קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת הקטנת הנזק של לקוח בנק: הקדמה עניינה של תביעה זו היא יחסי בנק - לקוח, והשאלה בה יש להכריע היא, האם במסגרת יחסים אלו, לא מילא הבנק הנתבע, אחר הוראות הלקוח - התובע לעניין השקעת כספיו, והאם בכך הפר את חובת הנאמנות כלפיו וגרם לו לנזקים כספיים כטענת התובע. רקע עובדתי העובדות כפי שהתבררו מן המסמכים ועליהן אין מחלוקת הן כדלקמן : התובע, מר יוסף שוורץ (להלן: "התובע"), השקיע 400,000 ש"ח בתוכנית חיסכון אצל הנתבע, בנק לאומי לישראל - סניף השופטים (להלן: "הנתבע"), במסגרת חשבון שמספרו 81455/86 לתקופה של שנתיים ימים (להלן: "החשבון"). החשבון נפתח ב- 14/9/2000 והתוכנית הייתה אמורה להיפדות ב- 18/9/2002. (להלן: "תוכנית בנק לאומי") בתאריך 18/9/2002 אכן נפדתה התוכנית והחשבון זוכה ב- 513,248.70 ₪. באותו יום, דהיינו 18/9/2002 חחם התובע על מסמך לפיו הבנק-הנתבע התבקש לרכוש פיקדון דולרי לשלושה חודשים על סך 107,983.10$. (514,500 ₪). במסמך זה כתוב, כי זמן הפירעון הוא 18/12/2002 והעמלה היא בשיעור 449.82 ₪. (" פיקדון בנק לאומי") הבנק אכן פעל על פי הוראה זו. טענת התובע היא, כי בפעולתו זו גרם לו הבנק הפסד של 2% מהקרן בגין הפרשי שער (קנייה ומכירה) לרבות חיובו בעמלת ביצוע. יתר על כן, הבנק פעל בניגוד לבקשתו וכוונתו, שכן קודם למועד הפדיון הודיע לבנק שהוא מבקש לנתב את הכספים שישתחררו לתוכנית חיסכון המשך צמודת מדד ו/או מדד / דולר לתקופה של שנתיים או חמש שנים. בין התובע לבנק התנהלו מגעים בכתב ובעל פה, לנוכח טענותיו כי הבנק ליתר דיוק מר קלמן פעל בניגוד לבקשתו, לא הסדיר זאת למרות הבטחתו, כמו גם גורמים אחרים בבנק. כתוצאה ממגעים אלו, הגיעו הבנק והתובע להסכם לפיו יזוכה חשבונו בסכומים שונים. התביעה כאן הוגשה ב- 8/11/2006. על-פי גרסת הבנק, משהוברר לתובע בבואו לפדות את הפיקדון, כי עליו לשלם מס הכנסה בשיעור של 1,329 ₪ , סירב ועזב את הבנק. על מה ולמה הוגשה התביעה ? באותה תקופה בה פתח התובע את התוכנית, השקיע 400,200 ₪ בתוכנית חיסכון בבנק דיסקונט. באותה תקופה ממש, ב- 29/9/2002 נפדתה התוכנית בבנק דיסקונט וסכום הפידיון היה 528,809.50 ₪. (להלן : "תוכנית בנק דיסקונט") התובע סיפר בעת עדותו, כי מאז ומתמיד נהג לכלכל את ענייניו הכספיים במתינות ובסולידיות וכל מבוקשו היה להמשיך כך; תוכניות חיסכון שיבטיחו לו את הערך הכספי בין על ידי הצמדה למדד ובין על ידי הצמדה לדולר. שלא בטובתו ובניגוד לרצונו, נקלע למצב לחץ, בו האיץ בו מר קלמן, לתת את ההוראות באותו יום, דהיינו 18/9/2002, שלח אותן בפקס, הורה לו לחתום מיד, כי הבנק נסגר, הבטיח לו כי זה האפיק הטוב ביותר בשבילו, בשעה שלא היה זה נכון כלל ועיקר. בדיעבד התובע חיפש ומצא, כי באותה תקופה ממש הייתה לבנק לאומי בדיוק תוכנית אותה חיפש, תוכנית חיסכון צמודת מדד בריבית 6.5 שנתית לשנתיים ואף למעלה מכך. על כן, מר קלמן למעשה הונה אותו. גם פקידים אחרים בבנק