קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות יוצרים על שיר בהזמנה לחתונה: מבוא 1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 1,130,000 ₪ בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בשיר. 2. התובעת טוענת כי היא המחברת של שיר בחרוזים, שנכתב לרגל חתונתה של חברתה בקיץ 2003 ונמסר להדפסה בבית הדפוס השייך לנתבעים (להלן: "בית הדפוס"). לאחר מכן התברר לתובעת כי הנתבעים העתיקו את השיר לצורך הפקת הזמנות לחתונות אחרות לא פחות משתים עשרה פעמים, ובכך הפרו את זכות היוצרים שלה. פניותיה לנתבעים לשלם לה פיצויים בגין ההפרה לא נענו, ומכאן התביעה. 3. הנתבעים טענו להגנתם כי מדובר בתביעה חמדנית. לטענתם, התובעת כלל איננה הבעלים של היצירה, שכן שירים דומים הודפסו בבית הדפוס שלהם על גבי הזמנות חתונה שנערכו לפני שנת 2003. כמו כן, התביעה נגועה בשיהוי רב, שכן כבר בחודש אוגוסט 2003 ידעה התובעת על כך שהנתבעים מדפיסים את השיר על גבי הזמנות חתונה, אך התביעה הוגשה רק ארבע שנים מאוחר יותר, בגין פרסומים שנעשו לאחר שהתובעת כבר ידעה על ההפרה הנטענת. עוד טוענים הנתבעים כי הם אינם מפיקים רווח כלשהו מן הטקסט המופיע על גבי ההזמנות. כמו כן, הרווח שהם מפיקים מכל הזמנה הוא זעום ביותר, ובגין כל שתים עשרה ההזמנות המפירות הפיקו רווח כולל של לא יותר מ- 3,600 ₪. האם התובעת היא המחברת של היצירה? 4. השאלה הראשונה הטעונה הכרעה היא האם התובעת היא אכן המחברת של היצירה. 5. לטענתה של התובעת, שנתמכה בעדותה של חברתה, מעיין שומרון (להלן: "מעיין"), היא התבקשה על ידי מעיין לחבר עבורה נוסח מיוחד ומקורי של הזמנה לחתונתה, שעמדה להערך ביום 14.8.2003. מעיין סיפרה לתובעת כי ביקרה בבית הדפוס של הנתבעים ואף הראתה לה דוגמאות שונות של הזמנות לחתונה, אלא שהן לא מצאו חן בעיניה. התובעת נעתרה לבקשתה של מעיין וחיברה בתוך מספר דקות את הטקסט הבא, שהוא נשוא התביעה (להלן: "השיר"): "זה קורה אחד למליון, כשלפתע פוגשים את האדם הנכון. חלק אומרים שזה כתוב בגורל, וחלק אומרים שזה רק מזל. למזלנו הגורל הזה היה כתוב לשנינו, ואת ברית הנישואים אנו חולקים בינינו. ולכן כאן ביום של אושרינו, נשמח אם תהיו חלק ביום המיוחד של שנינו." 6. נוסח השיר מצא חן בעיני מעיין, והיא הזמינה מהנתבעים את הזמנות החתונה כשעל גביהן מודפס השיר. יצויין כי בסיכומיהם, ניסו הנתבעים לכפור בכך שההזמנות לחתונתה של מעיין הודפסו אצלם, אך נשתכחה מהם העובדה שבכתב ההגנה הם הודו בעובדה זו. 7. התובעת העידה כי חודש לאחר חתונתה של מעיין, נודע לה כי בחתונה נוספת נעשה שימוש בנוסח השיר. כשלוש שנים מאוחר יותר, בחודש פברואר 2006, היא שוב נתקלה בהזמנה לחתונה שעל גביה מודפס השיר. ברור שערכה העלה כי ההזמנה הודפסה בבית הדפוס. בשלב זה ניסתה התובעת לשוחח עם הנתבע 2, ומשהדבר לא עלה בידה, היא פנתה לעו"ד אשר שלח בשמה מכתב דרישה לנתבעים ביום 26.2.2006. ביום 2.2.2007 היא שלחה את חברתה, יעל ברנדוויין (להלן: "יעל") לבדוק בבית הדפוס האם זכויותיה עדיין מופרות. יעל גילתה בספר הדוגמאות של הנתבעים לא פחות משתים עשרה הזמנות שעל גביהן הודפס השיר, כאשר שלוש מהן הודפסו לאחר שהנתבעים קיבלו את מכתב ההתראה מאת עורך דינה של התובעת. 