קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי בני משפחה של דייר מוגן: כללי 1. לפני תביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין וממבנה בן שתי קומות הבנוי עליהם שבבעלות רשות הפיתוח הנמצא ברח' פייר קניג (שמעון בטיש 1), שכונת מקור חיים, א.ת. תלפיות ירושלים , הידועים גם כחלקה 94 בגוש 30141 (להלן: "הנכס" ו/או: "המושכר"). התובע מנהל את הנכס על פי חוק יסוד מקרקעי ישראל וחוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך-1960. הנתבעת 1 היא רעייתו של יוסף לוזאדה ז"ל (להלן: "יוסף") אשר התגורר בנכס, עוד כילד, עם אביו מר ניסים לוזאדה המנוח ואמו רחל לוזאדה המנוחה (להלן: "רחל"). הנתבעת 1 מתגוררת בנכס, עם בנותיה הקטינות, אסתי וסימון לוזדה, אשר צירופן כנתבעות התבקש על ידי ב"כ הנתבעים. הנתבעת 2 דנה לוזדה, בתה של הנתבעת 1, אינה מתגוררת בנכס והנתבע 3, בנה של הנתבעת 1, לא מסר עדותו בבית המשפט, ועל הצדדים מוסכם כי זכותם של שני האחרונים בנכס פקעה (ר' סעיף 1.2.1 לסיכומי הנתבעים). הנתבעת 4 , אשר החזיקה בקומה התחתונה של הנכס, פינתה אותו לאחר הגשת התביעה וניתן כנגדה פסק דין ביום 18.3.2003. לבית המשפט הוגשה בקשת חברת "עדיפז בע"מ" להצטרף כצד בהליך, נוכח טענתה כי רכשה זכויות בנכס על סמך הבטחה שלטונית, שניתנה לה במסגרת עסקה שנערכה בין כונס הנכסים על הזכויות בנכס, עו"ד מ' קידר, לבינה. בהחלטה מיום 16.6.2004, נדחתה בקשה זו, מהטעם שאין מקום לדון בה במסגרת ההליך הנוכחי (בש"א 4049/03) . טענות התובע התובע טען כי המנוח ניסים לוזאדה ז"ל (להלן: "המנוח") שכר את הקומה העליונה בנכס לפי חוזה שכירות מוגן מיום 22.9.1959 (נספח ב' לכתב התביעה, להלן : "החוזה"). בתום תקופת החוזה המשיך המנוח להחזיק בנכס כדייר מוגן על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972 (להלן: "החוק") ולפי תנאי החוזה. המנוח נפטר והניח אחריו אישה, רחל לוזאדה ז"ל. יוסף, בנם, החזיק בנכס כדייר מוגן, ובסמוך לפני הגשת התביעה, נפטר והניח אחריו אישה וילדים, הם הנתבעים. התובע טוען כי הן רחל והן יוסף לא היו דיירים מקוריים אלא "דיירים נגזרים" בנכס, הנתבעים לא התגוררו עם הדייר המקורי, המנוח, טרם פטירתו ועל כן אינם עונים על הגדרת דייר מוגן נגזר או דייר "נגזר נדחה" כאמור בסעיפים 20(ב) ו-27(1) לחוק והם אינם דיירים מוגנים מכוח הוראות החוק. לחילופין טען התובע, כי אם ייקבע שהנתבעים הם דיירים מוגנים, הרי שקמה עילת פינוי שכן הנתבעים פלשו לקומה התחתונה בנכס שלא הושכרה בהתאם לחוזה, שיפצו אותה והשכירו אותה לנתבעת 4. בהתאם לסעיפים 6 ו-11 בחוזה, מהווה הפלישה לקומה התחתונה הפרת החוזה באופן המקנה לתובע זכות לביטולו ופינוי הנתבעים . לפיכך, ביקש התובע להורות על פינוי הנתבעים מהנכס, להחזיר את החזקה בו לידיו כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ, ובמצב תקין וראוי לשימוש. עוד ביקש