האם אפשר לחייב מבוטח לקחת עורך דין מטעם חברת הביטוח כתנאי לקבלת כיסוי ביטוחי בפוליסת הביטוח ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם חובה להסכים לייצוג ע''י עורך דין של חברת הביטוח: לפני תביעה כספית ע"ס 12,496 ₪, שהגיש התובע נגד הנתבעת 1, מנורה מבטחים ביטוח בע"מ וכנגד הנתבעת 2, דוידוף סוכנות לביטוח בע"מ. במוקד התביעה, השאלה העקרונית, האם תנאי בפוליסת ביטוח, שמתנה את הכיסוי הביטוחי שניתן למבוטח עבור הוצאות הגנה משפטית בהליך פלילי שנפתח כנגד המבוטח בעקבות תאונת דרכים, בכך שעו"ד אשר ייצג את המבוטח בהליך כאמור, ימנוה על ידי המבטחת דווקא ולא על ידי המבוטח, הנו כדין אם לאו. תמצית טענות התובע ביום 3.11.05, רעייתו של התובע, יעל כהן ז"ל, הייתה מעורבת בתאונת דרכים, כשנהגה ברכב המבוטח בפוליסה נשוא תביעה זו. עקב התאונה, הואשמה הגב' כהן בעבירות שונות לפי תק' התעבורה, בין השאר בגרם תאונת דרכים בה נחבל אדם וניזוק (לפי סעיף 38(2) לפקודת התעבורה). לאחר ארבע ישיבות (הקראה, הוכחות, סיכומים והכרעת הדין), זוכתה הגב' כהן מההאשמות שיוחסו לה. לצורך ניהול ההליך הפלילי, שנבע מתאונת הדרכים הנ"ל, שכרו התובע ורעייתו את שירותיה של עורכת הדין קפלן, אשר בגין שירותיה גבתה שכר טרחה בגובה של 9,702 ₪. התובע פנה לנתבעת 1, לשם קבלת שיפוי בגין הוצאות שכר הטרחה האמורות, בגובה המקסימאלי הנקוב בפוליסה, על-סך 8,996 ₪, בהתאם לפרק ג' בפוליסה. לאחר שנתקל בסירוב המבטחת לשפותו, הגיש תביעה זו. לטענת התובע יש לפרש את הפוליסה ובפרט את הוראת סעיף 16 בפרק ג' לפוליסה, אליה הפנתה הנתבעת, לטובת המבוטח ובאופן המגשים את ציפיותיו הסבירות באשר לכיסוי הוצאותיו המשפטיות וללא התניית הכיסוי של מתן הגנה משפטית על-ידי עורך דין שתמנה לו המבטחת; כן, יש לפרש חוזה על פי תכליתו וחזקה שתכלית זו באה לקדם צדק והגינות בין הצדדים. עוד טוען התובע, כי המשמעות של סעיף 16 הנ"ל, היא התנייתו של כיסוי ביטוחי במינויו של עורך דין "זול", שאליו תפנה המבטחת ולפיכך מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד בהתאם לסעיף 3 לחוק החוזים האחידים ועל-כן דינו להתבטל. התובע טוען כי יש לחייב את הנתבעת 2 מכוח חובתה לפקח על התנהלות הנתבעת 1. תמצית טענות הנתבעות באשר לנתבעת 2 - נטען כי יש לדחות את התביעה על הסף בהעדר עילה. מדובר בסוכנות ביטוח, שלא היא הנפיקה את הפוליסה ואינה חבה דבר לתובע. הנתבעת 2, לכל היותר, יכולה להיחשב כשלוח של הנתבעת 1. לא חלה כל חובה על הנתבעת 2 לוודא כי נתבעת 1 פועלת כדין. לפיכך, דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להידחות. לגבי הנתבעת 1 - המשמעות של סעיף 16 לפוליסה, על פי לשונה הברורה, הינה, מתן הגנה משפטית על-ידי עו"ד שתמנה המבטחת ולא מתן שיפוי בגין הוצאות משפטיות שהוציא מבוטח בגין שכירת שירותי עו"ד. סעיף 16 הנ"ל, אינו דורש פרשנות, מאחר והוא מנוסח בלשון ברורה ונהירה. כן מוסיפה הנתבעת 1, כי אין כל הצדקה או סיבה, כי מבוטח יפנה לעו"ד מטעמו ולאחר מכן יבוא בדרישה אל המבטחת להחזר הוצאות, כאשר לה, המבטחת, הסדרי שכר טרחה עם משרדי עורכי דין המייצגים מטעמה מבוטחים בבתי משפט לתעבורה. עוד טוענת הנתבעת 1, כי הסכום ל"גבול האחריות" המצוין בפוליסה הינו "לתקופה", כלומר, התובע אינו יכול לדרוש את סכום הוצאותיו עבור מקרה ביטוחי אחד, היות והסכום שנקוב בפוליסה, נועד למקרה בו המבוטח נזקק להגנה משפטית מספר פעמים בתקופת הפוליסה. כמו כן, התובע לא פנה אליה וביקש כיסוי משפטי בהתאם לפוליסה ורק לאחר קבלת שירותים משפטיים מעורכת הדין קפלן, פנה וביקש שתכסה את הוצאותיו בגין שכר טרחתה, שעולה לאין שיעור על הסכום שהמבטחת הייתה משלמת לעו"ד מטעמה. דיון ביום 22.2.09 החלטתי כי התביעה אינה מגלה עילה כנגד הנתבעת 2 וכן כי דין הכותרת "סדר דין מקוצר" להימחק וזאת בהעדר ראיה בכתב לתביעה נגד נתבעת 2 וכן לרכיב ההוצאות, שהוסיף התובע לתביעה, בסך של 3,500 ₪. יחד עם זאת, אפשרתי לתובע לתקן את התביעה, כדי לפרט כדבעי את עילת התביעה נגד נתבעת 2, ככל שקיימת עילה כנגדה. התובע בחר שלא לתקן את התביעה ובהתאם לכך, התביעה נגד נתבעת 2 