קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזקי רכוש בגין פיצוץ יזום של צה''ל: התביעה התביעה שלפנינו היא תביעה כספית לפיצויים בגין נזקים נטענים שאירעו לבית התובע כתוצאה מפיצוץ שביצעו כוחות הביטחון ביום 18.2.03 בשעה 02.00 לפנות בוקר (להלן- מועד האירוע). נכון ליום הגשת התביעה היא הועמדה ע"ס 186,000 ₪ . התובע הוא תושב הכפר לובן א-שרקייה, באזור B שבגדה המערבית. לטענתו, הבית נשוא התביעה הוא בית חד קומתי בשטח של כ-120 מ"ר הבנוי על אדמה שקיבל התובע מאביו בירושה ואשר ממוקמת ליד המסגד בכפר, בשכונת "באב אלמועיר". התובע ציין שעובר לאירוע הוא בנה רק את שלד הבית והתכוון להכשיר אותו למגורים. לטענת התובע, בכתב התביעה, כוחות הביטחון הצמידו את חומר הנפץ לעמודי התמיכה של הבית ופוצצו אותו. הבית לא קרס אך נגרמו לו סדקים חמורים. אחד המטענים לא התפוצץ והתובע הודיע לרשויות על כך ואלה הגיעו למחרת היום ופוצצו את הבית. בכל הנוגע לאירוע הנ"ל התובע ייחס לנתבעת, כמי שאחראית על הביטחון והסדר הציבורי וכמחזיקה באזור מכוח תפיסה לוחמתית, את הטענות הבאות: רשלנות- בכך שפגעה בבית התובע בלי כל עילה או הצדקה והתנהגה באופן שרירותי. גם אם היתה עילה לכך, הפגיעה היתה בלתי מידתית ובלתי חוקית. בהקשר זה נטען שהחלטת הנתבעת לבצע את ההריסה היתה חסרת סמכות, בלתי סבירה בעליל ו/או מיותרת ו/או בלתי צודקת שכן נעשתה משיקולים זרים ובלי כל קשר למטרה ביטחונית כלשהי, עוד נטען שהיא נעשתה בלי לברר את תשתית העובדות ובלי לאפשר לתובע ו/או לכל דיירי הבניין זכות שימוע לפני ההריסה ומבלי לאפשר לתובע למצות את הזכות החוקתית לפנות לערכאות ולהתנגד להריסה ו/או להציג את טיעוניו והגנתו לפני ביצוע ההריסה. הפרת חובה חקוקה- בהקשר זה נטען שלא ניתנה זכות שימוע לפני ההריסה, לא היתה מסירה של צו ההריסה, לנתבעת היו פגמים בבניית התשתית העובדתית לביסוס החלטתה להרוס את המבנה. לא מדובר בהריסת בית בגין היות אחד מדיירי הבית חשוד בעבירות ביטחוניות. הבית לא היה מאוכלס ואין טענה שהתובע היה חשוד בעבירות כלשהן. בהקשר זה נטען שהתובע אינו יודע מה העילה שהביאה לפגיעה בביתו. לבסוף טען התובע שנטל ההוכחה צריך לחול על הנתבעת. טענות ההגנה הנתבעת טענה טענות כדלהלן: נזקי התובע, אם אכן נגרמו היו במסגרת "פעולה מלחמתית" כהגדרתה בחוק ובפסיקה. האירוע שבמהלכו נטען שנגרמו נזקי התובע היה בעת "פעולה מלחמתית". למדינה פטור מאחריות בשל פעולה בהרשאה חוקית ובתום לב. ההודעה בדבר האירוע לא נמסרה במועד כנדרש עפ"י התקנות. הנתבעת דחתה את כל הטענות העובדתיות שנטענו ע"י התובע. שאלת נטל ההוכחה אפתח בשאלת נטל ההוכחה. ב"כ התובעים טען שהנטל מוטל על שכם הנתבעת וזאת מאחר ומדובר בחומר נפץ שהיה בבעלות הנתבעת ומכוח סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) יש להעביר את נטל ההוכחה על שכם הנתבעת. כפי שאבהיר בהמשך הדברים, האירוע נשוא התביעה היה "פעולה מלחמתית" ויש צורך בהבאת "טעמים מיוחדים שיירשמו" כדי להחיל את הוראות הסעיפים הללו. בעניין זה קובע סעיף 5(א)(4) לחוק הנזיקין האזרחיים כדלהלן: "הוראות סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לא יחולו בדיון בתובענה, ואולם רשאי ביהמ"ש לקבוע כי יחולו הוראות סעיפים אלה אם מצא כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין ומטעמים שיירשמו". בע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נ' מ"י הנחה ביהמ"ש העליון מפי כב' השופט ריבלין כדלהלן: "... מנגנוני העברת נטלי הראיה הרגילים, המתאימים לסיכונים של חיי היומיום, אינם מתאימים ליישום במקרה של מלחמה. אין חולק כי בשדה הקרב נעשה שימוש תדיר בחפצים מסוכנים, ועל כן פנייה לסעיף 38 לפקודת הנזיקין, למשל, העוסק בפגיעה מדבר מסוכן, נתפסת במקרים אלו לכל היותר כאבסורד. בזמן מלחמה, שימוש בדבר מסוכן הוא הכלל ולא החריג (א' יעקב, "חסינות תחת אש: חסינות המדינה בשל נזק שנגרם כתוצאה מ'פעולה מלחמתית'" משפטים לג(1) 107, 138).  