קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע בראיון עם פקידת סעד: 1. השאלה שיש לדון בה בתובענה שבפני היא: האם ניתן לתבוע עפ"י חוק איסור לשון הרע, מי שמסר מידע לפקידת סעד, אשר ערכה תסקיר עבור ביהמ"ש לענייני משפחה, וזאת לאור הוראות סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). 2. בפני בקשה שהוגשה מטעם הנתבעות והתובעת שכנגד (להלן: "המבקשות") לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר עילת תביעה, בהיות הפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 13 (5) לחוק. 3. עפ"י כתב התביעה עסקינן בתביעה כספית בגין פרסום לשון הרע (ראה: "מהות התביעה" בכותרת התובענה). ביהמ"ש לענייני משפחה ברמת גן מינה פקידת סעד, לערוך תסקיר ראשוני בענייני משמורת, על רקע המחלוקות בין התובעת והנתבעת שכנגד (להלן: "המשיבה") לבעלה. במהלך עריכת התסקיר, פנתה פקידת הסעד אל המבקשות (גננת ועוזרת לגננת בפעוטון, שבו למדה תקופה קצרה ביתה של המשיבה) וראיינה אותן ובמהלך השיחה ביניהן, הטיחו המבקשות במשיבה טענות המהוות לשון הרע, כאמור בחוק ו/או שקר מפגיע, כאמור בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"). המשיבה טוענת כי אין אמת בדברים שנאמרו על ידי המבקשות ומטרתו של הפרסום "לנגח את התובעת שלא כדין ו/או להשפילה ו/או לעשותה מטרה לשנאה ו/או לבוז. מדובר בדברים חמורים שנאמרו על ידי הנתבעות על מנת לסייע למר מוני הראל, שלא כדין, במאבקו בתובעת ו/או נאמרו על מנת לשמש משקל נגד לדברים החמורים שהתגלו אודות מר מוני הראל ו/או נאמרו על מנת להתנקם בתובעת בקשר עם הסכסוך שפרץ בין התובעת לבין הנתבעות" (סעיף 16 לכתב התביעה). 4. תמצית טענות המבקשות בבקשה שבפני: א) ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (ניתן ביום 19.8.09) ביהמ"ש העליון קבע כי סעיף 13 (5) לחוק מקנה הגנה מוחלטת, שאינה מותנית בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום לב וגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום לב (ואף בזדון) לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף. בת.א. (ת"א) 175219/09 מיכאלי נ' מרדכי ( 12.12.09) נקבע כי על אף שהמשיב איננו צד להליך השיפוטי נשוא התובענה, עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 13 (5) לחוק וכי יש ליתן למונח פירוש רחב הכולל את כל ההליכים הקשורים לדיון שבמחלוקת בין הצדדים. בת.א. (ת"א) 173742/09 ז'ורבין נ' בר תנא ( 11.1.10), קבע ביהמ"ש כי ההגנה הקבועה בסעיף 13 (5) חלה גם על דברים שנמסרו בתצהיר במסגרת תביעה, וגם מקום בו מדובר בצדדים שלישיים שאינם בעלי דין בתובענה. ב) בתי המשפט קבעו כי תסקיר, שנערך לצורך הליך משפטי, חוסה תחת סעיף 13 (5) לחוק. ג) אף אם תוכיח המשיבה את כלל טענותיה המפורטות בכתב התביעה, הרי שלמבקשות תעמוד ההגנה הקבועה בסעיף 13 (5) לחוק, שהינה הגנה מוחלטת. ד) כפי שפורט בכתב התביעה, הדברים המיוחסים למבקשות נמסרו במהלך עדותן בפני פקידת הסעד, אשר מונתה ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה לצורך הכנת תסקיר ביניים, במסגרת הליך משפטי. בעניין זה לא יכול להיות חולק, כי המדובר בפרסום שנעשה כחלק מהליך משפטי. פקיד הסעד (שתפקידו סטטוטורי), מהווה זרועו הארוכה של ביהמ"ש בהיותו אמון על עריכת תסקירים מטעם בית המשפט. ה) באיזון בין זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב לבין האינטרס לשמור על הגינותו ועל יעילותו של ההליך המעין-שיפוטי, המחוקק קבע, במסגרת "ההגנות המוחלטות" בסעיף 13 לחוק, כי ידו של האינטרס האחרון על העליונה. ו. בת.