עוולת הרשלנות בדיני נזיקין, בנויה על בחינת קיומן של חובות זהירות מושגית וקונקרטית, הפרתן, וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובות לנזק שהתרחש. מושג "האדם הסביר", נועד לאזן בין אינטרסים רלבנטיים שונים המתייחסים לשיקולים שבאינטרס ציבורי מול אינטרס ההגנה על הנפגע הפוטנציאלי, תוך שילוב גורמים של תועלת חברתית וכלכלית, בצד שיקולי מוסר, הגינות וצדק (ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 131-132 (1982) אמת המידה של סבירות חלה הן לצורך קביעת קיומה של חובת זהירות, הן לצורך קביעת היקף החובה, והן לצורך בחינת קיום הסטייה מרמת הזהירות והאם ננקטו אמצעים מספיקים לצאת ידי החובה בנסיבות עניין נתון. מבחן הסבירות הוא נורמטיבי-אובייקטיבי (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 505, 506 (2004). להלן הסעיפים הרלוונטיים בפקודת הנזיקין: 35.עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה. 36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף עוולת הרשלנותנזיקין