קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע נגד קבלן: כללי:   1. לפניי תביעה כספית מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") וחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות").   העובדות כפי שהן עולות מחומר הראיות:   2. התובע, קבלן לעבודות מערכות מתח נמוך, ביצע במהלך שנת 2005 עבודה עבור ת.ג.י. בע"מ (להלן: "ת.ג.י") לפרויקט מתנ"ס נווה מנחם שבבאר שבע (להלן: "הפרויקט"). הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") סיפקה שירותי פיקוח צמוד לבניית הפרויקט לעיריית באר שבע והחברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ (להלן: "משכ"ל"), אשר הזמינו את הפרויקט. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הוא הבעלים ומנהל הנתבעת. עוד יש לציין כי הנתבע הינו מהנדס בניין ואחד מיו"ר של ועדת האתיקה של ארגון המהנדסים.   שביט משולם מהנדסים ויועצים ומערכות חשמל, תאורה ותקשורת (להלן: "שביט"), ערכו ביקורת בפרויקט, על מנת לוודא התקדמות העבודה שם. הביקור נערך ביום 16.11.05 ובו נכחו, בין היתר, מר גרגורי דימשיץ מנהל הפרויקט מטעם הנתבעים.   3. בעקבות הביקור הוציא משולם דו"ח שכותרתו "סיכומים והערות" שם מנה 25 ליקויים בתחום עבודות החשמל ועבודות מתח נמוך. ביום 25.11.05 שלחה הנתבעת מכתב, חתום ע"י הנתבע והממוען למר חזי רוזנבלום סמנכ"ל ביצוע של ת.ג.י. העתקים מהמכתב נשלחו למ"מ מהנדס עריית באר שבע, למנהל אגף בינוי במשכ"ל ולמשכ"ל דרום.   כך נכתב במכתב נשוא התובענה:   "רצ"ב דו"ח היועץ מביקורו באתר ביום 16.11.05.   הדו"ח מעיד על עבודה לא מקצועית ורשלנית של קבלני המשנה במקצועות חשמל ומתח נמוך.   ...לתשומת לבכם: העדר תוכנית עדות, העדר דו"ח בודק ועבודה לא גמורה כ- 9 חודשים ולאחר מועד הסיכום החזוי"   אין חול ק כי מתוך 25 הליקויים שהדו"ח מונה רק שישה מהם מתייחסים לתובע.   טענות הצדדים: 4. לשיטת התובע התיבות "עבודה לא מקצועית ורשלנית" מהוות לשון הרע כמשמעות הדיבור בסעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע ומשלוח המכתב כמפורט לעיל ממלא תוכן את התיבה "פרסום" כנדרש בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.   לטענת התובע השימוש בתיבות "עבודה לא מקצועית ורשלנית" נעשה ללא הפרדה בין כלל עבודות החשמל ועבודות מתח נמוך עליהן הוא אחראי.   5. לשיטת הנתבעים הדיבור "עבודה לא מקצועית ורשלנית" משמעו "לא מסיים את העבודה כנדרש ולא בלוח הזמנים הנדרש ולא בטיב הראוי" (עמ' 19, שורה 15). לחילופין, טוענים הנתבעים כי גם אם ימצא שהמדובר בלשון הרע עומדות להם ההגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע.   לשון הרע:   6. סעיף 1 (3) לחוק איסור לשון הרע קובע:   "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-   (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה צבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".   לעניין הפרשנות המסורה לבית המשפט בכל הנוגע לפירוש ביטוי או אמירה אם עולים הם כדי לשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק דנן נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ' 334, בעמ' 337 - 338, כדלקמן:   "ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים...".   