התובע להתיר לו פיצול סעדים על מנת לתובע מהנתבעים דמי שימוש ראויים בגין השימוש בקומה התחתונה, מיום התפיסה ועד ליום הפינוי בפועל. טענות הנתבעים הנתבעים טענו כי הם מתגוררים בנכס מאז נישואי הנתבעת 1 למנוח יוסף, ויחד עם אביו, בעל זכות הדיירות המוגנת. בין המנוח לבנו ואשתו רחל, היו יחסי שליחות, והם היו זכאים להירשם כדיירים עמו בעת עריכת החוזה. כל הנתבעים, לרבות אלה שמבוקש לצרפם, היו "בן משפחתו של הדייר שחיו עמו 6 חודשים לפני מותו"', לנתבעים אין כל דירה בבעלותם והם זכאים להגנת בית המשפט. עוד טענו הנתבעים למעמד של ברי רשות בנכס, מאחר והתובע לא נהג בתום לב במו"מ שהתנהל למכירת הזכויות בנכס, אשר בעטיו לא ניתן היה לממש את העסקה. לחילופין, טענו הנתבעים כי הם זכאים לסעד מן הצדק, שכן במשך כל השנים שילמו את דמי השכירות המגיעים מהם, נשאו בנטל אחזקת הבית תיקון הליקויים המרובים בו, והכשרתו למגוריו של יוסף ז"ל שהיה נכה ומרותק לכיסא גלגלים. לפיכך, ביקשו הנתבעים לדחות את התביעה מהטעם של ריבוי פגמים בהתנהלות התובע, למול הדיירים חסרי האונים, להכריז על הנתבעים כ"דיירים נגזרים" או לחילופין להעניק לנתבעים סעד מן הצדק ולקבוע כי ממכלול הנסיבות עולה שהינם דיירים מוגנים בנכס. דיון והכרעה 4. מטעם התובע העידו מר עזרא גרינבאום, מנהל מחוז ירושלים אצל התובע, מר משה מזרחי, סגן מנהל המרחב האחראי גם על סניף ירושלים אצל התובע. מטעם הנתבעים העיד עו"ד ברוך אדלר, אשר ייצג את "עדיפז" החוכרת מהתובע שטח צמוד לנכס, ואשר ביקשה לרכוש את הנכס. עוד העידה הנתבעת 1, עו"ד דן רייזמן, אשר ייצג את הנתבעים ומשפחת לוזאדה בעניינים שונים בעבר וכן הנתבעת 2. לאחר ששמעתי את עדותם של אלה, ולאחר עיון בכתבי הטענות, המסמכים שהגישו הצדדים וטיעוני ב"כ בסיכומיהם בכתב, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות. האם הנתבעים הם דיירים מוגנים? חוק הגנת הדייר מסדיר את מעמדו של מושכר מוגן לאחר שהדייר המוגן נפטר בסעיפים 20 ו-27. סעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972 קובע: "דייר של דירה שנפטר דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א)- יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים- קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". סעיף 27 לחוק קובע: "הפסק ההגנה היה אדם לדייר לפי סעיפים 20 עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה; אולם- מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20 או 22 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר לפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר". ד' בר-אופיר התייחס בספרו להסבת זכות הדיירות המוגנת מכוח סעיפים אלה ולתנאים שעל המבקש להמשיך את זכות הדיירות המוגנת להוכיח: "ברישא לסעיף 27 נקבע כלל לפיו הגנת החוק איננה עוברת לאנשים אחרים, כאשר נפטר האדם אשר "יורש" מהדייר