אכן, סעיף 38 לפקודה אינו מתאים למצבים כגון מלחמה, שבהם נאלץ הנתבע לעשות שימוש ב"דבר מסוכן", על-מנת להתמודד עם נסיבות מסוכנות העומדות מולו. כשהנסיבות מעמידות בסכנה את המחזיק בחפץ מסוכן, והוא, מצדו, עושה שימוש בחפץ על-פי ייעודו ועל-פי טבעו, על-מנת למנוע את הרע המתרגש ובא, אין עוד מקום להנחה לכאורית בדבר התרשלות הנתבע". בנסיבות אלה, התובע הוא זה שצריך לשאת בנטל ההוכחה. הנטל להוכיח את התביעה, כבכל תביעת נזיקין אחרת, מוטל על שכם התובע, במובן זה שעליו להוכיח: את זכויותיו המשפטיות על הנכס נשוא התביעה. שנגרם נזק לתובע. שהנזק הנטען נגרם כתוצאה מפיצוץ. גובה הנזק. מאידך, על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח (ככל שנגרם נזק כתוצאה מהפיצוץ) שהיא נהנית מההגנות שבדין. כפי שנראה בהמשך הדברים התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה בכל 4 הפרמטרים המוזכרים לעיל. הנתבעת הראתה, מעבר לנדרש, שככל שנגרם לתובעים נזק (וכפי שנראה להלן, כלל לא היה פיצוץ ליד בית התובע) הנתבעת נהנית מההגנות שבדין ולגופו של עניין התביעה לא הוכחה בכל הפרמטרים המוזכרים לעיל. פעולה מלחמתית האירוע הנטען בתביעה היה ביום 18.2.03 בשעה 02.00 לפנות בוקר. התקופה התאפיינה בכך שהיתה תקופת לחימה קשה . בבג"ץ 7015/02 בג"ץ 7019/02 כיפאח מחמד אחמד עג'ורי (העותרים בבג"ץ 7015/02) נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (המשיבים בבג"ץ 7015/02), תואר המצב שהיה בתקופה הסמוכה לתקופה נשוא התביעה כדלהלן: "מאז סוף חודש ספטמבר 2000 מתנהלת באזורי יהודה והשומרון וחבל עזה לחימה קשה. אין זו פעילות משטרתית. זהו סכסוך מזויין. במסגרתו בוצעו כ-14,000 פיגועים נגד החיים, הגוף והרכוש של אזרחים ותושבים ישראלים חפים מפשע ובהם זקנים וילדים, גברים ונשים. למעלה מ-600 אזרחים ותושבים של מדינת ישראל נהרגו. למעלה מ-4,500 נפצעו, חלקם באורח קשה ביותר. המוות והפגיעות היו גם מנת חלקם של הפלסטינים. רבים מהם נהרגו ונפצעו מאז ספטמבר 2000. זאת ועוד: בחודש אחד בלבד - הוא חודש מרס 2002 - נהרגו 120 ישראלים בפיגועים ומאות נפצעו. מאז מרס 2002 ועד לכתיבתו של פסק דין זה, נהרגו 318 ישראלים ונפצעו למעלה מ-1,500. השכול והכאב שוטפים אותנו. ... לחימתה של ישראל סבוכה היא. הצד הפלסטיני משתמש, בין השאר, בפצצות-אדם מונחות. מתאבדים אלה מגיעים לכל מקום בו מצויים ישראלים (בתחומי מדינת ישראל ובתחומי הישובים היהודיים באזורי יהודה והשומרון וחבל עזה). הם זורעים הרג ודם בערים ובישובים. אכן, הכוחות הנלחמים בישראל הם טרוריסטים; הם אינם נמנים על צבא סדיר; הם אינם לובשים מדים; הם מסתתרים בתוך האוכלוסיה הפלסטינית האזרחית באזור, לרבות במקומות קדושים; הם זוכים לתמיכת חלק מהאוכלוסיה האזרחית בכלל וכן לתמיכתם של בני משפחה וקרובים בפרט. מציאות חדשה וקשה ניצבת בפני מדינת ישראל, הנלחמת על ביטחונה וביטחון אזרחיה". האירועים שהיו בתקופה בה היה האירוע נשוא כתב התביעה היו "סכסוך מזויין" ו"מלחמה". בפס"ד עג'ורי הנ"ל תיאר ביהמ"ש העליון את פעולות הלחימה שביצעה ישראל כך: "במאבקה של ישראל כנגד הטרור היא נוקטת - מכוח זכותה להגנה עצמית - מבצעי לחימה מיוחדים (מבצע "חומת מגן" שהחל במארס 2002 ומבצע "דרך נחושה" שהחל ביוני 2002 וטרם הסתיים). מטרת המבצעים הייתה הכרעת תשתית הטרור הפלסטינית ומניעת הישנותם של פיגועי הטרור. במסגרת פעולות אלה נכנסו כוחות צה"ל לשטחים רבים שהיו בעבר בשליטתו מכוח תפיסה לוחמתית ואשר הועברו בהסכמים לשליטתה (המלאה או החלקית) של הרשות הפלסטינית. הצבא הטיל סגרים וכתרים על אזורים שונים. נאספו כלי נשק וחומרי חבלה. נעצרו מבוקשים. במסגרת מבצעים אלה גויסו כוחות מילואים רבים; הופעלו כלי נשק כבדים (טנקים, נגמ"שים), ובהם מסוקי קרב ומטוסים". באשר לנסיבות האירוע הנטען בתביעה הצהיר והעיד קצין החי"ר סרן יונתן אשר שימש גם כקצין חבלה בחטיבת צנחנים. להלן פרטים העולים מתצהירו ומעדותו בביהמ"ש: איזור האירוע לרבות הכפר לובן א-שרקייה מסווגים כ"גיזרה חמה ומסוכנת" והדברים אמורים בתקופה נשוא התביעה. הכפר לובן א-שרקייה שוכן על הציר הראשי, ציר 60, המחבר בין צומת תפוח, ליישובי מזרח בנימין וירושלים. על ציר זה בוצעו פיגועי טרור ופיגועי ירי רצחניים כשהמחבלים היו חוסים בכפרים ליד האוכלוסייה האזרחית. במועד האירוע הסתובבה באזור חוליית טרור רצחנית שהוציאה מהכוח אל הפועל פיגועי ירי מהכפרים לעבר ישובים יהודיים. בסמוך למועד האירוע נשוא התביעה בוצע פיגוע ירי והפעילות הצבאית התבצעה בשל אותו פיגוע. גם רס"ן ועקנין, שהעיד כעד מטעם התובע (לבקשת באת כוחו) ציין בעדותו שבתקופה בה אירע האירוע הנטען היתה אז "פעילות מלחמתית השכם והערב" . ביום 18.2.03, שהוא יום האירוע נשוא התביעה, נעשתה פעילות צבאית כדי לתפוס את אנשי חולייה רצחנית שהיה מידע על הימצאותה באזור. מפקד הכוח היה העד-סרן יונתן. הכוח מנה כ-5-6 חיילים. זה האחרון ציין שהוא והכוח היו באזור נשוא התביעה לפחות שבוע וחצי, אך זכור לו האירוע הנטען מכך שלמחרת אותו יום חזר הכוח למבנה. דבר שקיבל את אישורו מדו"ח האירועים בגזרה-ת/1 על תחמושת שמצויה ב"בית נטוש", הסמוך לביתו של המודיע. בחקירה