7. הפרשנות שיש לתת למילים "עבודה לא מקצועית ורשלנית", אינה הפרשנות אותה מבקש הנתבע לייחס לאותן מילים. המבחן הינו מבחן אובייקטיבי שהקורא הסביר היה מייחס לאותן מילים. ראו עוד בספרו של שנהר, דיני לשון הרע, בעמ' 134 ו- 122 וכן בעמ' 129.   "ככלל, הטלת דופי במקצועיותו של אדם בתחום שהוא עוסק תיחשב כלשון הרע כאמור בסעיף 1 (3) לחוק. בית המשפט הגדיר כלשון הרע משלוח מכתב למעסיק, שבו תואר עובד של אותו מעסיק כעצלן ורשלן בעבודתו".   ובענייננו, התובע עוסק ומשלח ידו הינו בתחום עבודת מתח נמוך והמילים "עבודה לא מקצועית ורשלנית" יש בהן משום הטלת דופי במקצועיותו ופגיעה בה.   לטעמי, הפרשנות שהאדם הסביר יעניק למילים בהן השתמשו הנתבעים במכתב, מקיימת את דרישת סעיף 1 (3) לחוק איסור לשון הרע ומהוות, לשון הרע, שכן יש בהן כדי לפגוע בעסקו ובמשלח ידו של התובע.   פרסום:   8. המכתב נשוא התובענה מוען למר רוזנבלום, סמנכ"ל ת.ג.י. והעתקים נשלחו למ"מ מהנדס העיר, מנהל אגף בינוי משכ"ל ולמשכ"ל דרום.   מסמך שנשלח לאחר שאינו הנפגע, נכנס בגדר הדיבור "פרסום", כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. ודוק, אין צורך להוכיח כי המכתב הגיע לידי אדם אחר זולת הנפגע, די להוכיח אפשרות כזו. ראו ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פד מג(2)333.   משכך, אין בידי לקבל את טענת הסנגור כי בכך שהמכתב נשלח לגורמים פנימיים בפרויקט, אין להוות פרסום.   העובדה כי המכתב מתייחס הן לקבלן עבודת החשמל והן לתובע, קבלן עבודת מתח נמוך, אין בה כדי לשנות.  9. כך כותב לעניין זה המלומד שנהר בעמ' 124:   "המבחן שעל פיו ייקבע האם ייחס הפרסום מעשים פסולים למי שטוען כי הוא הנפגע הוא המבחן האובייקטיבי, ובעניין זה יישם בית המשפט את הכללים הרגילים בנוגע לפרשנות הפרסום. לעיתים "האדם הסביר" עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש..."   במכתב, שנשלח ע"י הנתבעות ואשר כאמור מהווה פרסום מוזכר, בין היתר ובנשימה אחת, קבלן עבודת מתח נמוך, הוא התובע, עם קבלן עבודות החשמל. אין ספק איפוא כי הלשון "עבודה לא מקצועית ורשלנית" מיוחסת גם לתובע.    ההגנות:   10. משנקבע כי האמור במכתב מהווה לשון הרע כלפי התובע וכי המכתב פורסם והוא מתייחס לתובע, יש לבחון באם עומדות לנתבעים ההגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע ואליהן הפנו בסיכומיהן. הגנה מכוח סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע:    11. סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מונה 11 הגנות מוחלטות. די שהמכתב ייחסה בגדרי אחת מההגנות המנויות שם על מנת שהנתבע לא יחוייב בדין, גם אם האמור במכתב מהווה לשון הרע. ראו לעניין זה רע"א 1104/07 חיר נ' גיל (להלן: "פרשת חיר").   פרשת חיר אומנם דנה בהגנה מכוח סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, אולם דומה שהיא חלה על כל סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. ראו לעניין זה שנהר בעמ' 192.   יחד עם זאת, נוכח ההגנה המוחלטת שמעניק שסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, על פרסומים המהווים לשון הרע, יש לפרשו בצורה מצמצמת ודווקנית. ראו שנהר בעמ' 192.   12. לטענת הסנגור חוסה מכתב הנתבעות בגדרי סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע הקובע:   "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -   פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".   