אליהם פנה, כמו מר שופן ומר חכמה אכזבו אותו. אלו, התרשלו בטיפול בחשבונו, פעלו בחוסר אחריות מקצועית כמתחייב ממעמדם ותפקידם בבנק, בחוסר תום לב ותוך סחבת מכוונת, ולא שעו לפניותיו, לתיקון המצב. 5. ביום 3/9/2008 בית המשפט הורה בהתאם לבקשת ב"כ התובע לזמן את מר שופן ומר חכמה, כעדים מטעם התובע. עדים אילו לא שפכו אור על התנהלות מר קלמן כיון שבאופן טבעי היה זה לאחר מעשה. ככל שיהיה צורך תהיה התיחסות לעדותם בדיון. 6. מטעם התביעה העיד התובע, ותצהירו סומן ת/1, וכן ה"ה חכמה ושופן, אשר לא הגישו תצהירים. 7. מטעם ההגנה העיד, מר גורודיסקי אבי, אשר בין חודש אוקטובר 2003 ועד יולי 2007 שימש כמנהל מגזר איכות בסניף השופטים של הבנק וכיום מנהל סניף דניה אצל הנתבע, תצהירו סומן נ/4, ומר קלמן, אשר למן שנת 1980 משמש כיועץ השקעות בכיר בבנק ומ- יוני 1997 בעל רישיון לעסוק בייעוץ השקעות. תצהירו סומן נ/6. סיכומי הצדדים 8. שני הצדדים הגישו את כתבי סיכומיהם וחרגו ממכסת העמודים, בניגוד להחלטתי מיום 14/6/2009. רק במסגרת סיכומיהם ביקשו להתיר את החריגה. התובע, הגיש סיכומי תגובה, במסגרתם ביקש להתיר לו את הגשתם. אני מתירה בדיעבד לתובע להגיש סיכומי התגובה. דיון "תוכנית בנק לאומי" נפרעה ב- 18/9/2002, ובאותו יום הופקדו כספיה בפיקדון דולרי לשלושה חודשים, אשר זמן פירעונו ב- 18/12/2002. התובע טען, כי "כספי תוכנית בנק לאומי" נותבו לפיקדון, בניגוד לבקשתו לנתבם ל"תוכנית חיסכון המשך" צמודה למדד ו/או מדד/דולר למשך שנתיים או חמש שנים. הנתבע בהתנהלותו זו, לרבות מה שארע לאחריה, התרשל כלפיו והטעה אותו, ובכך נגרם לו נזק כלכלי ישיר. השאלה האם הנתבע עוול כלפי התובע בהתנהלותו, תוך שהוא מטעה אותו, מפר את חובותיו כבנקאי ומעדיף את האינטרסים שלו על פני האינטרסים של התובע, מפר את חובות האמון, הנאמנות והזהירות, כמתחייב ,וכתוצאה מכך נגרמו לתובע הנזקים להם הוא טוען ? בדיקת הראיות מביאה למסקנה, כי מרבית הנזק אשר נגרם לתובע, ככל שנגרם, אינו באשמתו של הנתבע, אלא מקורו, בהפרת החובה המוטלת על התובע להקטנת נזקו. הקטנת הנזק מסגרת נורמטיבית 11. בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, נקבע : " (א) אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 12 ,10 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין. (ב)הוציא הנפגע הוצאות סבירות למניעת הנזק או להקטנתו, או שהתחייב בהתחייבויות סבירות לשם כך, חייב המפר לשפות אותו עליהן, בין אם נמנע הנזק או הוקטן ובין אם לאו; היו ההוצאות או ההתחייבויות בלתי סבירות, חייב המפר בשיפוי כדי שיעורן הסביר בנסיבות הענין". 12. לעניין מהות חובת הקטנת הנזק, כאמור בסעיף 14 לעיל, ראה פסק דינו של כב' השופט ג'ובראן, ע"א 6581/98 - זאב זאבי ואח' נ' מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות וערעור שכנגד, פד"י נט(6), 1 , 11 (2005): "...