פינוי דייר בשכירות מוגנת בעסק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי דייר בשכירות מוגנת בעסק בתל אביב: בפני תביעה ותביעה שכנגד שמקורן במושכר אשר הושכר בשכירות מוגנת לצורכי עסק. הנסיבות 1. התובעות הינן בעלות הבניין, בחלקים שווים, המצוי ברח' המלך ג'ורג' 13, בתל אביב (להלן: "הבניין"). את זכויות הבעלות ירשו התובעות מאביהן המנוח ז"ל (להלן: "המנוח") ומאמם המנוחה ז"ל (להלן: "המנוחה"). יצויין, כי המנוחה - אשר הייתה צד להליך זה כתובעת מס' 1 - הלכה לבית עולמה בעיצומו של ההליך (5/8/08) ועל פי החלטתי מיום 8/9/08 התובעות נותרו לבדן ככאלה. 2. הנתבע מחזיק, בדיירות מוגנת, ביחידה בת 3 חדרים, מחסן, חדר כניסה ונוחיות, המצוייה בקומה א' בבניין (להלן: "המושכר"), זאת על פי חוזה שכירות שנחתם בינו לבין המנוח ביום 1/9/69 (להלן: "חוזה השכירות"). 3. את זכויות הדיירות המוגנת במושכר רכש הנתבע מהמנוח, לשיעורין, מכוחם של שני הסכמי שכירות שקדמו לחוזה השכירות כדלקמן - א. הסכם שכירות לתקופה של שנה, 29/7/66 - 30/7/65 (להלן: "הסכם 1965"), על פיו שכר הנתבע, באמצעות חברת יאירה בע"מ שבבעלותו, חלק מהמושכר - 2 חדרים ומטבח - זאת למטרת "אחסנה ו/או משרד". ב. הסכם שכירות לתקופה שמיום 1/9/67 ועד ליום 31/8/68 (להלן: "הסכם 1967"), לפיו שכר הנתבע את יתרת המושכר - 1 חדר ונוחיות - למטרת "משרד ואחסנה". 4. לשלמות התמונה העובדתית יצויין כי בהתאם להוראות הסכם 1965, חובר המושכר לחנות סמוכה (ברח' קינג ג'ורג') שבבעלות הנתבע (להלן: "החנות הסמוכה"), באמצעות פריצת פתח בקיר המשותף לחנות הסמוכה ולמושכר, כך שהחנות והמושכר שימשו, משך שנים, את עסקו של הנתבע. התובענות 5. בתביעה שבכאן עותרות התובעות לפינוי הנתבע מהמושכר על בסיס שלוש עילות חלופיות, כאשר שתיים מהן נסמכות על הוראת סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר" או "החוק"). לשיטת התובעות, הנתבע הפר את התחייבויותיו החוזיות עת נמנע מלתקן מיד ועל חשבונו את הנזקים שנגרמו למושכר עקב הזנחתו, וכן בגין שימוש במושכר - אם בכלל - למטרה שונה מזו שהותרה לו על פי חוזה השכירות. עילת הפינוי הנוספת, השלישית במספר, הינה עילת הנטישה, עילת פינוי יציר הפסיקה. משחדל הנתבע - כך לתובעות - להשתמש במושכר למטרה הקבועה בחוזה השכירות, יש בכך כדי להוות נטישת המושכר. 6. בכתב הגנתו, המקורי יש לומר, הכחיש הנתבע את טענות התובעות ועתר לדחיית התביעה כנגדו. הנתבע הכחיש כי הזניח את המושכר ו/או כי הפר את התחייבותו לתיקון הנזקים שנתהוו בו משך השנים. לשיטתו, התובעות הן אלו שהזניחו את המושכר המצוי בבניין עתיק יומין ונמנעו מלבצע התיקונים הדרושים לתיחזוקו של הבניין, בניגוד לחובתן על פי החוק. הנתבע כפר בכתב הגנתו כי שינה את מטרת השכירות ו/או כי נטש את המושכר. לטענתו, במשך 40 שנה המושכר משמש עסק למכירת ספרים וציוד אחר, למשרד ולמחסן, ושימוש זה נעשה במושכר אף עובר להגשת התביעה. 7. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגיש הנתבע תביעה שכנגד לחייב התובעות בתשלום סך 5,000 ₪ בגין חלקן במימון עלות תיקון הליקויים המנויים בסעיף 4 לכתב התביעה העיקרי. לשיטת הנתבע, חרף הסכמתו להשתתף בתיקון הליקויים, כאמור, התובעות והמנוחה דחו הצעתו בניגוד לחובתן על פי הדין, ובחרו להגיש התביעה לפינויו מהמושכר בלא כל בסיס חוקי. התובעות (הנתבעות שכנגד) הכחישו בתשובתן את טענות הנתבע (התובע שכנגד). לטענתן, הליקויים מושאי התביעה והתביעה שכנגד, מצויים בחלקי המושכר שבשימושו הייחודי של הנתבע - כך שחובת תיקונם חלה על הנתבע לבדו כמתחייב מהוראות החוק. 8. לבסוף יצויין, כי בכתב ההגנה המתוקן מיום 21/2/07 (שהגשתו הותרה בהחלטתי מיום 19/2/07) עתר הנתבע, כטענה חילופית, למתן סעד מן הצדק, ככול שתוכח עילה לפינויו מהמושכר. דיון והכרעה 9. טרם תידונה ותוכרענה טענות הצדדים לגופן מן הראוי להסיר מדרכנו את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבע בכתב הגנתו - המקורי כמו זה המתוקן. לשיטת הנתבע, עילת הפינוי הנסמכת על הזנחת המושכר ואי תיקון הליקויים שנתהוו בו - התיישנה זה מכבר, שכן זו נולדה לראשונה בראשית שנת 1997 (סעיף 4 לכתב