נמחקה. ביום 14.6.09 הגישו הצדדים הסדר דיוני, לפיו הם מוותרים על שמיעת הראיות וביקשו כי יינתן פסק דין על-פי הסיכומים שיוגשו בכתב מטעמם ועל-פי כתבי טענותיהם ותצהיריהם. אין מחלוקת ממשית בין הצדדים באשר לעיקרי העובדות. כמו כן, מוסכם כי הפוליסה הייתה בתוקף במועד האירוע. עם זאת, חלוקים הצדדים על פרשנותה של הפוליסה ועל תוקפו של סעיף 16 לפרק ג' לפוליסה, שמתייחס לכיסוי מסוג "הגנה משפטית". ב"קליפת האגוז" - התובע טוען כי התניית הכיסוי במינוי עו"ד על ידי חברת הביטוח, הנה שלא כדין. נוכח כך ומאחר והפוליסה אינה מגבילה את היקף הכיסוי למקרה, הייתה זכאית המבוטחת לשיפוי בגין שכר הטרחה ששילמה עבור ההגנה המשפטית, גם אם לא יוצגה על ידי עו"ד שמונה על ידי הנתבעת 1 ושיעור השיפוי צריך לעמוד על מלוא הכיסוי הנקוב בפוליסה בסך של 8,996 ₪. הנתבעת 1 מנגד, טוענת כי התניית הכיסוי במינוי עו"ד על ידה הייתה כדין וכי לפי תנאי הפוליסה, המבוטח אינו זכאי למלוא הכיסוי לתקופה עבור מקרה בודד. פרשנות הפוליסה סעיף 16 לפרק ג' לפוליסה קובע כדלקמן: "פרק ג': כיסויים נוספים מוסכם בזאת כי הכיסוי לפי כל אחד מהסעיפים המפורטים בפרק זה יהיה בתוקף רק אם צוין במפורש ברשימה. 16. ביטוח הגנה משפטית החברה תמנה על חשבונה, עורך דין אשר ייתן הגנה משפטית בפני כל הליך פלילי כתוצאה מתאונת דרכים בה נפגע אדם או רכוש, שארעה עקב שימוש ברכב והמכוסה במסגרת פוליסה זו (להלן - הוצאות המשפט) עד לגבול האחריות לכיסוי זה המפורט ברשימה, ובכפוף להשתתפות עצמית הנקובה ברשימה. על אף האמור לעיל המבטח יממן הוצאות משפט בערעור רק אם עורך הדין אשר הופיע בערכאה ראשונה נתן חוות דעת מנומקת בכתב, כי יש סיכוי טוב להצלחה בערעור. הכיסוי בתוקף רק אם צוין במפורש ברשימה". בפנייה לרשימה, אנו מוצאים את ההוראה הרלוונטית להלן: "פרק ג' - כיסויים נוספים - הגנה משפטית גבול אחריות לתקופה 8996 ₪". כללי הפרשנות בהתאם להלכות הנהוגות בסוגיה של פרשנות פוליסת ביטוח, נמצא כי על חוזה הביטוח חלות שתי מערכות של כללי פרשנות: האחת - מערכת כללי הפרשנות הנוהגים בדיני החוזים הכלליים וזאת מאחר ויש להתייחס אל הפוליסה כאל חוזה שנכרת במערכת היחסים שבין המבטח למבוטח; השנייה - מערכת כללי פרשנות ספציפיים שהתפתחו בפסיקה, אשר מתייחסים לפוליסות ביטוח, מכוח היותו חוזה אחיד בתחום הביטוח. כאשר בא הפרשן ומבקש להחיל את כללי הפרשנות הנהוגים בדיני החוזים הכלליים, תחילה עליו לפנות לכלל הפרשנות הבסיסי הנמצא בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973, לפיו על חוזה להתפרש לפי אומדֿ דעתם של הצדדים לו כפי שהיא משתמעת מלשון החוזה עצמו. אם לשון החוזה אינה יכולה להצביע על אומד דעתם של הצדדים, יש לפנות ל"נסיבות" המקרה (ע"א 554/83 ,"אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון זולוטולוב, פ"ד מא(1) 282, 304 (1987)]. בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויִזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995), קבע ביתֿ המשפט העליון כי לשון החוזה, מחד, ונסיבות כתיבתו, מאידך, נשקלות בדֿ בבד אולם יש ליתן עדיפות, לאומד הדעת העולה מלשונו הרגילה והטבעית של החוזה: "תכליתו (הסופית) של החוזה מתגבשת על בסיס התכליות הסובייקטיביות ("אומד דעת הצדדים") והתכליות האובייקטיביות של החוזה. עם זאת, בהתנגשות ביניהם, יד התכלית הסובייקטיבית ("אומד דעת הצדדים") על העליונה. זהו, כפי שראינו, המסר המרכזי העולה מתוך הוראת סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי). זאת ועוד: בגדרי התכלית הסובייקטיבית נתונה עדיפות נורמאטיבית לאומד הדעת העולה מלשונו הרגילה והטבעית של החוזה, על פני אומד הדעת העולה מלשונו החריגה או מהנסיבות החיצוניות. "החזקה הינה, כי תכלית החוזה תוגשם, אם תינתן ללשון החוזה המשמעות הרגילה, הנודעת לו בלשון בה נקטו הצדדים. הנטל מוטל על הצד הטוען למשמעות מיוחדת" (פסק-דיני בד"נ 32/84[40] הנ"ל, בעמ' 274); "חזקה היא, כי משמעותה הרגילה של הלשון בה בחרו הצדדים בחוזה באה לשקף את המוסכם ביניהם, וכן הגשמת המוסכם בין הצדדים היא גם תכליתו של החוזה" (השופט אור בע"א 