתב התביעה הן: הפרת זכות יוצרים, פגיעה במוניטין בשל היעדר קרדיט , גניבת עין, עוולת הרשלנות ועשיית עושר ולא במשפט. במסגרת הסעדים שנדרשו, ביקש התובע בין היתר גם סעד של התנצלות, בקשה למתן חשבונות ופיצול סעדים. 5. תמצית טענות הנתבעת 1: א) הנתבעת 1 טענה, כי היצירה נשוא התביעה לא צולמה בידי התובע ומדובר באיור אשר צויר בידי גורם אשר הוזמן על ידי הנתבעת 2. ב) עוד נטען, כי ככל שהופרה זכות יוצרים במסגרת הפקת הספר, הרי שלא הנתבעת 1 אחראית לכך כיוון שהנתבעת 2 היא זו אשר הפיקה את הספר, היתה אחראית בין היתר לאיסוף התמונות, ודאגה להסדרת כל נושא זכויות היוצרים כולל הזכות המוסרית כמצוין בעמ' הקרדיטים בספר. ג) הנתבעת טענה, כי בהתאם לסעיף 58 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח 2007, גם אם הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, (טענה מוכחשת), היא לא ידעה ולא היה עליה לדעת במועד ההפרה כי קיימת זכות יוצרים ביצירה ועל כן אין לחייב אותה בפיצוי. ד) הנתבעת טענה, כי אין מדובר ביצירה הראויה להגנה על פי הדין הקיים. ה) באשר לזכות המוסרית: (1) נטען, כי על פי מידע שנמסר על ידי הנתבעת 2, לא נמסרה כל חותמת ו/או סימן כלשהו המעידים כי היצירה שייכת לתובע ו/או כי הוא בעל הזכויות ביצירה. (2) לנתבעת 1 עומדת טענת הגנה לפיה פעל בתום לב. (3) הנתבעת הכחישה את הסכום הנתבע וטענה, כי אין בידי התובע כל ראיה לנזק. (4) הנתבעת 1 ציינה, כי בשל שיקולים מסחריים הוחלפה בשלב מסוים הכריכה של הספר כך שבמקום התמונה נשוא התובענה מופיעה תמונה אחרת וכי הפקת הספר הופסקה בשל כשלון מסחרי. הנתבעת 1 שלחה הודעת צד ג' לנתבעת 2. 6. תמצית טענות הנתבעת 2: א) הנתבעת הכחישה את טענת התובע להיותו בעל זכות יוצרים באיור המופיע על גבי כריכת הספר וטענה, כי בשנת 1998 הפיקה הנתבעת 1 יומן נוער ובמסגרת אותה הפקה נמסרו לידיה של הגב' בניטה (מנציגות הנתבעת 1) כ- 100 תמונות שבהן תועדו שחקני בית"ר ירושלים ברגעי שמחה לאחר נצחונות. ב) נציגי הנתבעת 1 טענו בפני נציג הנתבעת 2, כי זכויות השימוש בתמונות שייכות למועדון הכדורגל בית"ר ירושלים וכי שילמו עליהן מבעוד מועד. על גבי רוב התמונות הוטבעה חותמת של הצלם אלכס קסי. תמונות בודדות שלגביהן לא הוטבעה חותמת, יוחסו לצלם שלומי כהן, והגב' בניטה הוציאה לאור את היומן בבית דפוס ירושלמי שבו עבד מר דורון עוז מנהלה הנוכחי של הנתבעת 2. ג) לאחר ההפקה, אוחסנו קבצי התמונות בבית הדפוס שבו עבד מר דורון עוז ולא נעשה בהם שימוש נוסף. במסגרת עבודות תחקיר המשותף שקדם להוצאת הספר, נאספו על ידי נציגי שתי הנתבעות למעלה מ- 1,500 תמונות ממקורות שונים. חלקן נרכשו ובחלקן נעשה שימוש תוך ידיעה ברורה, כי נרכשו בעבר לשימוש חוזר. חלק מתמונותיו של הצלם שלומי כהן שובצו באחד מ- 300 עמודי הספר כקולאז' ושמו צוין בעמ' הקרדיטים, ועל גבי כריכת הספר, בחר העורך שלא להציג תמונה אלא איור של אירוע שמעולם לא התרחש ולצורך זה פנה למעצב הגרפי, מר בועז קרספין על מנת שיאייר עבורו יצירה המשקפת רוח ניצחון וזו היצירה המופיעה על גבי כריכת הספר במהדורה הראשונה. הקרדיט לאיור ניתן למאייר, והקרדיט לקבוצת תמונות האווירה בתוך הספר ניתן למר שלומי כהן אשר זוהה על ידי הנתבעת כצלם. ד) הנתבעת הכחישה את הזכויות הנטענות של התובע, את עילות התביעה ואת סכום התביעה. 7. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. הנתבעת 1 הגישה תצהיר עדות ראשית מטעם מר מוריס פרנקו אשר הועסק בתקופה הרלוונטית לתביעה כמנהל המסחרי של הנתבעת 1. הנתבעת 2 הגישה תצהיר עדות ראשית של מר דורון עוז. 8. לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם, הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להתקבל בחלקה נגד הנתבעת 2 ודין התביעה נגד הנתבעת 1 להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) באשר לזכויות היוצרים: (1) זכות יוצרים היא זכות בלתי מוחשית, וביהמ"ש העליון קבע: "זכות היוצרים היא בעיקרה זכות למנוע מאדם אחר לקחת לעצמו את פרי עמלו של היוצר" (ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך פ"ד מ"ב (3) 749, 756). ביהמ"ש העליון בפס"ד שניתן בע"א 9248/05 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ ואח' ; הרחיב רבות בסקירה היסטורית של התפתחות דיני זכות היוצרים. ובסוף הסקירה; בסע' 18 לפסה"ד; מפנה כב' השופטת ברלינר, לדברי כב' הנשיא (כתוארו אז) שמגר בע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros S.A, פד"י מח (4) 133 שם נאמר: "זכויות יוצרים מתקדמות בהגנה על תהליך היצירה, ועל כן עניינם העיקרי במניעת העתקה כדרך ליצירת האיזון הראוי בין עידוד ביטויים חדשים לאי-הרתעת ביטויים פוטנציאליים. על-כן, מה שאסור הוא ההעתקה ולא עצם היצירה של מוצר זהה". (2) עפ"י סעיף 19 (1) לפקודת זכות יוצרים 1924, תיקון תשס"ג קיימת חזקה ולפיה, כאשר מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה - חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה. (3) סעיף 2 (1) בחוק זכות יוצרים (תיקון תשי"ג) 1911 קובע: "רואין זכות-יוצרים ביצירה כאילו הופרה ע"י אדם אם שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים הוא עושה מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות-היוצרים: בתנאי שהמעשים דלקמן לא יהא בהם משום הפרת זכות-יוצרים..". הסעיף מפרט, מה הם אותם מקרים. (4) בית המשפט העליון בע"א 3422/03 KRONE AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, , הרחיב בסעיף 7 לפסק דינו באשר למבחן לעניין הפרת זכויות יוצרים, וקבע: "הפרת זכות היוצרים עניינה - פרסום היצירה או כל חלק ניכר הימנה". הדיבור "חלק ניכר" פורש בע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פד"י נ"ד (1) 577,591, כך שאין מדובר בבחינה כמותית של הקטעים העומדים להשוואה