א. (חי') 19513/03 נאורי נ' זכי ( 17.3.08) נקבע כי אין מקום להכיר בקיום לשון הרע, מקום בו מדובר בהכנת תסקיר לביהמ"ש, על מנת שלא להטיל בפני אדם מורא מפני אמירת דבר. הדברים יפים מקל וחומר לענייננו, בו מדובר בעדות בפני פקיד סעד, לגביה קיים אינטרס ראשון במעלה, שזו תינתן, מבלי שמרחפת מעל ראשו של העד חרב תביעת הדיבה. ז) המשיבה לא הניחה כל תשתית ראייתית בעזרתה היא מתכוונת להוכיח, ולו לכאורה, את העובדות עליהן ביססה את התביעה. בענייננו, לאור העובדה כי התביעה כולה מבוססת על דברים שנאמרו, לכאורה, בעל פה, לפקידת סעד הפועלת תחת מינוי בית המשפט לענייני משפחה, מדובר בפגם נוסף, היורד לשורשה של התביעה ומצדיק את סילוקה על הסף. ח) למשיבה לא עומדת עילת תביעה מכוח סעיף 58 לפקודת הנזיקין שעניינו "שקר מפגיע". ראשית, מלשון סעיף 58 (א) לפקודת הנזיקין ניתן ללמוד, כי הפרסום הנטען בכתב התביעה אינו נוגע לאף אחת מהחלופות המנויות בסעיף. שנית, אף אם היה הפרסום הנטען נכנס בגדר המקרים המנויים בסעיף 58 לפקודת הנזיקין, הרי שההגנה הקבועה בסעיף 13 (5) לחוק, חלה גם על עוולת שקר מפגיע. 5. תמצית טענות המשיבה בתגובה לבקשה: המשיבה לא השיבה לגופו של עניין לטיעון המשפטי המתייחס להגנה המוחלטת שמעניק סעיף 13 (5) לחוק וטענה, כי המבקשות הטיחו בפני פקידת הסעד טענות שונות חמורות ושקריות המהוות לשון הרע כמשמעותו בחוק ו/או שקר מפגיע כהגדרתו בפקודת הנזיקין וכי דברים שנאמרו על ידי המבקשות במסגרת הפרסום הציגו אותה בפני רשויות הרווחה כחסרת מסוגלות הורית ו/או כאדם מעורער בנפשו שאין ליתן בידיו משמורת על ילדיו הקטנים. הדברים פגעו פגיעה חמורה בשמה הטוב של המשיבה, תוך הכפשתה והשפלתה ותוך ייחוס תכונות חמורות ובזויות, למשיבה ובנותיה וכל מטרתן היתה לפגוע ולהזיק למשיבה. 6. טענות המבקשות בתשובה לתגובה: א) אין בתשובת המשיבה מענה של ממש לבקשה לסילוק התביעה על הסף ותשובת המשיבה אינה מגלה כל טעם מדוע לא תסולק התביעה על הסף. ב) צירוף המסמכים לתגובת המשיבה נעשה שלא כדין. המשיבה צירפה לתגובתה מסמכים שלא נזכרו בכתבי הטענות ובתצהיר גילויי מסמכים מטעמה, שאינם נתמכים בתצהיר ותכנם של חלקם חסוי. ג) לתגובה צירפה המשיבה מסמך הנחזה להיות "תסקיר ביניים" אשר הוגש לביהמ"ש לענייני משפחה ברמת גן. הדברים שנאמרו לפקידת הסעד ע"י המבקשות הם חסויים. משלא הוסר החיסיון הקבוע בסעיף 8 (א) לחוק העובדים הסוציאליים ובסעיף 50 א (א) לפקודת הראיות, הרי שהאמור בו לא ישמש כראיה, ואין בהגשת התסקיר, בניסיון לעקוף את החיסיון, כדי לבטלו. משלא נתמך המסמך בתצהיר, האמור בו הוא בחזקת "עדות שמיעה" ולפיכך, מהווה המסמך ראיה בלתי קבילה. בנסיבות אלה, מתבקש ביהמ"ש להורות על הוצאת המסמך מתיק ביהמ"ש. ד) המסמך שצורף כנספח ג' לתגובה, הנחזה להיות חוות דעת רפואית, הוגש שלא כדין ויש להורות על הוצאתו מתיק ביהמ"ש. 7. בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 