הנגדית של סרן יונתן חפצה ב"כ התובע להפיק ממנו שלא היה מדובר ב"פעולת לחימה" או פעולה יוצאת דופן, אלא שהעד ציין ש"עבדנו באינטנסיביות הרבה יותר מאשר בתקופות אחרות ובגלל שהגזרה נחשבה לגזרה חמה". סרן יונתן העיד שלצורך לכידת החוליה נעשה שימוש בחומרי חבלה ופיצוצים מבוקרים. מטעמי ביטחון שדה נמנע הקצין מלפרט את דרכי הפעולה. למעשה גם ישנה בתיק זה "תעודה בדבר ראיות חסויות" החתומה ע"י שר הביטחון, אהוד ברק. לפי דברי הקצין, סרן יונתן, הפיצוץ המבוקר בוצע בשטח פתוח הרחק מכל מבנה ובכלל זה המבנה נשוא התביעה. בבג"צ 8276/05 עדאללה ואח' נ' מ"י ואח' נקבעו אמות מידה לצורך החלטה האם מדובר ב"פעולת לחימה" וכך קבע ביהמ"ש העליון מפי השופט ברק: " השאלה שהתעוררה בפרשת בני עודה הייתה האם ירי של כוחות צה"ל לעבר מבוקשים שנמלטו, בלא שנשקפה לחיי החיילים כל סכנה, הינו בגדר פעולה מלחמתית. לעניין הגדרתה של פעולה מלחמתית נקבע כי:  'הפעולה היא מלחמתית אם זו פעולת לחימה, או פעולה מבצעית-צבאית, של הצבא. לא נדרש שהפעולה תתבצע כנגד צבאה של מדינה. גם פעולות כנגד ארגוני טרור עשויות להיות פעולות מלחמתיות' (שם, 7). עם זאת, נקבע כי לא כל פעילות של כוחות הביטחון תיחשב כפעילות מלחמתית:  'רק פעולות מלחמה ממש במובנו הצר והפשוט של מונח זה ... שבהם בא לידי ביטוי האופי המיוחד של הלחימה על סיכוניה ובעיקר על השלכותיה ועל תוצאותיה, הם אלו אליהם כוונו מילותיו של סעיף 5' (דברי השופט שמגר בע"א 623/83 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 477, 479). ... הצבא מבצע באיזורי יהודה, שומרון ועזה 'פעולות' שונות, היוצרות סיכונים מסוגים שונים. לא כל פעולותיו הן 'מלחמתיות'. כך, למשל, אם הניזוק נפגע מתקיפה שהותקף על ידי חייל בשל סירובו למלא הוראה באשר למחיקת סיסמאות שהיו כתובות על הקיר, אין לראות בפעולת התקיפה 'פעולה מלחמתית', שכן הסיכון שפעולה זו יצרה הוא סיכון רגיל של פעולה לאכיפת החוק. לא כן אם סיור צבאי בכפר או בעיר נקלע למצוקה של סכנת חיים או סיכון חמור לגוף, בשל ירי עליו וזריקות אבנים ובקבוקי תבערה, וכדי לחלץ את עצמו הוא יורה ופוגע בפלוני. פעולת הירי היא 'פעולה מלחמתית', שכן הסיכון שבפעולה זו הוא סיכון מיוחד. בין שני המצבים הקיצונים הללו עשויים להתקיים מצבי ביניים' (שם8) . לפיכך נקבע כי: 'במתן תשובה לשאלה אם פעולה היא 'מלחמתית' יש לבחון את כל נסיבות האירוע. יש לבדוק את מטרת הפעולה, את מקום האירוע, את משך הפעילות, את זהות הכוח הצבאי הפועל, את האיום שקדם לה וניצפה ממנה, את עוצמת הכוח הצבאי הפועל והיקפו ואת משך האירוע' (שם, 9)". ב"כ התובעים ניסה לטעון שמדובר ב"פעולת שיטור" להבדיל "מפעולה מלחמתית". טענה דומה הועלתה למשל בע"א 523/03 לוי נ' מ"י שם נקבע שכשם שתיתכן “פעולה מלחמתית” בשטח שאין בו מלחמה , כך גם קיומן של פעולות איבה ואף של מלחמה ממש, לא הופכות כל חלק מהמאמץ למיגור ההתנגדות ל”פעולה מלחמתית”. אך, יש לראות את הקביעות שנקבעו בפרשת אשר לוי הנ"ל על רקע העובדות שהיו באותו מקרה, אשר שונות בתכלית מהמקרה שלפנינו. העובדות באותו עניין היו שבעת מלחמת יום הכיפורים התמקמה פלוגת דלק על מכליותיה בגן ילדים לצורך שימוש בשעת חירום. היחידה ששהתה בשטח כשלושה וחצי חודשים גרמה נזקים כבדים לעבודות פיתוח וסלילה ולחומרים שהובאו לשטח לצורך הסלילה. המדינה העלתה טענת הגנה של “פעולה מלחמתית”. באותן נסיבות של אותו תיק נדחתה הטענה. באותו עניין ציטט ביהמ"ש את פסה"ד בע"א 311/59 , 317 מפעל תחנת הטרקטורים בע"מ נ' חייט ואח' וערעור שכנגד, וקבע כך: " אין לדעתי, לראות בפעולת שמירה פעולה מלחמתית, לא רק מפני שהיא פעולה של כל ימות השנה...אלא מפני שמטיבה ומטבעה אין בה אלמנט של לחימה; ואם כי אין מלחמה בלעדיה, הרי היא פעולת עזר או פעולת לוואי בלבד, משל לפעולות אפסנאות או עזרה רפואית שלא תיתכן מלחמה בלעדיהן ובכל זאת אינן בהכרח פעולות מלחמתיות". לא כך המקרה שלפנינו. פעולת כניסה של כוח קטן , בחשכת הלילה לתוך כפר עויין, תוך שהכוח מסכן את חייו, לא בסכנה תיאורתית אלא בסכנה ממשית, שכן הסתובבה שם חוליית מחבלים, זוהי פעולה שמטרתה לתפוס חוליית מחבלים וככזאת היא "פעולה מלחמתית" ללא כל צל של ספק. הכוח הקטן נועד לאפשר גמישות פעולה בשטח. בהקשר זה יודגש שגם פעולות שנועדו למניעת טרור, מעשי איבה או התקוממות הם בגדר "פעולה מלחמתית" שמטרתה היתה לתפוס חוליית טרור כדי להגן על המשתמשים בציר 60. אין בשום פנים להשוות את הפעולות של הכוח במקרה דנן לפעולות שהיו בפרשת לוי הנ"ל של "שמירה" או ל"פעולות לוואי כמו אפסנאות". הפעולות