קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזק ממוני גבוה מהפיצוי הסטטוטורי: פתיח: 1. פסק דין זה, ביחד עם פסק הדין החלקי, שניתן על ידי ביום 2.9.09, מהווה את פסק הדין נגד הנתבעות 2-5. עסקינן בתביעת לשון הרע. הדיון פוצל באופן שנדונה, תחילה, שאלת החבות ובפסק דין חלקי, שניתן על ידי ביום 2.9.09 (להלן: "פסה"ד החלקי"), נדחתה התביעה נגד הנתבע מס' 1 (להלן: "מצנע") ונתקבלה נגד הנתבעות 2- 5 (להלן: "הנתבעות"). קבעתי, שהנתבעות פרסמו לשון הרע על התובע, בנסיבות המפורטות בפסה"ד ולא אחזור עליהן. אומר רק, כי השנה הינה שנת 2002 והימים היו ימי מערכת הבחירות ("פריימריס"), בה התמודד מצנע, אז - ראש עירית חיפה, כמועמד לראשות מפלגת העבודה. בעקבות מסיבת עיתונאים שכינס מצנע, ביום שישי - 13.9.02, בשעה 16:45 (להלן: "מסיבת העיתונאים"), בה טען מצנע, שבוצע נגדו "תרגיל עוקץ", נעשו, ברדיו ובטלביזיה, פרסומים שהתייחסו למבצע "התרגיל" (שאין חולק שהוא התובע) ללא שצויין שמו. חמישה פרסומים, שארבעה מהם היוו את העילה לתביעה דנן. פרטיהם המדויקים הובאו בפסה"ד החלקי ולכן אציינם, כאן, באופן כללי בלבד. הפרסום הראשון, שאינו חלק מעילת התביעה (להלן: "הפרסום הראשון"), נעשה ביום שישי 13.9.02 בשעה 19:00, בחדשות "קול ישראל". במסגרת החדשות, פורסמה ידיעה על תרגיל העוקץ, בה נאמר, שמי שניסה למכור את הקלטת (שהוקלטה במהלך תרגיל העוקץ), לעיתונאים, הינו "אביעד ויסולי, פעיל של ארגון ימני בחיפה". שלושה מארבעת הפרסומים, לגביהם קבעתי כי הם מהווים לשון הרע על התובע, נעשו בטלביזיה - ביום שישי, 13.9.02, בשעה 20:00 בחדשות התכנית "יומן" בערוץ 1, בשבת, 14.9.02 בשעה 17:00 במסגרת מבזק חדשות בערוץ 1 ובאותו יום, 14.9.02 בשעה 20:00 לערך, בתכנית "רואים עולם", שבערוץ אחד. הפרסום הרביעי נעשה ברדיו - בשבת 14.9.02, בשעה 11:00 לערך, במסגרת תכנית "יומן השבוע" ברשת ב' של "קול ישראל". 2. בפרסומים נאמר, שהאדם שניסה לבצע את "תרגיל העוקץ, הוא "פעיל ליכוד לשעבר מאנשי כהנא", "פעיל ליכוד עם עבר מתנועת 'כך'", "פעיל ליכוד לשעבר מאנשי כהנא" (להלן: "האמירות הפוגעות").   קבעתי, כי הנתבעות פרסמו לשון הרע על התובע, למרות ששמו של התובע לא נזכר בפרסומים, בין היתר, מאחר ששמו נזכר בפרסום הראשון. דרישותיו של התובע לפרסום התנצלות נדחו, בנסיבות האמורות בפסה"ד החלקי. בהקשר לכך יצויין, כי סירובן של הנתבעות היה נעוץ בדרישתן, שהתובע יוותר על כל דרישותיו כלפיהן ובכלל זה - דרישה לפיצוי כספי. גם בתחילת הדיון בתיק זה חזרו הנתבעות והתנו הסכמתן לפרסם התנצלות, בכך שהתובע יוותר על כל תביעותיו כלפיהן (ראו פרו' ישיבות 1.5.05 ו- 13.9.05 וכן הודעת התובע מיום 30.11.05 והודעת הנתבעות מיום 1.11.05). טיעוני התובע : 3. התובע עותר לחיוב הנתבעות בפיצוי בסך של 400,000 ₪. לטענתו נזקיו גבוהים מכך, אולם הוא העמיד נזקיו על הסכום הנתבע, משיקולי אגרה. בתצהירו (סע' 66-73) ובעדותו, טוען התובע, לנזקים שנגרמו לו עקב הפרסום, אולם הטענות הינן כלליות ולא נתמכו במסמכים כלשהם. בין היתר, טוען התובע, כי במשך שנתיים לאחר הפרסומים, הוא לא העז לנסוע לארה"ב, מחשש שמא ייחשב על ידי השלטונות בארה"ב, כחבר בארגון טרור ויהיה חשוף לסנקציות קשות. לדבריו, הוא חי בחשש ובפחד תמידיים מפני סנקציות שיוטלו עליו בידי הרשויות האמריקאיות הנוגעות לנכסיו ולעסקיו בחו"ל וסירוב הנתבעות לפרסם התנצלות החמיר את המצב, שכן לא היו לו "כלים" לזיכוך שמו. 4. התובע קובל בסיכומיו, על כך שלא ניתן לו להביא ראיות לענין הנזק ולהגיש מסמכים, לענין ההפסדים שנגרמו לעסקיו בארה"ב, בשל כך שהוא חשש לנסוע למדינה זו, אותם ביקש להגיש, במהלך הישיבה שנקבעה לדיון בשאלת הנזק. לטענתו, לו ניתן היה לו להגיש את המסמכים, היה מראה באמצעותם, שהוא נאלץ לחסל את עסקו האחרון בארה"ב ולמכור, בשנת 2005, בנין במיאמי, מחוסר יכולת לנהלו "בשלט רחוק", דבר שגרם לו נזקים העולים על 230,000 $. 