8. מטעם הנתבעים העיד הנתבע 2 לבדו (להלן: "הנתבע"). לדבריו, לא התובעת היא שחיברה את השיר, ולראייה, הוא צירף לתצהירו מספר הזמנות הנושאות את השיר, שהודפסו לטענתו לפני שנת 2003. מנגד, התובעת טענה כי מדובר בהזמנות "מפוברקות", קרי, הזמנות שהודפסו רק לאחרונה, במיוחד לצרכי המשפט, שהרי הנתבעים הם הבעלים של בית דפוס ומבחינה טכנית ביכולתם להדפיס בכל עת הזמנות הנושאות תאריך רטרואקטיבי. 9. בנסיבות אלה, ניתן היה לצפות כי הנתבעים יזמנו לעדות את אותם אנשים שהזמינו אצלם הזמנות חתונה עם השיר מלפני שנת 2003, שהרי עדות של אנשים אלה היתה אמורה להפריך לחלוטין את טענתה של התובעת כי היא מחברת השיר. דא עקא, באופן תמוה, הנתבעים לא עשו כן. לאחר שהענין נדון במהלך ישיבת ההוכחות, קיבלו על עצמם הנתבעים לנסות ולאתר את אותם מזמינים ששמותיהם מופיעים על גבי הזמנות החתונה. והנה, למרות שאיתרו אחת מאותם מזמינים, היא גב' איילת וורקו (להלן: "איילת"), החליטו הנתבעים שלא לזמנה לעדות בנימוק שהיא מסרבת לחתום על תצהיר ומבקשת שלא יטרידו אותה. בנסיבות אלה, הרימה התובעת את הכפפה והיא זו שזימנה לעדות את איילת. 10. עדותה של איילת שומטת את הבסיס מתחת לטענת ההגנה של הנתבעים לפיה השיר פורסם כבר בחודש נובמבר 2002, על גבי ההזמנה לחתונה שלה. הנתבע הציג בחקירתו את ההזמנה מוצג נ/1, הנחזית להיות הזמנה לחתונתה של איילת, ועל גביה מודפס השיר (בשינויים מסויימים). איילת נשאלה האם ההזמנה מוצג נ/1 היא אכן ההזמנה שנשלחה על ידה למוזמנים, ותשובתה היתה שלילית. לדבריה, זו אינה ההזמנה שלה (ע' 12 ו- 13 לפרוטוקול). איילת העידה כי בהזמנה לחתונתה הופיע קטע בשפה האמהרית, ולא הודפס עליה השיר שבמחלוקת. הנתבעים, המודעים היטב למשמעות המכריעה של עדות זו, ניסו לפתח תיזה חדשה ולפיה ההזמנה נ/1 הוצגה בשעתו לאיילת כדוגמא אחת מני מספר דוגמאות, ואיילת בחרה בסופו של דבר בדוגמא אחרת, אך מדובר בתירוץ מאולץ למדיי שאיננו סביר בעיני, מה גם שמדובר בגרסה כבושה, שהועלתה רק לאחר שהתברר לנתבעים כי ההזמנה מוצג נ/1 אינה ההזמנה שהוזמנה בפועל על ידי איילת. נזכיר בהקשר זה כי מי שנפגשה עם איילת לצורך הפקת ההזמנה לחתונה היתה בכלל הנתבעת 3, ולא הנתבע (ראה ע' 4 לפרוטוקול וכן ס' 3 לתצהירו של הנתבע מיום 6.1.2009), אלא שמשום מה הנתבעת 3 לא העידה במשפט, עובדה הפועלת אף היא לרעתם של הנתבעים. מכאן שלנתבע אין כל ידיעה משל עצמו בנוגע לשאלה האם השיר הוצג לאיילת כאופציה אפשרית עובר לביצוע ההזמנה על ידה, כפי שהנתבעים טוענים כיום בסיכומיהם תוך נסיון להתמודד עם עדותה המזיקה מבחינתם של איילת. הנתבעים בסיכומיהם ניסו להראות כי עדותה של איילת לא היתה כה נחרצת בענין ההזמנה, אלא שנסיון זה איננו משכנע, באשר עדותה של איילת בענין זה היתה מאוד ברורה וחד משמעית. 