שנעשו במקרה דנן הן פעולות לחימה בטרור ולחימה בטרור היא “פעולה מלחמתית” המזכה מדינה מפטור לפי חוק הנזיקין האזרחיים הנ"ל. בהפעילנו את אמות המידה שנקבעו לעיל, הרי שחד משמעית ניתן לקבוע שמדובר ב"פעולת מלחמה" והנתבעת רשאית לחסות תחת הגנה זו. בנוסף, האירוע כמתואר לעיל, נכנס גם להגדרת "פעולת מלחמתית" שבחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב-1952 כפי שתוקן בשנת התשס"ב-2002 ואשר לפיו: "פעולה מלחמתית" - לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף; מעדות הקצין יונתן שהיה מפקד הכוח במועד האירוע הסתובבה באזור חוליית טרור רצחנית שהוציאה מהכוח אל הפועל פיגועי ירי מהכפרים לעבר ישובים יהודיים. בסמוך למועד האירוע נשוא התביעה בוצע פיגוע ירי והפעילות הצבאית התבצעה בשל אותו פיגוע. ביום 18.2.03, שהוא יום האירוע נשוא התביעה, נעשתה פעילות צבאית כדי לתפוס את אנשי חולייה רצחנית שהיה מידע על הימצאותה באזור. לצורך לכידת החוליה נעשה שימוש בחומרי חבלה ופיצוצים מבוקרים. כל הפעולות הללו הם בבחינת " פעולה של לחימה בטרור", וכן "פעולה לשם מניעת טרור", שנעשו "בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף". כבר לאור מסקנה זו ניתן היה לדחות את התביעה, אך בכל זאת אדון באשר לטענות האחרות שהועלו בה. לעניין טענת התובע בדבר רשלנות באשר לאירוע הנטען, טען התובע שהוא לא היה בעת האירוע בכפר ואחיו נזמי הודיע לו על מה שאירע. אלא שנזמי לא נתן כל תצהיר עדות ראשית ולא הובא לעדות. במקומו הובאו לעדות עבד אל רחמן קאסם נובאני (להלן-נובאני) ונידאל עבדאללה עבד אל רחמן דראגמה (להלן-דראגמה); שמתגוררים בכפר בו נמצא המבנה נשוא התביעה. בתצהירם טענו שבליל ה-18.2.03 נכנס הצבא לכפר ובסביבות השעה 01.40 בלילה ראו כ-6-7 חיילים העושים את דרכם לדיוון ביתו של התובע ולאחר כ-10-20 דקות נשמע פיצוץ חזק . נובאני טען שהציץ מהחלון וטען שלא ראה שהחיילים חזרו מאותה דרך בה נכנסו. ובשעות הבוקר ראה שנגרם למבנה נשוא התביעה נזק חמור. המבנה לא קרס אך נגרמו לו סדקים. סמוך למבנה ראו פצצה שלא התפוצצה ועל כך הודיעו לנזמי אחיו של התובע והוא הודיע את הדבר לצבא. מאידך, דראגמה העיד ששמע לא פיצוץ אחד כי אם שני פיצוצים. האחד בשעה 02.00 והשני אחרי כ-10-15 דקות. מוזר הוא שנובאני המתגורר בשכנות לא טען ששמע שני פיצוצים. אני דוחה את טענת התובע בדבר רשלנות וקובע שלא רק שלא היתה רשלנות אלא שהיתה זהירות יתר ואלו טעמיי: אין כל הוכחה מעדים אובייקטיביים על נזק שנגרם לשלד מבנה שטען לו התובע. יצויין שהוגשו תמונות של המבנה הנטען, אלא שמתמונות אלה לא ניתן ללמוד דבר שכן אלו לא הוגשו באמצעות מי שצילם אותן שהיה עזמי, אחיו של התובע. לא ברור מתי ביצע את הצילומים והיכן. כפי שנראה בהמשך הדברים בפרק שידון בשאלת הנזק, אין הוכחה שהסדקים שטען להם התובע מקורם בפיצוץ, שלפי הראיות כלל לא נעשה ליד המבנה נשוא התביעה. אפילו אם היתה רשלנות (וכפי שנראה בהמשך הדברים, לא רק שלא היתה רשלנות אלא שהיתה זהירות יתר) , גם פעולה רשלנית הנעשית תוך כדי לחימה מוגנת בהיותה "פעולה מלחמתית" ואין אחריות בנזיקין לגביה. כפי שנפסק בעניין זה בבג"צ 8276/05, 8338/05, 11426/05 "דיני הנזיקין הרגילים אינם מתאימים לדיון באחריות בגין מעשי נזיקין תוך כדי לחימה." באופן דומה שב ביהמ"ש העליון וקבע בע"א 5964/92 ע"א 6051/92 ג'מאל קאסם בני עודה (המערערים בע"א 5964/92) נ' מדינת ישראל (המשיבה בע"א 5964/92)ג'מאל קאסם בני עודה (המשיבים בע"א 6051/92) כדלהלן: "מהי התכלית המונחת ביסוד הפטור המוענק למדינה מאחריות בנזיקין בגין “פעולה מלחמתית” של הצבא? דומה שהגישה הינה, כי פעולות מלחמתיות הגורמות נזק לפרט, אינן צריכות להיות מוכרעות על ידי דיני הנזיקין הרגילים. הטעם לכך הוא כי פעולות מלחמתיות יוצרות סיכונים מיוחדים אשר הטיפול בהם צריך להיות מחוץ לגדריה של האחריות הנזיקית הרגילה. הסיכון הוא מיוחד מבחינת יוצר הסיכון (איש הצבא המבצע פעולה מלחמתית, המתכנן אותה והמדינה השולחת אותו למשימותיו); הסיכון הוא מיוחד מבחינת הניזוק (בין אם הוא "אוהב" ובין אם הוא "אוייב"), והסיכון הוא מיוחד מבחינת היקף הנזק. התפישה הינה כי דיני הנזיקין הרגילים אינם מתאימים להסדרתו של סיכון מיוחד זה. חוסר התאמה זה נובע מעצם מהותם של דיני הנזיקין העוסקים בחלוקת סיכונים בגין פעולות מזיקות בחיי היומיום של אדם במדינתו. אין הם מתאימים כאשר הסיכון בפניו ניצבים הפרט והכלל הוא חריג ויוצא דופן. פעולות מלחמתיות יוצרות, מעצם טיבן וטבען סיכונים, אשר מערכת הדינים ה"שיגרתית" לא