779/89 [46] הנ"ל, בעמ' 238). הנה כי כן, לא מבחן דו-שלבי אשר לשונו הברורה או הלא ברורה של החוזה משמשת נקודת היתוך ראייתית שלו, אלא מבחן חד-שלבי, ובו תנועה בלתי פוסקת מלשון החוזה לנסיבותיו החיצוניות, תוך יצירת חזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה. חזקה זו ניתנת לסתירה באמצעות מכלול הנסיבות." (שם, בעמ' 313 - 314). ובדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל ( 11.05.06) מצטרף כבוד השופט א' ריבלין לגישה זו: "הנה כי כן, לשונו של החוזה הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה - לעיתים הראייה המרכזית - בדבר כוונתם המשותפת. כאמור לעיל, לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. אי לכך, על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, לאתר את אומד דעתם של הצדדים." (שם, בסעיף 11). ומאוחר יותר, נקבע בפסיקה כי "...במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית... יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם" (ראה דברי כבוד השופט י' דנציגר בע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ, שם בעמ' 11, 28.01.08). מאחר ומדובר בפוליסת ביטוח, עלינו להחיל במקביל מערכת כללי פרשנות נוספת, מתחום דיני הביטוח. כלל ידוע בפרשנות חוזי ביטוח, הנו כי כאשר פוליסת ביטוח יכולה להשתמע לשתי פנים ותוכנה אינו בהיר די צרכו, יש לפרש את הפוליסה כנגד מנסחה, דהיינו כמעט תמיד לטובת המבוטח (ראה ע"א 212/71 רונן נ' "לה פונסייר" חברה לביטוח בע"מ, כו (1)533, 541; וכן ע"א 188/84 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' ברוך חדד מ(3)1, בעמ' 14). עוד נקבע בעניין זה, כי אין הצדקה להשתמש בכללי פרשנות נגד המנסח, כאשר לשון החוזה ברורה (ראה 779/89 שלו נ' סלע בע"מ, פד"י מח (1),221, 240: "הכלל בדבר פרשנות נגד המנסח (contra proferentem) הוא כלל פרשנות משני, אשר בא לסייע בפרשנות חוזה, שעה שבכללי פרשנות מקובלים אין להביא לחקר הכוונה של הצדדים בחוזה או בתניה בו.... ... אך חשוב לזכור, שעסקינן בכלל של סוף הדרך: הוא נכנס לפעולה רק לאחר שבית המשפט ניסה להפעיל כללי פרשנות אחרים על-מנת ללמוד על כוונת הצדדים, אך הדבר לא עלה בידו. במקרה כזה, כפי שמציין חברי השופט ברק, "קיימים כללי פרשנות מיוחדים - בעלי אופי משני - המשחררים את השופט מהנטל של שימוש בשיקול-דעתו ומכוונים אותו אל 'התכלית הסופית'", ואחד מכללים אלה הינו הכלל בדבר פרשנות נגד המנסח. כלל זה אינו אלא מפלט אחרון בשלב הפרשני שלאחר מיצוי השימוש בכללי פרשנות אחרים, שבמסגרתם נלקחים בחשבון שיקולים רבים. ..." (ההדגשות שלי י.ד). התניית הכיסוי בפנייה אל המבטחת למינוי עו"ד על ידה ומן הכלל אל הפרט: בהתאם להלכות שפורטו לעיל ולאחר בחינה של ההוראות הרלוונטיות בפוליסת הביטוח, סבורני כי הוראות הפוליסה, אשר קובעות כי על המבוטח לפנות את חברת הביטוח, אשר תמנה היא, עו"ד על חשבונה, שייצג את המבוטח, הנה הוראה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים. נוסח הפוליסה, מדבר בעד עצמו. מאחר ומדובר בהוראה ברורה לחלוטין, שאין צורך לפרשה, לא ניתן לעשות שימוש במקרה דנן, בנקודה זו, בדוקטרינות שהזכיר התובע (דוקטרינת "הציפיות הסבירות של המבוטח" ודוקטרינת ה - "warranty") המוזכרות ברע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 281. כפי שנקבע בפסק הדין האמור (שם בעמ' 298-299), השימוש בדוקטרינות אלה מותנה בכך שלשון הפוליסה ניתנת לפרשנות ומשתמעת לשתי פנים: "על רקע כל הכללים שתוארו לעיל, נסכם לעצמנו בתמצית מהם השיקולים אשר ינחו אותנו בבואנו לפרש פוליסת ביטוח במטרה לבחון אם המבוטח עמד במקרה ספציפי בתנאים שנכללו בפוליסה: א) כאשר נוסח הפוליסה ותוכנה אינם בהירים וברורים די צורכם, וכאשר אין הם חד-משמעיים, אזי מן הדין לפרש את המסמך נגד מנסחו, היינו כמעט תמיד נגד המבטח. ב) במקרה של ספק יש להעדיף את הפירוש התומך בזכאותו של המבוטח. ג) כשלעצמי הייתי לוקח בחשבון גם את הדוקטרינות האמריקניות שתוארו לעיל, אך הייתי מצמצם את תחולתן לאותם מקרים שבהם אין הפוליסה מכילה פתרון