מהי חזקת השיתוף בחובות ? (הלכת השיתוף בחובות) "חזקת השיתוף הינה חזקה ראייתית פרי ההלכה הפסוקה, אשר לפיה מיוחסת כוונת שותפות בנכסים לבני הזוג. חזקה זו מושתתת על הנחה של אורח חיים תקין של בני הזוג ושל השקעת מאמץ משותף. להוכחת התנאי של אורח חיים הרמוני די בהוכחת חיים משותפים תחת קורת גג אחת, והדגש מושם על הוכחת תנאי המאמץ המשותף" (ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטון פ"ד מט(3) 5, 13). בעניין גיברשטיין, שנדון לפני פרשת בן צבי, ציין כב' השופט גולדברג כי בצד חזקת השיתוף מכירה הפסיקה גם ב"חזקת שיתוף בחובות": "אכן, נפסק, כי מקום בו ישנה חזקת שיתוף, כי אז גם חזקה על החובות שהם חובות משותפים, עד שיבוא הצד הטוען אחרת ויוכיח כן בן הזוג הוציא הוצאות מסוג כזה שאין לראותן כחובות משותפים" (ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין פ"ד מא(5) 661,666). חרף קביעה זו, פסק כב' השופט גולדברג כי מאחר ובאותו עניין היה מדובר בחוב שנוצר כתוצאה מ"מניפולציה כספית" של אחד מבני הזוג, אזי בן הזוג האחר אינו שותף לאותו חוב. כב' השופט ש. לוין הסכים לפסק דינו של כב' השופט גולדברג ברם הוסיף הסתייגות: "לדידי ספק רב מאוד הוא, אם חזקת השיתוף בנכסים חלה, בנסיבות המקרה שלפנינו, בהיפך דברים, גם על חזקת השיתוף בחובות, שאין מדובר בחייב שפשט את הרגל או ביחסים הפנימיים שבין בני זוג, אלא בקביעת הלכה, שבאה לזכות נושה מן ההפקר בחייב נוסף". (שם, בעמ' 671). עתה נחזור לפרשת בן צבי הנ"ל. שם, נדונה שאלת זכותו של נושה של הבעל שהיה רשום כבעל דירת המגורים של בני הזוג, אל מול זכותה הבלתי רשומה של האישה במחצית מהדירה מכוח חזקת השיתוף. הנושה טען כי גם אם חלה באותו מקרה חזקת השיתוף הרי שיש להחיל על האישה גם את חזקת השיתוף בחובות. בית המשפט פסק כי: "חזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים. בן הזוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים" (שם, בעמ' 16). ואולם, כב' הנשיא שמגר מציין בפרשת בן צבי כי יש לשאול האם: "חזקת השיתוף בחובות הינה חזקה ייחודית למעגל היחסים הפנימי בין בני הזוג, או שמא היא קיימת גם במתחם החיצוני ומטילה על בן הזוג האחד אחריות ישירה לחובות בן זוגו כלפי צדדים שלישיים" (שם בעמ' 17). בהמשך מצטט כב' הנשיא שמגר בהסכמה את הסתייגותו של כב' השופט ש. לוין בפרשת גיברשטיין, וכתוצאה מכך הוא השאיר את השאלה העקרונית בצריך עיון כיוון ש: ".... אין בידינו די נתונים כדי לדעת אם עסקיו של אביטל היו בגדר הרכוש המשותף. משום כך לא ניתן לבחון כלל את החלת הלכת השיתוף בחובות. הלכת השיתוף בחובות, גם אם מכירים בה כהלכה המטילה אחריות ישירה על בן זוג כלפי צדדים שלישיים, חלה רק לגבי חובות שנוצרו לגבי הרכוש המשותף". (פרשת בן צבי בעמ' 18). בעניין נניקשווילי עתרה אישה לקבל צו הצהרתי לפיה היא זכאית להירשם כבעלת מחצית מזכויות בעלה בנכס מקרקעין מסויים. עתירתה הוגשה על רקע קיומם של הליכי הוצאה לפועל למכירת הנכס בהם נקט נושה של הבעל. כב' השופטת שטרסברג כהן פסקה כי: "ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה היא, כי שיתוף בנכסים כולל בתוכו שיתוף בחובות הנתפסים כנכסים שליליים. חריגים