החייב החוזי אינו חייב בפיצויים על נזק שהיה הנפגע החוזי יכול להקטין או למנוע באמצעים סבירים. חרף היעדרה של הוראה מפורשת בעניין זה בפקודת הנזיקין, הלכה פסוקה היא, כי נטל דומה קיים גם בדיני הנזיקין... השיקולים העומדים ביסוד העיקרון של הקטנת הנזק הם אותם השיקולים בדיני החוזים ובדיני הנזיקין". 13. חובת הקטנת הנזק זכתה לעיגון בפסיקה גם ביחסי בנק לקוח. בע"א 6916/04, 7680/04, בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסק כב' השופט אלון (18/2/2010): "חובת הזהירות של הלקוח ביחסיו עם הבנק נגזרת מעיקרון העל בדיני החוזים של קיום החוזה בתום לב, וכפועל יוצא מכך (או מתווסף לכך) של חובת הקטנת הנזק הפוטנציאלי במקרה בו נודע ללקוח על גניבת או אובדן טופסי השיקים שברשותו. חובת זהירות זו של הלקוח יסודה בהוראות דיני החוזים, השליחות והנזיקין, ומעוגנת היא, כמפורט לעיל, בפסיקתו של בית משפט זה (ראה דנ"א 1740/91 הנ"ל; וכן ע"א 550/66 א' שטאובר בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"ד כב(1) 240 (1968); ת"א (מחוזי ת"א-יפו) 2771/00 אקיטה סנטר (1999) בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל (, 17.3.2005); ת"א (מחוזי ת"א-יפו) 15565/03 מלניק נ' בנק מסד בע"מ (, 20.3.2005)). היא מתבקשת, כמו כן, כעניין של מדיניות משפטית המבקשת להנהיג משטר התנהלות חוזי ראוי, הוגן ותםלב". מן הכלל אל הפרט 14. בהנחה שכל טענות התובע נכונות, וכי מר קלמן פעל בניגוד לבקשתו להפקיד את כספי "תוכנית בנק לאומי" ל"תוכנית חסכון המשך" ולא לפיקדון דולרי לשלושה חודשים, וכי הנתבע ונציגיו התרשלו כלפיו והטעוהו, והפרו את חובת האמון כלפיו, הרי שנזקו של התובע, ככל שנגרם, נגרם עקב אשמו המכריע, ודי בכך בכדי לדחות את התביעה. 15. הפיקדון נפתח ביום 18/9/2002 וזמן פרעונו ב- 18/12/2002 (נספח ז' ב- נ/6). 16. התובע, לטענתו, ידע כבר באותו יום, שבו נפתח הפיקדון, כי הוא אינו עונה למטרה שלשמה הוא רצה להשקיע את הכספים, וכי הפיקדון נפתח בניגוד להנחיותיו, ובניגוד לכל הגיון כלכלי ובכך נגרם לו לנזק כלכלי (ראה סע' 13 ב- ת/1, עדותו, פרוטוקול מ- 4/9/2008, עמודים 8-9). 17. התובע יכול היה למשוך את כספי הפיקדון כבר ב- 18/12/2002, אך עשה כן באוגוסט 2006, על מנת שתהיה אפשרות, בבוא היום, להשוות עם פירות התוכנית בבנק דיסקונט. במילים אחרות, התובע סבר שכך יוכל להוכיח את תביעתו. דא עקא, אין נימוק זה משחררו מחובתו להקטין את נזקו. (ראה סעיף 26 ב- ת/1, עדות התובע, פרוטוקול מיום 4/9/2008, עמ' 17, מסמך המעיד על משיכת הפיקדון, נספח א' ב- נ/4). 18. התובע, יכל היה באמצעי סביר ופשוט להקטין את נזקו, על ידי משיכת כספי הפיקדון ביום הפירעון כעבור שלשה חודשים בלבד. משלא עשה כן, אלא רק בשנת 2006, הרי שהפר את החובה המוטלת עליו להקטנת נזקו. ככל שנגרם לתובע נזק, הרי שנגרם עקב אשמו המכריע של התובע, ואין מקום לפסוק לו כל פיצוי, גם אם היה מוכח כי הנתבע התרשל כלפיו. 