11. אינני מקבל את טענתם של הנתבעים כאילו הנטל היה מוטל דווקא על התובעת להוכיח שההזמנות שהציגו הנתבעים הן הזמנות מפוברקות. נהפוך הוא: הכלל הוא שכל בעל דין צריך להוכיח את טענותיו. ראה את שנפסק בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, תק-על 2006(4), 64 , 68 (2006): "השאלה על מי רובץ נטל השכנוע, נקבעת על-פי הדין המהותי. נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו - עליו הראיה" (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (שם, בעמ' 1512)." התובעת הביאה ראיות לכאורה לכך שהיא זו שחיברה את השיר. הנתבעים טענו להגנתם כי השיר חובר עוד קודם לכן. לפיכך, עליהם היה מוטל הנטל להוכיח טענה זו, והם כשלו בהרמתו של נטל זה. יתר על כן, משהוכח באופן ברור כי ההזמנה נ/1 אינה ההזמנה האמיתית של איילת, מתבקשת המסקנה המצערת לפיה מדובר בהזמנה שהוכנה במיוחד לצרכי המשפט, כפי שטענה התובעת מלכתחילה. אפילו הנתבע עצמו אישר בעדותו כי מבחינה טכנית אין כל מניעה להדפיס אצלו בבית הדפוס הזמנות הנושאות תאריך רטרואקטיבי (ע' 58 לפרוטוקול). מטעם זה אינני מקבל גם את טענתם של הנתבעים לפיה התובעת היתה צריכה להוכיח, באמצעות בדיקות מעבדה, שההזמנות המוקדמות הן מפוברקות. הנתבעים טוענים בהקשר זה בסיכומיהם כי בדיקות כאלה אכן אפשריות. אם אכן בדיקות מעבדה הן אפשריות, כפי שטענו הנתבעים, הרי שהם היו אלה שהיו צריכים להוכיח באמצעותן, כי ההזמנות הן אותנטיות ונערכו בתאריך הנקוב על גבן. אכן, הנתבעים הציגו שלוש הזמנות חתונה נוספות עליהן נכתב השיר, אשר נושאות תאריכים הקודמים לשנת 2003, אלא שמזמיני ההזמנות לא הובאו להעיד כדי להוכיח שמדובר בהזמנות אותנטיות. אני סבור כי הנטל הראייתי להזמין לעדות את אותם מזמינים היה מוטל על הנתבעים ולא על התובעת, מה גם שלנתבעים קל יותר להתחקות אחר פרטי אותם מזמינים, שכן הם קיבלו מהם הזמנה ואף גבו מהם תשלום, כך שפרטי המזמינים אמורים להיות בחזקתם, בפועל או בכח. נטל זה הוגבר מאוד לאחר שהופרכה האותנטיות של ההזמנה נ/1, ולא הורם על ידי הנתבעים. 12. הנתבעים מקשים כיצד זה יתכן שאין בידי התובעת טיוטות או העתקים של השיר, ומכאן הם מבקשים ללמוד כי התובעת אינה המחברת של השיר. אינני מקבל טענה זו. התובעת העידה כי השיר נכתב כלאחר יד, תוך מספר דקות, ונמסר למעיין כדי שתדפיס אותו על גבי ההזמנות. בנסיבות אלה אין לתמוה על כך שלא נותרו בידיה טיוטות או העתקים של השיר. יצויין עם זאת כי העובדה שהושקע זמן קצר ביותר בחיבור השיר, היא כשלעצמה אינה שוללת את זכותה של התובעת להגנת זכות יוצרים. הכלל הוא שדי במידה מינימלית של השקעה ויצירתיות על מנת שיצירה תזכה להגנה בתור יצירה ספרותית: "אשר למידה הנדרשת של השקעה ושל יצירתיות נאמר: '...