נועדה להתמודד עמהם. המטרות המונחות ביסוד דיני הנזיקין הרגילים, אינן חלות כאשר הנזק נובע מפעולה מלחמתית שהמדינה מנהלת כנגד אויביה" . הקצין שהיה אחראי על הכוח בליל האירוע הנטען, סרן יונתן, היה קצין חבלה בעל מיומנות בשימוש בחומרי נפץ. הקצין הצהיר חד משמעית ש"מניסיוני כקצין חבלה וכבעל המיומנות בעניין, עוצמתו של הפיצוץ ולא כל שכן, בהתחשב בכמות חומר הנפץ ותכולתו- אין כל סיכוי שנגרם נזק כלשהו למבנה". עוד הוסיף הקצין והצהיר שמאחר והיה מדובר בשלד מבנה, מבלוקים בטון וברזל, חומרים אלו לא יכולים להיפגע מהפיצוץ המבוקר בשל הטווח ממוקד הפיצוץ. עובדה מכרעת נוספת העולה מתצהירו של הקצין היא שהכוח הצבאי עמד בין מוקד הפיצוץ לבין המבנה נשוא התביעה, כך שאילו היתה נכונה טענת התובע באשר לנזק שנגרם למבנה, היה חייב מי מהכוח להיפגע. עוד ציין הקצין יונתן שמבחינת בטיחות הכוח אין כל היגיון למקם חומר נפץ קרוב למבנה בשל האפשרות להיפגע מהדף או מרסיס ולכן "אין כל סיכוי שהפיצוץ בוצע בסמוך למבנה וקל וחומר שלא בוצע בתוכו". בהקשר זה יוזכר שהעד דראגמה העיד שראה את חיילי הכוח במרחק של 30 מטר מהמבנה הנטען. עובדה שמחזקת את טענתו של סרן יונתן בדבר מיקום החיילים בעת שנעשה פיצוץ באיזור מרוחק מהמבנה נשוא התביעה. ברור הוא שאילו היה נערך פיצוץ במבנה נשוא התביעה, הדבר היה מסכן את הכוח הישראלי שהיה בקרבת מקום. בעדותו בביהמ"ש ציין הקצין ש"הפיצוץ בוצע בשטח צפון מערבית לאותו מבנה, באזור לא מיושב שמחוץ לכפר". העד ציין שנלקחו טווחי בטיחות של עשרות עד מאות מטרים מחוץ לשטח המיושב של הכפר. העד ציין שלגבי המבנה נשוא התביעה נהגו לכנותו ה"חירבה" בשל מראהו. הקצין בעדותו הצהיר חד משמעית "לא היינו במבנה במהלך הפעילות ולא כל שכן שלא הנחנו בתוכו חומרי נפץ. לא היה כל כוח אחר מלבדנו באזור הרלוונטי לתביעה במועדים הרלוונטיים לתביעה". בעדותו בביהמ"ש הבהיר הקצין שהכמויות של חומר הנפץ שבהם השתמשו לא יכולות לגרום נזק למבנה אלא אם היו מונחות על המבנה ואין טענה כזו במקרה דנן. בעת חקירתו הנגדית העד גם כפר בכך שהכוח נכנס לבתים נטושים או לא מיושבים. באשר לחומר שהתובע טען שהושאר ליד המבנה הצהיר הקצין שהכוח הוזעק לכפר בטענה שהושאר חומר צה"לי ליד המבנה נשוא התביעה. הקצין העיד שהמבנה היה באותו מצב שהיה לפני כן ולא ניכר במבנה כל נזק כנטען ע"י התובע. סרן יונתן ציין במפורש "כמו שאני ראיתי את המבנה הזה, לא היה בו שום נזק שיכול לגרום חומר נפץ שאני השתמשתי בו". לפי ת/1 עולה שמדובר ב"לבנת חבלה". צויין שהחומר ככזה לא היה חומר מסוכן שכן הקצין לקח חומר זה לידיו (כך העידו עדי התובע) ופוצץ אותו עם חומר נפץ אחר הרחק מהמבנה. עוד ייאמר שקיימת סבירות רבה לכך, שאותה לבנת חבלה כלל לא הושארה או נשכחה ע"י חיילי צה"ל אלא ננצאה והובאה ע"י ילדי המקום. הקצין ציין שטענת התובע בקשר לפגיעה במבנה היא עלילה. התובע החליט, לעניין הטיפול בתביעה, להשמיע מטעמו את רס"ן (במיל.) שלום ועקנין שמשמש במסגרת התנדבות לשירות מילואים כממלא מקומו של ראש מדור תביעות במשרד הביטחון. תפקידו של עד זה הוא לאסוף את כל הראיות עבור משרד הביטחון בתביעות של פלשתינאים כנגד מדינת ישראל. להלן כמה נתונים עובדתיים העולים מעדותו של העד הנ"ל: התיק דנן נפתח במשרד הביטחון ב-7.4.03 (כאשר האירוע הנטען היה ב-18.2.03). נעשה ניסיון לאתר פרט למפקד הכוח גם חיילים אלא שהסתבר שאיש לא זכר את האירוע. מחד ניתן לומר, כפי שהעד סבר, שהחיילים השתתפו בהרבה אירועים ולכן לא זכרו את האירוע נשוא התביעה. מאידך, גם ניתן לומר באותה מידה, שהאירוע הנטען בתביעה לא התרחש. היינו שהחיילים לא זכרו הנחת חומרי נפץ, כנטען, ליד מבנה שלטענת התובע ניזוק, ולכן לא זכרו את האירוע ולא היה להם מה לשכוח. העד נשאל באשר לקיומו של יומן מבצעים שבו יש דיווח על הפעולה והעד הסביר בעדותו שאין דו"ח הנכתב ע"י היחידה הלוחמת. אך יש חמ"ל של חטיבה מרחבית והיא מאגדת בתוכה את כל המידע שמגיע מהיחידות הלוחמות. כך, למעשה, מקבלים שיקוף של כל תמונת המצב של כל היחידות הלוחמות בשטח. העד ציין שבמקרה דנן, נעשה ניסיון לאתר את הדיווחים הללו אך הניסיון לא צלח. העד גם הסביר מדוע לא אותר חומר ואלה דבריו: " היה מדובר בכמויות אדירות של פעולות שנעשו יום יום, שעה שעה בשטח. ולאתר [צ"ל-חומר כזה- י.