אלא הבדיקה היא בדיקה איכותית ויש לבחון את הקטעים מתוך ראיה כוללת. והוסיף ביהמ"ש העליון, כי כדי לבסס תביעה על פגיעה בזכות יוצרים, על התובע להוכיח שהנתבע העתיק מיצירתו חלקים ממשיים ומהותיים "ובעניין זה לא הכמות קובעת אלא איכות החלקים שהועתקו". (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פד"י כ"ד (1) 825, 830). (5) סעיף 35 (1) לחוק זכות יוצרים 1911 מכליל "צילומים" בגדר "יצירה אמנותית" המוגנת על פי החוק ואף סעיף 1 לחוק זכויות יוצרים התשס"ח - 2007 (להלן: "החוק החדש") מכליל "יצירת צילום" כיצירה שיש לגביה זכויות יוצרים עפ"י החוק. (6) הניתוח העובדתי: (א) האם התמונה המופיעה על כריכת הספר (במהדורה הראשונה) היא בגדר צילום שקיימת לגביו זכות יוצרים? ראשית, יצוין, כי מכתב התביעה עולה מפורשות, כי התביעה הוגשה בגין צילום אשר התנוסס על שער הספר. (סעיפים 2, 9 לכתב התביעה). לפיכך, אתייחס רק לצילום אשר מופיע על כריכת הספר ולא לתמונה המופיעה בעמ' 166 לספר, לגביה לא נטען בכתב התביעה, כי מבוקש סעד כלשהו. (ב) אין חולק על העובדה הבסיסית ולפיה צילום נכלל בגדר "יצירה" אשר חל לגביה חוק זכות יוצרים 1911 (להלן: "החוק הישן") ובוודאי שגם עפ"י החוק החדש. ב"כ הנתבעים טענו, כי מדובר בתמונה סטנדרטית, ללא מקוריות או יצירתיות מיוחדת ולגביה ניתן לטעון כי מדובר בצילום דוקומנטרי, שבו הצלם הוא לא זה שעיצב את "הדמויות" ואין לצלם זכות על הדמות עצמה ולפיכך לא היתה בענייננו הפרה של זכות יוצרים וכן נטען, כי עסקינן בצילום בנלי ולא אומנותי שלא קיימת לגביו הפרת זכות יוצרים. ב"כ הצדדים היפנו לפסק דינו של כב' השופט שנלר בע"מ 3437/06 ויסהוף אליעזר נ' ויינברג אמיר (להלן: "פס"ד ויסהוף"). אינני מקבלת טיעון זה של ב"כ הנתבעים. פס"ד ויסהוף עסק בדמותו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל אשר הוטבעה על גבי מדליה, ובהימ"ש קבע, כי גם הצלמים הדוקומנטרים וצלמי העיתונות זכאים לזכויות יוצרים ביצירות צילום, אך יש לבחון את שאלת הפרת הזכויות תוך בחינת היצירתיות והמקוריות של היצירה עצמה, וכן הודגש כי "הצלם אינו בעל הזכויות בפוזיציה בה נלכדה הדמות, בתווי פניה, פרטי הלבוש וביוצא באלה מאפיינים של הדמות שאינם תוצר מקורי ויצירתי שלו, הגם שהם מבטאים מידה כזו או אחרת של השקעתו ומיומנותו בצילום" (מתוך סעיף 25 לפסה"ד). במקרה נשוא התביעה שבפני, אין חולק על כך שהתמונה היא חלק מתמונות רבות שהגיעו לידי הנתבעות במסגרת עבודות התחקיר להוצאת הספר. מר דורון עוז לא חלק על העובדה שצלמים אחרים קיבלו תשלום עבור זכויותיהם בתמונות שהופיעו בספר. (ראה סעיף 24 לתצהיר העדות הראשית) וכן אישר בחקירתו הנגדית, כי לו ידע שהתמונה היא של התובע, אזי הוא היה פונה אליו. (ראה עדותו בעמ' 10 שורות 24 - 245 לפרוטוקול). כלומר - הגם שעסקינן בתמונות ממשחק כדורגל אשר תועדו ע"י "צלמים דוקומנטריים", ידע מר דורון עוז, כי יש