7.10.10, איפשרתי לב"כ המבקשות להגיש פסיקה משלימה בנושא המשפטי. להלן תמצית הטיעונים שהוסיפו המבקשות ב"תגובה מעדכנת והודעה מטעם המבקשות" שהוגשה ביום 17.10.10, בהתאם להחלטתי מיום 7.10.10: א) הכנת התסקיר ובתוך כך, גביית עדות המבקשות, נעשה כחלק בלתי נפרד ואינטגראלי מההליך המשפטי שבפני ביהמ"ש לענייני משפחה. ביהמ"ש לענייני משפחה הוא שמינה את פקידת הסעד והוא אשר הורה לפקידת הסעד להכין תסקיר לצורך הכרעה בשאלת המשמורת. ב) ככל שקיים טעם לאפשר לפקיד הסעד לערוך את התסקיר מבלי שחרב תביעת לשון הרע תלויה מעל ראשו, הרי שטעם זה מתקיים, ואף ביתר שאת, כשמדובר במי שנדרש להעיד בפני פקיד הסעד. חשיפת אותם עדים לתביעת לשון הרע, עתידה להוביל לפגיעה קשה בעדותם שבפני פקיד הסעד. ג) פקיד הסעד הוא זרועו הארוכה של ביהמ"ש ובד בבד עם תפקידו זה, מייצג את ענייניו של הקטין בפני ביהמ"ש. הגשמתן של שתי התכליות הסינרגטיות הללו מחייבת חקירה ודרישה של עדים המצויים בסביבתו היומיומית של הקטין ואכן, חוק הסעד וחוקים נוספים מעניקים לפקיד הסעד סמכויות חקירה ודרישה. דהיינו, מינויו וביצוע תפקידו של פקיד הסעד נעשה כחלק אינטגראלי מן ההליך השיפוטי ולא ניתן להפריד פעולות אלה מן הדיון המשפטי גופו. ד) אין מקום לאבחנה בין ההגנה הניתנת לפקיד הסעד לבין ההגנה שיש ליתן לגורמים המעידים בפניו: בין משום שהכנת התסקיר מהווה חלק מההליך המשפטי וההגנה חלה על כל המעורבים בהכנתו; ובין משום שפקיד הסעד מהווה גורם מעין משפטי, וההגנה חלה גם על הגורמים המעידים בפניו. 8. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל מהנימוקים כדלקמן: א) עפ"י תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, רשאי בימ"ש לדחות תובענה על הסף או למחוק תובענה על הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן. כבר נקבע בפסיקה, כי תקנה 101 מיועדת "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת". ראה לעניין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי פ"ד יא 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח' פ"ד נד (4) 464, 478.   ב) מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני. ראה לענין זה: ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד ל"ו (2) 151, 155 - 156. ג) סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דראסטי. יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה. (ראה לעניין זה: ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה, פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב -יפו, פ"ד מ (2) 668). ד) סעיף 13 (5) לחוק קובע כי: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - ... (5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;". ה) המחלוקת בפסיקה בעניין היקפה של החסינות המוענקת לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי, לפי סעיף 13 (5) לחוק הוכרעה במסגרת רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (ניתן ביום 19.8.09). ביהמ"ש העליון קבע ברוב דעות, מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין, בהסכמת הש' דנציגר, כנגד דעתו החולקת של כב' הש' א' רובינשטיין כי החסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי לפי סעיף 13 (5) לחוק הוא חסיון מוחלט ואין לקרוא לסעיף 13 (5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום, שעניינו בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון. כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין קבע כי: " 9. התפיסה שהביעו כמה משופטי בית המשפט המחוזי היא שיש לקרוא לסעיף 13(5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום. סייג זה מתמקד בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון. יובהר מיד כי דרישה שלפיה הפרסום ייעשה "לצורך הדיון ובקשר איתו" נכללה במקור בחוק, אך נשמטה ממנו על-פי הוראת סעיף 7 לחוק לשון הרע (תיקון), התשכ"ז-1967. מכאן ניתן לכאורה ללמוד שהמחוקק במפורש ביקש למנוע בירור תוכני באשר לקשר שבין התבטאות שנאמרה תוך כדי דיון משפטי לבין נושא הדיון... 10. הטיעונים העקרוניים בדבר הצורך בהצבת סייג תוכני מסוים - גם אם מצומצם ביותר - לחסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק, הם טיעונים במישור של דין רצוי... מכל מקום, הדין המצוי - סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע - אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. משזו כוונתו הברורה של החוק אין לקבוע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף 13 (5) - הגנה שאינה שוללת, כאמור, קיומו של הליך מתאים אחר...". כב' הש' דנציגר הוסיף, בין היתר, כי: "לשון החוק ברורה וחד משמעית והיא מציבה תנאי אחד ויחיד לקיומה של החסינות הנ"ל - אמירת הדברים "תוך כדי דיון"... כחברי, המשנה לנשיאה, אף אני סבור כי החסינות המוענקת לגורמים הנזכרים בסעיף 13 (5) לחוק - עליהם נמנים באי כוח הצדדים להליך השיפוטי - היא חסינות מוחלטת ומטרתה למנוע מצב שבו אותם גורמים יחששו להתבטא באופן חופשי וירסנו את עצמם יתר על המידה בשל איום של תביעת לשון הרע. סיוגה של החסינות דנן על ידי הוספת תנאים ודרישות שונים (לרבות: אמיתות הפרסום, העדר זדון ורלבנטיות) יכול שיעשה בדרך של תיקון החוק על ידי המחוקק. ואולם, כל עוד לא בחר המחוקק לפעול בדרך זו ואף מצא לנכון להשמיט בשנת 1967 מלשון הסעיף את תנאי הרלבנטיות ("לצורך הדיון ובקשר אתו"), אל לנו להתעלם מכוונתו הברורה והמפורשת של המחוקק, ולקבוע סייגים או חריגים כלשהם להגנה המוחלטת שבסעיף 13(5) לחוק". ביום 10/11/09 נדחתה ע"י כב' הנשיאה ד' ביניש במסגרת דנ"א 7025/09 עתירה לדיון נוסף בפסק הדין שניתן ברע"א 1104/07. והלכת ביהמ"ש העליון ולפיה הגנת סע' 13(5) היא מוחלטת; היא ההלכה המחייבת לכל הדעות. וכפי שציינה כב' הנשיאה בייניש בס' 4 להחלטתה: "ובמקרה שלפנינו איני סבורה כי מתקיימות אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות עריכת הליך זה. זאת, במיוחד נוכח לשונו המפורשת של החוק, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, והשאלה האם יש לשנות מהיקפה הרחב של הוראת חוק זו היא עניין למחוקק לדון בו. עוד יצוין, כי דעת הרוב בפסק הדין נשוא העתירה עמדה על דרכי פעולה חלופיות לנקיטה בהליכים אזרחיים ו/או פליליים לפי חוק איסור לשון הרע לשם מניעת התדרדרות תרבות הדיון בבתי המשפט; ובהקשר זה יש לזכור כי המחסום מפני תביעה והליך משפטי כאמור