ההגנה). אין ממש בטענה זו. ראשית דבר, טענת ההתיישנות נזנחה על ידי הנתבע שכן זִכרה לא בא בתצהירי העדות הראשית מטעם הנתבע כמו גם בסיכומי טענותיו, כך שפטורים אנו מלדון בה. שנית וזה העיקר, לא מצאתי ממש בטענת ההתיישנות שבפי הנתבע, שכן תובענה לפינויו של דייר מוגן ממושכר בגין עילת פינוי נטענת, נוגעת לזכות הדייר להמשיך ולהחזיק במושכר כדייר מוגן. זכות זו באה בגִדְרה של "טובת הנאה במקרקעין" כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 [ראו" ע"א 847/75 פרדיקו נ' וילוזני, פ"ד ל(3) 774; ע"א 564/79 רומנו נ' שוחט, פ"ד ל"ו(1) 634). מכאן, שעילת תביעה לפינויו של דייר מוגן מתיישנת בתום 15 שנה ממועד היווצרותה [סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות תשי"ט-1959]. משהוסרה טענת ההתיישנות מדרכנו נסללה הדרך לדיון בטענות הצדדים לגופן. הפרת תנאי השכירות - עילה על פי סעיף 131(2) לחוק 10. על מנת שתקום לו לבעל הבית עילה לפינוי דייר מוגן מכוח הוראת סעיף 131(2) לחוק, על בעל הבית הנטל להוכיח כי הדייר לא קיים תנאי שאי קיומו מעניק לבעל הבית, לפי תנאי השכירות, את הזכות לתבוע פינוי. "הפירוש הנכון של הוראה זו הוא שרק אם הותנה במפורש בין בעל הבית והדייר שאי קיומו של תנאי מסויים נותן לבעל הבית את הזכות לתבוע פינוי, יכול בעל הבעית לבסס את תביעתו על עילה זו ... בעל הבית אשר טוען כי הדייר עשה מעשה שיש בו הפרה של תנאי מתנאי השכירות שאי קיומו מעמיד עילת פניוי - עליו להוכיח מהו התנאי שהופר ולהצביע עליו. ואם לא הצביע על תנאי כזה, פירוש הדבר שאין בידיו עילת פינוי לעניין אותו מעשה" (ראו: ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה, עמ' 15) (ההדגשה שלי - ח.ט.). הווה אומר, תנאי מוקדם לביסוסה של עילת תביעה מכוח סעיף 131(2) לחוק, הינו קיומה של הוראה מפורשת בחוזה השכירות - אשר הופרה על ידי הדייר המוגן. בענייננו, כזכור, טוענות התובעות כי הנתבע הפר את חוזה השכירות בשתיים. הזנחת המושכר ואי תיקון הליקויים שנגרמו לו עקב הזנחתו וכן שימוש במושכר למטרה שונה מזו המוסכמת על הצדדים. נדון בטענות אלו כסדרן, ראשון ראשון ואחרון אחרון. הזנחה ואי תיקון הליקויים 11. בכתב תביעתן (סעיף 4 שבו) כמו גם בתצהירה של התובעת 2 הגב' תמר גולדברג (ת/2) נטען כי עקב הזנחת המושכר על ידי הנתבע משך שנים, התריסים והזגוגיות שבחלונות המושכר נעקרו ממקום ופתחי החלונות נאטמו בלוחות עץ ומתכת. לשיטת התובעות, חרף הדרישות החוזרות ונשנות מצידן ומצד אמן המנוחה, נמנע הנתבע מלתקן התריסים - בתואנות שווא - משך כעשור שנים, מעת שנדרש לראשונה לעשות כן. לבסוף טענו התובעות כי תקרת המושכר התפוררה, חלקי הטיח נשרו הימנה כך שברזל הזיון נחשף לעין כל. עוד טענות התובעות כי הזנחת המושכר באה לידי ביטוי גם בשל כך שמערכות החשמל והמים לא פעלו עת רבה. בנסיבות אלו - כך לתובעות - ולנוכח הוראות סעיף 10 יחד עם סעיף 19 לחוזה השכירות (נספח א' לת/2), קמה להן עילה לפינוי הנתבע מהמושכר. 12. מנגד טען הנתבע כי עסקינן בעילת סרק שיש לדחותה על הסף. הגם שהנתבע לא הכחיש קיומם של הליקויים האמורים, טען האחרון כי אין בקיומם של אלה כדי להקים עילה לפינויו מהמושכר. לשיטת הנתבע, עסקינן בליקויים שחובת תיקונם חלה - על פי החוק - אף על התובעות (מחצית העלות). חרף זאת סירבו התובעות להשתתף בעלויות התיקון למרות נכונותו לשלם את חלקו. לטענת הנתבע, תיקוני התריסים (ובכלל זה הזגוגיות) כמו גם תקרת המושכר, באים בגדרו של סעיף 68(א) לחוק, ומכוח הוראת סעיף 68(ד') שבו, על התובעת לשאת במחצית עלות התיקונים. עוד טען הנתבע כי אטימת החלונות בלוחות עץ נעשתה על ידו בהתאם לדרישת התובעות ולנוכח טענתן כי הותרת המצב כמות שהוא מסכנת את שלומם של שאר דיירי הבית. אשר למערכת החשמל טען הנתבע כי בעת ביקור התובעות ובא כוחן במושכר (23/11/06) מערכת החשמל לא פעלה אך באופן מקרי, ברם זו תוקנה והופעלה מחדש מיד לאחר אותו ביקור. לשיטת הנתבע, אין ולא היה לו כל צורך במים זורמים (כולל העדר שימוש בשירותים) שכן השימוש בשירותים נעשה בחנות הסמוכה שבבעלותו. 