זכויות יוצרים לצלמים, והוא אף שילם בפועל כספים לאותם צלמים, ולו ידע כי התמונה הספציפית היא של התובע, אזי היה פונה אליו בטרם עשה שימוש בתמונה. כך שהטענה ולפיה אין זכויות יוצרים דוקא לתמונה דנן, היא טענה, אשר נטענת בדיעבד וגם העד מטעם הנתבעת 2 לא מאמין בנכונותה. (ג) התובע טוען, כי התמונה על כריכת הספר היא למעשה התמונה שהוא צילם בשנת 1997 או סמוך לאותו מועד, וזאת בשינויים מסוימים: הצבעים שונו, הגבולות טושטשו ונוספה לה יד המניפה גביע, אשר אינו מופיע על גבי התמונה המקורית. התמונה המקורית - ת/1 הוגשה כראיה על ידי התובע, והעורך הראשי של מגזין "שם המשחק" מר אורי צרסקי העיד כי הזכויות בתמונה אשר פורסמה בחודש נובמבר 97 במגזין "שם המשחק" שייכות לתובע. התובע עבד בתקופה הרלוונטית כשכיר בעיתון "שם המשחק" והוא זה אשר צילם את התמונה ועל פי המערכת ההסכמית שבין התובע ובין "שם המשחק" הזכויות באותה תמונה שייכות לתובע. (ד) מר דורון עוז, מנכ"ל הנתבעת 2 שהיא המוציאה לאור של הספר והיא זו אשר ביצעה למעשה את עבודת מיון התמונות והפקת הספר, ציין כי מדובר באיור של אירוע אשר מעולם לא התרחש ולא בתמונה כלשהי אשר מופיעה על כריכת הספר. לטענתו, הוא פנה למעצב הגרפי, מר בועז קריספין על מנת שיאייר עבורו יצירה המשקפת רוח ניצחון וזו היצירה המופיעה על גבי כריכת הספר במהדורה הראשונה. בחקירה הנגדית הסביר מר עוז, כי אותו איור הורכב משלושה רכיבים: תמונה המופיעה בעמ' 166 לספר. תמונה נוספת אשר מופיעה בעמ' 118 מצד ימין למעלה בספר ותמונת הרקע היא תמונת קהל אשר צילם צלם אחר והיא מופיעה בעמ' 261 לספר. כלומר - אין חולק על כך שאותו "איור" מורכב גם מהתמונה אשר צילם התובע, וכי עיון בתמונה המופיעה בעמ' 166 לספר ובתמונה המופיעה על גבי שער הספר חושף דמיון ממשי ומהותי ביניהן. (ה) אני סבורה, כי במקרה דנן, התובע הוכיח את זכות היוצרים שלו בתמונה - ת/1 באופן מספק בהתאם לדרוש במשפט אזרחי. כאשר פורסמה התמונה לראשונה בשנת 1997 ניתן לו קרדיט בצד התמונה כאשר היא פורסמה בעיתון "שם המשחק". הבעלים של העיתון אישר, כי הזכויות בתמונה שייכות לתובע ודי בכך על מנת להוכיח את זכויותיו בתמונה. 9. האם הופעת התמונה על כריכת הספר מהווה הפרת זכות יוצרים של התובע? התשובה לשאלה זו היא חיובית. מר דורון עוז אישר בחקירתו הנגדית, כי האיור (או כגרסת התובע - התמונה, אשר עברה שינויים), מבוסס גם על התמונה בעמ' 166 לספר. התמונה בעמ' 166 היא תמונה מוקטנת של ת/1. כאשר מעיינים בכריכת הספר ניתן לראות דימיון משמעותי ביותר בין התמונה לבין התוצאה הסופית אשר מופיעה על כריכת הספר. הבדיקה היא כאמור בדיקה כמותית ואין צורך על פי הפסיקה אשר פורטה לעיל להוכיח העתקה מלאה של היצירה, אלא בוחנים את איכות החלקים שהועתקו ולפיכך, ניתן לקבוע, כי מדובר בפועל במקרה שבו הופרה זכות היוצרים של התובע. במקרה דנן, חל חוק זכויות יוצרים 1911 - החוק הישן ולא החוק החדש