צ.] כזה, עם תנועה כזאת מאד מאד גדולה,זה פשוט משימה לא קלה ...". העד ציין שהיתה פנייה גם למצ"ח וייתכן והיומן הוחרם במסגרת חקירה שלהם. העד הוסיף וציין שהתביעות כגון זו שלפנינו הוקפאו בזמנו במשך שנתיים מ-2005 ועד 2007 בשל הליכים בביהמ"ש העליון שנגעו לתיקון 7 של פקודת הנזיקין. מכל מקום, המסמך היחידי שהעד יכול היה להציג הוא ת/1; ומסמך זה מדבר בעד עצמו שכן הוא דו"ח אירועים בגיזרה. האירוע שנרשם בדו"ח ת/1 היה כדלהלן: "התקבלה שיחה ממקומי שטוען כי במהלך עליות על בתים בלובן א שרקייה החיילים השאירו תחמושת בבית נטוש סמוך לביתו. לאחר בדיקה מול 101 עולה כי מדובר בלבנת חבלה שפוצצה אתמול....המטען פוצץ חלקית והושאר בשטח. מ"מ חבלה הגיע לנקודה וביצע ירי לעבר החלק שלא פוצץ". זהו, אם כן, האירוע היחידי הנטען ולא פיצוץ שגרם סדקים כטענת התובע. העד הוסיף וציין שלאחר בדיקה החליט משרד הביטחון לדחות את התביעה דנן. לעניין הנזק הנזק הנטען תואר בסעיף 3 לכתב התביעה. טענת התובע היא שביום 18.2.03 בשעה 02.00 נכנסו כוחות הביטחון לבית התובע, הצמידו חומר נפץ לעמודי התמיכה של הבית ופוצצו אותו. נטען ש"לבית נגרם נזק חמור ביותר, ועל אף שהבית לא קרס, נגרמו סדקים חמורים בבית, כך שאין הוא כשיר למגורים היום ובסכנת קריסה". בסעיף 31 לכתב התביעה פירט התובע את גובה נזקיו כדלהלן: עלות הקמת המבנה מחדש 200,000 ₪ ; דיור חילופי למשך שנה וחצי 30,000 ₪; עוגמת נפש- 30,000 ₪ . לצורכי אגרה העמיד התובע את תביעתו ע"ס 186,000 ₪ . לכתב התביעה צירף התובע את נספח ב' שהוא מסמך מיום 31.7.03 (היינו מעל 5 חודשים אחרי האירוע הנטען) מטעם הוועד הבינלאומי של הצלב האדום ובו נטען שביום 17.2.03 בית התובע "נהרס לגמרי" או בלשון המסמך - " . was totally destroyed”" קביעה זו של הצלב האדום אינה עולה בקנה אחד עם הנטען בכתב התביעה בקטע המצוטט לעיל ואשר לפיו הבית לא קרס אך נגרמו לו סדקים חמורים. המסמך גם אינו עולה בקנה אחד עם הראיות שראינו לעיל ונראה להלן. הנתבעת כפרה בנטען בסעיף 3 לכתב התביעה וטענה כדלהלן: בסעיף 15 לכתב ההגנה הוכחשה הטענה שהמטען הונח בשלד הבניין נשוא התביעה. הנתבעת כפרה באשר לנספח ב' לכתב התביעה ולקבילותו של מסמך זה; בהקשר זה נטען שאם התובע מבקש לעשות שימוש במסמך זה עליו להגישו כדין באמצעות מי שערך אותו. הנתבעת הוסיפה וטענה בכתב ההגנה (בסעיף 19) שהיא מכחישה שהמבנה נפגע כתוצאה מחומר נפץ ו/או מטען שהונח ע"י חיילי צה"ל באופן שהיה בו כדי לפגוע במבנה הנטען; ולחילופין, אם נפגע המבנה מחומר נפץ או ממטען צה"לי כלשהו מוכחש שחומר הנפץ הונח ע"י חיילי צה"ל במקום הנטען. ככל שהיתה פגיעה הרי שמקורה בפעולות מלחמתיות שביצע צה"ל באיזור לא מיושב שליד המבנה הנטען. מדובר בשלד של בית הנחזה להיות בית נטוש, ואם היתה פגיעה כלשהי, הפגיעה היא מזערית. באשר לגובה הנזק טענה הנתבעת שהנזקים הנטענים מופרכים ומוגזמים ושאין קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין האירוע נשוא התביעה. נטען שהתובע לא הקטין את נזקיו. בנוסף, נטען שאם התובע יקבל פיצוי מגורם כלשהו יש להביא זאת בחשבון בעת שומת הנזק. להוכחת טענותיו בעניין הנזק הגיש התובע חוו"ד הנדסית של מוחמד דמירי. בחוות דעתו ציין דמירי את הנזקים הבאים שמצא ביום הבדיקה -13.2.08 (היינו 5 שנים אחרי האירוע הנטען): עמודי התמיכה האמצעיים שתומכים בתקרה נפגעו קשות. בגובה כמטר העמוד נהרס כליל. אחת מקורות התמיכה שבתחתית הבית, בצידו המערבי של הבית נהרסה, בכניסה לגג הבניין, הקיר הסמוך לחדר המדרגות נהרס כליל ונפער עקב הפיצוץ, בנוסף נגרמו סדקים רבים בתקרה ובקירות המבנה. כמו כן צויין בדו"ח שקירות, תקרות, עמודים ואבני הציפוי ניזוקו; ונגרמו סדקים כתוצאה מהאירוע. הנ"ל ציין (ללא פירוט והנמקה) שע"פ צורת הנזק שנגרם, מהותו והיקפו, ניתן להיווכח שמדובר בנזק שנגרם בפיצוץ. כתוצאה מהאירוע נגרם נזק, המבנה הפך לרעוע והוא בסכנת קריסה. הנזק מחליש את היציבות במבנה ועלול לסכן אנשים. אין אפשרות לחזק את המבנה ויהיה צורך להרוס אותו ולבנותו מחדש, "מאחר וכל החלקים הקונסטרוקטיביים הרוסים לחלוטין". התובע לא הוכיח את נזקו והעיד עדות בלתי אמינה לחלוטין כפי שאפרט להלן: התובע טען בסעיף 5 לתצהירו שהחל לבנות את המבנה נשוא התביעה בשנת 2002 אך בעדותו בביהמ"ש הודה שהתחיל לבנות את המבנה בשנת 1995. בשנת 2003 לדברי התובע הוא סיים לבנות את התקרה. מדובר במבנה שמיום שהחלו לבנותו ועד 8 שנים אחרי כן לא היה בנוי והוא מתאים להגדרה שב-ת/1 שהיה מדובר ב"מבנה נטוש" שהחיילים כינוהו "החירבה". בעוד שהתובע כפר בכך שהוא התגורר אצל אימו, העד נידאל ציין שהתובע גר אצל אימו. בעוד שבכתב התביעה טען התובע שגודל המבנה הוא 120 מ"ר, וכך גם נאמר בתצהיר התשובה לשאלון, בתצהיר העדות הראשית טען התובע שמדובר ב-170 מ"ר ובעדות בביהמ"ש טען שהשטח הוא 175 מ"ר .