לחזקה זו הם חובות בעלי אופן אישי" (ראו - ע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי). ובהמשך פסקה כב' השופטת שטרסברג כהן כי משעה שהאישה טענה כי היא שותפה לכל רכוש בני הזוג הרי: "שיש לראות בה שותפה לכל החובות, גם כאלה שאינם נובעים מן הנכס עצמו, ובלבד שאין מדובר בחוב אישי מובהק לצרכים שאינם קשורים במערכת החיים המשותפת" (שם, בפסקה 9 לפסק הדין). יש להדגיש כי בעניין נניקשווילי דובר, לפחות מבחינה טכנית, בתחולת "חזקת השיתוף בחובות" ביחסים הפנימיים של בני הזוג, כיוון שהנושים של הבעל לא היו שותפים להליך, ולא טענו שהאישה חבה כלפיהם ישירות בחובו של הבעל. בפרשת עצמון (ע"א 4374/98 עצמון נ' רפ פ"ד נז(3) 433), נדון מקרה בו הבעל פשט את רגלו, והנאמן שמונה על נכסיו הגיש בקשה לקבלת הצהרה לפיה חזקת השיתוף חלה על זכויותיהם וחובותיהם של בני הזוג. בית המשפט המחוזי פסק כי חזקת השיתוף בזכויות ובנכסים חלה בנסיבות העניין, ולכן ממילא קם גם שיתוף בחובות. בית המשפט העליון הסתייג מקביעתו של בית המשפט המחוזי בקובעו כי: "שאלה היא אפוא, האם חזקת השיתוף בחובות היא ייחודית למערך היחסים הפנימי בין בני הזוג, או שמא חלה היא (ואם כן באילו נסיבות) גם במתחם החיצוני ומטילה על בן הזוג האחד אחריות ישירה (ההדגשה במקור - א.ר.), לחובות בן זוגו כלפי צדדים שלישיים (והשאלה עשויה להתעורר לא רק בהקשר של פשיטת רגל). השאלה הועלתה בעבר בכתבי המלומדים.... גם בית משפט זה התייחס, לא אחת, לשאלה, ברם התשובה שניתנה לה אינה אחידה". (שם, בעמ' 453). בסופו של דבר בפרשת עצמון הגיע בית המשפט למסקנה שלא ניתן להכריע בשאלה האמורה, מפני שלא הובאו בפניו די נתונים לגבי טיב החובות שבהם מדובר: ".... ההידרשות לטיבו של החוב ומהותו היא שלב חיוני בהכרעה לגבי עצם תחולת השיתוף בחוב. בעבר באו בפני בית משפט זה מקרים שלא נדונה בהם לגופה טענות השיתוף בחובות בהעדר ראיות או ביסוס עובדתי לשאלת מקורו של החוב, טיבו, מועד היווצרותו, מעורבות בן הזוג ביצירתו או ידיעה על קיומו". (שם, בעמ' 454). גישה מצמצמת לפיה אין להכיר בחזקת השיתוף בחובות מחוץ למערך היחסים הזוגי באה לידי ביטוי בדברי כב' השופטת חיות בפרשת לוין כרם: "... קשר הנישואין אינו מקים כשלעצמו, מניה וביה, חזקה בדבר שיתוף בנכסים וודאי שאיננו מקים חזקה בדבר שיתוף בחובות. זאת ועוד, ההלכה בדבר שיתוף בחובות חלה במישור היחסים הפנימיים שבין בני הזוג, והיא נועדה לעריכת החישוב ביניהם בשלב פירוק קשר הנישואין וחלקות הרכוש המשותף.... לעומת זאת, גישתו של בית המשפט המחוזי שלפיה יש ליישם הלכה זו במתחם החיצוני, קרי במערך היחסים שבין בני הזוג ובין נושיו האחרים של פושט הרגל או הנאמן, אין לה עיגון בהלכה הפסוקה...." (ראו - ע"א 3929/02 לוין כרם נ' עו"ד שילר פ"ד נח(5) 373,364). אחר הדברים האלה, ניתן פסק דינו של כב' הנשיא ברק בפרשת שלם (רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו), שם נדון המקרה הבא: "לאה וראובן הם בני זוג נשואים. ראובן מנהל עסק. במסגרת עסקו משך ראובן מספר שיקים. הם חוללו על ידו. נושיו פתחו בהליכי הוצאה לפועל נגדו. במסגרתם הוטל עיקול על דירת המגורים של בני הזוג, הרשומה על שמו של ראובן. הלכת השיתוף