אשר חל על אירועים שאירעו החל מיום 25/5/08. הספר במהדורתו הראשונה יצא לאור בשנת 2007 ורק התמונה אשר מופיעה על כריכת המהדורה הראשונה של הספר היא התמונה נשוא התביעה. בסיכומיו טען ב"כ התובע, כי במקרה דנן יש לפסוק פיצוי בגין שתי הפרות. הפרה אחת - בגין הוצאת המהדורה הראשונה של הספר שחל לגביה החוק הישן. הפרה שניה - בגין מכירת ספרים מהמהדורה הראשונה גם לאחר שיצאה המהדורה השניה וזאת בתקופה שכבר נכנס לתוקפו החוק החדש. אני סבורה, כי על התובענה דנן חל החוק הישן, אשר היה בתוקפו כאשר יצאה המהדורה הראשונה של הספר. אין חולק על כך, שבמהדורה השניה כבר לא מופיעה התמונה או האיור נשוא התביעה, ואם נמכרו מספר עותקים של הספר במהדורתו הראשונה גם לאחר שיצאה המהדורה השניה (כיוון שטכנית לא ניתן היה לאסוף אותם מהחנויות), אזי מכירת אותם עותקים שייכת לאותה הפרה המיוחסת להוצאת המהדורה הראשונה, אשר ארעה כאשר החוק הישן היה תקף. בנסיבות אלו, יש לבחון את הפרת זכות היוצרים וכן את הפרת הזכות המוסרית בהתאם לקריטריונים שנקבעו בחוק הישן. 10. האם יש לפטור את הנתבעות או מי מהן מתשלום לאור האמור בסעיף 8 לחוק הישן? א) סעיף 8 לחוק הישן קבע, כי אם הוגש משפט בגין הפרת זכות יוצרים ביצירה, והנתבע טען שלא ידע מדבר קיומה של זכות יוצרים ביצירה, יוכל התובע לקבל רק סעד של צו מניעה או צו איסור לגבי ההפרה "אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד" שקיימת זכות יוצרים ביצירה. בע"א (ת"א) 3130/05 רוטר ישעיהו נ' בוצוצו שלומי קבע בית המשפט המחוזי בסעיף 9 לפסק הדין כי: "העדר הידיעה אינו מקים למערער הגנה משימוש בצילום ללא הרשאה". באותו פסק דין נקבע, כי הנטל על הנתבע להוכיח, כי לא היה לו יסוד סביר לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה. במקרה דנן, הנתבעת 2, שהיא חברה בתחום ההוצאה לאור, ומר דורון עוז העיד עליה כי החברה והוא הם בעלי ניסיון רב בהוצאה לאור של ספרים בכלל, וספרי תיעוד ספורט - בפרט, היו מודעים וידעו כי קיימות זכויות בתמונות. מר עוז גם פירט את התשלומים ששילם לצלמים שזהותם היתה ידועה לו. מר דורון עוז הסביר כיצד קיבל את התמונות, כאשר תמונות בודדות מתוך התמונות שקיבל לא נשאו על גבן חותמת והן "יוחסו לצלם שלומי כהן". (סעיף 10 לתצהירו). כפי שציין מר עוז, במסגרת עבודות התחקיר שקדמו להוצאת הספר נאספו על ידי נציגי שתי הנתבעות למעלה מ- 1,500 תמונות ממקורות שונים, כך שלא היה צורך לעשות דווקא שימוש בכריכת הספר באחת מהתמונות הבודדות שלא ניתן היה לדעת על ידי מי צולמה. גם אם משום מה, ייחס מי שייחס, את אותה תמונה לצלם שלומי כהן. ג) במערכת ההסכמית שבין הנתבעת 1 לבין הנתבעת 2 סוכם, כי הנתבעת 2 תשפה את הנתבעת 1 בכל מקרה שבו ייקבע, כי הופרה זכות יוצרים של צד ג' במסגרת הפקת הספר, ולפיכך, גם שלחה הנתבעת 1 הודעת צד ג' לנתבעת 2. ד) לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בהסכם