הינו על-פי חוק איסור לשון הרע ועל-פי הוראות חוק זה בלבד. אך אין בכך כדי למנוע תגובה ראויה בגין שימוש לרעה בהליכים המתנהלים בבית המשפט, ולשם כך קיימים כלים אחרים. מן הראוי שהגורמים הרלוונטיים (ובהם לשכת עורכי הדין ובתי המשפט) יפעלו בשיתוף פעולה ובכל התוקף לקידום התכלית של שמירה על רמת הדיון ותרבות הדיון ועל שמו הטוב של אדם, אף בהתקיים המחסום מפני תביעת לשון הרע". ו) בפסק הדין שניתן ביום 17.9.08 במסגרת ע"א 1682/06 עו"ד רסקין נתן נ' אברהם לב , כב' הש' ורדי וכב' הש' לבהר שרון סברו כי מדובר בחסינות יחסית וכב' הש' שנלר קבע בדעת מיעוט כי מדובר בחסינות מוחלטת (מחלוקת שהוכרעה בביהמ"ש העליון כאמור לעיל). באשר לפרשנות המונח "תוך כדי דיון" סברו כל השופטים כי יש ליתן למונח פירוש רחב שכולל את כל ההליכים הקשורים לדיון שבמחלוקת בין הצדדים, לרבות כתבי בית דין התכתבויות וניהול משא ומתן הקשורים למחלוקת נשוא הדיון. בבית המשפט העליון נקבע, כי הגנת סעיף 13 (5) לחוק משתרעת, על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (2), 620, 624). ז) סעיף 2 לחוק הסעד (סדרי דין בענייני קטינים, חולי נפש ונעדרים), התשט"ו - 1955 (להלן: "חוק הסעד") קובע כי: "רשאי בית-המשפט לצוות על פקיד סעד לחקור בנידן קטין ולחוות-דעתו בתסקיר בכתב". סעיף 3 לחוק הסעד עניינו בסמכויות שהוקנו לפקיד הסעד והוא קובע כי: "נצטווה פקיד סעד כאמור בסעיף 2, רשאי הוא לצורך הכנת תסקירו להיכנס לכל מקום בו נמצא או עשוי להימצא הקטין או חולה הנפש ולחקור כל אדם שהוא סבור שיש לו ידיעות הנוגעות לקטין או לחולה הנפש, וחייב הנחקר לענות לפקיד הסעד תשובות כנות ומלאות, אך אין הוא חייב לעשות כן אם התשובה עלולה לגולל עליו אשמה פלילית". מכתב התביעה גופו עולה, כי פקידת הסעד מונתה על ידי בימ"ש לענייני משפחה לערוך תסקיר, הנוגע לענייני משמורת. הפרסום המיוחס למבקשות מתייחס לדברים שנאמרו על ידי המבקשות לשם עריכת התסקיר על ידי פקידת הסעד. בתגובה לבקשה המשיבה כלל אינה מתייחסת לתחולת סעיף 13 (5) לחוק על הפרסום נשוא התובענה ומכתב התביעה עולה כי למעשה, אין מחלוקת, שעוולת לשון הרע בענייננו מושתתת על פרסום שנעשה "תוך כדי דיון", שהרי המשיבה טוענת בכתב התביעה כי "על רקע המחלוקות בין התובעת לבין בעלה, מינה בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן פקידת סעד, על מנת שזו לערוך תסקיר ראשוני בענייני משמורת. במהלך עריכת התסקיר, ביום 2 בפברואר 2010, פנתה פקידת הסעד אל הנתבעות וראיינה אותן" (סעיף 12 לכתב התביעה). חקירת המבקשות נעשתה כאמור מכוח סמכויות פקידת הסעד ולצורך הכנת התסקיר בנוגע לקטינה. מכתב התביעה עולה כי הליך חקירת המבקשות לצורך הכנת התסקיר, קשור באופן ישיר לדיון בבימ"ש לענייני משפחה בענייני משמורת ונעשה במצוות בית משפט לענייני משפחה. לפיכך, מדובר בפרסום שנעשה "תוך כדי דיון". ח) נותר אם כן לבחון האם המבקשות נמנות בגדר הגורמים הנזכרים בסעיף 13 (5) לחוק. סעיף 13 (5) לחוק מעניק הגנה גם לעד. בע"א 816/85 פלוני ואח' נ' שר הרווחה (לא פורסם) קבל ב"כ המערערים על כי ביהמ"ש המחוזי הסתמך בממצאיו על עדויות שמיעה הכלולות בתסקירים ובעדויות של פקידות הסעד. ביהמ"ש העליון לא מצא ממש בטענה זו ובענין זה נקבע ע"י