חד-משמעי למצב שהתהווה, או למקרים שבהם מוביל הכתוב לתוצאה אבסורדית אשר הדעת אינה סובלתה". גובה הכיסוי למקרה התובע עותר לשיפוי בגובה של 8,996 ₪, בהתאם לרשימה ("- הגנה משפטית גבול אחריות לתקופה 8996 ₪"). הנתבעת 1 טוענת כי הפרשנות הברורה של גובה הכיסוי למקרה, הנה כי המבוטח, לא יכול לקבל את מלוא הכיסוי האמור למקרה בודד, שכן נאמר במפורש כי הסכום הנ"ל מתייחס "לתקופה", היינו למלוא תקופת הפוליסה. הנתבעת 1 מוסיפה וטוענת כי משרדי עורכי הדין הנמצאים עימה בהסדר, מקבלים שכ"ט בעבור הייצוג בגובה של 500$ למקרה ביטוחי. לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שלפני, הגעתי למסקנה כי אין כל התייחסות בפוליסה לגבי גבול הכיסוי הביטוחי למקרה בודד, אלא רק הגבלה לתקופת הביטוח המלאה. העובדה, שלפי נהליה הפנימיים של הנתבעת 1, מקובל להגביל את הכיסוי למקרה לסכום של 500$, אינה רלוונטית ואינה יכולה להפוך את הפוליסה ואת החוזה לברור וזאת משנעדרת הפוליסה כל התייחסות לעניין זה. איני סבור כי ניתן ללמד מכלל ההן של הכיסוי הביטוחי של 8,996 ₪ לתקופה, כלל של לאו לגבי כיסוי בגובה כאמור למקרה בודד. גם אם אצא מתוך נקודת מוצא שכזו, שאינה מקובלת עלי, עדיין נשאלת השאלה, לאיזה סכום יוגבל, אפוא, הכיסוי למקרה בודד ומדוע שיוגבל לסכום של 500$ ולא לסכום של 800$ או 1,000$ וכו'. הפוליסה שותקת בנקודה זו. מאחר ובנקודה זו, מוצא אני את הפוליסה כטעונה פרשנות וכמי שאינה מספקת לפי לשונה, פיתרון לשאלה שבמחלוקת, כאן, יש מקום להיזקק לכללי הפרשנות שהוזכרו לעיל. לפי כלל הפרשנות של "פרשנות נגד המנסח", הרי שבהעדר הגבלה כלשהי בפוליסה למקרה בודד, יש לפרש את הפוליסה כך שאם המבוטח עומד על מיצוי הכיסוי הביטוחי במקרה בודד דווקא, לשון הפוליסה מאפשרת זאת. גם לפי פרשנות תכליתית של הפוליסה, על פי דוקטרינת הציפיות הסבירות של המבוטח ו/או דוקטרינת ה- warranty, ניתן לדעתי, להגיע לאותה מסקנה. כאשר המבוטח לא הוגבל בכיסוי שניתן לו למקרה, הציפייה הסבירה שלו הנה כי יוכל לקבל את מלוא הכיסוי גם במקרה בודד, אם זה רצונו, כאשר ברור למבוטח, כי משמעות הדבר, העדר כיסוי ביטוחי להגנה משפטית במקרים נוספים, אם יתרחשו. מובן, אפוא, שאין ממש בטענת הנתבעת 1 בסיכומיה (ס' 15 שלפיו פרשנות התובע מובילה לכך שיוכל המבוטח לדרוש "פעם אחר פעם" את סכום הכיסוי שנקוב בפוליסה כסכום לתקופה. זאת ועוד: אין מחלוקת כי בפוליסה הישנה של הנתבעת 1 שהייתה בתוקף עד ליום 31.3.04, נרשם בסעיף הרלוונטי במפורש, כי הכיסוי למקרה בודד, מוגבל לשכר הטרחה לפי התעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין, וכלשונה של הפוליסה הקודמת: "2. ביטוח הגנה משפטית המבטח ישפה את נהג הרכב המבוטח עבור הוצאותיו לתשלום שכר-טרחה והוצאות לעו"ד אשר יגן עליו בכל הליך פלילי כתוצאה מתאונת דרכים בה נפגע אדם או רכוש, שארעה עקב שימוש ברכב והמכוסה במסגרת הפוליסה (להלן - הוצאות המשפט). על אף האמור לעיל יהיה המבטח אחראי לשיפוי בגין הוצאות משפט בערעור רק אם עורך הדין אשר הופיע בערכאה ראשונה נתן חוות דעת מנומקת בכתב, כי יש סיכוי טוב להצלחה בערעור. השיפוי בגין הוצאות משפט לא יעלה על הקבוע בתקנות לקביעת שכר טרחה מינימלי על פי חוק לשכת עורכי הדין ולא יותר מסכום הביטוח המפורט ברשימה ובכפוף להשתתפות העצמית הנקובה ברשימה." אין מחלוקת כי הנתבעת 1 שינתה את הנוסח הישן כאשר בנוסח החדש, הושמטה ההגבלה שחלה לגבי גובה הכיסוי למקרה בודד. להלן שוב סעיף 16 בנוסחו החדש: "פרק ג': כיסויים נוספים מוסכם בזאת כי הכיסוי לפי כל אחד מהסעיפים המפורטים בפרק זה יהיה בתוקף רק אם צוין במפורש ברשימה. 