הטלת חבות שטרית מכוח הרשאה או מצג של הרשאה - חריגה מהרשאה בשיק: דיני השליחות במשפטנו מוסדרים בחוק השליחות, התשכ"ה-1965, חוק השליחות קובע כי הוא אינו בא לגרוע מהוראות כל דין המסדיר סוג מסוים של שליחות. פקודת השטרות [נוסח חדש] כוללת בתוכה מספר הוראות העוסקות בשליחות השטרית. הוראות אלו מכסות מקצת מהסוגיות של דיני השליחות, כאשר יתר הסוגיות מוסדרות במסגרת דיני השליחות הכלליים. נקודת המוצא, איפוא, הם דיני השליחות הכלליים לפי חוק השליחות, אלא אם כן קיימת התייחסות ספציפית לסוגיה במסגרת דיני השטרות. (ר' פס"ד ורד הלבשה, עמ' 810-811) בישראל, לאחר חקיקתו של חוק השליחות, מבוססת הרשאתו של השלוח על שליחות "אמיתית" ולא "נחזית". מקורה של שליחות זו הוא בהתנהגות השולח כלפי הצד השלישי, בשאלה אם צד שלישי סביר היה מסיק מהתנהגות השולח כי השלוח רשאי לבצע את אותה פעולה משפטית. השליחות היא תופעה אובייקטיבית. היא איננה תופעה סובייקטיבית המותנית ברצונו של השולח. לכן, אם השולח יוצר מצג אובייקטיבי של הרשאת השלוח כלפי הצד השלישי, הרי שרואים את פעולת השלוח כפעולת השולח ("שלוחו של אדם כמותו") גם אם השולח לא הסמיך את השלוח לבצע פעולה זו. במלים אחרות, אם צד שלישי סביר היה יודע או יכול היה לדעת כי התנהגות השולח אינה מקימה מצג של הרשאה, הרי שאין הרשאה. לעומת זאת, אם צד שלישי סביר היה גורס מתוך התנהגות השולח כי קיימת הרשאה מהשולח לשלוח לבצע פעולה משפטית מסוימת, הרי שההרשאה שרירה וקיימת. (פס"ד ורד הלבשה, עמ' 812-813) אף דיני השטרות מטילים את סיכון החריגה מההרשאה על הצד השלישי. מקום בו השלוח חרג מהרשאתו, הצד השלישי (הנפרע, הנסב) אינו רשאי להיפרע מהשולח, אלא רשאי להיפרע, במסגרת התביעה השטרית, מהשלוח בלבד. בכך פוסעים דיני השליחות השטריים בעקבות מדיניותם העקרונית של דיני השליחות הכלליים, הקובעת כי חריגה מהרשאה איננה מחייבת את השולח (סעיף 6(א) לחוק השליחות). השולח רשאי לאמץ את פעולת השלוח, אולם בהיעדר אימוץ של פעולת השלוח, הרי שסיכון החריגה מהרשאה מוטל על הצד השלישי. היקף הנטל המוטל על הצד השלישי מותנה בידיעתו אודות החריגה מהרשאה. אם הצד השלישי ידע על אותה חריגה או היה עליו - כאדם סביר - לדעת על כך (סעיף 18 לחוק השליחות), הרי שהוא כפוף ברצונו של השולח. רוצה השולח - מאמץ את פעולת השלוח ויוצר יחס ישיר עם הצד השלישי; רוצה השולח - מותיר את המצב על כנו, שאז אין יחס ישיר בין השולח לבין הצד השלישי, והצד השלישי רשאי להיפרע את נזקו מהשלוח על פי דיני הנזיקין. אם הצד השלישי לא ידע על החריגה מההרשאה ולא היה עליו לדעת עליה הוא "רשאי לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו". (פס"ד ורד הלבשה, עמ' 810-811; ור' ע"א 636/89 כחולי ואח' נ. בנק ברקליס דיסקונט ואח', פ"ד מה(3)265, 286). הענקת הרשאה יכול שתהיה מפורשת או משתמעת ואין הכרח שתהיה מגובה במסמך בכתב (ש. לרנר, דיני שטרות (מהדורה שנייה) עמ' 339-340 (להלן: "לרנר")). עם זאת, יש לבסס קיומה של הרשאה בהוכחות מספקות. לעיתים ציפיותיו של הצד השלישי תסוכלנה כאשר השלוח יוצר כלפיו מצג כי הוא מורשה לבצע פעולה מסוימת במסגרת הרשאתו, אולם התנהגות השולח היא היוצרת הרשאה ואין השלוח יכול ליצור שליחות בהתנהגותו. נטל הוכחת ההרשאה מוטל על הטוען לקיומה. (ר' ע"א 4588/96 ישראל חרמץ נ' מרתה מרגוליס, תק-על 2006(2)3710, 3721; ע"א 723/80 לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' שאול חיים, פ"ד לו (2)714)) לפיכך, משכפר הקיבוץ בקיומה של הרשאה, על התובעת מוטל הנטל להוכיח הקנייתה של הרשאה זו וככל שמדובר בהרשאה חיצונית הנסמכת על התנהגות הקיבוץ, עליה להראות שאדם סביר היה מסיק מהתנהגותו על קיומה של הרשאה. חריגה מהרשאהשיקים