13. אחר שבחנתי בחון היטב את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי התובעות לא השכילו להוכיח כי נשתכללה עילת פינוי כנגד הנתבע בגין הזנחת המושכר. מקובלת עלי לחלוטין טענת ב"כ התובעות בסיכומי טענותיו כי הוכח שהתריסים ניזוקו באופן שהיה צורך בהחלפתם. כך גם אמורים הדברים באשר לזגוגיות אשר הוסרו על ידי הנתבע אך בשנת 2008, עת התקין הנתבע תריסים חדשים (ראו עדות הנתבע עמ' 14 לפרוטוקול מיום 5/2/09). אף באשר להעדר פעילות של מערכות החשמל והמים הוכח, כך על פי הודאת הנתבע, כי מערכת החשמל במושכר לא פעלה, למצער למן יום 11/8/05, עת נאלץ האחרון להרוס את החנות הסמוכה שבבעלותו, לדרישת העירייה (עמ' 11 לפרוטוקול). מן התמונות אשר צורפו לתצהיר התובעת 2 (נספח י"ד לת/2) עולה, כי חלקים ניכרים מהטיח שבתקרת המושכר נשרו וברזל הזיון נחשף לעין כל [סעיף 14(א) לת/2]. חרף האמור אינני סבור כי קמה לתובעות עילת פינוי בגין הזנחת המושכר. 14. אף אם יונח, כטענת ב"כ התובעות בסיכומי טענותיו, כי מערכות החשמל והמים לא פעלו עת רבה, למצער, משך 5 שנים שקדמו להגשת התביעה [סעיפים ו' (4) ו-ז'(3) לסיכומים], אין בעובדות אלו כדי להוות הזנחה ו/או הפרת התחייבות איזו שהיא של הנתבע בחוזה השכירות. התובעים לא הוכיחו קיומו של "קלקול או נזק" במערכות החשמל והמים. כל שהוכח הוא כי מערכות המים והחשמל לא פעלו. בכל הכבוד ניתוק זרם החשמל והמים מהמושכר, איננו בגדר נזק או קלקול. הפכתי פעם אחר פעם בהוראת סעיף 10 לחוזה השכירות ולא מצאתי קיומה של חובה המוטלת על הנתבע לדאוג לכך שהמערכות במושכר תפעלנה. כל שהתחייב הנתבע הוא " ... להשתמש במושכר באופן זהיר והוגן ולמנוע כל קלקול או נזק בו ... ". בהעדר הוכחה בדבר קיומם של תנאי ו/או התחייבות אשר הופרו " ... פירוש הדבר שאין בידיו (של בעל הבית - ח.ט.) עילת פינוי לעניין אותו מעשה" (ד. בר אופיר - המצוטט לעיל). 15. אשר להזנחת התריסים - אף לעניין זה אין בידי לקבל את טענת ב"כ התובעים בסיכומיו, לפיה עסקינן בקילקול ו/או נזק אשר נגרם כתוצאה משימוש בלתי "זהיר והוגן" של הנתבע. מעיון בתמונות שצורפו לתצהיר התובעת 2 (נספח ב' לת/2) אנו למדים כי עסקינן בתריסים ישנים אשר בדרך הטבע יש להם בלאי טבעי, כך שבמשך שנים הרבה (כ-70 שנה בהן הבניין עומד על תילו) העץ מתפורר עקב השמש המכה בהם תדיר בימות החמה, והגשמים המומטרים עליהם, בימות הגשמים. התובעות לא השכילו להמציא חוות דעת של מומחה על מנת להוכיח כי התריסים ניזוקו בגין שימוש בלתי זהיר של הנתבע והסתפקו, משום מה, באמירה בעלמא "כי הנתבע הפר את התחייבויותיו שעל פי חוזה השכירות" (סעיף 6 לת/2). בהעדר הוכחה פוזיטיבית כי התריסים ניזוקו בעטיו של הנתבע עקב שימוש בלתי זהיר במושכר - התובעות לא עמדו בנטל להוכיח הפרת הוראת סעיף 10 לחוזה. משלא הובאה כל ראייה לפיה התריסים והזגוגיות ניזוקו בעטיו של הנתבע, אין מנוס מלדחות אף את טענת התובעות לפיה הפר הנתבע את הוראת סעיף 10, בשל כך שלא תיקן לאלתר את התריסים עת נדרש לעשות כן לראשונה. בכל הכבוד, עסקינן בתיקונים הדרושים "להחזקת הבית" כמשמעות מונח זה בסעיף 68(א) לחוק שכן, על פי התוספת לתקנות הגנת הדייר (החזקת הבית ותיקונים) תשל"א-1971 (להלן: "התקנות") "תיקון נגרות ומסגרות חוץ" הינם חלק מתיקוני קירות החוץ החלים על בעל הבית ועל הדייר בחלקים שווים [תקנה 1ג'(3) לתוספת וסעיף 68ד' לחוק]. בדין, איפוא, דרש הנתבע מהתובעות להשתתף עימו בעלות תיקון התריסים. משסירבו האחרונות לעשות כן אין להן להלין אלא על עצמן. מכל מקום אין בסירובו של הנתבע לתקן על חשבונו את התריסים כדי להפר את התחייבותו שבסעיף 10 לחוזה [ראו סעיף 68(ג) לחוק המשתמש בלשון "רשאי" - משמע, לא חייב]. נפלאת היא בעיניי טענת התובעות לפיה יש בהסרת התריסים ואטימת החלונות כדי להוות הפרה של חוזה השכירות. התובעות הן שדרשו פעם אחר פעם לתקן את התריסים, שאם לא כן ייאלצו הן עצמן להסיר התריסים ולאטום פתחי החלונות - הכל על חשבון הנתבע (ראו מכתב התובעת 1 מיום 23/3/97 נספח ה' לנ/1). עתה, משביצע זאת הנתבע על חשבונו הוא, מה להן לתובעות כי נזעקו?! משבאנו לכלל מסקנה כי חובת תיקון התריסים או החלפתם מוטל על התובעות, כבעלי הבית, אין בהסרת התריסים ואטימת פתחי החלונות כדי להוות הפרת סעיף 10 לחוזה השכירות. במיוחד אמורים הדברים נוכח הסכנה אשר נשקפה - כך לטענת התובעות - לשאר דיירי הבית והעוברים והשבים בסמוך לבניין. 