5. עוד טוען הוא, כי הפרסומים גרמו לו נזק דווקא בתנועת הליכוד, בה קיימת הסתייגות רבה מייחוס אדם לפעילי "כך" או ל"כהנא" ומתנזרים ממי שמזוהה באופן זה, "על מנת שלא ידבק בליכוד תווית של תנועת ימין קיצונית וגזענית" ולכן נמנעה ממנו יכולת לקדם עצמו בתנועה. לדבריו, שיוכו לארגון טרור קיצוני וגזעני פגע במעמדו הפוליטי, עד כדי נסיון לגרשו ממפלגת הליכוד. בענין זה מפנה התובע לגזיר 10 בנספח יד' לתצהירו. עוד טוען הוא, כי, בשל כך, גם נפגע בפריימריס בשנת 2003, עת התמודד על מקום ברשימת הליכוד בכנסת. 6. כן טוען הוא, שבשל הפרסומים נפגעו קשה גם התרומות לעמותות בראשן הוא עומד וכי בשל כך גם "שתי העמותות סבלו מהתנכלויות חוזרות ונשנות של הרשויות הממשלתיות... וממשבר קשה ביכולתן לגייס תרומות בציבור, דבר שהצריך את התובע להשקיע בכך זמן עבודה רב וכספים מכיסו". 7. בהסתמך על פסה"ד בענין שרנסקי ע"א 89/04 - ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' (להלן: "פרשת שרנסקי") (לא פורסם, , ניתן ביום 4.8.08), שם נקבע, כי "... אין הכרח בהצגת ראיות ישירות לנזק כללי, אלא די אם הוכחו בפני בית המשפט נסיבות מטריאליות, המבססות קיומו של נזק כזה, והמניחות תשתית להערכת הנזק שנגרם.", טוען התובע שהוא הביא די ראיות לענין הנזקים להם הוא טוען. 8. התובע מדגיש את העובדה שמדובר בארבעה פרסומים, אשר חזרו, מספר פעמים, על האמירות הפוגעות. לטענתו, יש ליתן משקל לכך, שמדובר בערוצי תקשורת ממלכתי וארצי ובתכניות בעלות רייטינג גבוה ולכך שכל פרסומים נעשו בתוך 24 שעות. לטענתו, יש לראות חומרה יתירה בכך שהפרסומים ייחסו לו עבירות פליליות חמורות (חברו בארגון טרור), במיוחד לאור האשמת חבריה בגזענות ולאור היותו עורך דין במקצועו. 9. עוד טוען הוא, כי העובדה שנאמר כי הדברים באו מפי מצנע, נתנה להם אמינות אולם זאת - בכזב, לאור כך שבפסה"ד החלקי (עליו הגיש התובע ערעור, כפי זכותו על פי דין) נקבע כי מצנע לא אמר את הדברים וכן טוען הוא שהכזב היה מכוון, רק לפאר ולהאדיר את אמינות מקור המידע הכוזב, תוך החמרה משמעותית של הפגיעה בו. 10. בנוסף טוען הוא, כי אי פרסום שמו ע"י הנתבעות נעשה על מנת "לגמד את ערכו" ולהציגו כאדם חסר שם או חשיבות ואף ליצור לעצמן "אליבי" מפני תביעת לשון הרע והוא מפנה, בהקשר זה לכך, שדווקא כלי התקשורת, לאחר מכן, פרסמו את שמו "בהבלטה רבה" ואף את תמונתו פרסמו, כפי שעולה מנספח יד' לתצהירו. עוד מלין התובע על כך, שהפרסומים נעשו ללא קבלת תגובתו, בניגוד ל"הוראת" ביהמ"ש, אשר ניתנה לחלק מהנתבעות בתיק אחר. 11. התובע מדגיש את התנהגותן של הנתבעות, במהלך המשפט, את התעקשותן, לאורך כל הדרך, על קשריו עם תנועת "כך" או עם "אנשי כהנא", עד שהוא נאלץ לנהל משפט הוכחות מלא, למרות שלא היה בידיהן בדל ראיה לכך, עד שרק בפסה"ד החלקי טוהר שמו ואת סירובן של הנתבעות לפרסם התנצלות, על אף שהוא היה מוכן, אז, להסתפק בפיצוי סמלי בלבד. לטענתו, יש בכך כדי להצדיק פסיקת פיצוי עונשי. 12. התובע מעריך הפסדי השתכרות בסכומים של מאות אלפי שקלים ובנוסף על כך טוען הוא להפסדים חודשיים בסכומים של אלפי שקלים, כפי המפורט בסעיף 53 לסיכומיו. אציין כבר כאן, כי אינני רואה מקום לפרט את הסכומים, אשר לא הונחה להם תשתית ראייתית, אף לא מינימלית. 13. כן טוען הוא, שהנתבעות חבות לפצותו על הפסדיו במשפט נגד מצנע, זאת - משום שהן היו אלה שייחסו את הדברים למצנע ומשום כך הוגשה התביעה גם נגדו. 14. אשר לפיצוי ללא הוכחת נזק (אשר על פי חישובו מגיע, היום, לכדי 63,600 ₪), טוען התובע שיש לפצותו בגין כל פרסום בנפרד וכי, בגין כוונה לפגוע, יש לחייב הנתבעות בכפל פיצוי ובסך הכל, בסך של 508,000 ₪, בצירוף פיצויים עונשיים. כן מבקש הוא להורות לנתבעות לשדר תיקון והתנצלות, בנוסח האמור בסעיף 63 לסיכומיו. טיעוני הנתבעות : 15. הנתבעות מתנגדות לכל הרחבת חזית, לטיעונים שלא הופיעו בתצהירו וכן טוענות הן, שהתובע לא הניח כל תשתית עובדתית לכך שאדם כלשהו שמע את הפרסומים וסבר שאכן לתובע יש עבר בתנועת "כך" וכי למרות האמור בסעיף 48 לתצהירו, לפיו פנו אליו שני אנשים קרובים, שדווחו לא על הפרסום, לא הובאו אנשים אלה להעיד. כן מפנות הנתבעות לכך, שהתובע אישר (בעמ' 58 לפרוטוקול), כי אנשים שמכירים אותו ידעו שאין לו קשר עם תנועת "כך". 