דא עקא, ב"כ הנתבעים לא הצביע על כל חיקוק או הוראה של רשות מוסמכת או היתר של רשות מוסמכת, המחייב או המורה לנתבעים לפרסם את המכתב. לא די בטיעון כי עבודת מתח נמוך, הכוללת התקנת מערכות מיגון אש אשר יש בהן כדי להציל חיים, מחייבת את הנתבעים לפרסם את המכתב.   ב"כ הנתבעים אף לא הצביע מי היא אותה רשות אשר הייתה מוסמכת להתיר את הפרסום או הורתה לפרסם כאמור.   משכך, לא עומדת לנתבעים הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.   13. ב"כ הנתבעים אף סבור כי הפרסום חוסה בגדרי סעיף 13(11) לחוק איסור לשון הרע, שכן, לשיטתו, המכתב הינו "פרסום נכון והוגן" של דו"ח שביט.   כך קובע סעיף 13(11) לחוק איסור לשון הרע-   "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי-   פרסום נכון והוגן- מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3), (4), (7), (8), (9) או (10). ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה התירה לפרסמו".   כלומר, על מנת שפרסום יזכה בהגנה מכוח סעיף 13(11) עליו, כתנאי מקדמי, להיות תחילה פרסום מכוח פסקאות המשנה המנויות שם. עיון בכל אותן פסקאות מעלה כי דו"ח שביט אינו חוסה ולו באופן חלקי בכנפי אחת מפסקאות המשנה המנויות בסעיף 13(11).   לפיכך, לא זכאים הנתבעים להגנה סעיף 13 (11) לחוק איסור לשון הרע. הגנה מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע:   14. כך קובע סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע:   "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי..".   גם לשיטת ב"כ הנתבעים נטל הוכחת הטענה "אמת דיברתי" מוטל על הנתבעים.   לטענת ב"כ הנתבעים הם עמדו בנטל ההוכחה ולשם כך הפנה לדו"ח שביט ששימש בסיס למכתב נשוא התביעה וכן לדו"ח מכון התקנים נ/1 המלמד על ליקויים בעבודת מתח נמוך.   15. דין טענה זו להדחות. דו"ח שביט מונה 25 סעיפי ליקויי כאשר רק שישה מתוכם מתייחסים לעבודות מתח נמוך.   מן המפורסמות הוא שבמהלך בניית כל פרויקט נבדקות העבודות ע"י גורמים מומחים, עובר למסירת הפרויקט למזמין. לא כל ליקוי המתגלה, עובר למסירת הפרויקט, מהווה עבודה לא מקצועית ורשלנית. קל וחומר ליקוי שתוקן תוך זמן קצר וסביר.   16. הנתבעים מבקשים כי בית המשפט ילמד מדוח שביט, כי עבודות המתח הנמוך בוצעו ברשלנות ובאי מקצועיות. בית המשפט אינו מומחה לבנייה ואם מבקשים הם להוכיח טענת אמת דיברתי היה עליהם להניח לפני בית המשפט חוו"ד מומחה.   עוד הפנו הנתבעים לנ/1 שהוא תעודת בדיקה של מכון התקנים מיום 16.11.2005. עיון בנ/1 מעלה מספר ליקויים בעבודת המתח הנמוך, התחום עליו הופקד התובע. אולם, נספח א' לתצהיר התובע מלמדנו כי כבר ב- 25.12.2005 ערך מכון התקנים בדיקה חוזרת של עבודת מתח נמוך ובו נכתב כהאי לישנא:   "ההתקנה מתאימה לסעיפי התקן שנבדקו".   כלומר, תוך תקופה קצרה יחסית, תוקנו הליקויים ועבודות התובע זכו להכשר ממכון התקנים.    17. כמו כן, מבקשים הנתבעים להיבנות מנספח ד2 לתצהיר הנתבע. נספח ד2 מהווה רשימת ליקויים שנשלחה לחב' ת.ג.י. ע"י חברת הילד אשר, ככל הנראה, שכרה את המתנ"ס שנבנה בסגרת הפרויקט. עיון בנספח ד2, שאינו חתום, מלמד כי מתוך 15 סעיפי הליקויים ניתן לייחס לכל היותר שני ליקויים לתובע. ודוק, המכתב ד2 הינו מאוחר למועד מסירת המתנ"ס וקבלת העבודה ואין לדעת מה התרחש בתקופת הביניים.   