19. בעניין זה, איני מקבלת את טענת התובע, כי דווקא משיכת הפיקדון באופן מיידי הייתה עשויה להעלות טענה של הגדלת הנזק ולא הקטנת הנזק. הקטנת הנזק מחייבת לפעול לתיקון המצב, מהר ככל הניתן. העובדה שהתובע חיכה 4 שנים בקירוב, בכדי למשוך את הכספים, הגדילה את נזקו, ככל שהיה קיים. גם אם משיכה מיידית הייתה גורמת להפסד של הפרשי שער (אשר הבנק למעשה פיצה אותו עבור כך), אין נזק של הפרשי שער כעבור מספר חודשים כנזק כעבור מספר שנים. די בכך בכדי לדחות את התביעה. עם זאת, אתייחס לשאר הטענות המועלות על ידי התובע. הסכמת התובע לפיקדון או בקשתו ל"תוכנית המשך" לעניין השאלה מה דרש התובע ממר קלמן לבצע עבורו, והאם מר קלמן התרשל או הטעה אותו. קיימת של גרסה מול גרסה. הן עדי התובע והן עדי הנתבע, למעט מר קלמן, לא יכלו להעיד, אודות דרישת התובע ממר קלמן, הואיל והם התוועדו להשתלשלות העניינים בין התובע למר קלמן, לאחר רכישת הפיקדון. התובע אישר, כי חתם על ההוראה לרכישת הפיקדון הדולרי וכי תנאי הריבית של הפיקדון היו רשומים בפקס אשר נשלח לו על ידי מר קלמן (נספח ז' ב- נ/6), אך טען כי לא קרא את ההוראה לרכישת הפיקדון. (פרוטוקול מ- 4/9/08, עמ' 11), וסמך באופן עיוור על מר קלמן שפעל לפי בקשתו. טענה זו אינה יכולה לסייע לתובע, אשר חתם על המסמך. ההלכה היא כי אדם מוחזק כמי שקרא את אשר חתם עליו. אין מדובר כאן בחוזה עב כרס הנמוסח בלשון משפטית שאינה ברורה דיה, אלא בדף בודד ובו מספר שורות. צד לחוזה אשר חתם על החוזה מבלי שקראו, מנוע מלטעון להפרת חובת הגילוי, שכן מנקודת מבט משפטית ואף מבחינה לוגית, לא ניתן לומר כי צד לחוזה שלא קראו, הוטעה בשל הפרת חובת הגילוי. אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך עליו הוא חותם, ומי אשר לא טרח לקרוא הסכם עליו חתם, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד . (ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' יצחק צוניאשוילי ואח' (24/6/07) והפסיקה שם). גם אם אניח, כי מר קלמן הפר את חובת הגילוי כלפי התובע. עובדה היא שהתובע המשיך את הפיקדון ולא משך את הכספים במועד הפירעון. אי לכך אין הוא יכול לטעון כנגד הנתבע, כי הוא הוטעה או הופרה חובת הגילוי כלפיו לאחר מכן. בעצם המשך הפיקדון, התובע יצר מצג כלפי הנתבע, כי הוא מסכים לתנאיו ולאמור בו, וכי פיקדון זה נעשה על דעתו. בנוסף, התובע טען, כי הפיקדון אשר נרכש, היה בניגוד לדרישותיו והנחיותיו. לא התאפשר לו, לנוכח דרישת מר קלמן לחתום על טפסי הפיקדון באופן מיידי, לברר את ההצעה שניתנה לו על ידי מר קלמן, ומר קלמן הפר את חובת הגילוי הנאות כלפיו ( ראה : סעיפים 12-13, ב- ת/1, עדותו : פרוטוקול מיום 4/9/2008, עמ' 4, שורות 7-11, 13-14). בעדות התובע התברר, כי התובע ידע במדויק על איזו תוכנית הוא חותם : "ש. במכתב נספח ו' לתצהירו של אהוד, כתוב : "בהמשך לשיחתינו..." אז איך אתה אומר לי שהוא אמר לך רק תחתום על הפקס. לא סיכמת על איזה פיקדון ולא על כלום. ת. נתבקשתי להחזיר את הפקס חתום. ברור שסיכמנו על תוכנית שחתמתי עליה" (פרוטוקול