16. הנתבעות מדגישות את העובדה, ששמו של התובע לא נזכר בפרסומים וכן מפנות הן לפרסומים שיזם התובע בעקבות הפרשה ומדגישות, כי לתובע לא נגרם כל נזק בתחום הפוליטי אלא להיפך - הפרסומים הועילו לתובע, אשר היה, אז, פעיל פוליטי בתחילת דרכו (כעדות התובע בעמ' 12 לפרו' מיום 1.11.09, שו' 1) והיה "אלמוני בציבור", כעדותו, שם, בשו' 16. בנוסף, ביום 7.10.02, בסמוך לאחר האירועים דנן, נבחר התובע למרכז הליכוד (סע' 49 לתצהירו ועדותו בעמ' 8 שו' 12 לישיבת יום 1.11.09). 17. לטענת הנתבעות, גם לא נגרם לו נזק בתחום העסקי, לאור כך, שעל פי עדותו הוא, הוא סיים את פעילותו העסקית בארה"ב בשנת 1997 והגיע לישראל ובעמ' 36 לפרו' העיד שנותרו שם רק "כמה זנבות משפטיים" וכי טענותיו בסיכומיו, בענין זה, אינן מופיעות בתצהירו ומהוות הרחבת חזית. כן טוענת היא, כי חששו, הנטען, של התובע, להיכנס לארה"ב הינו חשש סוביקטיבי, שלא הונחה לו כל תשתית והוא אף לא טען שניסה לבדוק את הענין, בפועל, או פנה לשגרירות ארה"ב ולא הראה כיצד שהותו בישראל גרמה לקשיים בניהול עסקיו. לטענתן, יש לדחות גם את טענת התובע בדבר קשיים בניהול העמותות, אשר אף היא מהווה הרחבת חזית ולא הוכחה כלל. 18. לענין גובה הנזק, מצביעות הנתבעות על כך שעילת התביעה הנוגעת לשיקים ואשר התובע העמיד הפיצוי הנתבע בגינה, בתביעתו, על סך של 150,000 ₪ נדחתה, כך שיתרת הנזקים שנתבעו (המוכחשים), הינה 250,000 ₪ בלבד. עוד טוענות הן, כי דרישת התובע לפיצויים סטטוטוריים, מהווה הרחבת חזית אסורה, לאחר שהתובע הבין שהוא לא הוכיח נזקים בפועל שכן בתביעתו תבע רק פיצויים לפי הוכחת נזק. לטענתן, גם לא ניתן לתבוע גם נזק כללי וגם פיצוי סטטוטורי. 19. לטענתן, הפרסום בגין העילה הראשונה והשניה, הוא פרסום אחד, שכן הוא כולל תוכן זהה וחל עליו סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). לשיטתן, המבחן הוא תוכן לשון הרע ולא כמות הפרסומים, שכן סך הפיצוי אינו יכול לעלות על הנזק שנגרם. 20. הנתבעות טוענות, שאין לפסוק לתובע כל פיצוי ולחלופין - עותרות הן לפסיקת פיצוי בסכום של שקל אחד, בהשוותן מקרה זה למקרה שנדון בפרשת בן-גביר - רע"א 10520/03 - איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (לא פורסם, , ניתן ביום 12.11.06), בהפנותן לאמירות שנאמרו על התובע בפסה"ד החלקי, בסע' 66, 55 ו- 74 וכן לנאמר במאמרים שכתב התובע (מוצגים נ/1, שם אמר על הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ כי הוא "נשבע לפוליטיקאים לעשות כל מה שיבקשו ממנו, כולל הכל, מבלי לשאול שאלות..." וכי הוא יצר "יחידות מיוחדות של הצבא לגירוש יהודים בשיטה המזכירה את ההתקפות האנטישמיות הזכורות לדראון עולם החל מחורבן בית ראשון, חורבן בית שני, חורבן בית"ר, האינקויזיציה, גירוש ספרד, עד לשואה - הוא זה היושב על כס 'שר צבאות ישראל' אוי לבושה! לא נשכח ולא נסלח" ובמוצג נ/3, שם התייחס אל יוחנן בשיא באמרו: "בעיני המחנה הלאומי הוא הראש ושבראשונה אנס והיותו מסייע לכם כעת מתוקף תפקידו נחשבת בעיני רוב תושבי גוש קטיף ומאות אלפי תומכיהם כתשלום אותו פוסקים בתי המשפט לנאנסת מידי זה שתקף אותה". כן מפנות הן לכך שהתובע הצדיק את זכותה של נאדיה מטר לכנות את בשיא "יודנרט" (עמ' 27 לפרו'). לטענתן, ללא קשר להשקפתו הפוליטית הקיצונית, התובע הוא "מחולל סדרתי" של לשון הרע ואף ביצע "פרובוקציה ברמה ארצית" וגם משום כך אין לפסוק לו פיצויים. 