יצויין כי המומחה מטעם התובע ציין בחוות דעתו שמדובר במבנה בשטח של 160 מ"ר. התובע לא הביא לעדות את הקבלן אבו סופיאן שביצע את הבנייה במבנה נשוא התביעה ומכיר במדוייק מה נבנה בו עד ליום האירוע. הנתבעת טענה שהיה מדובר בשלד של מבנה והתובע לא הפריך טענה זו. התובע עצמו לא צילם את המבנה יום לאחר האירוע הנטען. בשלב מסויים טען התובע שהרשות הפלסטינאית לקחה ממנו את כל התמונות אך הוא לא ביקש אותן מהרשות. עם זאת צירף התובע צילומים שלטענתו נעשו ע"י אחיו נזמי, אך הוא לא העיד מטעם התובע. חקירתו היתה מגלה מתי בוצעו הצילומים והאם בכלל הצילומים הללו משקפים את הנכס נשוא התביעה. המומחה מטעם התובע אשר בדק את המבנה 5 שנים אחרי האירוע הנטען לא יכול היה לדעת האם המבנה מצוי באותו מצב שהיה לאחר האירוע הנטען; והוא לא ידע מה היה מצב המבנה עובר או בטרם האירוע. למעשה המומחה הנ"ל טען שבנה את חוות דעתו על פי הסברים שקיבל מהתובע בלבד ובהסתמך על דברי התובע הוא בנה את חוות דעתו. התובע צירף לתצהירו קבלות שונות בגין בניית הבית (נ/9) אלא שלא ברור בגין מה שולמו התשלומים שבקבלות. מה גם שהקבלות הן מאחרי האירוע. התובע ציין שאין לו קבלות עבור ביצוע הבנייה. לטענתו שילם לקבלן 25,000 ₪ ולפועלים עוד 5,000 ₪. כפי שציין המומחה מטעם הנתבעת, ובצדק, לא ברור על מה נסמכה חוות דעתו של המומחה מטעם התובע. זה האחרון אינו מציין אילו מסמכים הועמדו לרשותו לצורך הכנת חוות הדעת, אם בכלל. המומחה לא ביסס את חוות הדעת על כתבי כמויות, מחירי יחידה, מדידות, תכניות, בדיקת העמסה וכו'. כל אלו הם הכרחיים לצורך הכנת חוות דעת בנושא כמו זה שלפנינו. בנוסף, הסכומים הנקובים ע"י המומחה מטעם התובע הם על בסיס גלובאלי מנופח. בנוסף, המומחה מטעם התובע טען שחישב עלויות לפי "מחירון דקל" אלא שמחירון זה נוהג בישראל ואינו מביא בחשבון את שכרו של פועל ביו"ש. בנוסף, המומחה מטעם התובע אינו שמאי, ולכן לא היה כלל מוסמך לחוות דעתו בעניין שמאות הנזקים. המומחה אינו עוסק בבנייה באזור שכם כך שאינו יודע מה נוהגים לשלם שם וכמה. הוא הודה שכל נושא עלות שכר העבודה באיו"ש אינו ידוע לו. המומחה ביסס את חוות דעתו על דברי התובע שאירע פיצוץ ולא קבע את מסקנותיו ממה בכלל אירע הנזק שמצא מבלי שייאמר לו שזה מפיצוץ. אין לעד מטעם התובע, בניגוד לשמאי מטעם הנתבעת ובניגוד לסרן יונתן שהוא קצין חבלה, כל מומחיות בענייני פיצוץ ואין כל משקל לקביעתו המבוססת על דברי התובע שהנזק בו צפה, מקורו בפיצוץ. המומחה מטעם התובע גם הודה שאינו הגורם המוסמך לקבוע שהמבנה מסוכן. אין כל ממש בקביעה שמדובר במבנה שהוא בסכנת קריסה כשלא נעשו לגביו בדיקות העמסה במבנה. מאידך, מטעם הנתבעת הופיע השמאי איציק דגון. להלן כמה פרטים באשר לחוות דעתו: בניגוד למומחה מטעם התובע, מומחה זה ערך חוו"ד רבים בהם טענו תובעים לנזק שנגרם ע"י כוחות הביטחון. לדבריו שלא הופרכו, המבנה נשוא התביעה היה מבנה במצב של שלד שעדיין עומד על תילו. בתקופה נשוא התביעה הוא היה בשלב של 60% שלד, כלומר מעטפת חלקית וגג. השלד לא היה כשיר למגורים מלכתחילה, וללא קשר לאירוע הנטען, בשל היותו שלד ללא טיח, ריצוף, חלונות, דלתות וכו' ככל שישנה אחריות (והרי לא נמצאה כל אחריות לנזק וכלל לא הוכח מקורו) השלד הוא בר שיקום בעלות של 28,000 ₪ . בהקשר זה טען מר דגון שעלויות השיקום הם כמחצית מעלויות הבנייה בישראל. עוד ייאמר שיש משקל לחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת בהיותו שמאי וזאת בניגוד למומחה מטעם התובע שאינו שמאי המבנה היה בשלב מעטפת בלבד. מומחה זה שלל את הטענה שהמבנה היה מצופה באבן ירושלמית. עוד יש להביא במכלול השיקולים את דברי התובע עצמו שהודה בחקירתו בביהמ"ש שקיבל פיצוי מהרשות הפלסטינאית בשיעור של 10,000 ₪ . מכל מקום, אין הוכחה מצד התובע לגבי מצב המבנה עובר לאירוע הנטען בתביעה ושלא חל שינוי מאז יום האירוע הנטען ועד ליום בדיקת הנכס. בהקשר זה ציין המומחה מטעם הנתבעת ששלד שעמד מעל 5 שנים כשהוא חשוף לפגעי מזג האוויר ונזקים שהם מעשי ידי אדם; השארת הנכס במצב של הזנחה במשך שנים, גורמת להחמרה במצבו. המומחה מר דגון שלל את טענת התובע שיסודות המבנה נפגעו שכן יסודות אלה מצויים מתחת לריצפת בטון והם כלל לא נחפרו. הזדמן לי לדון בתביעה דומה לגבי נזקים נטענים שגרמו כביכול כוחות צה"ל בת"א (שלום י-ם) 7295/03 אוניברסיטת אלקודס נ' שר הביטחון, וכך כתבתי באותו עניין: "אבהיר בעזרת משוואה מה היה על התובעת להוכיח באשר לנזקה: אם נסמן את הנזק הנטען ע"י התובעת באות D (מלשון Damage) , את הציוד שהיה בסמוך לטרם כניסת כוחות