המקורי את הזכות המוגנת. אולם בסעיף 27(1) לחוק נקבע סייג לכלל זה, כלומר: עם פטירתו של האדם אשר זכה בהגנת החוק, לפי סעיף 20, תעבור הגנה זו לילדיו או לקרוביו האחרים של הדייר המקורי, אשר נדחו בזמנו בגלל סדר העדיפות שנקבע בסעיף 20. אותם ילדים או קרובים אחרים יזכו בהגנת החוק אך ורק אם התגוררו בדירה יחד עם הדייר המקורי לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו. ופירוש הדבר שאין כוונתו של סעיף 27(1) לאפשר לסוג האנשים המנויים בו "לרשת" את הגנת החוק דרך האדם ש"ירש" אותה מכוח סעיף 20 (ובינתיים נפטר או חדל להחזיק במושכר) אלא לאפשר להם ליהנות מהזכות דרך הדייר המקורי עצמו. כלומר: באותם תנאים שהיו זוכים בהגנת החוק אלמלא זכה בה מי שקדם להם בסדר העדיפות. בין התנאים הללו כלול גם התנאי של התגוררות בדירה יחד עם הדייר המקורי לפחות שישה חודשים לפני פטירתו, ובתנאי נוסף שהם הוסיפו להתגורר בדירה ולא הייתה דירה אחרת למגוריהם בזמן שהדייר שלפניהם נפטר או חדל להחזיק במושכר (ע"א 300/65 עזבון גליה מוטילוב ואח' נ' לונייבסקי, פ"ד יט(4)73) (ד' בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, מהדורה שניה 2005, בעמ' 274). סיכומו של הכלל לעניין זה הוא כי לאחר שנפטר הדייר שירש את זכות הדיירות המוגנת מאת הדייר המקורי, יוכלו קרוביו לרשת את הדיירות המוגנת פעם נוספת, רק בתנאי שהתגוררו עם הדייר המקורי, על פי התנאים האמורים בסעיפים 20 ו-27. הנטל להוכיח התקיימותם של תנאים אלה מוטל על בעל הדין הטוען לזכויות של דייר מוגן בדירה במקום הדייר שנפטר, ועליו להוכיח את כל התנאים המקנים לו זכות זו, בין אם אלה תנאים "חיוביים" בין אם "שליליים" (ע"א(ת"א) 1695/92 עזבון המנוח מזרחי ואח' נ' רשות הפיתוח ואח', לא פורסם ). מגמת הצמצום של חוק הגנת הדייר נוכח ההגנה על זכות הקניין אשר זכתה למעמד מיוחד עם חוק היסוד:כבוד האדם וחירותו, כמו גם קריאה מדוקדקת של סעיפים 20 ו- 27 לחוק הגנת הדייר הובילו למסקנה כי זכות הדיירות המוגנת אינה עוברת בירושה מדור לדור עד סוף הדורות, והעברתה מוגבלת. כך נקבע בפסק הדין בע"א 11303/07 יעקב ויסברג נ' קובי קן דרור (פורסם במאגרים המשפטיים, פסק דין מיום 10.11.2008, בבית המשפט המחוזי בירושלים), אשר בית המשפט העליון דחה את הערעור שהוגש עליו (רע"א 612/09): "הלכה פסוקה היא, כי חוק הגנת הדייר אינו קובע שרשרת אין-סופית של דיירות מוגנת, בדרך "הורשה" מדייר שנפטר לבן משפחתו. החוק מגביל בסעיף 27(1) את ה"הורשה" רק ל"יורש" של הדייר המקורי, או ל"יורש אחר יורש" (פעם אחת בלבד), וזאת רק לגבי מי שהתקיימו התנאים הנקובים בסעיף 20 בעת פטירת הדייר המקורי, ואשר המשיך להתגורר במושכר עם הדייר המקורי וכן יחד עם "היורש הראשון" עד לפטירתו, ובלבד שבעת מותו של הדייר האחרון לא הייתה לו דירה אחרת למגורים (ע"א 35/62 אנג'ל נ' הורוביץ, פ"ד טז 1513; ע"א 300/65 עזבון גליה מוטילוב נ' צילה