מ- 4/9/2008, עמ' 12) חתימת התובע על הוראת רכישת הפיקדון, כמו גם אישורו, כי סיכם עם מר קלמן על התוכנית אשר חתם עליה, משמיטות את הקרקע מתחת לטענותיו להפרת חובת הגילוי וכיוצ"ב, ומחזקות את גרסת מר קלמן, כי פעל על פי הנחיות התובע בלבד. חיזוק לגרסת מר קלמן, כי פעל על פי הנחיית התובע בלבד, וכי התובע לא ביקש להפקיד את כספי "תוכנית בנק לאומי" ב"תוכנית המשך", והוא זה אשר רצה להפקיד את הכסף בפיקדון דולרי, נמצא במכתב למר חכמה מאת התובע, מיום 4/11/2002, נספח ד' ב- ת/1 : " ח) בתאריך 18/9/2002 התקשרתי למר דקלמן, (ולאחר בירורים נוספים שערכתי) החלטתי שאינני מעונין כרגע, להשקיע את הכסף שיפרע מתוכנית -החסכון בתוכנית - חסכון אחרת, אלא להשקיע ב"תוכנית" שעתידה לתת לי 1) נזילות מקסימאלית, 2) ושתהיה צמודה לדולר... מר דקלמן, לאחר ששמע אותי ואת בקשותיי אמר לי שיחזור אל מאוחר יותר.......... אחרי השעה 12.00 בצהרים בתאריך 18/9/2002 מר דקלמן חזר אלי בטלפון והודיע לי שהשיג עבורי - "...תנאים מצוינים של לקוח מעודף... באותה שיחה הודתי למר דקלמן על השתדלות וחזרתי והבעתי בפניו את אמוני במעשיו תוך שאני מדגיש בפניו את התנאים הבסיסים שעליהם דיברנו בבקר לגבי הקריטריונים ואופי ההשקעה שאותה אני מבקש (דורש) י) בסיום אותה שיחת טלפון...מר דקלמן אמר לי שהוא יפקסס לי את הטפסים ו"הניירת" שעליהם אני צריך לחתום בכדי שהוא יוכל לבצע את הפעולות המתבקשות" בעדותו, התובע ניסה להתחמק מהאמור במכתב זה, באומרו כי הוא לא מאשר ולא מכחיש את האמור שם, ובכל אופן מר חכמה לא השיב למכתבו זה. אין כל רלבנטיות האם מר חכמה השיב למכתב זה או לאו, שעה שהתובע כתב אותו. הואיל ומכתב זה נכתב בסמוך לרכישת הפיקדון, ההנחה היא כי הוא משקף נכונה יותר את השתלשלות העניינים. חרף האמור לעיל, התנהלות מר קלמן לא הייתה תקינה והיה בה משום הפרת חובת האמון כלפי התובע, באי מתן הסבר לתובע אודות עלויות רכישת הפיקדון (הפרשי שער ועמלות) (פרוטוקול מיום 14/6/2009, עמ' 35). עם זאת, אין בהתנהלותו זו, לפטור את התובע מחובת הקטנת הנזק. הישיבות עם הנתבע, הפשרה והזיכוי התובע טען כנגד הנתבע, כי לאחר רכישת הפיקדון, ושהתחוור לו, כי פיקדון זה אינו עולה בקנה אחד עם דרישותיו, וגורם לו להפסד כלכלי, פנה לנציגי הנתבע במכתבים כדי להסדיר את העניין, אך אלו לא שעו לפניותיו, והוא אף זכה לייחס מזלזל מצד עובדי הנתבע כאשר ניסה להסדיר את סוגיית הפיקדון. גם אם נציגי הנתבע לא שעו לפניותיו בכתב של התובע, הוכח בפניי, כי התנהלו עימו פגישות בניסיון ליישב את ההדורים, ואף הוצעו לו זיכויים כספיים כפי שיפורט להלן. הפגישות עם התובע והזיכוי הכספי אשר ניתן על ידי הנתבע, לא פורטו בתצהיר התובע, וניתן ללמוד עליהם מהמסמכים אשר צורפו לתצהירו ומעדותו : ב- 6/12/2004 נערכה פגישה בהנהלת המרחב, בין התובע למר שופן ומר גורודיסקי. (ראה לעניין זה: מכתבו של התובע מיום 6/2/2005, נספח ה ב- ת/1, שם נכתב כי הפגישה הייתה ב-26/12/2004. עדותו, שם