עילת הנטישה - חוק הגנת הדייר

עילת "הנטישה" הינה עילת פינוי יציר הפסיקה, אשר אינה מופיעה באופן מפורש בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר, המגדיר מהן עילות הפינוי, וכפי שנפסק בע"א 977/91 הועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים נ' נוסייבה, פ"ד מו (5) 758, בעמ' 765 : "עילת הנטישה היא עילת פינוי שהוספה על ידי בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131. הרציונל של חוק הגנת הדייר הוא הגנה על דיירים, כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או בית העסק שלהם כל זמן שהם עומדים בדרישות שקובע החוק. רציונל זה מחייב, כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג, או לחלופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק". באשר לנטל ההוכחה נקבע כי - "... בעל-הבית התובע פינוי חייב לשכנע את בית-המשפט שהדייר נטש את המושכר לחלוטין, על-מנת לא לשוב אליו, כי הוא מוציא מחברו. נטל שכנוע זה נשאר על שכמו מתחילת הדיון ועד סופו. אלא מאי? משהביא התובע ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה כי הדייר נטש את המושכר, כגון שהדייר שכר או קנה לו דירה אחרת ועשה ישיבתו בה קבע, יצא, לכאורה, ידי חובתו. אך הדייר יכול להראות כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהיתה נטישה, ולשם כך יהא עליו, בדרך כלל, להביא ראיות לסתור... אין זאת אומרת שנטל השכנוע עובר אליו, והוא, הדייר, חייב להוכיח שלא נטש. כאמור, נטל שכנוע זה מוטל על התובע. הדייר חייב להוכיח את העובדות שהוא מסתמך עליהן כדי להסביר על שום מה לא יסיק השופט מראיות התובע שהיתה נטישה; אומנם...אם השופט לא יאמין לראיות הדייר, הדייר לא הסביר, והשופט רשאי לפסוק פינוי. אך ספק שנשאר בלבו של השופט, אם נטש הדייר או לא, ספק זה פועל לעולם לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה תידחה מפאת הספק". (ע"א 170/63 פפסימדוף נ' חיזק, פ"ד יז(4) 2498, וראו גם את ספרו של ד. בר-אופיר, "סוגיות בדיני הגנת הדייר", מהדורה שניה 2005, עמ' 126-127, את ע"א 508/63 רמאדן נ' ברקיני, פ"ד יח(2) 14, ואת ע"א 315/90 (ת"א) בראל נ' ארנס, דינים מחוזי, כרך א 385).נטישת המושכרדייר מוגן (הגנת הדייר)