לונייבסקי, פ"ד י"ט(4)73; ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי, פ"ד לא(3)455; וד"נ גרפינקל נ' פולק, פ"ד לה(1)200; ורע"א 1711/98 שפי נ' עזבון המנוחה שושנה שדז'נסקי ז"ל, פ"ד נד(1)394). מן הכלל אל הפרט. 6. על מנת שהנתבעים יזכו בזכות הדיירות המוגנת עליהם להוכיח את התנאים המופיעים בסעיפים דלעיל. ראשית, יש לבחון את שרשרת הדיירים ומעמדם בנכס, מאז נחתם הסכם השכירות ועד היום. שני חוזי שכירות קיימים ביחס לנכס. האחד, חוזה שכירות מיום 18.10.1949, בין האפוטרופוס לנכסי נפקדים לבין המנוח ניסים לוזאדה ( ת/ 8) (הסכם זה התגלה רק לאחר שהחל שלב ההוכחות במשפט). השני, חוזה מיום 22.9.1959, עליו חתומים רשות הפיתוח והמנוח (ת/1). על פי חוזים אלה שכר המנוח ניסים לוזאדה את הנכס למגוריו בשכירות מוגנת והוא הדייר המקורי היחיד בנכס, שכן הוא חתום על הסכם השכירות לבדו. הנתבעים טענו, כי על אף שהיחיד החתום על חוזי השכירות הוא המנוח, יחד עמו היו רעייתו, הגב' רחל לוזאדה וכן בנם יוסף, דיירים מקוריים במושכר (ר' עמ' 7 לסיכומי הנתבעים). הנתבעים הסבירו את העדרם של אשת המנוח, רחל, ובנו יוסף, מחוזי השכירות, במחדלו של התובע ומי שניהלה את הנכס מטעמו, עמידר, אשר לא טרחה לעדכן את חוזי השכירות ולהוסיף, כי גם אשת המנוח ובנו, אשר התגורר עמו בנכס, הם שוכרים. עוד תלו הנתבעים את העדר רחל ויוסף מהסכם השכירות בגישתו הפטריארכלית של המנוח. כך מסרה הנתבעת 1 בתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשת למתן רשות להגן: "מיותר לומר שחמותי ז"ל, (שנפטרה בשנת 2000) גם היא התגוררה כ-50 שנה בנכס יחד עם בעלה ז"ל. דמי המפתח ששולמו, היו "רכוש משותף" של בני הזוג, וכך גם דמי השכירות כל השנים, היו רכוש משותף של חמי ז"ל, הדייר, וחמותי ז"ל-אשתו. אציין רק כי לפי הידוע לי, חמי שהיה איש עסקים ואדם מכובד לפי מנהגי עדות המזרח, לא מצא לנכון מטעמים "פטריארכליים" לכלול את אשתו ובנו ברשימת הדיירים, וזאת על אף שהיה ברור לכל המעורבים, לנציגי המנהל ועמידר, לפקידות הסעד, וחמותי ובעלי, כי גם הם היו ראויים להיכלל בחוזה. 3.4. לפי הידוע לי, לאחר חתימת החוזה, לא הסכימו ב "עמידר" לשנות את הצדדים בו ולהוסיף דיירים (אף שברור היה שאלו אכן "דיירים מקוריים") וכך נשאר כל השנים המצב השגוי, על כנו. 3.5. לא ברורה לי הסיבה האמיתית-למעט השערתי אודות נוהגו התרבותי של חמי ז"ל- מדוע רק חמי ז"ל נרשם כדייר מוגן, ואולם לכל הדעות, אשתו ז"ל ובנו, גם היו "דיירים ראשונים", ממש כמותו, ולא ברורה לי הסיבה מדוע רק הוא- שהיה נשוי ובעל ילד שהתגורר עמו, ראה לנכון לערוך חוזה שרק הוא מופיע כבעל הזכויות. 