16. ביטוח הגנה משפטית החברה תמנה על חשבונה, עורך דין אשר ייתן הגנה משפטית בפני כל הליך פלילי כתוצאה מתאונת דרכים בה נפגע אדם או רכוש, שארעה עקב שימוש ברכב והמכוסה במסגרת פוליסה זו (להלן - הוצאות המשפט) עד לגבול האחריות לכיסוי זה המפורט ברשימה, ובכפוף להשתתפות עצמית הנקובה ברשימה. על אף האמור לעיל המבטח יממן הוצאות משפט בערעור רק אם עורך הדין אשר הופיע בערכאה ראשונה נתן חוות דעת מנומקת בכתב, כי יש סיכוי טוב להצלחה בערעור. הכיסוי בתוקף רק אם צוין במפורש ברשימה". האם ניתן ללמוד מהשינוי הנ"ל שנעשה בפוליסה על כוונה מצד הנתבעת 1, שלא להגביל את הכיסוי למקרה. סבורני כי התשובה לכך שלילית וזאת נוכח השינוי הנוסף שנכלל בפוליסה החדשה ואשר לפיו מינוי עורך הדין המייצג יעשה על ידי הנתבעת 1, תנאי שלא היה קיים בפוליסה הישנה. משמעות הדבר כי ככל שעסקינן בכוונת הנתבעת 1, עולה כי ביקשה להותיר את ההגבלה של הסכום למקרה בודד, אולם בחרה לעשות כן בדרך אחרת, על ידי התניית הכיסוי במינוי עו"ד על ידי הנתבעת 1 דווקא ולא על ידי המבוטח (ראה סעיף 28 לבקשת הרשות להגן של הנתבעת, שם היא טוענת בדיוק את הטענה האמורה). דא עקא, כפי שיובהר להלן, התניית הכיסוי במינוי עו"ד על ידי המבטח הנה בבחינת תנאי מקפח בחוזה אחיד אשר דינו להתבטל. מכל מקום, אני קובע שבהעדר הגבלה כלשהי לגובה הכיסוי למקרה בודד יש לפרש את הפוליסה כך שעומדת למבוטח הברירה והזכות אם למצות עבור מקרה אחד את מלוא הכיסוי אם לאו. בשולי הדברים יצוין כי המסקנה האמורה חלה ביתר שאת במקרה דנן שבו האירוע ארע כחודשיים בלבד לפני תם תקופת הפוליסה והעיקר - הדרישה לתשלום מלוא הכיסוי הועלתה לאחר תם תקופת הפוליסה ובמועד שבו כבר היה ברור כי בתקופת הפוליסה לא התרחשו עוד אירועים שניתן היה בגינם להפעיל את כיסוי הביטוחי של הגנה משפטית. האם התניית הכיסוי במינוי עו"ד על ידי המבטחת דווקא, הנו כדין? לטענת התובע, הפוליסה הינה חוזה אחיד בהתאם להגדרה המצויה בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג - 1982 (להלן: "חוק החוזים האחידים") הקובע לאמור: "נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם". הפוליסה, כך טוען התובע, עונה על ההגדרה משום שתנאי הפוליסה נוסחו על-ידי המבטחת, הפוליסה אינה מיוחדת להתקשרות עם התובע, אלא משמשת להתקשרות עם מבוטחים רבים ולפיכך הוראות החוק חלות על הפוליסה. הנתבעת טוענת כי מדובר בחוזה ביטוח שהינו חוזה ספציפי, שחל עליו חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 ולא לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג - 1982. כמו כן, טוענת הנתבעת 1 כי מדובר בפוליסה תקנית לפי תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו- 1986 (להלן: "התקנות"), שאינה יכולה להיחשב כחוזה אחיד. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לראות בפוליסה חוזה אחיד. יש לדחות את הנימוק שלפיו מדובר בחקיקת משנה, שאינה יכולה להיחשב כחוזה אחיד ולו בשל העובדה שהכיסוי שבמחלוקת בדבר "הגנה משפטית", אינו נזכר בפוליסה התקנית שמופיעה בתוספת לתקנות (ראה סעיף 1 לתקנות וראה התוספת), אלא מהווה תוספת לכיסויים הקיימים בפוליסה. מדובר, אם כן, בכיסוי נוסף שניתן בפוליסה מעבר לכיסויים הנזכרים בפוליסה התקנית ועל כן כיסוי כאמור, בוודאי לא יכול להיחשב כחקיקת משנה. מאחר והכיסוי האמור מופיע בפוליסה שמוציאה הנתבעת 1 לכל מבוטחיה (טענה שלא נסתרה), יש לראות בה כחוזה אחיד לפי חוק החוזים האחידים. זאת ועוד: הפסיקה כבר הכירה בכך שחוזה ביטוח ובהם פוליסות ביטוח כפופות לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982. ראה ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' סיגלית קדוש : "תניות פטור בראי החוזה האחיד 63.      חוזה הביטוח הוא חוזה אחיד, והוראות חוק החוזים האחידים חלות עליו. במהלך עניינים רגיל, אין למבוטחים השפעה על תכניו. דרך כריתתו הייחודית, הכוללת הצעת ביטוח וקיבולה, הופכים את מאפייני עסקת הביטוח לעסקה המצויה בשליטתו הבלעדית של המבטח (פרשת בית הכנסת רמת-חן, עמ' 303). לפיכך, חלים על חוזי ביטוח כללי פרשנות של חוזים אחידים, ובכללם הכללים החלים על תנאים המקפחים את הצרכן (רע"א 6072/98 שדמון נ' מדינת ישראל, פד"י נד(1) 519, 526; פרשת קסטנבאום, עמ' 527; פרשת צור נ' חדד, שם; פרידמן לעיל, עמ' 89-88).   64.      