18. כך גם מבקשים הנתבעים להסתמך על נספח ד1 לתצהיר הנתבע. זהו מכתב שנערך ע"י מר רחמין, מי שעבד אצל הנתבעת ושם הוא מונה ליקויים ופגמים בעבודת שבוצעו ע"י התובע. דא עקא, המכתב נושא תאריך 1.3.08, כלומר כשלוש שנים לאחר מסירת העבודות וכשנתיים לאחר הגשת התובענה נגד הנתבעים ואותו מר רחמין אף לא הובא למתן עדות.   מאידך יש לקרוא היטב את נספח א' לתצהיר התובע, תעודת בדיקה של מכון התקנים אשר קבעה כי עבודות התובע בוצעו כראוי ולהוראה שם "הננו להסב את תשומת לבו של בעל האתר, להוראות שבתיק המערכת ביחס לאחזקה שוטפת ולתדירות ניקוי הגלאים בהתאם להוראות היצרן".   כלומר, היה על מזמין הפרויקט להמשיך ולתחזק את המערכות. מכך שחלקן פסק לפעול לאחר המסירה אין להקיש על רשלנות ועבודה לא מקצועית שכן הן כאמור מחייבות תחזוקה שוטפת.   19. לא זו אף זו, התובע קיבל את מלוא שכרו מת.ג.י. (עמ' 7 ש2 24). גם מכך אנו יכולים להסיק כי מזמין העבודה לא סבר, בזמן אמת, שנפל פגם בעבודות התובע.   אשר על כן, לא נמצא ממש בטענת "אמת דיברתי" שהעלו הנתבעים ומתייתר הצורך לדון בשאלה האם היה בפרסום ענין לציבור - אם לאו.   הגנה מכח סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע:   20. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מונה 12 הגנות שבהתקיימן לא יחוייב הנתבע בדין גם אם פרסם לשון הרע. אולם, תנאי מקדמי לקיומן של אותן הגנות הוא כי הפרסום נעשה בתום לב. סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, קובע מספר חזקות, הניתנות לסתירה, אימתי ייחשב הנתבע כמי שפעל בתום לב ואימתי לא.   21. זו לשון סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע:   "(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15".   לצורך הדיון בשלב הנוכחי, אצא מנקודת ההנחה כי מתקיימים התנאים הנקובים בסעיף 15 על סעיפי המשנה שלו, אליהם הפנה ב"כ הנתבעים.   22. תנאי מקדמי לכך שפרסום יחסה בכנפי חזקת תום הלב הוא שהפרסום לא חרג ממתחם הסבירות בנסיבות העניין. כך לדוגמא "יצירת דרמטיזציה בפרסום באמצעות הכללה של מודעת פרטים לא מדוייקים , או השמטה מכוונת של פרטים חשובים עשויות להעיד על חוסר תום ליבו של המפרסם" (שנהר בעמ' 264).   כך גם, יש לבדוק באם ניתן היה להשיג את מטרת המפרסם (הנתבעים) בדרך שפגיעתה בתובע חמורה פחות.   23. בענייננו, השתמשו הנתבעים בצבר מילים: "עבודה לא מקצועית ורשלנית". בכל הכבוד הראוי, הנתבע, אשר חתם על המכתב ונמנה על יו"ר של ועדת האתיקה של ארגון המהנדסים צריך היה, שלא לומר חייב היה, להשתמש בלשון יותר זהירה וברורה, אם באמת ובתמים ביקש לציין לפני מקבלי המכתב כי כל מטרתו להפנות לאיחור במסירת העבודות, ככל שהוא נובע, מעבודות המתח הנמוך. הנתבע עשה רושם של אדם רהוט, משכיל, איש העולם הגדול, המקפיד בכבודו והבורר מילותיו בזהירות.   24. לפיכך, המסקנה העולה מהאמור לעיל היא כי המשפט "עבודה לא מקצועית ורשלנית" חורג מכל קנה מידה סביר בנסיבות העניין.   25. משלוש החלופות בסעיף 16 (ב) לחוק איסור לשון הרע, די אם הוכיח התובע חלופה אחת כדי להקים את החזקה לטובתו, כי הנתבעים נהגו בחוסר תום לב. על כוונת המפרסם אפשר ללמוד גם מתוך הפרסום עצמו אם הוא, לדוגמא, סנסציוני וחסר טעם (שנהר בעמ' 274). כך גם בענייננו, המילים "עבודה לא מקצועית ורשלנית" הינן חסרות טעם, שאינן מתיישבות עם הנסיבות העולות מדו"ח שביט.   26. לא זו אף זו, כעולה מחקירתו הנגדית של הנתבע הוא היה מעורב בקטטה שהגיעה לידי עימות פיזי עם מר חזי רוזנבלום, מנכ"ל ת.