16. אשר לתקרת המושכר. מקובלת עלי טענת ב"כ התובעות בסיכומיו כי עסקינן בחלק הבית שהוא "בשימושו הייחודי של הדייר ..." כאמור בסעיף 68(ב) לחוק. כמו כן הוכח כי הנתבע התחייב לתקן על חשבונו " ... כל נזק העלול להיגרם בשל גג דולף או רעוע" (סעיף 24 לנספח א/' לת/2). דא עקא, שהתובעים לא השכילו להוכיח, אף לא לכאורה, כי התפוררות הטיח בתקרת המושכר וחשיפת ברזל הזיון, נגרמו כתוצאה ישירה מאי תיחזוק גג הבניין ו/או עקב נזילה. בסעיף 16 לכתב ההגנה טען הנתבע בזו הלשון "הנתבע יטען כי התובעות לא ציינו בתביעתן כי הבניין ישן מאוד, לפיכך מתעוררות חדשות לבקרים בעיות תחזוקה שונות שעל התובעות לטפל בהן בעצמן או בשיתוף עם הנתבע". בנסיבות אלו, נפלא ממני הכיצד זה הסתפקו התובעות בהגשת תמונות המצביעות על קיומו של נזק לתקרת המושכר, בלא לצרף חוות דעת של מומחה אשר יצביע על סיבת התפוררות טיח התקרה, קרי: האם ליקוי זה נובע מאי תיחזוק גג המושכר, כטענת התובעות, או שמא זה נגרם כתוצאה מהיות התקרה "קיר נושא לגג הנכס, בבניין שנבנה במאה הקודמת" - כטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו (סעיף 2 לסיכומים). כזכור, על מנת שתגובש עילת פינוי מכוח הוראת סעיף 131(2) לחוק, על בעל הבית מוטל הנטל להוכיח 3 תנאים מצטברים, שהעיקרי שמהם הוא הפרת חובה המוטלת עליו על פי חוזה השכירות. משלא השכילו התובעות להפריך את טענת הנתבע כי הליקויים שבתקרת המושכר נובעים מתחזוקה לקוייה של הבית הרי הגם שהתקרה מצוייה בשימוש הייחודי של הנתבע, לא ניתן לקבוע כי הוא זה הנושא בחובת תיקונה. וכך נאמרו הדברים מפי כב' השופטת בן פורת בע"א 657/77 נתן נ' ורשבסקי, פ"ד ל"ד(2) 35 "אגב, לאור החריגים בתוספת לתקנות שעליהם עמדתי לעיל והמדגימים מקרים בהם חייב בעל הבית לתקן פגמים גם בחלק הייחודי של הדייר (או למנוע התהוותם), ניתן לדעתי לפרש את הכתוב ברישא של סעיף 68(ב). למיטב הבנתי בא הנאמר שם להטיל חובת תיקון על הדייר רק אם נתמלאו שני תנאים מצטברים והם: (א) התיקונים הדרושים בחלק הייחודי (ב) ביצועם אינו מוטל על בעל הבית מכוח הנאמר בתוספת לתקנות. הנה כי כן ראינו שאם שקעו הרצפות במושכר מחמת התערערות בביסוס חלה חובת התיקון על בעל הבית, והוא הדין בתחתיתה של המרפסת, אף על פי שזו מהווה חלק ייחודי של המושכר" (שם, בעמ' 51). הפועל היוצא מהאמור הוא כי דייר חב בתיקון ליקויים שבחלקו הייחודי, רק באם אלה התהוו כתוצאה משימוש הדייר במושכר והעדר תחזוקה שוטפת מצידו. ברם, אם פגמים כאמור התהוו כתוצאה מתחזוקה לקוייה של הבניין, חובת תיקונם של אלה מוטלת על בעל הבית, הגם שהינם קיימים בחלק הייחודי של הדייר. בהעדר הוכחה, באמצעות מומחה לדבר, כי הליקויים בתקרה נבעו משימוש בלתי סביר של הנתבע או עקב נזילת מים מגג הבניין - להבדיל מתחזוקה לקוייה של חלקי הבניין - לא ניתן לקבוע כי הנתבע חב לבדו במלוא עלות תיקון הליקויים בתקרת המושכר. 17. לא הוכח, איפוא, כי הנתבע הפר את הוראות סעיף 10 עת נמנע מלתקן על חשבונו בלבד, את תקרת המושכר. התוצאה היא כי לא נשתכללה עילת פינוי כנגד הנתבע עקב הזנחת המושכר ו/או עקב אי תיקון הליקויים שנתגלו בו. שינוי מטרת השכירות 18. להבדיל מהטענה בדבר הפרת חוזה השכירות עקב הזנחת המושכר, בה לא מצאתי ממש, טענת התובעות להפרת חוזה השכירות בשל שינוי מטרת השכירות - בדין יסודה. חוזה השכירות מיום 1/9/69 (שנקרא לעיל וייקרא להלן: "חוזה השכירות" או "החוזה") קובע כי המושכר נועד למטרת "משרד ובית מלאכה". סעיף 3 לחוזה קובע כי "השוכר מתחייב להשתמש במושכר אך ורק למטרה הקבועה לעיל ולא לאיזו מטרה אחרת שהיא, בלי הסכמתו של המשכיר בכתב" (ההדגשה לא במקור - ח.ט.). בנסיבות אלו יש תחולה להוראת סעיף 426 למגלה הקובע כי " ... כאשר הצדדים לחוזה קבעו במפורש ... שהדייר יהא רשאי לעשות במושכר שימוש מוסכם ומסויים דווקא, ולא שימוש אחר, כי אז ייראה כל שימוש אחר כהפרתם של תנאי השכירות. הוראה זו מהווה חלק מתנאיו של כל חוזה שכירות, ,שנכרת לפני יום 1/1/72, כל עוד אין הוא מכיל תנאי נוגד" (ד. בר אופיר, שם, עמ' 49). האם הוכח בענייננו כי הנתבע הפר הוראה זו שבחוזה השכירות? סבורני כי התובעות השכילו להוכיח כזאת. נבהיר דברינו. 