3.6. אני טוענת כי הרישום, לפיו רק חמי ז"ל נרשם כדייר מוגן, הוא מטעה, שגוי, אינו משקף את תמונת המצב לאשורה, וראוי שישונה בידי ביהמ"ש הנכבד. עוד אטען שכל הטענות הללו שלי היו כל העת בידיעת המנהל, ומנהלי הנכס מטעמו ועבורו, רשות הפיתוח ועמידר. אלו ידעו כל השנים על היותם של חמותי ובעלי ז"ל, "דייר ראשון", ולא דייר נגזר כמשמעותו בתביעה, תהא פרשנות מונח זה אשר תהא". טענה זו של הנתבעים, לפיה לא רק המנוח ניסים לוזאדה, אשר היה חתום על הסכמי השכירות, היה דייר מוגן מקורי, כי אם גם רעייתו רחל, ובנם יוסף ז"ל היו דיירים מקוריים אינה יכולה להתקבל. ראשית, במישור העובדתי לא הוכחה הטענה שהיתה כוונה של המנוח ניסים להכליל את רעייתו ובנו, ילד צעיר באותם שנים, כדיירים עמו. שנית, במישור המשפטי, טענה זו נדונה ונדחתה בפסיקה, כאשר פסק הדין המנחה בסוגיה הוא פסק הדין ברע"א 1711/98 דוד שפי נ' עזבון המנוחה שושנה שדזונסקי, פ"ד נד(1) 394, בו קבע כב' השופט א' ברק, אשר לדעתו הצטרפה כב' השופטת ד' ביניש (כתארם אז), בדעת רוב: "בכל הנוגע למעמדו של בן -הזוג האחר כדייר מקורי או כדייר נגזר יש הסדר סטטוטורי בסעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר[נוסח משולב]. מוכן אני להניח כי מבחינה פרשנית, ניתן להעמיס על הסדר סטטוטורי זה את דיני השליחות, כמוצע על ידי חברי. איני סבור כי יהא נכון לעשות כן. ביסוד גישתי זו מונחת ההשקפה כי אין זה ראוי להעמיס על גבו של בעל הבית דור נוסף של דיירים, וכל זאת במשיכת קולמוס שיפוטית. נראה לי כי לאור המדיניות המשפטית המונחת ביסוד חוק הגנת הדייר[נוסח משולב] מזה, ולאור האיפוק השיפוטי הנדרש בתחום דיני הקניין מזה, אין ראוי כי לעת הזו נרחיב באופן כה משמעותי את היקף ההגנה הסטטוטורית הניתנת לדיירים על פי חוק הגנת הדייר[נוסח משולב]. על פי ההלכה הקיימת צפו כל המעורבים בדיירות הסטטוטורית- בעלי הבתים והדיירים גם יחד- כי "דור הילדים" יוכל ליהנות מהגנת החוק רק אם הוא מקיים את הדרישות המחמירות של סעיף 27 לחוק הגנת הדייר[נוסח משולב]. אין זה ראוי כי בשלב זה של חיי החוק, ובלא לשמוע כל טיעון בעניין, ובלא להביא בחשבון את המשמעויות החברתיות והכלכליות, נכריז על הארכת תחולת החוק לדור נוסף של דיירים" (פסק דינו של כב' השופט ברק בעמ' 408 לפסה"ד). מכאן, שאין מקום להחיל את דיני השליחות על מקרה שבו חותם רק אחד מבני הזוג על הסכם השכירות, ואין לקבל את טענת הנתבעים לפיה יוסף לוזאדה ז"ל, ואמו רחל ז"ל, היו דיירים מקוריים בנכס. המנוח ניסים לוזאדה, היה לבדו דייר מקורי בנכס. רעייתו, רחל היתה דיירת נגזרת ולאחר מותה, הוסבה זכותה לבנה, יוסף ז"ל. הנתבעים לפני, הם כבר "דור שלישי" בשרשרת הדיירים המוגנים, וככאלה לא יכולים להיחשב דיירים מוגנים. למעלה מן הצורך, יוער כי הנתבעים לא הוכיחו כי הנתבעת 1 עמדה בתנאים הקבועים בסעיפים 20 ו-27 לחוק הגנת הדייר. הדייר המקורי, נפטר בשנת 1991 והתעודות שהוגשו על שם בנותיה הקטינות של הנתבעת 1, מעידות על מגוריהם בנכס בשנים המאוחרות לפטירת הדייר המקורי, ועל כן אין בהם כדי ללמד על מגורים בששת החודשים הקודמים לפטירתו. נוסף על כך, הדירה מצויה בנכס מורכבת מ- 2 חדרים, מטבח