ג.י. מי שאמורה הייתה לבנות את הפרויקט עבור משכ"ל. הנתבע "לא זכר" באם המכתב נכתב לפני או אחרי העימות (עמ' 20 ש' 15 - 20).   אין בידי לקבל כמהימנה את עדות הנתבע כי אינו זוכר באם המכתב נכתב לפני או אחרי העימות. תשובותיו של הנתבע היו מדויקות כאשר רצה ומתחמקות כאשר רצה. ואם שאל ב"כ הנתבעות אם הוכחה סיבה שבגינה רצה הנתבע לפגוע בתובע נוכל למצוא אותה כאן.   27. למשמע עדות הנתבע, הגעתי למסקנה כי התובע היה עובר אורח תמים שנפגע מחילופי האש בין הנתבע ומר רוזנבלום הנ"ל. ת.ג.י. הייתה אחראית על ביצוע הפרויקט עבור המזמין, משכ"ל. כזכור, הנתבעים פיקחו על התקדמות הפרויקט ואיכות העבודה מטעם משכ"ל. הנתבעים, נוכח הסכסוך שפרץ בינם ובין מר רוזנבלום, ביקשו למצוא פגמים בעבודות שבוצעו ע"י ת.ג.י. ומצאו, בין היתר, את התובע, כמי שבאמצעותו ניתן להלום בת.ג.י ובמר רוזנבלום.   28. כלומר, עלה בידי התובע להוכיח כי לנתבעים היו מניעים זרים לניסוח המכתב והלשון החריפה בה השתמשו.   משכך, נקבע בזאת כי הנתבעים אינם יכולים להנות מהחזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע ואילו התובע הקים את הבסיס הראייתי מכח סעיף 16(ב) (3) לחוק איסור לשון הרע לחזקה לפיה הנתבעים פעלו בחוסר תום לב.   אולם, בכך לא סגי. עדיין עומדת לנתבעים האפשרות לסתור את החזקה ושומה עלינו לבדוק באם עמדו בנטל זה. 29. סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע קובע:   "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:   (2)היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית , מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".   הגנה זו פוטרת מאחריות מפרסם של דברי לשון הרע גם אם האמירה נוסחה כעובדה ולא כדעה וגם אם הדברים אינם אמת. מאחר ופרסום מעין זה עשוי לגרום עוול לנפגע "יש להקפיד, כי ההגנה תחול רק בנסיבות הרלוונטיות שבסעיף 15, וכמובן שהתקיים התנאי המקדמי; היינו: שהפרסום נעשה "בתום לב"" (שנהר בעמ' 281)   כלומר, תנאי בלעדיו אין, לכך שהנתבעות תיזכנה להגנת סעיף 15(2) הוא כי הפרסום נעשה בתום לב.   הנטל להוכחת תום הלב מוטל על הנתבעות ראו עא 670/79 הוצאת עתון הארץ נ' מזרחי פד מא (2) 169 (להלן: "פרשת מזרחי").   ובאשר לקנה המידה לתום הלב בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע כך נאמר בפרשת מזרחי:   "אכן שאלה היא מה טיבו של תום הלב הנדרש בסעיף 15(2) ואם מדובר במושג סובייקטיבי או אובייקטיבי, ושמא במושג מעורב. לענין זה יש להפנות לע"א 292/57 המצביע על אופיו הסובייקטיבי של תום הלב שנדרש לענין סעיף 20 לפקודת הנזיקים האזרחיים. אין אנו נדרשים להחליט, אם זהו המבחן הנכון אף לגבי סעיף 15 לחוק , וכשלעצמו הענין מוטל בספק...".   בפרשת מזרחי נקבע כי הנתבעים לא עמדו אף במבחן הסובייקטיבי המקל ומכאן שבית המשפט העליון לא נדרש לבחון לעומק את השאלה באם די בקנה מידה סובייקטיבי לעניין עמידה בחובת תום הלב הנדרשת מהנתבע.   יחד עם זאת, יש לזכור כי בית המשפט העליון הטיל ספק באם קנה המידה לענין חובת תום הלב הינו סובייקטיבי, כפי שנקבע לפי דיני לשון הרע כאשר אלה חסו בכנפיה של פקודת הנזיקיים האזרחיים.   