תניות פטור המגבילות את הכיסוי הביטוחי צריכות להיבחן, בין היתר, על רקע תפיסה של ביקורת שיפוטית על חוזה אחיד אשר יש בו, בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות משום קיפוח המבוטחים או משום יתרון בלתי הוגן למבטח העלול להביא לידי קיפוח המבוטחים (סעיף 3 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982; ע"א 5468/91 כלל חברה לביטוח נ' פול שקית בע"מ, פד"י מח(1) 470, 479; פרשת קסטנבאום, עמ' 527; ע"א 39/71 צור נ' ווסונג, פד"י כו(1) 190; פרידמן לעיל, עמ' 89-88). התנאי הוא מקפח אם יש בו הגנה על אינטרס של המבטח מעבר למקובל, כראוי בסוג התקשרות העומד לדיון. אין הוא מקפח, אם הוא נועד לשמור על האינטרס הלגיטימי הסביר של המבטח. היותו של חוזה ביטוח החובה בעל מאפיינים של חוזה אחיד תורם אף הוא למימד התכליתי של פרשנות התנייה החוזית העומדת לדיון בפנינו, ובאימוץ האופציה המקיימת את הכיסוי הביטוחי לגבי המורשה, והעדפתה על-פני האופציה השוללת כיסוי זה".   תנאי מקפח סעיף 3 לחוק החוזים האחידים, קובע כי: "בית משפט ובית הדין יבטלו או ישנו, בהתאם להוראות חוק זה, תנאי בחוזה אחיד שיש בו - בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות - משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות (להלן - תנאי מקפח)." ובהמשך מפנה התובע לסעיף 4(5) לחוק החוזים האחידים: "חזקה על התנאים הבאים שהם מקפחים: ... (5) תנאי המחייב את הלקוח באופן בלתי סביר להיזקק לספק או לאדם אחר, או המגביל בדרך אחרת את חופש הלקוח להתקשר או לא להתקשר עם אדם אחר; לטענת התובע, התנאי בסעיף 16, אשר מגביל את הכיסוי הביטוחי לשימוש בעו"ד של חברת הביטוח, שהנו לפי דעתו של התובע עו"ד "זול", הנו תנאי מקפח ומשכך יש לבטלו. הנתבעת 1 טוענת כי סעיף 16 אינו מקפח את התובע, אלא מעניק לו "הטבה", שכן, הוראת סעיף 16 מעניקה למבוטח שירות משפטי ללא גביית שכר טרחה, למעט ההשתתפות העצמית. מדובר ב"הטבה", שאינה שוללת זכויות מהמבוטח ובוודאי שאינה מקפחת אותו. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי התנאי שמופיע בסעיף 16 לפוליסה, הינו תנאי מקפח. בראש ובראשונה, אציין כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת 1 שלפיה הכיסוי של הגנה משפטית הנו בבחינת "הטבה". מדובר בכיסוי ביטוחי שנכלל בפוליסה שבגינה משלם המבוטח פרמיה. השיקולים השיווקיים והמסחריים האחרים של הנתבעת 1, איזה כיסוי בפוליסה ייחשב ככרוך בתשלום פרמיה ואיזה ייחשב כהטבה, הנו עניין פנימי של הנתבעת 1. מבחינת המבוטח, הוא רוכש חבילה אחת, שכוללת את מלוא הכיסויים בפוליסה ובגינם הוא משלם את הפרמיה. גם אם אין בפוליסה פירוט של הפרמיה אותה המבוטח משלם עבור כיסוי זה, אין זה אומר שהמבוטח לא משלם עבור הכיסוי, שהרי כאשר בא המבוטח הפוטנציאלי לבדוק פוליסה אותה הוא מעוניין לרכוש, הוא בודק את כלל הכיסויים המגיעים לו בתמורה לתשלום סך כל הפרמיה ואין הוא מתייחס בנפרד לכל רכיב שמפורט בפוליסה. לפיכך, כל כיסוי ביטוחי שכלול בפוליסה, בין כזה שבמוצהר משלם בגינו המבוטח פרמיה ובין כזה שמצהירה עליו חברת הביטוח כ"הטבה", כפוף לדין ובין היתר לחוק החוזים האחידים. לגופו של עניין, לאחר ששקלתי את טוענת הצדדים, הגעתי למסקנה כי, התנאי שלפיו הכיסוי מותנה במינוי עו"ד על ידי המבטח הוא מקפח, משום שבנסיבות העניין, אין למבטח אינטרס לגיטימי לחייב את המבוטח להיות מיוצג על ידי עו"ד שהמבטח ימנה דווקא. גם אליבא דנתבעת 1 ועל יסוד טיעוניה שהועלו לפני, התנאי שבמחלוקת נוצר למעשה אך ורק על מנת לאפשר לנתבעת 1 שליטה על גובה שכר הטרחה שישולם לעו"ד המייצג. מטרה זו, שהנה לגיטימית בהחלט, ניתן היה להשיג בדרך אחרת, היינו על ידי הגבלת הכיסוי למקרה, כפי שנעשה בפוליסה הישנה. הנתבעת 1 לא הצביעה על כל אינטרס אחר שמכוחו יש לאפשר לה למנות את עוה"ד לבד מהאינטרס הכלכלי של הגבלת הכיסוי למקרה. השגת המטרה בדרך שנקבעה בפוליסה החדשה, היא מקפחת משום שמחד, אין למבטח כאמור אינטרס לגיטימי אינהרנטי להיות זה שממנה את עוה"ד ומנגד, למבוטח יש אינטרס עליון להיות זה שממנה הוא לעצמו את עוה"ד. כפי שנקבע בע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' סיגלית קדוש : "התנאי הוא מקפח אם יש בו הגנה על אינטרס של המבטח מעבר למקובל, כראוי בסוג התקשרות העומד לדיון. אין הוא מקפח, אם הוא נועד לשמור על האינטרס הלגיטימי הסביר של המבטח". יש לזכור כי