ושירותים, והאפשרות שבדירה זו גרו יחדיו, הדייר המקורי, יחד עם רעייתו, בנו, ומשפחתו המונה 5 נפשות נוספות, קלושה ביותר. בנוסף, הנתבעת 1 העידה כי לאחר נישואיה בשנת 1976, גרה בשכירות בדירה אחרת לתקופה קצרה בת חודשים ספורים, ולא הוכח כי אכן גרה כל התקופה עם הדייר המקורי. יצויין כי עדויות עורכי הדין ברוך אדלר ודן רייזמן, אשר היו מעורבים בהליכים שונים שהתנהלו בין הנתבעים לתובע ובין התובע ואחרים, אינן יכולות לתמוך בטענת הדיירות המוגנת. לאחר שקבעתי כי הנתבעים אינם יכולים להמשיך ולקבל את זכות הדיירות המוגנת, ולפיכך אין הם דיירים מוגנים, הרי שמתייתר הצורך בדיון הפרת תנאי הסכם השכירות. מכל מקום, הוכיח התובע, כי הסכם השכירות הופר, כאשר הנתבעים התירו לאחרים להתגורר בקומה הראשונה של הנכס, אשר לא היתה כלולה בהסכם השכירות. יצויין כי מטעם חברת ע.ל. גיבור חברה לעבודות עפר ובניה בע"מ, אשר נתבעה תחילה יחד עם יתר הנתבעים אך התביעה נגדה נמחקה, נמסר כי אכן שהתה בנכס, אך מבלי ששילמה דמי שכירות (ר' פרוט' דיון בפני הרשם א' פוני, בבש"א 7049/02 מיום 9.2.03). מסיבה זו, יצויין כבר עתה, אין מקום להיעתר לבקשת התובע לפיצול סעדים בגין דמי שימוש ראויים עבור חלק זה של המושכר. על פי סעיף 6(א) לחוזה השכירות, נאסר על השוכר להעביר את המושכר או חלק ממנו לאחר ללא הסכמת הבעלים, ואי קיומו, יגרור ביטול החוזה ופינוי הדייר המוגן מהנכס, על פי סעיף 11 לאותו חוזה. הנסיבות כפי שהן עולת מהראיות שהוגשו, מעידות כי תנאים אלה הופרו. בקשת כונס הנכסים להצטרף כצד להליך זה 7. ב"כ הנתבעים, עוה"ד מיכאל קידר, הגיש בקשה להצטרף להליך, שכן הוא מייצג את הנתבעים ככונס, באישור ראש ההוצאה לפועל, מהנימוק שגם לקופת הכינוס יש אינטרס בייצוג נפרד. סבורני, כי בנסיבות הקיימות, כפי שטען ב"כ התובע, ניתן להכריע בשאלות שבמחלוקת, ללא התייחסות הכונס לזכויות בדירה, והצטרפותו להליך איננה נחוצה או מועילה לדיון, לפיכך אני דוחה את הבקשה לצירוף הכונס כצד להליך. הנתבעים ברי רשות? הנתבעים טענו, לחילופין, כי מעמדם בנכס הוא של "ברי רשות", לאחר שהתובע הקנה להם זכות שכזו במהלך השנים. אין בידי לקבל את טענת הנתבעים. כאמור לעיל קבעתי כי המנוח יוסף לוזאדה היה דייר מוגן נגזר בנכס. בשנת 2002 הלך לעולמו, ומאז המשיכו רעייתו, הנתבעת 1 וילדיו להתגורר בנכס. התובע הגיש את התביעה כנגד הנתבעים עוד באותה שנה, 2002, ומכאן שלא נוצר מצב של רשות להתגורר בנכס במנותק מזכות הדיירות המוגנת שתמה עם מותו של המנוח יוסף לוזאדה. ויודגש, שבניגוד לטענת הנתבעים, די בהגשת התביעה כדי לשלול את הטענה של רישיון מכללא, שכן הגשת התביעה מגלה את דעתו של התובע, שלא להעניק מעמד שכזה לנתבעים. כך נקבע בע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210, כי משלוח הודעה פורמלית לפני שמגישים תביעה לפינוי אינו הכרחי ועצם הגשת התביעה כוללת בתוכה גם הודעת ביטול