צה"ל למבנה נשוא התביעה באות E ׁ(מלשון Equipment) ואת הציוד שנותר לאחר פינוי המבנה נשוא התביעה באותיות EX(מלשון Existing Equipment) הרי שהיה על התובעת להוכיח את המשוואה הבאה: E-EX=D..... אם בתוך הציוד הקיים ישנו ציוד שהושחת לגמרי (להבדיל מציוד שחסר) שיסומן באות T (מלשון Total Loss) גם אותו יש להביא בחשבון ואז יש להוכיח את היסודות הבאים שנובעים מהנוסחה: E - (EX-T)=D. .... אם היה ציוד שהיה מקולקל לפני האירועים נשוא התביעה (שאותו נסמן באות N) הרי שהיה צורך להפחיתו מהנזק הטוטאלי הנטען, כך שאם נציג זאת בצורת משוואה, היה על התובעת להוכיח נזקה הנטען עפ"י המשוואה הבאה: E - [(EX-T)+N)]=D . לגבי המכשור שקולקל (N) היה צריך להביא חוות דעת על רמת הקלקול ועלות התיקון". התובע לא הוכיח אף אחד מרכיבי תביעתו, ודהיינו: לא הוכיח שנעשה פיצוץ, גם לא ליד הבית נשוא התביעה. כפי שראינו לעיל, פיצוצים נעשו כחלק מפעולות לחימה בטרור, אך כלל לא ליד המבנה נשוא התביעה ולא בסמוך לו. איש מעדי התובע לא טען שראה חיילים בתוך המבנה נשוא התביעה. סרן יונתן שהיה במבנה הנטען למחרת היום שבו נטען שנמצאה לבנת חבלה, ציין שמצב המבנה היה כפי שהיה ערב קודם לכן. הוא גם ציין שבעת ביצוע הפיצוץ הנטען, שכלל לא היה ליד המבנה, החיילים היו באזור בתווך בין המקום שבו בוצע פיצוץ בכפר לבין המבנה נשוא התביעה, ולא היו מסכנים את חיי החיילים אילו היה מבוצע פיצוץ במבנה נשוא התביעה. גם כמויות הפיצוץ לא היו יכולות לגרום לנזק. התובע לא הוכיח שהנזקים שטען להם התובע מקורם בפיצוץ. לעניין זה היה על התובע להביא עד מומחה. לא הוכח מצב המבנה עובר ללילה שבו טוען התובע שנגרם לו נזק. התובע טען שהמבנה צולם אך הרשות הפלסטינאית לקחה ממנו את כל התמונות . התובע לא הציג פנייה בכתב לרשות הפלסטינאית לקבל את התמונות הנטענות ככל שהיו כאלה. מאידך, התמונות שצירף המומחה לחוות דעתו נעשו, כאמור, אחרי למעלה מ-5 שנים מהאירוע הנטען. התובע יכול היה להוכיח תביעתו ע"י הבאתו של הקבלן אבו סופיאן כעד. הוא היה יכול להעיד על העבודות שביצע עד 18.2.03. בהקשר זה יצויין שהתובע טען שבידו או בידו של המומחה מטעמו ישנה מחברת בת 50 עמודים הכוללת את תכניות הבנייה והרישיונות למבנה, אלא שזו לא הוגשה לביהמ"ש. אין גם הוכחה ראויה לעניין גובה נזקו הנטען של התובע. ראו לעניין זה הליקויים שיש בחוות דעתו ובעדותו של המומחה מטעם התובע. מומחה זה הגיע לראשונה למבנה כ-5 שנים אחרי האירוע הנטען. לא זאת אף זאת, התובע גם לא הוכיח את בעלותו על מבנה השלד שבגינו הגיש תביעה: התובע אמנם המציא צו ירושה שאומת ע"י הממונה על העזרה המשפטית, אלא שכלל לא ברור שהמגרש נשוא התביעה הוא בבעלות התובע. המגרש עבר בירושה לנשות אביו רוקיה וג'מילה (שכן אביו היה נשוי לשתי נשים) ושמונת ילדיהן ושניים מנכדי האב. התובע הגיש ייפויי כוח בלתי חוזרים לפיהם שמונת האחים מצהירים שמכרו את חלקם לתובע, אלא שאין המסמכים "מכסים" חלק מהיורשים שהם אשתו השנייה של האב, אחיו נזמי ואחיו למחצה עזמי והאשם. התובע גם הודה בביהמ"ש שלא שילם לאחיו תמורת השטח וזאת בניגוד לאמור בייפוי הכוח שהאחים קיבלו תמורה מלאה ובמזומן. בנוסף הבעלות על החלקה נשוא התביעה אינה רשומה עד היום ע"ש התובע. למעשה ניתן לומר שאין זיהוי בין החלק שטוען לו התובע לבין התובע עצמו וכפי שפני הדברים כיום גם לאחרים זכויות בחלקה שטוען לה התובע. מכל האמור לעיל עולה תמונה שלפיה לא רק שלא הוכחו זכויותיו של התובע על הקרקע שעליה המבנה הנטען בתביעה, אלא שהוברר שלא פוצץ בית התובע כטענתו , ואין הוכחה לנזק הנטען. הבית נשוא התביעה היה שלד של בניין שהחלו בבנייתו ב-1995 ולמעשה נותר כשלד 8 שנים אחרי תחילת בנייתו [בשנת 2003 (שנת האירוע הנטען)]. מעצם העובדה שהמבנה כונה בפי החיילים (כפי שהעיד סרן יונתן) ה"חירבה" ניתן ללמוד על כך שהיה זה מבנה נטוש המצוי בשלבי בנייתו הראשונים, וכך אף תואר ב-ת/1 ע"י התושב המקומי שדיווח לצה"ל על תחמושת שמצא ב"מבנה הנטוש". לאור כל האמור לעיל, הנני מחליט לדחות את התביעה נשוא ת.א. 8568/04. הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות בסכום שנדרש להפקיד בקופת ביהמ"ש בהחלטת כב' השופט סובל בבר"ע 3128/07 ע"ס 15,000 ₪. אינני פוסק הוצאות מעבר לסכום זה אף כי היה מקום לכך, לאור דברי הנתבעת בבש"א 9120/06 שאין לתובע נכסים הנמצאים בארץ ולאור העובדה שאין הסדר של אכיפת החלטות שיפוטיות בשטחים שבשליטת המועצה הפלסטינאית, ולאור טענת הנתבעת בדבר "אי היכולת המעשית לגבות הוצאות באיזור מגורי המשיב (התובע-י.צ)".צבאנזקי רכושצה"ל