מדובר בהליך פלילי, שבו המבוטח חשוף לסנקציות חמורות ביותר, כולל במקרים מסוימים, שלילת חופש באמצעות מאסר. מנגד, לחברת הביטוח, בדרך כלל, אין אינטרס כלשהו בהליך כאמור, שכן לא מדובר בהליך אזרחי בגין נזקי הרכב, שבו המבטח נושא בעיקר בתוצאת הפסק מכוח הכיסוי הביטוחי ואילו המבוטח נושא רק בהשתתפות העצמית. אמנם, יהיו מקרים מיוחדים, שבהם במידה וההליך הפלילי אמור להסתיים לפני ההליך האזרחי, תהא לחברת הביטוח אינטרס לגיטימי למנות את עוה"ד וזאת נוכח ההשפעה שיכולה להיות לתוצאת ההליך הפלילי על תוצאת התביעה האזרחית (מכוח סעיף 42א לפקודת הראיות[נוסח חדש], תשל"א-1971). אולם התנאי שבו עסקינן במקרה הנוכחי, הנו תנאי ללא סייג. מנגד, למבוטח יש אינטרס עליון להיות זה שממנה בעצמו את עוה"ד לצורך ייצוגו בהליך פלילי. יחסי עו"ד לקוח הנם יחסים מיוחדים שבהם תנאי מקדמי לייצוג הולם של הלקוח, הנו קיומם של יחסי אמון בין הצדדים. מינוי עו"ד אלמוני על ידי חברת הביטוח, שאינו מוכר למבוטח, כאשר לחברת הביטוח אין, בדרך כלל, אינטרס מובהק בתוצאת ההליך הפלילי, אלא בעיקר אינטרס להגביל את שכר הטרחה עבור הייצוג, אינו יכול לקיים באופן סביר את האינטרס הלגיטימי של המבוטח לקבל ייצוג הולם בהליך פלילי. כאן המקום לציין כי מסקנותיי האמורות שרירות וקיימות ללא קשר לשאלה האם בהליך פלילי מהסוג שבו עסקינן (בבית משפט לתעבורה), ייצוג על ידי עו"ד ששכרו כ-500$, יכול להיות ייצוג ראוי וסביר אם לאו. הכרעה בשאלה זו אינה דרושה לצורך המסקנות שאליהן הגעתי לעיל ומכל מקום, הצדדים לא הביאו ראיות ממשיות בעניין זה, כגון חוות דעת של מומחה של עורך דין שעוסק בתחום התעבורה. בשולי הדברים, ובאמרת אגב, הייתי אומר כי הדבר תלוי מאוד בנסיבות עניין (סוג ההליך, משכו, עוה"ד שמונה וכו'). יתכן ויהיו מקרים שבהם ייצוג בסכום כאמור יהיה הולם ויהיו מקרים שלא. הנתבעת 1 מפנה בסיכומיה לפוליסה של "אליהו חברה לביטוח", אשר לפי הטענה קיבלה את אישורו של המפקח על הביטוח, כמו גם הפוליסה של הנתבעת 1 נשוא התביעה, ומפנה לכך ששם מדובר בסעיף זהה לסעיף 16, נשוא דיוננו. מבדיקה של הפוליסה של חברת אליהו, אותה צירפה הנתבעת 1, עולה כי שם הוגבל במפורש שכר הטרחה למקרה, על ידי הפנייה לתעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין וזאת בניגוד לפוליסה נשוא התביעה. זאת ועוד: גם בפוליסה האמורה, אמנם נרשם כי חברת הביטוח תמנה את עורך הדין ("...תעמיד ...למבוטח על חשבון החברה עורך-דין..."). יחד עם זאת, לבד מכך שאישור המפקח על הביטוח אינו גורע מסמכות בית המשפט לבקר את הפוליסה ולרבות קביעה שחלק מהפוליסה מהווה בבחינת תנאי מקפח, ממילא לא הוכח לפני כי הפוליסות אושרו על ידי המפקח על הביטוח. לבסוף, בכל הנוגע לפסק הדין שניתן בבש"א (חי') 8508/05 מגדל נ' לוסיה לינדה , ואשר אליו הפנתה הנתבעת 1 בסיכומיה, הרי שעם כל הכבוד, לבד מכך שמדובר בפסק דין של בית משפט השלום (כב' הרשם בנציון ברגר), מדובר בפסק דין שניתן בפשרה, כאשר הנושא של תנאי מקפח לא נדון בפסק הדין והנחת המוצא של בית המשפט בפסק הדין הייתה כי היה על המבוטח לפנות את המבטחת וכי משלא עשתה כן, לא הייתה זכאית לתשלום כלשהו. מכאן, שאין להתפלא כי בית המשפט נמנע מלפסוק לתובעת שם את מלוא הסכום לתקופה ומאידך יצוין כי חרף הממצא שקבע, בחר לחייב את חברת הביטוח בתשלום שכר טרחה לפי התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין, כאשר מפסק הדין אפשר אף להבין כי הפוליסה עצמה הגבילה לכאורה את התשלום בגין מקרה בודד לתעריף האמור. לאור כל האמור לעיל, הנני מקבל את הטענה כי התנאי שבסעיף 16, המתנה, ללא סייג, את הכיסוי הביטוחי של הגנה משפטית, במינוי עוה"ד על ידי המבטח, הינו תנאי מקפח. ככל שמבקשת הנתבעת 1 להגביל את שכר הטרחה למקרה, הדרך הראויה לעשות כן הנה על ידי קביעה מפורשת בפוליסה בדבר תקרת כיסוי ביטוחי למקרה בודד, תוך מתן אפשרות למבוטח למנות לעצמו כל עו"ד שיחפוץ בו ואשר בגין שכרו יהיה זכאי לשיפוי עד גובה התקרה למקרה כנקוב בפוליסה. נימוקי דחיית התביעה על ידי הנתבעת 1 מהחומר שלפני, עולה כי לאחר פנייתו הראשונה של התובע אל הנתבעת 1, נאמר