רישיון (עמ' 218 לפסק הדין). שהייתם של האחרונים בנכס היתה כהמשך למגוריהם עם אביהם, אך כאמור, לא הקנתה להם מעמד של דיירים מוגנים ממשיכים וכך גם לא מעמד של ברי רשות. התנהלות התובע מול הנתבעים וקרוביהם 9. הנתבעים טענו כי התובע פעל בחוסר תום לב בהתנהלותו מול הנתבעים, וקרוביהם הקודמים להם, ביחס לאפשרות של חילופי זכויותיהם או למכירת הנכס במשך שנים רבות. הנתבעים טענו כי אופן הפעולה של התובע, בחוסר תום לב, תוך "גרירת רגליים" ובניגוד לכללי מנהל תקין, כפי שעולה ממסמכים שהגישו, מחייב כי התובע ייתן את הדין על כך, גם אם התוצאה היא קבלת דייר מוגן חדש. טענה זו אינה יכולה להתקבל. התנהלות התובע בכל הקשור לזכויותיו של הדייר המוגן הנגזר, אבי הנתבעים, אינה יכולה להקנות לנתבעים מעמד של דיירים מוגנים יש מאין. סעד מן הצדק 10. תנאי להענקת סעד מן הצדק, הוא קיומה של זכות הדיירות המוגנת. סעד מן הצדק לא יינתן אלא לאדם שיש לו מעמד של דייר מוגן לפי חוזה או לפי חוק, והוא עומד לאבד את חסות החוק בשל מעשה או מחדל מצידו (ר' ד' בר-אופיר, שם, בעמ' 170, ופסקי הדין בע"א 15/54 רוזן נ' גרוך, פ"ד י 897, ע"א 211/68 רדזינר נ' פומרנץ, פ"ד כ(2)524). סעד מן הצדק נועד לאותם דיירים מוגנים, אשר התקיימה עבורם אחת מעילות הפינוי הקבועות בסעיף 131 לחוק, ובית המשפט מחליט משיקולים של צדק, להותירם במושכר, על אף קיומה של עילת פינוי. ביחס לטוען לדיירות מוגנת על פי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר נכתב בספרו של ד' בר-אופיר: "מי שטוען לזכויות מוגנות לפי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, וטענתו נדחתה אינו יכול לעתור למתן סעד מן הצדק מכיוון שסעיף 132 לחוק עוסק ב"דייר" שהוכחה לגביו עילת פינוי. "דייר" לגבי בעל בית, הוא מי שמחזיק בנכס בשכירות ראשית לפי חוזה או כוח חוק הגנת הדייר. ומי שטענתו נדחתה, לעניין זכויותיו המוגנות, אינו זוכה למעמד של דייר מכוח החוק מכיוון שלא נתקיימו בו ההוראות של סעיפים 20 או 23 לחוק, לפי העניין. ותוצאת הדברים היא שלא יוכל לזכות בסעד מן הצדק, ולכן עליו לסלק ידיו מן הנכס (ע"א (ת"א) 808/94 בצלאל נ' בירנבוים, לא פורסם ) (ד' בר-אופיר, שם, בעמ' 171). הנתבעים מסרו על מגוריהם הממושכים בנכס של הנתבעת עם שתי בנותיה, וברור לכל, כי תוצאת הפינוי מהנכס תאלץ אותן למצוא קורת גג חלופית. הקושי הכרוך בכך מובן ואין בית המשפט מקל בכך ראש. יחד עם זאת, על פי החוק הנתבעים אינם זכאים לסעד מן הצדק, שכן לא מתקיימים בהם התנאים האמורים בסעיפים 20 ו-27 לחוק ולא ניתן להעניק לנתבעים מעמד שכזה. סיכומו של דבר נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומורה לנתבעים ו/או מי מטעמם לסלק ידם מהנכס ולהותירו פנוי מכל אדם וחפץ. כמו-כן, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ.פינוי דייר מוגןמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)פינוי