30. לשיטת הנתבעים הם עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם כי הפרסום נעשה בתום לב שכן "הפרסום התבסס על דוח משולם, וממילא לא הוכחה סיבה אחרת שבגינה יכול היה הנתבע לרצות לפגוע בתובע, אדרבא" (עמ' 39 ש' 13 - 14). כאן בכל הכבוד, דומה כי ב"כ הנתבעות נתפס לכלל טעות. מחד, הוא מודע לחובה המוטלת על הנתבעות להוכיח כי הפרסום נעשה בתום לב ומאידך, הוא טוען כי "לא הוכחה סיבה אחרת שבגינה יכול היה הנתבע לרצות לפגוע בתובע, אדרבא". כלומר, באותה נשימה מכיר ב"כ הנתבעות בחובה המוטלת על מרשותיו להוכיח את עמידתם בתנאי הסף של תום לב ומיד מעביר הנטל לתובע וטוען כי הלה לא הצביע על כל סיבה בגינה רצו הנתבעים לפגוע בתובע.   אכן, אין חולק כי למכתב צורף דו"ח שביט והמכתב אף מפנה לדו"ח האמור. אולם, שאלת תום הלב עומדת בפני עצמה בכל הנוגע לדברים שנאמרו במכתב.   גם אם קיימת לנתבעים חובה מוסרית או חברתית לפרסם את המכתב, עליהם להוכיח כי עשו את הפרסום בתום לב.   31. למשמע חקירתו הנגדית של הנתבע וההתרשמות הבלתי אמצעית ממנה, ומהדרך בה נקט במתן תשובותיו, קשה להלום כי עומדת לו הגנת תום הלב, גם עפ"י המבחן הסובייקטיבי וקל וחומר עפ"י המבחן המעורב או האובייקטיבי.   תשובותיו היו מתחמקות ובאו לא רק לאחר מחשבה, אלא כמעין "מקצה שיפורים" ואינן מקובלות על ביהמ"ש (ראו לדוגמא עמ' 18 ש' 19 - 20).   ומכאן התשובה כי לא תום לב ומילוי חובה חברתית ומוסרית עמד לנגד עיניהם של הנתבעים, אלא ניסיון ניגוח על חשבונו של התובע.   ראו גם את הניתוח לעיל בפרק הדן בחזקות מכוח סעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע בכל הנוגע למטרותיהם הזרות של הנתבעים. דיון אשר טוב גם לענייננו והמסקנות שם טובות הן אף לפרק דנן.   32. משכך, כשלו הנתבעים להוכיח את התנאי המקדמי של חובת תום הלב בהקשר של סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע. אשר על כן, אין בית המשפט נדרש לבחינת יתר רכיבי סעיף 15(2) אשר מבלי שהוכחו ע"י הנתבעים, לא יוכלו לחסות בכנפיו.   מאחר ודומה כי חובת תום הלב הנקובה בסעיף 15 נבחנת בקנה מידה שונה בכל אחת מפסקאות המשנה נפנה לבחון באם קיימות לנתבעים ההגנות הנוספות מכוח סעיף 15 אליהן הפנו. (שנהר בעמ' 263)   33. הגנה מכח סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע   סעיף זה קובע כך: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:   (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר".   גם כאן, תנאי סף לתחולת ההגנה בכוח סעיף 15 (3) לחוק איסור לשון הרע הוא שהפרסום יעשה בתום לב, ראו שנהר בעמ' 295. וכך כותב המלומד שנהר כיצד יבחן בית המשפט את שאת תום הלב:   "האם המפרסם נקט אמצעים נדרשים לוודא כדי לוודא שהדברים שהוא עומד לפרסם נכונים. כמו כן תבחן מידת הפגיעה שבפרסום: גם כאשר תוכן הפרסום היה רלבנטי להגנה על עניין אישי כשר, עדיין תיתכן האפשרות שלא יתקיים מרכיב תום הלב , למשל משום שהפרסום כלל ביטויים עולבים יתר על המידה. יש להדגיש, כי גם אם כוונת המפרסם הייתה רצויה מכיוון שביקש לעזור לנפגע, הרי שמעשיו עשויים להעיד על העדר תום לב אם יחרגו מתחום הסביר" (שם בעמ' 299).   34. אצא מנקודת ההנחה כי לנתבעים היה עניין אישי כשר להודיע למכותבים למכתב על ליקויים בעבודות בפרויקט שכן מכוח תפקידם והכשרתם הם נשכרו לעקוב אחר התקדמות העבודות וטיב הביצוע.   אולם, גם אם מתקיים התנאי של עניין אישי כשר על הביטויים להיות מידתיים ולא פוגעניים יתר על המידה (שנהר בעמ' 299).   