לו טלפונית על-ידי פקידת חברת הביטוח, כי נשלחה לו כבר ביום 12.8.07, המחאה בסך 1,526 ₪, בניכוי השתתפות עצמית בסך 622 ₪, בצירוף מכתב הסבר ובנוסף הוסבר לו טלפונית כי הכיסוי למקרה ביטוחי אחד עבור הגנה משפטית הינו 500$ בניכוי השתתפות עצמית (ראה מכתב התובע מיום 4.9.07 - צורף כנספח וו לתביע). במכתב מיום 21.10.07 (נספח לתביעה), דחתה המבטחת את התביעה, בהסתמך על סעיף 2 לפרק א' לז'קט הפוליסה הקובע - "השיפוי בגין הוצאות משפט לא יעלה על הקבוע בתקנות לקביעת שכר טרחה מינימלי על פי חוק לשכת עורכי הדין ולא יותר מסכום הביטוח המפורט ברשימה ובכפוף להשתתפות העצמית הנקובה ברשימה.". דא עקא, לאחר שהתובע שלח למבטחת מכתב נוסף ביום 1.11.07 (נספח לתביעה) וצירף את הפוליסה עליה הוא מסתמך, ענתה לו הנתבעת 1 ביום 12.11.07 (נספח לתביעה), כי חלה טעות במכתבה הקודם וכי תביעתו נדחית בהתאם לסעיף 16 בפרק ג' לז'קט הפוליסה לפיו "החברה תמנה על חשבונה, עורך דין אשר ייתן הגנה משפטית בפני כל הליך פלילי כתוצאה מתאונת דרכים..." ובהמשך כתבה: "כלומר, הכיסוי הינו למתן שירות משפטי ולא שיפוי המבוטח על הוצאותיו המשפטיות. מבוטח אשר ממנה לעצמו עו"ד באופן עצמאי, אינו זכאי להחזר כספי על הוצאותיו." כלל ידוע הוא כי כאשר נדחית תביעתו של מבוטח, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, שאותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה (ראה רע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין, ). ככל שאכן טעתה הנתבעת 1, במובן זה שהנפיקה לתובע את ההמחאה על יסוד עיון בפוליסה הישנה, אין לראות בה כמי שמוגבלת לסיבת הדחייה הראשונה. יחד עם זאת, אם התשלום הונפק ללא קשר לעיון בפוליסה כלשהי ועל פי מדיניות כללית של הנתבעת 1 לשלם את הסכום המוקצה על ידה למקרה (ואשר לא רשום בפוליסה), גם אם המבוטח דורש שיפוי בדיעבד ולא יוצג על ידי עורך-דין שמינתה חברת הביטוח, יש לראות בנתבעת 1 כמחויבת לנימוק הדחייה הראשון, אשר לא היה כרוך בטעות מצידה. במקרה כזה, יש לראות בהתנהגותה של הנתבעת 1, משום ויתור בהתנהגות על התנאי בפוליסה שמחייב מינוי על ידי המבטח ובמקרה כזה, בהעדר הגבלה של הכיסוי בפוליסה למקרה, לחייב את הנתבעת 1 לשלם את מלוא הכיסוי הרשום בפוליסה. במקרה דנן, מאחר והצדדים הגיעו להסדר דיוני, לפיו יינתן פסק דין ללא חקירות ובהסתמך על סיכומי הצדדים, לא הובאה בפני פקידת הביטוח שהנפיקה את ההמחאה לתובע ולא ניתן לדעת האם עילת הדחייה הראשונה נבעה מטעות תמימה, בשל בדיקת פוליסה שאינה תקפה או שמא מבלי שטרחה הפקידה לעיין כלל בפוליסה כלשהי וכתוצאה ממדיניות הנתבעת 1 לשפות את המבוטח, גם אם פעל שלא לפי הפוליסה ומינה לעצמו עו"ד מבלי שפנה אל הנתבעת 1 שתעשה כן. הנתבעת 1 הסכימה במכתבה מיום 12.11.07 ולאחר שכבר נוכחה לדעת כי התובע לא פעל לפי הפוליסה, לשלם לתובע למרות הכל, את תקרת הכיסוי למקרה שחלה אצלה. סבורני כי התנהלות זו של הנתבעת 1, גם אם נרשם במכתב כי התשלום מוצע "לפנים משורת הדין", מעידה אולי כי משלוח ההמחאה מלכתחילה, נבעה מכך שללא קשר לאמור בפוליסה, הנתבעת 1 משלמת את הוצאות ההגנה המשפטית, גם למי שלא פנה אליה למינוי עו"ד על ידה וכי התנאי שבמחלוקת, נועד אכן אך ורק לאפשר את הגבלת שכר הטרחה למקרה ולא נועד לכל מטרה לגיטימית ממשית. סוף דבר מכל הטעמים שפורטו לעיל בפסק הדין, אני מוצא כי דין התביעה כנגד הנתבעת 1, להתקבל ביחס לסכום של 8,996 ₪, בניכוי 622 ₪ השתתפות עצמית לפי הרשימה. הנתבעת 1 תשלם לתובע 8,374 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. העתירה לתשלום הוצאות בסך של 3,500 ₪ נדחית ולו מפאת העובדה שלא הוכחה וזאת, בין היתר, בהעדר הוכחה לתשלום הוצאות כאמור. הואיל והצדדים חסכו זמן וטרחה והגישו הסדר דיוני שקיצר את ההליכים ומאחר ומדובר היה בשאלת פרשנות ותוקף הפוליסה, שהייתה במחלוקת, החלטתי כי הנתבעת 1 תשלם לתובע את אגרת המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל וכל צד יישא בשאר הוצאותיו, לרבות שכר טרחת עו"ד. כל הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לנתבעת. עורך דיןפוליסהייצוגחברת ביטוח