מאשר את קיום הפגישה, פרוטוקול מיום 4/9/2008, עמ' 14, מכתב מר חכמה למר ארבל מ- 15/8/2005 ומכתב ההנהלה הראשית לתובע מ- 22/8/05, נספחים ח' ו- ט' ב- נ/4). מהמסמכים אשר צורפו לתצהיר מר גורודיסקי, עולה, כי בפגישה זו סוכם כי התובע יזוכה בגין הפרשי שער בסך 160.17% ו- 2,509 ש"ח בגין עמלות וריבית חובה בחן עו"ש, וכי בעת המשיכה תתבצע הפעולה ללא עמלה ועם הטבה בשער (נספחים ח'- ט ב- נ/4). התובע העיד, כי הייתה הצעה לפצות, והוא לא פוצה. דא עקא, לאחר שעומת עם המסמכים אשר צורפו לתצהיר מר גורודיסקי, אישר כי זוכה בסך של 160.17$ ו- 2,509 ₪ (פרוטוקול מיום 4/9/2008, עמ' 14). התובע אישר, כי בישיבה זו כי הגיעו ל"סוג של פשרה שאני הסכמתי לה לפנים משורת הדין....והגענו לסיכום שאנחנו גומרים את הסיפור הזה" (פרוטוקול מ4/9/2008, עמ' 14). במסמך אשר צורף לתצהירו של מר גורודיסקי (נספח ח' ב- נ/4) נכתב, כי התובע הגיע לסניף הבנק ב- 26/1/2005 לבצע את משיכת הפיקדון, וכשנודע לו כי עליו לשלם מס הכנסה על הריבית הדולרית, סרב ועזב את הסניף. התובע אישר, בעדותו, כי ב- 26/1/2005 לא משך את הפיקדון (פרוטוקול מ- 4/9/2008, עמ' 14). בינואר 2006 התקיימה פגישה נוספת בהנהלת המרחב ( עדות התובע, פרוטוקול מיום 4/9/2008, עמ' 15, נספח י"א ב- נ/4). עתה דרש התובע פיצוי בסך 15,000$, הפרש בין סכומי הפיקדונות בבנק דיסקונט לעומת הנתבע (שם, שם). חיוב במס, הינו חיוב על פי דין ואינו נתון לשיקול דעת הנתבע, ולכן הגיוני כי הנתבע לא יכול למחול עליו. גם אם נציגי הנתבע לא ענו לשני המכתבים אשר שלח התובע ב 4/11/02 וב-6/2/2005, הרי לאור קיום שתי הפגישות, אין לומר כי הנתבע התעלם לחלוטין מפניות התובע. הנתבע ניסה ליישב את ההדורים בין הצדדים. התובע הכשיל ניסיון זה. התובע, למרות שראה את שסוכם בין הצדדים ב - 6/12/2004, כ"סוג של פשרה", ולמרות שהוכח כי הוא זוכה כפי שסוכם, לא ראה בזיכוי זה סוף פסוק, ובישיבה בינואר 2006, העלה טענות חדשות לעניין הפיצוי המגיע לו. לאור הסיכום מה- 6/12/2004, לא היה מקום להעלאת טענות חדשות בינואר 2006. נזק הואיל וקבעתי, כי יש לדחות את התביעה, אין מקום להידרש לשאלת הנזק, כמו גם לטענת הרחבת החזית, אשר הועלתה על ידי הנתבע, בכל הנוגע לסכום הנתבע בתצהיר עדות הראשית של התובע. עם זאת ישלהעיר, בנוגע לסוגיית הנזק: התובע לא נתן דעתו בתצהיר לפיצוי אודות הנזק שנגרם לו כמוסכם בישיבה משנת 2004. התובע טען בכתב התביעה לנזק, אשר הינו ההפרש בין סכום הפיקדון בבנק דיסקונט לבין זה שאצל הנתבע. דא עקא, התובע לא המציא כל מסמך ולא העיד כל אדם מבנק דיסקונט, אשר יאשר כי שני הפיקדונות הם זהים. טענה זו יש להוכיח אם לא במסמכים אז לפחות בחוות דעת מומחה. לא זה ולא זה הוצג בפניי. אין מקום להשוואה בין שתי תוכניות בשני בנקים שונים. כל בנק ותוכניותיו הוא. מה גם שלא הוצגה בפני כל ראיה, כי הובטחה לתובע אצל הנתבע תשואה זהה לזו שבבנק דיסקונט. התובע לא הציג כל אסמכתא כמה הופקד