בין הנתבעות, שוכנעתי כי במערכת היחסים שבין הנתבעות, היתה צריכה הנתבעת 2 לבדוק ולחקור, למי שייכת זכות היוצרים בכל תמונה ותמונה (וכך גם עשתה בפועל לגבי רוב התמונות שקיבלה), ואחריות בעניין זה לא הוטלה כלל על הנתבעת 1. בנסיבות אלו, לא ניתן לחייב את הנתבעת 1 בתשלום פיצוי על הפרת זכות יוצרים של התובע. (ה) באשר לנתבעת 2: בנסיבות העניין, ומאחר שמדובר בנתבעת אשר עוסקת בהוצאה לאור של ספרים והיתה מודעת לנושא קיום זכויות יוצרים בתמונות, ברשותה היו מאות תמונות שניתן היה לכלול אותן בספר ובכריכתו, ומשום מה היא בחרה דווקא לעשות שימוש על גבי כריכת הספר באחת מהתמונות הבודדות, אשר לא היה ידוע, למי שייכת הזכויות באותה תמונה. בנסיבות העניין אין להחיל לגביה את סעיף 8 לחוק הישן, שכן לא ניתן לומר, שלא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה. יש לזכור, כי אין מדובר באחת ממאות התמונות אשר מופיעות בספר עצמו אלא עסקינן בתמונה שנעשה בה שימוש בולט ביותר על כריכת הספר. 11. באשר לזכות המוסרית: סעיף 4 א' לפקודת זכות יוצרים קובע את זכותו המוסרית של היוצר ביצירתו. על פי אותו סעיף נקבע: "(1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים. (2) מחבר זכאי שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום שהפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה". "הזכות המוסרית" מוגדרת בדרך כלל כביטוי לקשר הטבעי של היוצר ליצירתו. היבטיה העיקריים של הזכות הם: (1) "זכות ההורות" - היינו, זכותו של מחבר ששמו "ייקרא על יצירתו". בדרך כלל מתממשת זכות זו בציון שמו של המחבר על היצירה. (2) "הזכאות לשלמות" - שהיא זכותו של המחבר שלא יפגעו ביצירתו ולא ביצעו בה שינויים וסילופים. על פי הפסיקה - הפרת הזכות המוסרית תוכל לזכות בפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 3 א' לפקודת זכות יוצרים 1929. וראה לעניין זה: ע"א 2790/03 אייזנמן נ' קימרון פד"י נד (3) 817, שם נכתב ע"י כב' השופט יעקב טירקל: "פסיקת פיצויים בעבור נזקים ממוניים שנגרמו בשל הפרת זכות יוצרים לפי סעיף 3 א' לפקודה, אינה מונעת פסיקת פיצויים בעבור פגיעה בזכות המוסרית, ובלבד שלא יווצר מצב של כפל פיצוי בגין נזק זהה" (שם בעמ' 844 - 845). יפה לעניין זה גם פסה"ד בת"א (ירושלים) 6157/04 - דוד ("הכי טוב") דבש נ' אדלר חומסקי & ורשבסקי ואח' . בספרו "על זכויות יוצרים" - מציין המלומד טוני גרינמן, בהסתמך בין היתר על פסק הדין בעניין קימרון, "הפיצוי בגין פגיעה בזכות המוסרית, איננה זהה לפיצוי שנפסק, אם הוא נפסק בגין זכות היוצרים החומרית. על כן - במקרה שנפגעו - הן הזכויות החומריות והן הזכות המוסרית - אין מניעה שביהמ"ש יפסוק לתובע פיצויים נפרדים בגין כל אחת מהפגיעות" (שם 546). פגיעה בזכות לפי סעיף זה לא תהיה תלויה בזכותו החומרית באותה יצירה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה, הועברה לאחר. בתביעה לפי סעיף זה זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון, הוראה זו לא תגרע מסמכות אחרת של בית המשפט לפי פרק ה' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בת.