כב' השופטת נתניהו: "מטבע הדברים הוא שתסקיר של פקידי סעד מבוסס על עדויות שמיעה. פקיד סעד המצווה לחקור ולחוות דעה בתסקיר על ענינו של קטין לפי חוק הסעד (סדרי דין בעניני קטינים, חולי נפש ונעדרים), תשט"ו-1955, מסמך לחקור כל אדם שיש לו ידיעות בנושא. בעלי הדין זכאים להשמיע טענות ביחס לתסקיר ובית המשפט רשאי לצוות על חקירתו של פקיד הסעד. העובדה שהתסקיר מבוסס כולו או חלקו על עדויות שמיעה היא בלתי נמנעת. היא אינה פוסלת את התסקיר, כל עוד לא הופרך היסוד העובדתי שעליו הוא מושתת, דבר שנתן לעשותו על ידי חקירת פקיד הסעד עצמו או על ידי חקירת המקור שממנו קבל פקיד הסעד את המידע, או על ידי ראיות עצמאיות. בעניננו רב רבן של העדויות היו ראיות ישירות וקבילות מפי עדי ראיה וכן חוות דעת של מומחים. אכן בתסקירים כלולות גם עובדות שפקידות הסעד העלו מתוך עדויות שמיעה, אך בעיקרן היו אלה עדויות מפי ההורים עצמם, ואלה הן ראיות קבילות. רק פה ושם הובאו עדויות שמיעה מפי זרים, אך לאלה לא באה התנגדות מנמוק זה, להבדיל מנמוקים שונים אחרים, כגון אחור בהגשה או חסר רלבנטיות. העדר התנגדות מטעם זה מכשיר את הראיה, אלא אם נפסלה מטעם אחר. לפיכך לא מצאנו ממש בטענתו זו של עורך דין מרכוס". הדברים שנאמרו יפים גם בענייננו, בנוגע להליך שמתנהל בבימ"ש לענייני משפחה בעניין משמורת. התסקיר של פקידת הסעד מוגש לביהמ"ש והעובדות שנכתבו בו, שיסודן בתשובות שניתנו על ידי הגננות הן בגדר עדות שמיעה. במידה ועולה התנגדות, ניתן לחקור את מי שמסר את המידע, ולענייננו - את המבקשות. המבקשות שנחקרו ע"י פקידת הסעד ושמהן קיבלה פקידת הסעד את המידע הינן בגדר עדות. פקידת הסעד שמונתה מטעם בימ"ש לענייני משפחה חקרה את המבקשות לצורך הכנת התסקיר, בהתאם לסמכויות שהוקנו לה בסעיפים 2 ו - 3 לחוק הסעד ועל המבקשות חלה החובה לענות לפקידת הסעד "תשובות כנות ומלאות" (מלבד חריג של אשמה פלילית) כאמור בסעיף 3 לחוק הסעד. בענייננו, המבקשות הינן בגדר "עדות" בהליך השיפוטי ומשכך, הן נמנות בגדר הגורמים הנזכרים בסעיף 13 (5) לחוק. לפיכך, חוסה מקרה זה תחת ההגנות המנויות בסעיף 13 (5) לחוק המונה בין יתר ההגנות גם דברים שנאמרו במהלך עדות תוך כדי דיון. ט. בספרה של עו"ד אורית ג'קמן-לדאני, קטינים, נוער, חסרי ישע ופקיד סעד בבית - המשפט לענייני משפחה ונוער (אוצר המשפט, 2007) בעמ' 214 מוסבר כי התסקיר נועד להציג בפני בית המשפט תמונה רחבה ככל הניתן בנוגע למצבו של הקטין, סביבתו וצרכיו וכן על כושרו ורצונו של כל אחד מהוריו לגדלו ולחנכו. כמו כן יכלול התסקיר המלצות ודרכי טיפול. ובהמשך, בעמ' 220: "פקיד הסעד מתמנה על ידי בית - המשפט על מנת לסייע לו ולשמש לו כמומחה אובייקטיבי, שתפקידו להמליץ על הפתרון הרצוי ביותר לטובת הילד, זאת בהסתמך על הכרות מוקדמת ומקיפה עם הקטין ומשפחתו, שלאחריה הערכת צרכיו של הילד והערכת המסוגלות ההורית של כל אחד מההורים". יש בידי להסכים עם ב"כ המבקשות כי בנסיבות אלה, קיים אינטרס ראשון במעלה לאפשר לנחקרים ע"י פקיד הסעד לומר את דבריהם באופן חופשי, מבלי שמרחף מעליהם איום של תביעת דיבה, וזאת בפרט כשמדובר בצוות החינוכי של הקטין. י) לאור המסקנה כי הפרסומים נשוא ההליך נעשו ע"י עדים, תוך כדי הליך משפטי, הרי שמדובר בפרסומים מותרים לפי סעיף 13 (5) לחוק ולא קמה למשיבה עילה על פי חוק. 9. בנוגע לעוולות שקר מפגיע ורשלנות: כב' סג"נ השופטת שושנה אלמגור קבעה בפסק דין מיום 14.11.07 שניתן בת.