21. לחלופין, מבקשות הן ליתן להן הקלות, בשל כך שהן הסתמכו על מידע שקיבלו מעוזריו של מצנע, אשר בנסיבות שיצר התובע, אשר הסווה את זהותו, היה סביר והן היו משוכנעות באמיתות הדברים. לשיטתן, מאחר שלתובע לא מגיע כל פיצוי, גם לא ניתן לחייבן בתיקון או הכחשה, אשר, על פי סעיף 9 לחוק איסור לשון הרע, יכולים להיות רק סעד נלווה לפיצויים. כן טוענת היא, שיש לזקוף לחובתו של התובע את התנהלותו בהליך זה ואת הזמן שחלף מאז הגשת התביעה ומכל מקום, אין להורות על פרסום תיקון לאחר עבור 7 שנים. דיון : מתן אפשרות לתובע להוכיח את הנזק המיוחד - 22. ראשית אומר, כי לטרונייתו של התובע, כי ביהמ"ש מנע ממנו הוכחת הנזק המיוחד שנגרם לו, אין כל בסיס. לתובע ניתן די והותר זמן להגשת תצהירים מטעמו אליהם צריך היה לצרף כל מסמך שחפץ להגיש, אולם הוא בחר שלא לעשות זאת. בשולי פסה"ד החלקי (בסעיפים 99-100), קבעתי את אופן הדיון בשאלת הנזק, כדלקמן (ההדגשות - במקור): "99.       מאחר ששאלת הנזק טרם נדונה, אני מורה על הגשת תצהירי עדות ראשית ושמיעת ראיות, בענין הנזק, כדלקמן: התובע יגיש תצהיריו לא יאוחר מיום 1.10.09 והנתבעים - לא יאוחר מיום 12.11.09. כל צד ימציא תצהיריו לצד שכנגד, במסירה אישית, בתוך המועדים הנ"ל. כל צד יצרף לתצהיריו כל מסמך שירצה להגיש במהלך הדיון. צד אשר ירצה להעיד עד ללא הגשת תצהיר מטעמו, יגיש בקשה מפורטת ומנומקת, לפחות 14 ימים לפני תום המועד שנקבע להגשת תצהיריו.  100.    אני קובעת התיק להוכחות, בענין הנזק, ליום 1.11.09 בשעה 13:00." על פי רישומי המערכת, נמסר פסה"ד לידי התובע ביום 8.9.09 והדיון בשאלת הנזק התקיים ביום 1.11.09. כלומר - היה בידי התובע פרק זמן של קרוב לחודשיים על מנת להגיש תצהיריו. 23. ביום 17.9.09 הגיש התובע בקשה לזימון עדים, ללא הגשת תצהירים מטעמם ובהחלטתי מיום 24.9.09 (שניתנה לאחר קבלת תגובת הנתבעות), נדחתה הבקשה, מהנימוקים המפורטים בה. 24. ביום 30.9.09, יום אחד בלבד לפני עבור המועד להגשת תצהירים מטעמו, הגיש התובע בקשה להארכת מועד להגשת תצהיריו. בהחלטתי מאותו יום (שניתנה לאחר קבלת תגובת הנתבעות), נעתרתי לבקשה רק חלקית והארכתי את המועד עד יום 6.10.09 (החלטה זו תיקרא, להלן: "ההחלטה"). על פי רישומי המערכת הומצאה ההחלטה לתובע, בפקס, ביום 2.10.09. 25. התובע טוען (בבקשה שהגיש ביום 12.1.09), כי בשל חופשת חג הסוכות, הוא קיבל את ההחלטה רק ביום 11.10.09 ולכן לא הספיק להגיש תצהיר במועד. הסבר זה, לאו הסבר הוא, הן מאחר שהתובע יכול היה וצריך היה להכין את תצהיריו, בפרק הזמן המקורי שנקבע בפסה"ד החלקי והן מאחר שבין יום 11.10.09 ובין מועד הדיון, עדיין יכול היה התובע להגיש בקשה להגיש תצהיר מטעמו, עוד לפני מועד הדיון. זאת ועוד - דווקא משום שהבקשה הוגשה יום אחד בלבד לפני המועד בו היה על התובע להגיש תצהיריו (וממש לפני כניסת חג הסוכות), היה על התובע לברר, מיוזמתו, באותו יום או, לפחות, למחרת, אם ניתנה החלטה ומהי. אין לבעל דין זכות קנויה להארכת מועדים. לפיכך, כל עוד לא היתה בידיו החלטה המתירה הארכת המועד, היה עליו להגיש תצהיריו בתוך המועד שנקבע בפסה"ד החלקי, היינו - עד יום 1.10.09. עוד יש לציין, כי אין כל קשר בין מועד ההחלטה בבקשת התובע להזמנת עדים ללא הגשת תצהיריהם, לבין הגשת תצהיר עדות ראשית של התובע (או של עדים אחרים מטעמו), מה גם שמאז ההחלטה, אשר דחתה את בקשת התובע לזימון העדים, ועד למועד דיון, עבר קרוב לחודש ימים. 26. לא ברור מה מנע מהתובע (שהינו עורך דין, אשר ניהל את התביעה בעצמו), להכין, בתוך פרק זמן של ימים ספורים, לפחות תצהיר עדות ראשית שלו עצמו ולצרף אליו את המסמכים שרצה להגיש. ודוק: התובע לא טען שהוא רצה להגיש תצהירים של עדים אחרים. עינינו הרואות - התובע לא חסר זמן והזדמנויות להגיש תצהיריו ולצרף אליהם כל מסמך שרצה להגיש, להוכחת נזקיו. 