א. (חיפה) 8118/05 גרוס אלי נ' שרש ערכות נוודים אינטרנשיונל 2000 בע"מ, , פסק דין מיום 3/12/07, שניתן ע"י כב' השופט לבנוני, נקבע, כי מכלול הנסיבות משליכות על אומדנו של הפיצוי. באותה תביעה מתוך סכום תביעה של 750,000 ₪ נפסק לתובע סכום של 13,000 ₪ בלבד. חוק זכות יוצרים תשס"ח - 2007; (שלא חל על התביעה דנן) מציין פרמטרים שביהמ"ש רשאי לשקול כאשר הוא פוסק פיצוי בגין הפרת זכות מוסרית. לפי סעיף 56(ב) לחוק החדש, בימ"ש רשאי לשקול את היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה, חומרת ההפרה, נזק ממשי שנגרם לתובע להערכת בימ"ש, הרווח שצמח לנתבע מההפרה, מאפייני פעילות הנתבע, טיב היחסים שבין הצדדים ותום ליבו של הנתבע. מובן שבימ"ש יכול להיעזר בשיקולים אלו גם לגבי הפרת זכות מוסרית שארעה כאשר היה בתוקף החוק הישן. במקרה דנן, משלא ניתן קרדיט לתובע בדף הקרדיטים בספר ו/או בכל מקום אחר בספר, ניתן לקבוע כי נפגעה הזכות המוסרית של התובע. 12. באשר לסוגיית הפיצוי: בהתאם לחוק הישן, יש לפסוק פיצוי בסכום שבין 10,000 ₪ ל- 20,000 על פי סעיף 3 א' לפקודת זכות יוצרים. כאשר בית המשפט שוקל את סכום הפיצוי, יש להתחשב גם בין היתר במשך הזמן שבו בוצעה ההפרה. (במקרה דנן, סמוך לאחר שהתקבלה התראה מעו"ד ו/או דרישת התובע התגלתה לנתבעות דרך כתבה באינטרנט, הם החליפו את תמונת הכריכה במהדורה החדשה של הספר לתמונה שאין לה כל קשר לתובע). אמנם, נציג הנתבעת 2 הבהיר, כי לא היתה אפשרות טכנית לאסוף את כל כרכי המהדורה הקודמת מהחנויות השונות, אך הנתבעות מבחינתן עשו ככל יכולתן על מנת לצמצם את הפגיעה בתובע. עוד יש לבדוק, אם נגרם נזק ממשי לתובע כתוצאה מההפרה. במקרה דנן, לא הוכח כי נגרם לתובע נזק ממשי כלשהו. העד מטעם הנתבעת 1 צירף דו"ח הכנסות והוצאות של הספר נכון ליום 26/12/09 (נספח ב' לתצהירו), ממנו ניתן לראות כי בסופו של דבר, לא היו רווחים של ממש, אם בכלל, לנתבעות כתוצאה מהספר. מעדותם של נציגי הנתבעות שוכנעתי , כי הן פעלו ככל יכולתן בתום לב, ולא היתה להם כוונה לפגוע בתובע. אמנם, לנתבעת 2 לא עומדת ההגנה בסעיף 8 לחוק הישן לאור האמור לעיל, אך אני מאמינה למר עוז, כי בפועל, בזמן אמת, הוא לא ידע שהתמונה שייכת לתובע וסבר משום מה, בטעות, כי התמונה צולמה על ידי מר שלומי כהן. על יסוד מכלול הנסיבות הללו, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה יש לפסוק פיצוי לתובע בסך 10,000 ₪ בגין פגיעה בזכות היוצרים ולפצותו בסך 10,000 ₪ בגין פגיעה בזכות המוסרית. 13. באשר לעוולות גניבת עין, רשלנות, ועשיית עושר ולא במשפט: א) על פי סעיף 1 (א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט - 1999: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".   