חלה על כלל נכסיהם של ראובן ולאה. מכוחה נתונות ללאה מחצית הזכויות בדירת המגורים. האם חבה לאה גם במחצית חובו של ראובן ישירות כלפי הנושים" (שם, בפתח פסק הדין). כב' הנשיא ברק סוקר בפסק דינו את התפתחות הפסיקה אשר קבעה כי: "לצד הלכת השיתוף בזכויות מתקיימת גם הלכת שיתוף בחובות" החלה על "חובות שנוצרו מהרכוש המשותף, בין מנכסים "אישיים" ובין מנכסים "עסקיים", שנעשו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתקופת קיומם של החיים המשותפים" (שם בפסקה 14 לפסק הדין). כב' הנשיא ברק קובע כי הקונסטרוקציה המשפטית אשר עומדת ביסוד הלכת השיתוף בחובות וזכויות היא קונסטרוקציה חוזית לפיה: "בין בני זוג קיים הסכם (מפורש או משתמע) לשיתוף" (שם בפסקה 20 לפסק הדין). לפי הסכם זה "בהתגבש השיתוף מכוחו של הסכם השיתוף, עוברות הזכויות והחובות לבן הזוג האחר.... על פי הוראות חוק המחאת חיובים, תשכ"ט - 1969" (שם בפסקה 22). אכן, המחאת חוב טעונה לפי חוק המחאת חיובים את הסכמת הנושה אך: "אם הצד השלישי תובע את בן הזוג האחר, ניתן לראות בכך, בתנאים מסויימים, הסכמה להמחאת החבות" (שם, בפסקה 22). יוצא איפוא, שלפי הלכת שלם להלכת השיתוף בחובות יש תוקף גם ביחסים שבין בני הזוג לנושה של אחד מהם, ומכוחה נוצרת יריבות ישירה בין בן הזוג "האחר" לבין הנושה. אשר לשאלה מתי מתגבש השיתוף, כך שמאותו מועד ואילך מוענקת לנושה של בן הזוג האחד זכות כלפי בן הזוג האחר; כב' הנשיא ברק פסק כי לעניין זה: "יש להבחין בין נכסים בעלי אופי משפחתי מובהק, ובמרכזם דירת המגורים, לבין שאר הנכסים. לגבי הנכסים המשפחתיים, מתגבש השיתוף עם תחילתם של חיי השיתוף - כלומר אורח חיים תקין ומאמץ משותף - והיא מלווה את בני הזוג באופן שוטף ונמשך... לגבי שאר הנכסים השיתוף מתגבש ... רק בהתרחש אירוע קריטי" (שם, בפסקה 24 לפסק הדין). ומבהיר כב' הנשיא ברק כי מועד קריטי הוא מועד: "כגון מות אחד הצדדים או המועד בו חיי הנישואין עומדים בפני סכנה משמעותית להמשכם התקין בשל משבר חמור בין בני הזוג. אירועים כלכליים חריגים, כגון "חיסול" נכסיו של אחד מבני הזוג, פעולה כלכלית חריגה תוך הפרת חובת האמון כלפי בן הזוג השני, או כניסתו של בן הזוג להליכי פשיטת רגל, עשויים גם הם להוות "מועד קריטי". על "המועד הקריטי" להיקבע ממקרה למקרה לפי נסיבות העניין, ואין באמור אלא משום הדגמת מצבים אפשריים של "מועדים קריטיים". (שם, בפסקה 28 לפסק הדין). סופו של דבר, בפרשת שלם קבע בית המשפט כי טרם התרחש "מועד קריטי" בחיי בני הזוג, ולכן לא קם השיתוף בחובות. בפסק דין מאוחר יותר חזר בית המשפט על הלכת שלם במקרה שבו ביקשה אישה פסק דין הצהרתי לפיו שיעבוד שנתן בן זוגה לבנק על דירה שהיתה רשומה על שמו חל מכוח חזקת השיתוף רק על מחצית הדירה. וכך נפסק באותו עניין: "יוער, כי מכל מקום בעת התרחשות המועד הקריטי מתגבש, לצד שיתופו של בן הזוג בזכויות בן הזוג השני, גם שיתוף בחובותיו (עניין שלם, פסקאות 14-16 לפסק הדין). לפיכך כל עוד לא נסתרה החזקה בדבר שיתוף בחובות, וככל שהתגבש "מועד קריטי" בחיי בני הזוג, הרי שהמערערת שותפה אף לחובות העסקיים של בעלה" (ע"א 8497/06 רות טורג'מן לחמן נ' בנק דיסקונט). שיתוף בחובות בין בני זוגהלכת השיתוףחוב