א. 14408/05 שדה ואח' נ' חושן ואח' , כי הואיל והיא הגיעה למסקנה ולפיה הפרסום בכתב הסיכומים מותר לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, אין הוא יכול לשמש עילה למשפט אזרחי אף בעוולות שקר מפגיע ורשלנות על פי פקודת הנזיקין וכלשונה: "כזכור, התובעים תובעים גם בעוולות של שקר מפגיע ורשלנות עלֿֿפי פקודת הנזיקין. הואיל וקבעתי כי הפרסום בכתב הסיכומים מותר לפי סעיף-קטן (5) לסעיף 13 לחוק, אין הוא יכול לשמש עילה למשפט אזרחי אף בעוולות אלו. עלֿֿפי סעיף 13 לחוק, פרסום הנעשה בנסיבות המפורטות בו ,,לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי". מכאן ניתן ללמוד כי הוראות סעיף 13 חלות אף על עוולות שמחוץ לחוק (שנהר, עמ' 169-170). לדעת שנהר, ,,השאלה על אילו עוולות ועבירות מחוץ לחוק איסור לשון הרע יחולו הגנות סעיף 13 היא שאלה קשה, אולם נראה כי עוולת השקר המפגיע מהווה את הדוגמה לעוולה שעליה יחולו הגנות סעיף 13" (שם, שם). מע"א 357/76 רסקין נ' המשביר לצרכן אגודה שיתופית בע"מ, פ"ד לג(2) 222, 223 (1979), עולה כי פרסום המוגן לפי חוק איסור לשון הרע (באותו עניין דובר על הגנת סעיף 15(8) לחוק) אינו יכול להוות מעשה רשלנות. שנהר (עמ' 182-183) סבור כי פרסומים המוגנים עלֿֿפי סעיפים 14 או 15 לחוק לא יוכרו כמעשי רשלנות. הטעם לכך הוא שההגנות דלעיל אינן חלות על עוולת הרשלנות, וכך ניתן היה, לכאורה, לעקוף את הוראות חוק איסור לשון הרע במקרים בהם מוגנים הפרסומים עלֿֿפי סעיפים 14 או 15 לחוק ולהגיש תביעה תוך הסתמכות על עוולת הרשלנות (שם, שם).   המסקנה המתבקשת, אם כן, הנה שיש לדחות אף את התביעה בעוולת הרשלנות והשקר המפגיע ביחס לפרסום בכתב הסיכומים". דברים אלו יפים בשינויים המחויבים גם לענייננו. העילה למשפט שבפני הינה הפרסום הנטען שנעשה ע"י המבקשות. סעיף 13 לחוק, נותן חסיון והיתרים למספר פרסומים שונים, ובין היתר, לפרסום נשוא התביעה. סעיף 13 לחוק קובע כי פרסום כזה "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי" ועל פי פשוטו של מקרא, הכוונה היא כי כל פרסום המהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי לפי חוק כלשהו, חוסה בצילו של סעיף 13, ולא רק פרסום המהווה עבירה לפי חוק איסור לשון הרע. בנסיבות העניין שבפני, אינני רואה כל סיבה לצמצם את החסות שמעניק סעיף 13 (5) רק לעניין לשון הרע, ולצאת מפשוטו של מקרא, כשהדבר גם עולה בקנה אחד עם השכל הישר ליתן חסות כזו (ראה פסק דינו של כב' הש' הכהן בע"פ (ת"א) 1181/83 זיו נ' מדינת ישראל, פ"מ תשמ"ח (1) 224). לאור האמור לעיל, התוצאה היא כי יש לדחות גם את התביעה בעוולות שקר מפגיע ורשלנות ביחס לפרסום נשוא התביעה. 10. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין התביעה להידחות על הסף. ב) ב"כ המבקשות - התובעות שכנגד קיבל את המלצתי ולפיה בנסיבות העניין תימחק התביעה שכנגד, היה ותסולק התביעה הראשית על הסף. לפיכך - תימחק התביעה שכנגד. ג) המשיבה תשא בהוצאות המבקשות ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ + מע"מ.פקידי סעדלשון הרע / הוצאת דיבה