ב) בפסק הדין בע"א 8981/04 אבי מלכה מסעדת אווזי זהב נ' אווזי שכונת התקווה 1997 ניהול מסעדות , חזר בית המשפט על היסודות הבסיסיים של העוולה כפי שנקבעו בשורה ארוכה של פסקי דין קודמים והם: (1) הוכחת מוניטין - על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו כשמדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את השם הזה לעסק שבבעלותו. (2) הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע.   ג) באשר למוניטין: ראה גם ע"א 307/87 מ. וייסברוד ובניו נ' ד.י.ג. ביח"ר למצרכי חשמל בע"מ, פ"ד מד (1) 629 שם נקבע, כי על העותר לסעד בעילת גניבת עין להוכיח, כי המוצר בגינו הוא עותר רכש לעצמו את ה"משמעות המשנית" המקשרת אותו עם המוצר עד כי ציבור הלקוחות מזהה את המוצר על פי חזותו עם תוצרתו שלו או שרכש המוצר את ה"אופי המבחין" אותו ומבדל אותו מיתר המוצרים הדומים בענף.   ד) ראה לעניין זה גם פסק דינה של כב' השופטת קרת - מאיר בביהמ"ש המחוזי בת"א, בת.א 2108/06 (פס"ד מיום 10/10/07) עוזגום בע"מ נ' טרפלקס פל-ים בע"מ וכן פסק דינה של כב' השופטת ציפורה ברון בבימ"ש מחוזי ת"א בת.א. 2318/03 , מיום 7/10/07 אהרון קצב נ' פסגות עד יבוא ושיווק בע"מ ואח' (אשר דחה התביעה בכל הנוגע לגניבת עין וקיבל התביעה רק בעוולה של עשיית עושר ולא במשפט). ה) במקרה דנן, אמנם שוכנעתי כי הזכות בתמונה שייכת לתובע אך לא הוכח מוניטין שיש לו באותה תמונה וכי הציבור משייך בינו ובין התמונה המסוימת הזו. מאותה סיבה, גם לא ייחסו תחקירני הנתבעת 2 ומנהלה את התמונה לתובע. על כן, לא מצאתי כי יש מקום לקבוע, כי הנתבעות עברו על הוראות חוק עוולות מסחריות תשנ"ט - 1999, ואין מקום לפסוק פיצוי נוסף בגין העוולות הנוספות שנטענו בכתב התביעה בשים לב לכך, שלא נגרם נזק של ממש לתובע כתוצאה ממעשה ו/או מחדלי הנתבעות והפיצוי אשר נפסק לו הוא פיצוי סטטוטורי אשר ניתן לפסוק אותו ללא הוכחת נזק. אין מקום ליתן סעדים נוספים מעבר לסעד הכספי, שכן לאור סעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984, אין סמכות עניינית לבימ"ש זה ליתן סעדים אלו. 14. לסיכום: א) התביעה נגד הנתבעת 1 - תדחה. ב) התביעה נגד הנתבעת 2 תתקבל באופן שבו הנתבעת 2 תשלם לתובע סך 20,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (4/9/08) ועד התשלום בפועל. ג) לאור דחיית התביעה נגד הנתבעת 1, יש לדחות גם את הודעת צד ג' שנשלחה לנתבעת 2 ע"י הנתבעת 1. ד) לאור הפער הגדול בין סכום התביעה לבין תוצאת פסק הדין ובשים לב לכך שהתביעה נגד הנתבעת 1 נדחתה, והודעת צד ג' ששלחה נדחתה כתוצאה מכך, לכאורה היה צריך לחייב את התובע בתשלום הוצאות לנתבעת 1, ומאידך - התביעה נגד הנתבעת 2 התקבלה כך שהיה צריך לכאורה לחייב את הנתבעת 2 בתשלום הוצאות לתובע, לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. דיני ספורטזכויות יוצרים (הפרת)