בבנק דיסקונט. כפי שעולה מתצהירו, בשנת 2002 התוכנית בבנק דיסקונט אשר נפדתה עמדה על 528,809 ₪ ואילו בבנק לאומי עמדה על 513,148.7 ₪. אם מלוא הסכום שנפרע בשתי תוכניות החיסכון הופקד בפיקדון זהה, הרי שבכל אחד מהבנקים הופקד סכום אחר, ואין מקום לערוך חישוב על דרך ההפרש בין שתי התוכניות. בענייננו, זמן הפיקדון נתחם לשלושה חודשים, בעוד מהמסמך אשר צורף לכתב התביעה ואשר סומן כנספח ז' עולה, כי הפיקדון אשר הופקד בבנק דיסקונט הינו פצ"מ משנה ומעלה, צמוד דולר. כך, שהפיקדונות בשני הבנקים אינם זהים. התובע לא הציג כל אסמכתא לכמה זמן הופקד הפיקדון בבנק דיסקונט. אין להשוות בין תשואה של פיקדון קצר מועד לבין פיקדון למעלה משנה. מבלי להידרש לשאלה, האם רשאי היה התובע לשנות את סכום התביעה בתצהיר עדות ראשית או לאו. לא עלה בידי התובע להוכיח את שיעור הפיצוי הנתבע בתצהיר עדות ראשית על סך 180,954 ₪, מהנימוקים הבאים: הפרסום אשר צרף התובע מעיתון מעריב, אינו מהווה כל הוכחה לקיומה של תוכנית זו בבנק. הא ראיה האמור בשורות הקטנות של פרסום זה, כי "הבנק רשאי לשנות או להפסיק את התנאים בכל עת". הפרסום בעיתון התייחס למסלול חיסכון בריבית שנתית צמודה למדד בחשבון לשנתיים. החישוב של התובע התבסס על חישובו של מר חכים. מר חכים ערך חישוב ריבית והצמדה של 513,000 ש"ח לתקופה שמ- 1/9/2002 ועד 31/7/2006. דהיינו למעלה מ- 4 שנים. משמע, חישוב התובע אינו נכון הואיל והוא מתייחס לתקופה העולה על שנתיים. בעניין זה איני מקבלת את טענת התובע, כי לפי הפרסום התוכנית היא לארבע שנים. בפרסום נאמר מפורשות כי התוכנית לשנתיים. התובע לא נתן כל הסבר המניח את הדעת מדוע בחר דווקא את האופציה השנייה בפרסום מבין שלושת האופציות. סיכום יתכן והייתה אי הבנה בין התובע למר קלמן בכל הנוגע לכוונת התובע לניתוב כספי "תוכנית בנק לאומי". עם זאת, לא כל אי הבנה הינה ברת פיצוי. מאידך כאמור לעיל, גם אם הנתבע הפר את החובות המוטלות עליו והטעה את התובע בגל הנוגע להפקדת הכספים בפיקדון, מחובת התובע היה להקטין את נזקו, ולמשוך את כספי הפיקדון בתום המועד. משלא עשה כן, הרי שככל שנגרם לו נזק, נזק זה נגרם בשל התנהלותו. הוצאות למרות דחיית התביעה, איני מוצאת לנכון לחייב את התובע בהוצאות. התנהלות נציגי הנתבע בשלבים מסוימים לא הייתה תקינה. גם אם לא בגינה נגרם הנזק, איני סבורה, כי יש לחייב את התובע בהוצאות. התנהלות לא תקינה זו באה לידי ביטוי בכך, שאיש מנציגי הנתבע לא טרח להציג אישור ביצוע הוראה טלפונית או פקס של התובע. איני מקבלת את טענת מר קלמן, כי כדי "לקדם הליכים", ניתן למסור מידע טלפוני (פרוטוקול מיום 14/6/2009, עמ' 35). "קידום הליכים" אינו מטרת על ויש לנהוג על פי המקובל. בנוסף, מר קלמן לא הסביר לתובע את העלויות אודות רכישת הפיקדון בבנק. מחובתו היה לעשות כן, ולא להסתמך על ידיעתו של התובע (שם, עמ' 35-36). סיכומו של דבר אני דוחה את התביעה, ללא צו להוצאות יחסי בנק לקוחעקרון הקטנת הנזקבנקלקוחות