ראוי לציין שלפי כל הגישות אין מדובר אלא במבחנים מינימאליים, הן לעניין ההשקעה והן לעניין היצירתיות הנדרשת... השקעה מתבטאת בהשקעת משאב אנושי כלשהו: זמן, מאמץ, כישרון, כסף, ידע, שיפוט, פיתוח, כאב או טעם אישי... נדרש שהשקעת היוצר תעבור מינימום מסוים, אם כי מינימום זה נמוך מאוד. נדרש 'שניתן יהיה להבחין בתרומתו העצמאית של היוצר', או ש'המוצר ניתן להבחנה מאבני הבניין שלו'" ע"א 2790/93 Robert E. Eisenman נ' אלישע קימרון (2000) - . מאותם טעמים, גם העובדה שהשיר שבמחלוקת איננו יצירת מופת ספרותית, לשון המעטה, אינה שוללת את זכותה של התובעת ליהנות מזכות היוצרים בו. אכן, אלמלא התברר כי ההזמנה נ/1 כלל איננה ההזמנה האמיתית של איילת, לא היה עולה בידי התובעת להוכיח כי היא זו שחיברה את השיר, שכן חברתה מעיין אינה יכולה לדעת באמת ובתמים האם התובעת הגתה את השיר בו במקום, או רק שיחזרה מזכרונה שיר שראתה בעבר במקום אחר. במקרה כזה, היה מדובר בגרסה מול גרסה וכפות המאזניים הראייתיות היו נותרות מעויינות, אלא שהפרכת מקוריותה של ההזמנה נ/1 מטה את הכף לחובתם של הנתבעים. 13. גם העובדה שלתובעת היתה נגישות להזמנות קודמות של בית הדפוס, אינה מטה את הכף לזכות הנתבעים. אכן, מעיין העידה שהביאה מספר דוגמאות לעיונה של התובעת, קודם שזו חיברה את השיר, אך בשום אופן לא היה מדובר בדוגמאות שעליהן הודפס השיר, אלא בדוגמאות אחרות, שלא מצאו חן בעיניה. הטענה הנוספת של הנתבעים, לפיה התובעת אולי אינה זוכרת כי ראתה את השיר בעבר ואולי בתום לב היא מניחה שהיא היתה זו שחיברה אותו, אינה אלא השערה, שאין לה תימוכין של ממש בחומר הראיות מרגע שלא הוכחה האותנטיות של ההזמנות המוקדמות עליהן הסתמכו הנתבעים. 14. יצויין כי במכתב התראה ששלח ב"כ הנתבעים ביום 25.4.2007 למעיין ולבן זוגה (נספח י' לתצהיר התובעת), נכתב כי השניים לא טרחו לספר לנתבעים שהשיר מהווה יצירה ספרותית של התובעת ולכן הם הגורם הישיר לנזק הנטען של התובעת. מכתב זה, שנשלח לאחר הגשת התביעה, מהווה למעשה הודאת בעל דין מצד הנתבעים בכך שהתובעת היא בעלת זכות היוצרים בשיר, שאם לא כן, לא היה מקום לשלוח אותו, שהרי אם התובעת אינה בעלת זכות היוצרים בשיר, ממילא אין מקום לבוא בטענות למעיין ולבן זוגה על שלא גילו זאת לנתבעים. 15. לפיכך, אני קובע כי לא נסתרה טענתה של התובעת לפיה היא זו שחיברה את השיר וממילא מתבקשת המסקנה כי הנתבעים הפרו את זכות היוצרים שלה בשיר. מהו סכום הפיצויים המגיע לתובעת? 16. השאלה הבאה המצריכה הכרעה היא מהו שיעור הפיצויים שיש לפסוק לתובעת בנסיבות הענין, והאם יש לפסוק לה פיצוי נפרד בגין כל הזמנה מפירה, כטענתה, או רק פיצוי בגין הפרה אחת, כטענת הנתבעים. הנתבעים מפנים בסיכומיהם לרע"א 4148/09 אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בע"מ נ' יום טוב (טוביה) חדד , בעמ' 4 - שם נפסק כי חרף העובדה שבוצעו שלוש עשרה הפרות של השמעת יצירות מוגנות במהלך ערב אחד, הרי שלענין הפיצוי הסטטוטורי לפי ס' 3א' לפקודת זכות יוצרים יש לראות בכך משום הפרה אחת: "משכך הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי במקרה דנן מדובר ב-13 יצירות