27. להשלמת התמונה אציין, כי, בבקשתו שהוגשה, ביום 12.10.09 לא ביקש התובע רשות להגיש את תצהיריו לפני מועד הדיון (1.11.09), אלא ביקש את דחיית הדיון בטענה שבכוונתו להגיש בר"ע על החלטתי מיום 24.9.09, אשר דחתה בקשתו לזימון העדים ללא תצהיר (ראו סעיף 9 לבקשתו). בהחלטתי מיום 22.10.09 (שניתנה לאחר קבלת תשובת הנתבעות), קבעתי כי אם התובע יניח דעתי שהוגשה על ידו בר"ע, אעתר לבקשה לדחיית מועד הדיון. התובע לא הגיב להחלטה זו ואף לא הגיש בר"ע ובמועד הדיון (שהתקיים, כזכור, ביום 1.11.09), הודיע שעדיין לא החליט אם יגיש בר"ע ומכל מקום ביקש לקיים את הדיון. 28. לאחר שהתובע לא הגיש תצהירים לענין הנזק, הוא נסמך, להוכחת נזקיו, על האמור בתצהיר עדותו הראשית (תצהיר מיום 28.6.05), שהוגש על ידו לביהמ"ש, עובר לשמיעת הראיות (להלן: "התצהיר"). במעמד הדיון בשאלת הנזק ביקש התובע להגיש מסמכים הנוגעים, לדבריו, לאמור בסעיף 68 לתצהיר וטען שב"כ הנתבעות יכולה לעיין במסמכים במהלך הדיון. בהחלטתי, אשר בפרוטוקול הדיון, דחיתי את בקשתו, מהנימוקים האמורים שם. 29. לפני סיום פרק זה אציין, שעם סיום חקירתו של התובע ולאחר שהנתבעות לא הביאו ראיות מטעמן, החל התובע לסכם טיעוניו בעל-פה (כפי סדר הדיון שנקבע על ידי בהחלטה שבסיום פסה"ד החלקי). לאחר שסיכם עת ארוכה, ביקש לסכם טיעוניו בכתב ונעתרתי לבקשתו. בסיכומיו, בכתב, ביקש התובע לאפשר לו להשיב לסיכומי הנתבעת, אולם לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה. לגופו של ענין - 30. טיעוניו של התובע, בסיכומיו, כוללים טענות עובדתיות רבות, אשר לא הובאו בתצהירו והן מהוות הרחבת חזית. כאמור - ניתנה לתובע הזדמנות נאותה להגיש תצהירים ומסמכים, אלא שהוא בחר שלא לעשות כן ובנסיבות אלה יש מקום לקבל את התנגדויות הנתבעות להרחבת החזית, טענות שפורטו לעיל, במסגרת טיעוניהן ואינני רואה מקום לחזור עליהן. עוד אומר, כי גם לגופו של ענין, טענותיו של התובע בנוגע לנזק ממון שנגרם לו, לא הוכחו. 31. אציין רק, כדוגמא, את טענות התובע לגבי הנזקים שנגרמו לו בתנועת הליכוד, אשר לא נטענו על ידו בתצהירו והן מהוות הרחבת חזית. כל שנטען על ידו, בענין זה, בסעיף 66 לתצהירו, הוא, כי הפרסומים הפוגעים: "... פגעו בי קשות ועלולים לפגוע בעתיד בשמי הטוב ובקריירה הפוליטית והציבורית שלי ולהסב לי נזקים כספיים ואישיים ניכרים". אין כל פירוט, כיצד פגעו הפרסומים וכיצד יפגעו בעתיד. בסיכומיו נסמך התובע, להוכחת טענה זו, על הפרסום בגזיר העיתון "מקור ראשון" מיום 20.9.02 (פיסקה אחרונה בטור השלישי של הפרסום). אולם, למקרא הפרסום ברור שאותה תגובה של חלק מחברי הליכוד, הנזכרת שם, כוונה אל ביצוע תרגיל העוקץ ולא אל תוכן הפרסומים הפוגעים, אשר כלל לא הוזכרו בפרסומי הפרשה. מעבר להסתמכותו על פרסום זה, לא הביא התובע כל עד, שיתמוך בטענתו זו, דבר הפועל לרעתו. בהקשר לכך יש מקום לציין, שהתובע מתנגד לביטוי "תרגיל עוקץ" וטוען שזה ביטוי של אנשי מצנע והתקשורת, אולם הוא עצמו השתמש בביטוי זה, בדבריו לתקשורת, כפי שעולה מהפרסום בחדשות זמן חיפה מיום 20.9.02 (בין גזירי העיתונות שבנספח יד' לתצהיר), שם, בתחתית העמוד, פורסם ראיון עם התובע, אשר אמר בתשובתו לשאלה הלפני אחרונה: "... רק אחרי שהספור הודלף לתקשורת הם (הכוונה למצנע ואנשיו) התעשתו וגילו שמדובר בתרגיל 'עוקץ'". 32. התובע לא הוכיח שנגרם לו נזק ממון כלשהו והוא אף לא הניח תשתית עובדתית להערכת הנזק להבדיל מפרשת שרנסקי - ע"א 89/04 - ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' (לא פורסם, , ניתן ביום 5.1.04) (להלן: "פרשת שרנסקי"), שם (להבדיל מהמקרה דנן), קבע ביהמ"ש כי "במהלך המשפט בענייננו, הובאו ראיות להוכחת שיעורו של הנזק, ולו נזק כללי" והבהיר: "יש הסבורים, כי אף שאין בסעיף 7א לחוק דבר המגביל פסיקת פיצוי ממשי בגין נזקים לא ממוניים, יש בו כדי להבהיר קיומה של חובה על תובע להוכיח את הפגיעה בשמו הטוב בראיות ממשיות גם כאשר מדובר בנזק כללי, אם מבקש הוא לחרוג מרף הפיצוי הסטטוטורי המקסימלי שבהוראת החוק. בענין זה נראה, כי אין הכרח בהצגת ראיות ישירות לנזק כללי, אלא די אם הוכחו בפני בית המשפט נסיבות מטריאליות, המבססות