זאת ועוד, ההגנה מכוח סעיף 15(3) מטרתה להגן על עניין אישי כשר. עניינם האישי הכשר של הנתבעים היה להודיע למכותבים על ליקויים בעבודת מתח נמוך שכן הם נשכרו לפקח על התקדמות העבודה. דא עקא, כפי שנקבע לעיל, לא זו היתה מטרת הלשון החריפה והפוגענית שעולה כדי לשון הרע. העילה להתבטאויות אלה הייתה הסכסוך העמוק, כפי שפורט לעיל, בין מר רוזנבלום מת.ג.י. והנתבע. ראו לעניין זה את הדיון בפרק הדן בהגנות מכוח סעיף 15(2) אשר טוב אף לפרק זה בכל הנוגע לטיעוני הנתבעים ונטל הראייה.   35. אשר על כן, לא עומדת לנתבעים הגנת סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע.   36. הגנה מכח סעיף 15(7) לחוק איסור לשון הרע:   סעיף זה קובע כך:   "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:   (7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אופיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;   גם כאן נדרשים המפרסמים לעמוד בחובת תום הלב. הניתוח בכל הנוגע להיעדר תום ליבם של הנתבעים כפי שהובא לעיל טוב גם לפרק זה ואין צורך לחזור עליו.   37. מפרסם יזכה בהגנה מכוח סעיף 15(7) אם יפנה לעובדות עליהן ביסס את דעתו. בכך עמדו הנתבעים, שכן הם צרפו למכתבם את דו"ח שביט. הביטויים בהם נקטו "עבודה לא מקצועית ורשלנית" מהווים מסקנה שהיא לכאורה הבעת דעה ע"י הנתבעים. אולם, הבעת הדעה צריכה להיות סבירה ביחס לעובדות עליהן היא מסתמכת.   כך נקבע בדעת רוב בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל נ' הוצאת עיתון הארץ פד לב(3) 337 (להלן: "פרשת חברת חשמל"):   "הפרסום צריך שלא יחרוג ממתחם הסבירות בנסיבות הנזכרות בסעיף 15(4)"   והדברים טובים גם לסעיף 15(7) לחוק איסור לשון הרע.   ועוד נקבע בפרשת חברת חשמל כך בכל הקשור למבחן הסבירות:   "לענין זה די בכך שאדם סביר יכול היה להסיק את המסקנה שהיתה בגדר לשון הרע מן העובדות שצויינו בפרסום, וכי העובדות עליהן הוא מסתמך הובאו בגוף הפרסום".   ובלשונו של המלומד שנהר בעמ' 320:   "כל המבחנים שהוצעו מתנים, למעשה, את תחולת ההגנה בקיומו של "יחס גומלין מספיק" בין הדעה לבין העובדות שעליהן היא מסתמכת".   38. כלומר, לא די בכך שאדם סביר היה מגיע למסקנות אליהן הגיעו הנתבעים, אלא שנדרשת סבירות בין הבעת הדעה, שהיא המסקנה בענייננו מדו"ח שביט ובין האמור בדו"ח עצמו אליו מפנה המכתב.   עיון בדו"ח שביט מהנדסים ויועצים כפי שנדון בהרחבה לעיל אינו יכול להביא את הקורא הסביר למסקנה אותה העלו הנתבעים במכתב. ייחוס של עבודה לא מקצועית ורשלנית למי שמתוך 25 סעיפי ליקויי מיוחסים לו רק שישה סעיפים משניים, שאינם חמורים אינו מביא לידי תוצאה כי הבעת הדעה במקומה היא, וקל וחומר שלא בדרך הניסוח.   למעלה מזו, לא קיים "יחס גומלין מספיק" בין ששת סעיפי הליקוי המיוחסים לתובע ובין התיבות "עבודה לא מקצועית ורשלנית".   39. אשר על כן, הנתבעים אינם חוסים בגדרי הגנת סעיף 15(7) לחוק איסור לשון הרע.   סיכום ביניים:   40. האמור במכתב שפורסם מהווה לשון הרע כמשמעות הדיבור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע והנתבעים אינם חוסים בהגנות אליהן הפנו בסיכומיהן.   אשר על כן, התביעה בכל הנוגע לתביעה מכוח חוק איסור לשון הרע מתקבלת. הפיצויים:   41. סעיף 7א (ב) לחוק איסור לשון הרע קובע כי הפיצוי בגין לשון הרע, כאשר לא הוכח נזק , לא יעלה על 50,000 ₪. זהו הסכום הנתבע ע"י התובע.   