שהושמעו ברצף במסגרת אירוע אחד ולכן מדובר במסכת אחת ולא ב-13 הפרות שונות. ... בית משפט זה פסק בצורה מפורשת במסגרת פסקי הדין הנזכרים לעיל עליהם הסתמכו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, כי המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה ... לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי עת נקט במבחן זה. " אין הנדון דומה לראייה. בעניננו, לא מדובר באקט אחד של שתים עשרה הפרות שבוצעו בזו אחר זו בערב אחד, כמו בפרשת רע"א 4148/09 הנ"ל, אלא בשתים עשרה הפרות נפרדות שבוצעו במועדים שונים מזו מזו, עבור מזמינים שונים, ולכן לא ניתן לראות בכך אקט מפר אחד. 17. סוגיית הפיצוי הסטטוטורי מוסדרת בעניננו על ידי ס' 3א' לפקודת זכות יוצרים (להלן: "הפקודה"), למרות שסעיף זה בוטל עם חקיקתו של חוק זכות יוצרים, התשס"ז- 2007 (להלן: "חוק זכות יוצרים"), שכן ההפרות בוצעו לפני התיקון, ולכן חל עליהן הדין הקודם. סעיף 3א' לפקודה קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לזכות התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל הפרה בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪. 18. הנתבעים טוענים כי לבית המשפט נתון שיקול דעת להפחית מן הפיצוי הסטטוטורי ואף לבטלו כליל מקום שהתובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו, כמו במקרה דנן, כאשר ברור שאיש לא היה קונה מהתובעת את הזכויות בשיר, לו הועמדו למכירה, ולמעשה, התובעת מעולם לא פרסמה יצירה כלשהי. טענה זו מקובלת עליי. אני סבור כי לבית המשפט נתון שיקול הדעת לפסוק סכום הנמוך מן הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בס' 3א' לפקודה, כפי שגם עולה מתוך לשונו של הסעיף, לפיה בית המשפט "רשאי" לפסוק את המינימום, משמע, עסקינן בשיקול דעת, להבדיל מחובה. ראה גם את עמדתו של המלומד טוני גרינמן, בספרו זכויות יוצרים (2003),הסבור כי "פסיקת הפיצוי נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, הרשאי לפסוק כל סכום בתחום הסכומים הקבועים בחוק, והוא רשאי גם להימנע מפסיקת פיצוי כלשהו." (ע' 484). קל וחומר שאם בית המשפט רשאי שלא לפסוק פיצוי כלשהו, הוא רשאי גם לפסוק פיצוי הנמוך מן הפיצוי הסטטוטורי. 19. לענין גובה הפיצוי הראוי בנסיבות הענין, יש מקום להבחין בין ההפרות שבוצעו שעה שהנתבעים לא ידעו כי התובעת היא בעלת זכות היוצרים בשיר, לבין ההפרות שבוצעו לאחר שכבר נשלח לנתבעים מכתב התראה מטעמה. תשע מבין ההפרות בוצעו לפני משלוח מכתב ההתראה ביום 26.2.2006, ורק שלוש הפרות בוצעו לאחר מכן (ראה הזמנות חתונה מיום 21.5.2006, 30.8.2006 ו- 20.11.2006). בגין שלוש ההפרות האחרונות יש הצדקה לפסוק את מלוא הפיצוי הסטטוטורי בסך של 20,000 ₪ לכל הפרה, שכן הנתבעים הפרו את זכות היוצרים של התובעת ביודעין, למרות שכבר הוזהרו קודם לכן על ידי בא כוחה של התובעת כי מדובר בהפרה של זכות יוצרים. 