קיומו של נזק כזה, והמניחות תשתית להערכת הנזק שנגרם." (ההדגשות אינן במקור). מהאמור לעיל אין ללמוד שלא צריך להביא כלל ראיות לנזק, אלא כי ניתן להסתפק גם בראיות שאינן ישירות, אם מוכחות נסיבות מטריאליות המבססות קיומו של נזק ומניחות תשתית להערכת הנזק שנגרם. בענייננו לא הוכחו נסיבות מטריאליות ולא הונחה תשתית להערכת הנזק. בנוסף, אין כל דמיון בין המקרה דנן לבין המקרה שנדון בפרשת שרנסקי, לא מבחינת זהותו של התובע, תפקידו, האופן בו היה מוכר לציבור הרחב וכו' כמו גם מבחינת טיבה של לשון הרע שפורסמה, אופן הפרסום, היקפו, הקשר הדברים וכיוצ"ב ואין כל מקום לגזור גזירה שווה בין המקרים. בענייננו לא הובאה כל ראיה ולא הונחה תשתית עובדתית ראויה להוכחת נזק ממון, או להערכתו, אלא רק נטענו ע"י התובע טענות בעלמא, כאשר רובן אף לא נטענו בתצהיר. בנוסף, למרות שמטענות התובע עולה שניתן היה, לכאורה, להביא עדים ו/או אשר יתמכו לפחות בחלק מטענותיו, התובע בחר שלא לעשות כן. כך, למשל, לא הביא התובע כל ראיה להוכחת שיעור השתכרותו ולא הוכיח שנגרם לו הפסד שכר כלשהו. התובע לא הביא כל ראיה להוכחת הפסד כלשהו לעמותות ואף לא הביא ראיה כלשהי לכך שהוא העביר מכספו האישי לעמותות, כטענתו (אשר ממילא מהווה הרחבת חזית) וכדו'. גם המסמכים אותם חפץ להגיש במהלך הדיון, התייחסו, לדבריו, רק לחיסול עסקיו בארה"ב ולא לכל שאר טענותיו וגם בענין זה - של הטענה בדבר חיסול עסקיו, אציין, מעבר לאמור לעיל בענין זה, שהתובע ביקש להגיש מסמכים, ללא שהונחה בתצהירו, תשתית עובדתית ספציפית לטענה כזו (להבדיל מטענה כללית, שנטענה על ידו). 33. בכתב התביעה ציין התובע, מהו הסכום הנתבע על ידו בגין כל עילת תביעה. התובע אמנם טען שכל סכומי התביעה הם לצרכי האגרה בלבד וכי "מלוא נזקיו עדיין לא סוכמו והם יכולים להיות גבוהים הרבה יותר מהמצויין בכתב התביעה". התובע לא תבע, במפורש, פיצוי לפי סעיף 7א' לחוק, אולם אינני סבורה שיש בכך כדי להגבילו מלטעון לפיצוי סטטוטורי. בענין זה אינני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעות, לפיה על תובע לבחור האם הוא תובע נזק מוכח או שמא פיצוי ללא הוכחת נזק ולפיה, משתבע התובע, בתביעתו, פיצויים בגין נזקים מוכחים ונקבע כי לא הוכחו נזקיו, לא ניתן לפסוק לו פיצויים ללא הוכחת נזק, על פי סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע. אינני סבורה שזו כוונת סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע. נהפוך הוא; סעיף זה בא להקל עם התובעים בעילה של לשון הרע, מתוך הכרה כי קשה להוכיח נזקים בתחום זה וזאת - ע"י קביעת רף עליון המשחרר את הניזוק מהצורך להוכיח את נזקו (ראו: ע"א 4740/00 אמר נ' יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510, 527) (להלן: "פרשת אמר"). הליכה בדרך, אותה מציעות הנתבעות, נוגדת מטרה זו. זאת ועוד - עיון בפסיקה מצביע על כך שבתי המשפט נוהגים לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק, גם כאשר נתבע נזק, בפועל, שלא הוכח. ראו, למשל, ע"א (תל-אביב-יפו) 1944/05 - שריה עופר נ' נאה בוקי. , תק-מח 2009(2), 16274 ,עמ' 16277, שם אישרה ערכאת הערעור פסיקת פיצויים לפי סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, למרות שהתובע עתר, בתביעתו, לפיצויים בסך 1,200,000 ₪, עתירה שנדחתה ע"י הערכאה הדיונית, שקבעה שהתובע לא הוכיח נזק מיוחד, ובודאי שלא הוכיח את הסכומים שנתבעו על ידו. גם בת"א (מרכז) 5726-08-07 -  אליעזר יעקב זילברבוים נ' מועצה מקומית גני תקווה ואח' (לא פורסם, , ניתן ביום 27.5.09), נפסקו פיצויים סטטוטוריים, על פי סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, לאחר שהתובע כשל בהוכחת נזקים בסך של 3,672,102 ₪. ודוק: אין להוסיף נזק מוכח על נזק לא מוכח. הסמכות לפסוק נזק על פי סעיף 7א' קיימת תמיד. אולם ככל שהתובע מוכיח נזק ממוני, העולה על הפיצוי הסטטוטורי, רשאי ביהמ"ש לפסוק את הנזק הממוני, אולם לא יוסיף עליו את הפיצוי הסטטוטורי. זו משמעות "הבחירה" בין פיצוי סטטוטורי לנזק ממוני מוכח, אך לא מעבר לכך, היינו - כשל בהוכחת נזק ממוני נטען, אינו מאיין את סמכות ביהמ"ש לפסוק פיצוי סטטוטורי. 