19. מחומר הראיות עולה ברורות כי הנתבע חדל להשתמש במושכר לצורכי משרד ו/או בית מלאכה למצער למן יום 11/8/05, עת הוא נאלץ להרוס את החנות הסמוכה למושכר (עמ' 11 לפרוטוקול). וכך מעיד הנתבע בחקירתו הנגדית "לפני שנתיים וחצי נאלצתי להרוס מחסן שהיה לי בקינג ג'ורג' 15 עקב דרישת העירייה ... העברתי את כל הדברים מהמחסן הראשון למחסן הזה, לכן העברתי בתקופה מסויימת הכל למחסן בקינג ג'ורג' 13. היום המצב אחר, והוא משמש לאותה מטרה" (עמ' 10 לפרוטוקול). ובהמשך "בתקופה של כמה חודשים שהעברתי את הדברים הוא שימש רק כמחסן, שאז נאלצתי להרוס המחסן הקודם, בערך לפני שנתיים וחצי ...". דא עקא, כי מחומר הראיות עולה כי המושכר לא שימש כמשרד או כבית מלאכה שנים הרבה, עוד טרם הריסת החנות הסמוכה - זאת בניגוד לטענת הנתבע כי זה שימש לאחסנה בלבד אך משך מספר חודשים טרם הגשת התביעה. בתצהיר העדות הראשית מטעמו מצהיר הנתבע בזו הלשון - "כל השנים המקום משמש כמחסן. שם אני מאחסן סחורה, מוציא סחורה, קונה סחורה ומוכר, משווק ומפיץ. השימוש במושכר לא השתנה מאז שנת 1965 ועד עצם היום הזה. לא היה כל ספק כי אני משתמש במושכר כמחסן, ובתקופה מסויימת חלק ממנו שימש כמשרד" (סעיפים 39 ו-40 לנ/3). אף העד מטעם הנתבע, מר טופלברג יוסף, מגדיר את המושכר כמחסן בהצהירו "עזרתי למר בן הר, פעמים רבות, בשיפוץ המחסן אותו הוא מחזיק ברח' המלך גו'רג' 13, תל אביב(סעיף 3 לנ/2). מצבו של המושכר אף הוא מעיד, כאלף עדים, כי המושכר לא שימש עת רבה כבית מלאכה או כמשרד או כמקום למכירת סחורה כלשהי. בחקירתו הנגדית העיד מר טופלברג כך " ... הוא אמר לי (הנתבע - ח.ט.) שקיבל מכתב שהוא חייב לסגור החלונות, אז קניתי דיקטים וסגרנו עם דיקטים את החלונות. זה היה בערך לפני עשר שנים". הנה כי כן, כ-8 שנים טרם הגשת התביעה המושכר היה אטום לכניסת אוויר ואור מן החוץ עקב אטימת החלונות בלוחות עץ קבועים, שאינם ניתנים לפתיחה (ראו: תמונות נספח ב' לנ/2). הכיצד, איפוא, ניתן לנהל משרד או בית מלאכה במקום אטום לאור ולאוויר? תמהני. עדות זו של מר טופלברג - לפיה לא נעשה שימוש במושכר כעסק חי משך כ-8 שנים טרם הגשת התביעה - מקבלת חיזוק משמעותי מעדותה של רעיית הנתבע הגב' רינה בן הר, שותפתו של הנתבע לעסקיו (סעיף 1 לנ/1) והיא זו אשר ניהלה בפועל את עסקיו של הנתבע " ... לרבות המושכר ברח' המלך ג'ורג' 13 תל אביב" (סעיף 2 לנ/1). והנה בחקירה הנגדית מעידה הגב' בן הר כך "בוודאי שאני מכירה את המושכר, עבדתי בו פיזית לפני כעשר שנים, שמונה שנים. מאז לא עבדתי במושכר, לא באופן קבוע, מדי פעם אני מגיעה לשם, פעם בשנה, פעמיים בשנה" (עמ' 6 לפרוטוקול). על מה ועל שום מה חדלה הגב' בן הר לעבוד במושכר? אין זאת - בהעדר הסבר אחר - בשל כך שלא התנהל בו עסק כלשהו להבדיל ממקום לאחסנת סחורה. יתר על כן, מהתמונות נספח י"ד לתצהיר התובעת 2 (ת/2) עולה כי המושכר מצוי בצורה מחרידה. תקרת המושכר, בחלקה הארי, מתפוררת ונושרים ממנה חלקי טיח, הרצפה אינה מתוחזקת כלל ועיקר, ספרים וחפצים אחרים נערמו באופן בלתי מסודר. ואם לא די בכך, הוכח בעליל כי מערכות החשמל והמים אינן פועלות למן שנת 2001 (נספח י"ח לת/2) ולמצער למן חודש 1/8/05, עת נהרסה החנות הסמוכה. הכיצד ניתן לנהל במקום משרד או עסק חי כלשהו במצבו זה של המושכר? על כך משיב הנתבע בזו הלשון "לא תיקנתי את תקרת המושכר אך הורדתי את הטיח שיכול ליפול על אנשים. אני יכול לעבוד גם ככה. אני ממתין להחלטה שיפוטית מי חייב לתקן הטיח, אחרת אמשיך לעבוד כמו שאני עובד כמו היום. אני לא צריך מים. אני לא מתקן את מערכת המים כי אני לא צריך מים". בכל הכבוד הראוי, אין אני סבור כי ניתן לנהל עסק כלשהו במושכר - להבדיל ממחסן - בו התקרה מתפוררת, המים אינם זורמים בו, מערכת החשמל אינה פועלת וחלונותיו אטומים לכניסת אור ואויר. ואם לא די באמור לעיל, נתברר כי המושכר אף אינו משמש כלל ועיקר למכירת סחורה או לייצור. נתברר במהלך שמיעת הראיות כי לנתבע קיימים שלושה נכסים נוספים. האחד, ברח' העבודה 