הנתבעים מבקשים כי במידה ובית המשפט ימצא כי פירסמו לשון הרע ולא עומדות להם ההגנות אליהן היפנו, יעשה בית המשפט שימוש בסעיף 19(2) לחוק איסור לשון הרע הקובע:   "בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:   (2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;"   42. כפי שנקבע, לשון הרע טמונה בביטויים "עבודה לא מקצועית ורשלנית". הנתבע, בעדותו טען כי כוונתו הייתה עבודה שלא הסתיימה בזמן כנדרש, לא בלוח הזמנים הנדרש ולא בטיב הראוי. זו, כאמור, פרשנות מאוחרת ומאולצת שביקשו הנתבעים להעניק למכתבם שבין היתר, הוצא נוכח הסכסוך האישי שפרץ בין הנתבע ובין מר רוזנבלום מת.ג.י. כאשר התובע הוא עובר אורח שנקלע לקו האש.   לא זו אף זו, ב"כ התובע שלח לנתבעים, עובר להגשת התביעה, מכתב ובו, בין היתר, התבקשה התנצלות הנתבעים. אולם, הנתבעים בחרו שלא להתייחס כלל למכתב ב"כ התובע וכדברי הנתבע בעדותו "לגבי זה מכתב הטרדה, למה אני צריך לענות לך" (עמ' 21 ש' 24).   43. המורם מן המקובץ הוא, כי לא נמצאו נסיבות מקלות אשר יש בהן כדי להוות בסיס להנמקה המצדיקה הפחתת הפיצוי הנקוב בסעיף 7א(2) לחוק איסור לשון הרע.   משכך, נפסק בזאת כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 50,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסה"ד בידי הנתבעים או בא כוחם, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסה"ד ועד התשלום בפועל.   כמו כן, ניתן בזאת צו המורה לנתבעים, לשלוח מכתב לכל המכותבים במכתב נשוא התביעה ובו יכתבו מפורשות כי כוונתם במכתב דנן הייתה שיש צורך בהשלמת עבודות כפי שנקבע בדו"ח משולם וכי יש איחור בקצב העבודה.   תביעה מכוח חוק עוולות מסחריות:   44. לשיטת התובע מכתב הנתבעים נופל בגדרי סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות הקבוע:   "2. (א) לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר (להלן - תיאור כוזב). (ב) המפיץ פרסום של עוסק אחר או מטעמו הכולל תיאור כוזב, או מי שהחליט בפועל על פרסום תיאור כוזב כאמור, לא יישא באחריות לפי סעיף זה, אלא אם כן ידע שהתיאור כוזב, או שהתיאור כוזב על פניו."   כלומר, אליבא התובע, הנתבעים, שהינם עוסקים, פרסמו מידע שהם ידעו או היו צריכים לדעת שאינו נכון, בעניינו של עוסק אחר, התובע.   45. עיון בהצעת החוק 2471 מיום 3.1.96 מלמדנו כי מטרת חוק עוולות מסחריות הייתה למנוע תחרות בלתי הוגנת. בהסבר לסעיף 2 לחוק עוולת מסחריות נאמר כך:   "החוק בא להגן על עוסק במהלך עסקו, אולם לא מפני כל פגיעה בלתי הוגנת בעסקו אלא רק מפני פגיעה של עוסק אחר. מוצע שהן התובע והן הנתבע לפי חוק זה יהיו עוסקים, כלומר, מי שמוכרים נכסים או נותנים שירותים במהלך עסקיהם".   46. בענייננו, עסקינן בעוסקים בתחומים שונים. התובע עוסק בעבודות מתח נמוך ואילו הנתבעים נותנים שירותי פיקוח. חוק עוולות מסחריות, כעולה לעיל, אינו בא להגן על מקרים כגון אלו.   אשר על כן, התביעה, מכוח חוק עוולות מסחריות נדחית.   47. התוצאה הסופית:   התביעה מכוח חוק איסור לשון הרע נתקבלה כמפורט לעיל.   התביעה מכוח חוק עוולות מסחריות נדחית. הנתבעים, ביחד ולחוד, יוסיפו וישלמו לתובע את אגרת בית המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסה"ד, באם לא ישולמו תוך 30 יום מיום שהתקבל פסה"ד בידי בא כוחם או בידיהם.קבלןלשון הרע / הוצאת דיבה