20. באשר לתשע ההפרות שקדמו למכתב ההתראה, סבורני כי יש להעמיד את הפיצוי על סכום נמוך הרבה יותר, מחמת משקלם המצטבר של מספר טעמים. הטעם הראשון הוא שבאותה עת הנתבעים לא ידעו שהתובעת היא בעלת זכות היוצרים בשיר; הטעם השני הוא שמדובר בשיר שחובר כלאחר יד במשך דקות ספורות בלא שהושקע בכתיבתו מאמץ של ממש; הטעם השלישי הוא שאין ליצירה ערך כלכלי כלשהו, שהרי כפי שצויין קודם, לא מדובר ביצירת מופת, לשון המעטה, ולכן סביר מאוד להניח כי לא היה עולה בידי התובעת למכור את הזכויות בשיר, לו ביקשה לעשות כן. התובעת הודתה כי מעולם לא מכרה איזה מיצירותיה וכי אף הוצאה לאור לא הסכימה עד היום לפרסם דבר מה שחיברה (ע' 8 ו- 9 לפרוטוקול). ממילא ברור כי לא נגרם לה כל נזק כלכלי, והתכלית היחידה שהפיצוי משרת היא למעשה תכלית עונשית וחינוכית; הטעם הרביעי הוא שהתובעת ידעה על ההפרה עוד בשנת 2003, עת נתקלה לראשונה בהזמנה נוספת עליה הודפס השיר, אך לא מצאה לנכון להזהיר את הנתבעים ולהעמידם על העובדה שהיא בעלת זכות היוצרים בשיר; טעם נוסף להפחתת הפיצוי הוא שהנתבעים אינם מפיקים רווח כלשהו ממכירת התוכן של השיר, שכן עסקינן בבית דפוס המפיק הזמנות לחתונות. הכנסתם של הנתבעים היא בגין עבודת ההדפסה, יהא תוכנו של הטקסט כאשר יהא. בנסיבות אלה, יש להעמיד את הפיצוי בגין תשע ההפרות הראשונות על סכום של 3,000 ₪ לכל הפרה. הפיצוי הכולל לו זכאית התובעת בגין הפגיעה בזכות היוצרים החומרית מסתכם איפוא בסכום של 87,000 ₪. 21. התובעת עותרת לפיצוי בגין הפגיעה בזכותה המוסרית בשיר. הפרה זו באה לביטוי הן בכך שהשיר עבר שינויים בחלק מן ההזמנות המפירות, והן בכך ששמה של התובעת לא נזכר בתור מחברת השיר. כידוע, לצד זכות היוצרים החומרית ביצירה, קיימת גם זכותו המוסרית של המחבר. מונח זה נועד להבדיל זכות זו מהזכות הכלכלית, היא זכות היוצרים החומרית ביצירה (ת"א (י-ם) 2366/00 בן דב נ' מזר ). הזכות המוסרית ביצירה נשמרת למחבר גם באותם מקרים בהם זכות היוצרים החומרית (היא זכות היוצרים הכלכלית) שייכת לאדם אחר, כגון, במקרה של העברתה. ס' 4א' לפקודה (שבוטל בינתיים עם חקיקתו של חוק זכות יוצרים), דן בזכות המוסרית של מחבר היצירה וקובע: "(1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים. (2) מחבר זכאי שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה. (3) פגיעה בזכות לפי סעיף זה היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] יחולו עליה. (4) זכותו של מחבר לפי סעיף זה לא תהיה תלויה בזכותו החומרית באותה יצירה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה, הועברה לאחר. (5) בתביעה לפי סעיף זה זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון; הוראה זו לא תגרע מסמכות אחרת של בית המשפט לפי פרק ה' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]." מכאן שהמחבר שזכותו המוסרית נפגעה, זכאי לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה אף אם לא הוכח נזק ממון. בעניננו, התובעת עותרת לפיצוי בסך 30,000 ₪ בגין כל הפרה של זכותה המוסרית. 