29 בבת ים, בו נעשית חלק מפעולת הייצור. השני, הנכס ברח' הגביש 10 בחולון - המשמש כמחסן. והשלישי - "הנכס באלפסי 32 תל אביב זה בית חרושת לפלסטיקה שם אני עושה קוביות הרמי קוב" (ראו עמ' 13-14 לפרוטוקול). הנה כי כן, הנתבע איננו זקוק למושכר כבית מלאכה שכן ייצור המוצרים נעשה בנכסים אחרים שבבעלותו (או בחזקתו). כך גם אמורים הדברים באשר למכירת הסחורה המאוחסנת במחסן. נתברר כי הנתבע אינו מוכר סחורה ללקוחות מהמושכר, שכן הסחורה מופצת ללקוחות קבועים המזמינים סחורה באמצעות אתר האינטרנט של הנתבע (עמ' 14 לפרוטוקול). הנתבע לא השכיל להוכיח כי הפעילות העסקית של המכירה נעשית מהמושכר. לבד מקבלות אשר צורפו לתצהיר גילוי המסמכים (חשבוניות 2.38 - 2.33 לתצהיר), לא טרח הנתבע להעיד מי מלקוחותיו היכן מתבצעת הרכישה. בצדק רב טען ב"כ התובעים בסיכומיו כי הדעת נותנת שפעילות המכירה, באמצעות האינטרנט, אינה נעשית במושכר בהעדר חשמל - שכן לא ניתן להתקין בו מחשב. 20. אני קובע, איפוא, על בסיס האמור כי המושכר לא שימש כמשרד או כבית מלאכה משך 8 השנים שקדמו להגשת התביעה ולמצער, למעלה משנה (11/8/05) טרם הגשת התביעה, וזה שימש לאחסנת סחורה בלבד. המסקנה המתבקשת מהאמור היא כי הנתבע הפר את חוזה השכירות עת שינה את מטרת השכירות ממשרד ו/או בית מלאכה, לאחסנה. 21. בסיכומי טענותיו טען ב"כ הנתבע כי חוזה השכירות איננו חזות הכל, בכל הקשור למטרת השכירות, שכן יש להתייחס, לצורך עניין זה, אף להסכמי השכירות שקדמו לחוזה השכירות, קרי: הסכם 1965 והסכם 1969. על מנת לאמוד את כוונת הצדדים באשר למטרת השכירות - כך לב"כ הנתבע -יש לבחון את מטרת השכירות בכל אחד מההסכמים שקדמו לחוזה השכירות, שכן המושכר הושכר לנתבע (או לחברה שבשליטתו) לשיעורין, כאשר חוזה השכירות מהווה שילובם של שני הסכמי השכירות שקדמו לו. אין ולא הייתה כל כוונה - כך לנתבע - בחוזה השכירות לשנות את מטרות השכירות הקבועות בהסכמים הקודמים. כל מטרת החוזה הייתה לרכז תחת מסמך אחד את חלקי המושכר שהושכרו, כאמור, לשיעורין. מנגד, טען ב"כ התובעות כי מטרת השכירות שנקבעה בחוזה השכירות - שהינו החוזה האחרון - היא זו המחייבת וכל שינוי ממטרת השכירות מהווה הפרת סעיף 3 לחוזה - הקימה כנגד הנתבע עילת פינוי. סבורני כי הדין במחלוקת האמורה הוא עם ב"כ התובעות. אכן, מעיון בהסכמי השכירות שקדמו לחוזה עולה כי מטרת השכירות הייתה אף לאחסנה. כך עולה מהסכם 1965 (מוצג במ/2) בו נקבעה מטרת השכירות ל"החסנה ו/או משרד" כאשר הסכם זה מתייחס אך לחלק מהמושכר -ל "2 חדרים ומטבח". כך גם אמורים הדברים באשר להסכם 1967 (נספח ב לנ/3), לפיו שכר הנתבע את יתרת המושכר "חדר ונוחיות" - למטרת "משרד ואחסנה". דא עקא, כי בחוזה השכירות מיום 1/9/69 - המאוחר בזמן - המתייחס למושכר כולו, הוסכם על הנתבע והמנוח כי מטרת השכירות הינה "משרד ובית מלאכה". משהוסכם כזאת, הרי שחוזה השכירות, המאוחר בזמן, הוא המחייב את הצדדים לו ואין להסכמי השכירות, שקדמו לו בזמן, כל תוקף מחייב. וכך מורה אותנו סעיף 19(א) לחוק הגנת הדייר שכותרתו דייר לאחר תום תקופת השכירות - "דייר המחזיק במושכר לאחר שתמה תקופת השכירות, יחולו עליו תנאי השכירות כפי שהיו מוסכמים בתום תקופת השכירות או כפי ששונו לאחרונה על פי הסכם או על פי חוק" (ההדגשה לא במקור - ח.ט.). הנה כי כן, תנאי השכירות על פי הסכמי השכירות, תחולה להם עם תום תקופת השכירות אך במידה ואלה לא שונו על פי הסכם מאוחר בזמן. הואיל ולא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי חוזה השכירות הוא האחרון בזמן (עמ' 9 לפרוטוקול), הרי שהוראותיו הן המחייבות ולא תנאי הסכמי השכירות שקדמו לו. לא מצאתי ממש בטענת ב"כ הנתבע - אשר נטענה בלשון רפה בסיכומיו - כאילו חוזה השכירות זוייף על ידי המנוח, במובן זה שמטרת השכירות הוספה בכתב ידו לאחר חתימת החוזה ובלא ידיעת הנתבע. ראשית דבר, טענה זו לא הועלתה כלל - אף לא ברמז - לא בכתב ההגנה ואף לא בתצהיר העדות הראשית, וזו הועלתה לראשונה בסיכומי טענותיו. בצדק רב טען ב"כ התובעות כי עסקינן בהרחבת חזית אסורה, שכן האחרון התנגד להרחבת חזית המחלוקת, הן בישיבת קדם המשפט מיום 11/11/07 והן במהלך שמיעת הראיות (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 8/9/08). שנית, הלכה נודעת היא כי טענה בדבר "זיוף" צריכה להיטען בצורה ברורה ומפורשת ואף קיימת דרישה ראייתית מוגברת להוכחתה [ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 (1986)], ואין די באמירה בעלמא בדבר זיופו של מסמך, שכן חזקה היא כי מסמך אשר נחתם על ידי אדם, שאיננו פסול דין, מהווה עדות לכך " ... שנתן אדם זה את הסכמתו לתוכן האמור במסמך, לאחר שקרא והבין את מהותו" (ראו: י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1486). העובדה שמטרת השכירות בחוזה נכתבה בכתב ידו של המנוח - להבדיל מההסכמים בהם מטרת השכירות הודפסה - אין בה כדי ללמד מינה וביה, כי עסקינן בזיוף. אדרבה, בכל מקרה של סתירה בין חלק מודפס של חוזה לבין החלק הכתוב בכתב יד, יש להעדיף את החלק הכתוב בכתב יד כמשקף את הכוונה האמיתית של הצדדים לחוזה [ראו: ע"א 802/75 נגר נ' מרקוס, פ"ד ל(3) 31]. 22. לא מצאתי ממש בטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו (סעיף 7 שבו) לפיה אין בחוזה השכירות קביעה, חד משמעית, האוסרת שימוש אחר מזה שנקבע בחוזה. לשיטת ב"כ הנתבע, נוכח העובדה כי מטרת השכירות בחוזה לא סוייגה במילה בלבד, כפי שנעשה בהסכמים שקדמו לו, מכאן שמטרת השכירות " ... נשארה בלתי מוגדרת באופן מוחלט והחלטי, וממנה ניתן ללמוד כי השימוש לא סגור". אודה ולא אבוש, לא הבינותי פִּשרה של טענה זו. אמת, נכון הדבר, כי בחוזה השכירות - להבדיל מהסכמי 1965 ו-1967 - לא מופיעה המילה "בלבד" לאחר המילים "משרד ובית מלאכה", אולם סעיף 3 לחוזה קובע במפורש כי "השוכר מתחייב להשתמש במושכר אך ורק למטרה הקבועה לעיל ולא לאיזו מטרה אחרת ..." (ההדגשה שלי - ח.ט.). כאשר מטרת השכירות סוייגה במילים "אך ורק" ו/או "זה ולא אחר" - חייב הדייר להשתמש במושכר על פי המוסכם, ולא ניתן לעשות בו שימוש אחר, אלא בהסכמת בעל הבית או על פי הרשאה שניתנה על ידי בית הדין לשכירות, מכוח הוראות סעיף 37(א)(1) לחוק הגנת הדייר. בהעדר הסכמה או הרשאה, כאמור, בנדון דידן - שינוי מטרת השכירות ממשרד ובית מלאכה לאחסנה, מהווה הפרת תנאי השכירות. 23. בצר לו, טוען ב"כ הנתבע בסיכומי טענותיו, כי אף אם הייתה הפרה של חוזה השכירות עקב שינוי מטרת השכירות או כל הפרה אחרת - אין בכך כדי להקים לתובעות עילה לפינויו של הנתבע מהמושכר. לשיטת ב"כ הנתבע, הגם שסעיף 19 לחוזה מעניק לתובעות, במקרה של הפרה, את הזכות לתבוע פינוי [כנדרש על פי סעיף 131(2) לחוק], הרי שסעיף זה "אינו יכול להוות בסיס לעילת פינוי", שכן עסקינן בתנייה גורפת העושה כל הפרה להפרה יסודית ומשום כך אין לה תוקף מכוח הוראת סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות). דא עקא, כי ההלכה הפסוקה קובעת כי - "סעיף 131(2) איננו דורש כי תהיה בחוזה הוראה מפורשת לפיה הפרת החוזה מזכה את בעל הבית בביטול החוזה. כל מה שנדרש לפי סעיף 131(2) הוא שתהיה בחוזה הוראה לפיה אי קיום תנאי מתנאי השכירות מזכה את בעל הבית לתבוע פינוי. הוראה כזו, אם היא נמצאת בחוזה השכירות, הרי היא תקפה ותופסת ... כדי לגבש עילת פינוי ... צריך שייקבע במפורש, בהסכם בין הצדדים, כי הפרתו של תנאי מתנאי השכירות מעניקה לבעל הבית את הזכות לתבוע פינוי [השופט מ' גל ע"א (י-ם) 2399/01 באשי נ' סלע, דינים מחוזי ל"ג(7) 139]" (ד. בר אופיר, שם, עמ' 21). בענייננו, סעיף 19(א) לחוזה קובע מפורשות כי בכל הפרה של חוזה השכירות יהא בעל הבית רשאי " ... לתבוע מיד את פינוי המושכר ... ". מכאן, שבנדון דידן קיימת הוראה מפורשת הקובעת כי הפרת תנאי מתנאי השכירות מעמידה לבעל הבית הזכות לתבוע פינוי. 