34. רבות כבר נכתב על השיקולים אשר על ביהמ"ש לשקול בבואו להעריך את מידת הפיצוי הסטטוטורי שיפסוק ולא ארחיב בכך. אציין רק, כי גם כאן יש לערוך איזון מתאים בין הזכות לשם טוב ולפרטיות ובין הערך החשוב של חופש הביטוי. יש להביא בחשבון את אופי הפגיעה ונסיבותיה, מעמדם של הפוגע והנפגע, התנהגותם, חומרת הפגיעה, תפוצת הפרסום ואף את העובדה שמדובר באיש ציבור. בענין זה עשויים לפעול שיקולים נוגדים: מצד אחד, חופש הביטוי המוגן ביחס לאיש ציבור רחב יותר מאשר כלפי אזרח מן השורה, דבר אשר יש בו כדי להפחית את הפיצוי, אולם, מנגד, איש ציבור עלול להיפגע בתדמיתו ובמעמדו הציבורי באופן חמור בהרבה מאדם פרטי. (ראו פרשת שרנסקי). בענייננו, מדובר בתובע שהינו איש ציבור, אשר פעל, תחילה במסווה, בתחום ציבורי-פוליטי "חם", בעיצומה של מערכת בחירות, תוך שהוא מבצע "תרגיל", על מנת להפיל בפח יריב פוליטי, המתמודד במערכת הבחירות. מטבע הדברים צפוי היה שענין זה יזכה לסיקור תקשורתי נרחב ונלהב, כפי שאכן קרה בפועל. בנוסף, התובע פעל, תחילה, במסווה, כך שהיה אף צפוי שיהיו שמועות שונות בנוגע לזהותו ולהשתייכותו הפוליטית. אין בכך כדי לאיין את לשון הרע, אולם יש בכך כדי להבהיר את ההקשר ולהשפיע, על דרך ההפחתה, על סכום הפיצוי הסטטוטורי שיש לדעתי לפסוק. 35. עוד יש להביא בחשבון שבכל הפרסומים הפוגעים לא צויין, כלל, שמו של התובע וכי הפעם היחידה בה הוזכר שמו (עד לפרסומים הפוגעים), היתה בפרסום הראשון דלעיל, שלא היווה עילת תביעה. הפעם הבאה שנזכר שמו של התובע בתקשורת (והפעם בעידודו של התובע), היה בפרסומים שנעשו החל מיום ראשון שלאחר מסיבת העיתונאים - 15.9.09. אז החלה סדרת פרסומים באמצעי התקשורת ובאינטרנט, בנוגע לפרשה הנ"ל, אשר צורפו ע"י התובע, כנספח יד' לתצהיר (להלן: "פרסומי הפרשה" או "הפרסומים"). מעיון בפרסומי הפרשה עולה, כאמור, שהתובע עצמו התראיין לאמצעי התקשורת ודבריו נכללו, בהרחבה, בפרסומים, אשר סקרו, בין היתר, את מעשיו, הבליטו את השתייכותו הפוליטית לתנועת הליכוד ואת פעילותו כיו"ר המטה למען ארץ ישראל בחיפה ואף תמונות דיוקנו פורסמו בהם מספר פעמים. למעשה, התובע חשף את זהותו בפני התקשורת, כמי שביצע את "תרגיל העוקץ" ומהפרסומים נראה שהיה לו ענין רב בכך שיידעו שהוא היה זה אשר חשף, לשיטתו, מעשים בלתי כשרים במחנהו של מצנע. התובע אף אישר, בחקירתו בפניי (במהלך הדיון בשאלת החבות), שפרסומים אלה הועילו לו וכך אמר בעמ' 38 לפרוטוקול, בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעים:  "ש.       אני אומר לך שהפרסום עשה לך רק טוב. ת.        אין חולק. אני הייתי הראשון שמילא את תצהיר העדות הראשית שלו עם למעלה מ- 15 פרסומים על פרשת העוקץ. אין חולק שבפרשה זו התפרסמה בראשי מהדורות החדשות ביומיים שלושה והתביעה לחלוטים לא מתייחסת לפרסומים כאל ענין שלילי. ההיפך הוא הנכון." ראוי להזכיר, כאן, את טרונייתו של התובע, בסיכומיו, על כך שהנתבעות לא פרסמו את שמו, שם הוא טוען, שהדבר נעשה על מנת "לגמד את ערכו" וליצור לעצמן אליבי, ומדגיש את ההבלטה הרבה, בה פורסם שמו בפרסומי הפרשה. 36. התובע קיבל, איפוא, בפרסומי הפרשה, כר נרחב להבהרת כל שרצה להבהיר - מיהו, מה היה חלקו בפרשה, מה היתה מטרתו בביצוע התרגיל ומה דעתו על מצנע. ואמנם, בכתבות של הראיונות עמו, המצויות בין פרסומי הפרשה, תוארה, בנוסף לאמור לעיל, גם שהותו בארה"ב, פעילותו הפוליטית, רבת השנים, בליכוד ובמרכז הליכוד, היותו דמות מוכרת בקרב פעילי הימין בחיפה וכו'. לענין המשמעות שיש ליתן לכך, ראוי להפנות אל דברי כבוד הנשיא ברק בפרשת דנקנר (סעיף 25 לחוות דעתו): "אדם המערב עצמו מרצון בחיים הציבוריים חושף עצמו מדעת לפגיעות אפשריות, שהן טבעיות לדינמיקה של החיים הפוליטיים המתאפיינים בחירות הביטוי והאמירות (פרשת אפל). על פי תפיסה זו, לאיש ציבור עשויה להיות גם נגישות קלה יותר להתגונן כנגד אמירות פוגעניות."  