22. אין ספק שתחשיב הנזק של התובעת שגוי, שכן היא מבקשת פיצוי בגין סילוף היצירה למרות שבשבע תוך שנים עשר מקרי ההפרה, כלל לא שונו מילות השיר (ראה פירוט בס' 57 לסיכומי התובעת עצמה). 23. התובעת טוענת כי הופרה זכותה המוסרית בכך ששמה לא נכתב לצד השיר בכל אותן הזמנות מפירות. אינני מקבל טענה זו. סבורני כי "זכות ההורות" (הזכות של המחבר כי היצירה תיקרא על שמו), אינה זכות מוחלטת, אלא היא מותנית בנסיבות הענין ובענף הספציפי שבגדרו פורסמה היצירה. זו גם הסיבה שלפי ס' 4א(1) לפקודה, נקבע כי "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים". אכן, ברוב המכריע של המקרים, מוטלת על המפרסם החובה לציין את שמו של המחבר, אך המקרה שבפנינו נמנה על אותם חריגים, בהם אין לדרוש מן המפרסם לציין את שמו של המחבר, שכן פרסום שמו של המחבר יהיה מעשה תמוה. מדובר בהזמנת חתונה, שהדגש בה מוסב על החתן והכלה ולא על מחבר אלמוני של חמשיר פשטני. איש אינו מצפה באמת ובתמים כי יצירה מעין זו תישא את שמו של מחברה (ראה גם ת.א. (ת"א) 59647/06 ד"ר פרי ארנון נ' ל.ה.ב. (1992) לימודי הכשרה בניהול בע"מ , בעמ' 13 - ). בנוסף, הואיל וזכותו של המחבר היא ששמו ייקרא על יצירתו "בהיקף ובמידה המקובלים", עליו נטל הראיה להוכיח באיזה היקף ומידה, אם בכלל, נהוג לציין את שמו של המחבר בפרסומים מסוג זה. התובעת לא הרימה נטל זה ולא הוכיחה כי מקובל לציין את שמו של מי שחיבר חמשיר המתנוסס על גבי הזמנת חתונה. ראה גם ת.א. (ת"א) 1299/04 שוקי קוק נ' סיון אין האוס בע"מ, בעמ' 5 - : "בספרות המשפטית - המתבססת על מעט הפסיקה בשאלה זו - נקבע כי: 'הזכות שיצירה תיוחס ליוצרה אינה אבסולוטית. לא כל שימוש ביצירה מחייב ציון שם היוצר' (יהושע ויסמן, "הזכות האישית (moral droit) בדיני זכות יוצרים", תשמ"ט, מחקרי משפט ז' עמוד 51, פסקה 11. ...) 'יש לציין את שמו של היוצר על יצירתו כאשר הדבר אפשרי בצורה המקובלת. ... בצורה ובסדר שמקובלים בענף זה. ... הצדדים חייבים להביא בפני בית המשפט ראיות על הדרך שנהוגה בכל ענף וענף ולגבי כל סוג של יצירה' (שרה פרזנטי, "דיני זכויות יוצרים", מהדורה שניה, 2000, חלק שני, עמודים 855-854. ...) 'יש לקבוע בכל מקרה על פי ראיות, מהם המידה וההיקף הנהוגים בקשר ליצירות מהסוג הנדון בתביעה. ... ביצירות מסוימות, ייתכן, כי על פי הנוהג המקובל אין מציינים כלל את שם המחבר' (טוני גרינמן, "זכויות יוצרים", 2003, עמודים 531 ו-533. ...)" 24. התובעת טוענת כי השינויים שבוצעו ביצירה מהווים פגיעה בזכותה המוסרית. עיינתי בשינויים שבוצעו בשיר במסגרת חמש הזמנות, ולא שוכנעתי כי שינויים אלה מפחיתים את ערכו של השיר או פוגעים בכבודה ובשמה של התובעת (למעשה, בצדק טוענים הנתבעים כי העובדה ששמה של התובעת אינו ידוע למקבלי ההזמנות, מונעת ממילא את האפשרות שהשינויים יפגעו בשמה הטוב). כך למשל, כאשר במקום המשפט "נשמח אם תהיו חלק ביום המיוחד של שנינו" שמופיע בשיר המקורי, נכתב "נשמח אם תקחו חלק ביום המיוחד של שנינו". לא רק שלא מדובר בסילוף, אלא שאף מדובר בהשבחה מסויימת של המשפט המקורי, תוך שימוש במטבע לשון נכון יותר מזה בו השתמשה התובעת. בהזמנה אחרת, הוחלפה השורה האחרונה בשורה הבאה: "נשמח אם תשתתפו בשמחתנו". גם כאן לא ניתן לקבוע כי השינוי פוגע בערכו של השיר. המבחן לענין זה הוא מבחן אובייקטיבי, ולא תחושתו הסובייקטיבית של המחבר היא שקובעת. בצדק טוענים הנתבעים בסיכומיהם כי מי שטוען לפגיעה ביצירה צריך להוכיח כי השינוי שנעשה פגע במאפייניה היצירתיים, מה שלא ארע כאן. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בת.א. (חי') 977/86 פרופ' אבשלום טאו נ' הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל בע"מ (1992) - : "נראה לי, כי יש לפרש את הסעיף כך, שהסיפא המתייחסת לפגיעה בשמו או בכבודו של המחבר, תפורש כמתייחסת גם לרישא של הסעיף, ובאופן כזה כל השינויים למיניהם, המוזכרים בסעיף, יהוו פגיעה בזכות היוצרים אם גרמו לפגיעה בשמו או בכבודו של המחבר. את הביטוי "פגיעה בשמו או בכבודו..." יש לפרש פירוש מרחיב, הכולל גם פגיעה ביצירה עצמה על ידי שינוי משמעותי הפוגע במאפייניה היצירתיים, או שוללם, שכן, שינוי כזה יש בו משום פגיעה בכבודו של היוצר כאמן ... נראה לי, שאין להציב - לעניין פגיעה בכבודו של אדם - רק מבחן סובייקטיבי, אלא יש להעמיד את ההיפגעות הסובייקטיבית במבחן אובייקטיבי של סבירות." זאת ועוד, אף אם הייתי מגיע למסקנה שהשינויים שבוצעו ביצירה מהווים סילוף או פגימה כלשהי בה, הרי שבשים לב לטיבו ואיכותו של השיר, מדובר בפגיעה של מה בכך, שלפי ס' 4 לפקודת הנזיקין, אינה מצמיחה עילת תביעה. 25. התובעת עותרת לפיצויים בגין עילות נוספות, והן רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, הטעיית הצרכן והפרת חובה חקוקה. בגין כל עילה נתבעים פיצויים באופן מצטבר, כך שהפיצוי הכולל הנדרש תפח שלא כדרך הטבע כדי סכום עתק של 1,130,000 ש"ח. לטעמי, יש טעם רב לפגם בריבוי ראשי הנזק שנתבעים כולם בגין אותו מעשה עוולתי ממש. הגם שמעשה אחד יכול להצמיח מספר עילות תביעה, ברור שאין מקום לפסוק פיצויים באופן מצטבר בגין כל עילה ועילה, מעל ומעבר לנזק המוכח בפועל. במקרה דנן הפיצוי הכולל שנפסק לפי הפקודה, בלא צורך בהוכחת נזק, מהווה פיצוי הולם בהחלט בגין מעשיהם של הנתבעים, במיוחד כאשר התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כלשהו בעין. לפיכך, אין כלל צורך לדון בשאלה האם עומדות לתובעת עילות התביעה הנוספות שפורטו לעיל, שכן גם אם התשובה לכך היתה חיובית, לא היה מקום להכפיל, לשלש ולרבע את סכום הפיצויים מעבר למה שנפסק בגין העילה של פגיעה בזכות היוצרים. 26. סוף דבר, הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת סך של 87,000 ₪. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות משפט בסך 4,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. נישואין / חתונהזכויות יוצרים (הפרת)