כן ראו דבריו בפרשת הרציקוביץ' - (ע"א 4534/02 - רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ' פ"ד נח(3), 558, עמ' 574-575): "... המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית, אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי." למרות זאת ולמרות שהיו לתובע הזדמנויות רבות להציג את "הצד שלו" בפרשה (והוא אמנם עשה כך, בפירוט ובהרחבה, בשמו ובתמונתו, הרבה מעבר להיקף הפרסומים הפוגעים), לא ניצל התובע הזדמנויות אלה, על מנת להכחיש את הפרסומים מושא תביעה זו. למעשה, אילו סבר התובע שהפרסומים הפוגעים גורמים לו נזק, יכול היה לנצל הזדמנות זו ולהקטין את נזקו (כפי חובתו של כל נפגע), אולם הוא בחר שלא לעשות כן. עובדה זו יש להביא בחשבון לענין קביעת סכום הפיצוי. כן יש להביא בחשבון, לחובת התובע, את התבטאויותיו הוא, נגד אחרים, בעלי דעות שונות מדעתו כפי שהן עולות מהמסמכים אשר במוצג נ/1 ואת עמדתו לפיה זכותו של אדם לכנות אחר, במדינת ישראל, בכינוי "יודנרט" (עמ' 27 לפרו'). 37. טענת התובע, לפיה העובדה שבפרסומים נאמר שמיצנע מסר את הדברים ולכן היה להם משקל רב יותר, מוטב היה שלא היתה נטענת, הן לאור חוסר האמינות שהוא עצמו מייחס למיצנע והן לאור פרסומי הפרשה וכל אשר פורסם במסגרתם. 38. אינני מקבלת את טענות התובע לפיהן נעשה הפרסום בזדון. לענין זה כבר התייחסתי בפסה"ד החלקי (בסעיף 76), שם דחיתי את טענת התובע, כאילו נעשה הפרסום מתוך זדון, כתגובה על כך שהתובע לא מסר את הקלטת לפרסום ע"י הנתבעות. הנתבעות בחרו לנהל את המשפט, כולו, למרות שבסופו של דבר התברר שהן אינן טוענות כי היתה אמת בפרסומים והתנהלות זו יש לזקוף לחובתן, אם כי, גם התובע תרם, בהתנהלותו בהליך (כפי שעולה מהפרוטוקול), להתארכות הדיונים בתיק זה ואת חלקו בכך יש לזקוף לחובתו הוא. עוד יש לזקוף לחובת הנתבעות, את העובדה שהן התנו פרסום התנצלות בויתור של התובע על פיצוי כלשהו, תנאי שלא היה לו כל מקום, כפי שהובהר בסעיף 93 לפסה"ד החלקי. 39. לפיכך ולאחר שהבאתי בחשבון את היקף הפרסומים, את נסיבותיהם ואת כל האמור לעיל, אני פוסקת לתובע פיצוי סטטוטורי, על פי סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, בסך של 35,000 ₪, נכון להיום. בנסיבות הענין ולאור הפרסומים הרבים אשר פורסמו בתקשורת לאחר הפרסומים מושא התביעה דנן, לאור כך שהתובע התראיין לכלי התקשורת והיה לו, כאמור "כר נרחב", להבאת עמדתו, לאור כך ששייכותו הפוליטית פורסמה, שם, בהרחבה ואף לאור הזמן הרב שחלף, אינני מוצאת מקום לחייב את הנתבעות בפרסום תיקון או התנצלות. שכר הטרחה - 40. התובע עותר לחיוב הנתבעות בהוצאות המשפט וכן בשכר טרחתו, אותו הוא מחשב לפי 500 שעות עבודה, בעלות של 250$ לשעה, היינו - מעל 500,000 ₪ (!). סכום זה עולה על כלל הסכום אותו תבע התובע בתביעתו ואיננו יכול שלא להחשב כסכום מופרז ביותר. בהקשר לכך יש לציין, שבדחותי את התביעה נגד הנתבע 1 (תביעה לפיצוי בסכום של 400,000 ₪), חייבתי את התובע בתשלום שכ"ט בסך 40,000 ₪ בתוספת מע"מ. בנוגע לנתבעות, יש להביא בחשבון את העובדה שחלק התביעה הנוגע לשיקים, אשר את נזקו כימת התובע, בתביעתו, בסכום של 150,000 ₪ (מתוך סכום תביעה כולל של 400,000), את סכום הפיצוי שנפסק ומנגד - את העובדה שהנתבעות בחרו לנהל משפט למרות שבסופו של דבר לא טענו שהיה אמת בפרסומים. לאור כך, אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. בנוסף, ישלמו הנתבעות לתובע את אגרות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום בו שולמו על ידו ועד לתשלום המלא בפועל. הסכומים הנ"ל ישולמו ע"י הנתבעות, בתוך 30 יום מקבלת החלטה זו, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. פיצוייםהימורים