24. משהוכח כי הנתבע חדל להשתמש במושכר למטרה שלשמה הוא הושכר ובחר להשתמש בו למטרה שונה מזו שהתחייב לה בחוזה השכירות, ברי כי קמה לתובעות עילה לפינויו של הנתבע מהמושכר מכוח הוראת סעיף 131(2) לחוק. לא מצאתי ממש בטענת הנתבע בסיכומיו (כמו גם בתצהיר העדות הראשית מטעמו) כי השימוש שנעשה במושכר בפועל (אחסנה), נעשה על דעת המנוח ובהסכמתו וכי העדר התנגדות מצדו, משך השנים, מהווה ויתור על עילת הפינוי. נטל השכנוע בדבר ויתור בעל הבית על עילת פינוי בגין הפרה חוזה השכירות, מוטל על כתפי הדייר הטוען זאת, ועל האחרון להוכיח את מסכת העובדות עליה היא נסמכת [ע"א 321/70 פולברג נ' שחור, פ"ד כ"ה(1) 446; ע"א 400/73 ברטוב נ' זבנויץ, פ"ד נ"ח(2) 717, 720]. דא עקא, כי במקרה דנן לא זו בלבד שהנתבע לא הוכיח ויתור כאמור, אלא שאף בכתב ההגנה לא טען כזאת. אדרבה, בכתב הגנתו הכחיש הנתבע כי נטש את המושכר ו/או כי שינה את מטרת השכירות וטען כי " ... הינו נמצא במושכר למעלה מ-40 שנה, וכי בכל תקופה זו, ניהל במקום עסק למכירת ספרים ומשרד, ובחלק ממנו השתמש כמחסן" (ההדגשה לא במקור - ח.ט.). הנה כי כן, הנתבע טען במפגיע כי הוא משתמש במושכר למטרה שלשמה הוא הושכר כאשר רק חלק ממנו נועד להשכרה (כמתואר בתיאור המושכר "3 חדרים, מחסן, חדר כניסה ונוחיות"). משטען כזאת הנתבע, נפלאת היא טענת ב"כ הנתבע בסיכומיו (כמו גם בתצהירו) כי השימוש במושכר לאחסנה גרידא נעשה בהסכמת המנוח, בידיעתו, תוך ויתור על עילת הפינוי. הלכה נודעת היא כי "בית המשפט לא ידון בטענת ויתור או השתק שלא עלתה בכתב ההגנה, אלא אם כן הורחבה היריעה במהלך המשפט ללא התנגדות מצד התובע. טענה מסוג זה, בהיותה טענה משפטית, יש להניח לה את היסוד העובדתי בכתב ההגנה" (ד. בר אופיר, שם, עמ' 151). בנדון דידן, ב"כ התובעות התנגד מפורשות לכל הרחבת חזית מהנטען בכתב ההגנה, הן בשלב קדם המשפט עת טען כי הוא מתנגד " ... לשינוי ו/או להרחבת חזית" (פרוטוקול מיום 11/11/07) והן במהלך המשפט גופו (עמ' 12 לפרוטוקול). יתר על כן, לבד מטענה סתמית ובלתי מבוססת בתצהירו, לא השכיל הנתבע להוכיח כי הוא השתמש במושכר לאחסנה בלבד, עת המנוח היה בין החיים, מה גם שעל פי עדותו שלו, השימוש במושכר לאחסנה בלבד נעשה אך בחודש 8/05 עת נאלץ להרוס את החנות הסמוכה למושכר (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 5/2/09). נוכח הנטל המוטל על הנתבע להוכיח טענת ויתור ו/או השתק, בכל הקשור לשינוי מטרת השכירות, ושמשלא הוכח כזאת - אין מנוס מלדחות הטענה בדבר ויתור המנוח כמו גם התובעות אחריו, על עילת פינוי בגין הפרתו של החוזה. 25. אני קובע, איפוא, כי קמה לתובעות עילה לפינוי הנתבע מהמושכר, מכוח הוראת סעיף 131(2) לחוק, עקב הפרתו של חוזה השכירות עת שונתה מטרת השכירות מ"משרד ובית מלאכה" לאחסנה בלבד. נטישה 26. על מנת שתקום לבעל הבית עילת פינוי בגין נטישת המושכר, על האחרון להוכיח שני יסודות מצטברים: האחד, יסוד עובדתי פיזי - כי הדייר עזב את המושכר. השני, יסוד נפשי - העדר כוונה גלוייה מצד הדייר לשוב למושכר, במקרה בו הוכחה העזיבה הפיזית [ע"א 997/91, 3505 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה י-ם נ' נוסייבה, פ"ד מ"ו(5) 769]. הגם שבענייננו הנתבע לא עזב את המושכר פיזית, שכן הוא משתמש בו לאחסנה (אם כי בלא חשמל ומים זורמים ובהעדר אור יום ואויר) - הרי ששינוי מטרת השכירות מזו הקבועה בהסכם לצורכי אחסנה בלבד, מהווה נטישת המושכר. "דייר איננו רשאי לשנות כרצונו את מטרת המושכר ולדרוש, יחד עם זאת, את הגנת החוק לעסק שהוא מנהל בלא הסכמתו של בעל הבית. מי ששכר דירה לשם מגורים וחדל להשתמש בה למטרה זו, והחל להשתמש בה למטרת עסק בניגוד למותנה בחוזה, אין הגנת החוק פרושה עליו, ובדין יצטרך לפנות את המושכר ... " (ד. בר אופיר, שם, עמ' 151). כך גם אמורים הדברים באשר לשינוי מטרת השכירות מעסק "פלוני" לעסק "אחר" כאשר חוזה השכירות קובע מטרה דווקנית וכאשר לא הוכח כי השינוי נעשה מתחילת השכירות בהסכמתו ובידיעתו של בעל הבית [ראו: ע"א (ת"א) 332/86 צוקר נ' ברזילי, פ"מ תשמ"ח(2) 70]. משהוכח בענייננו כי הנתבע שינה את מטרת השכירות מ"משרד ובית מלאכה" לאחסנה בלבד, הרי שבהעדר ראייה להסכמת המנוח ו/או התובעות לשינוי כאמור - אין מנוס מלקבוע כי הנתבע נטש את המושכר ויש לראותו ככזה אף אם הוא ממשיך לעשות בפועל שימוש אחר ושונה מזה שעשה במושכר עד למועד השינוי [ע"א 10/64 מאיר נ' ונחוצקר, פ"ד י"ח (2) 589]. 27. נמצא, איפוא, כי קמה לתובעות עילת פינוי נוספת, בגין נטישת המושכר, על זו שקמה להן מכוח הוראת סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר. סעד מן הצדק 28. משבאנו לכלל מסקנה כי קמו לתובעות עילות (שתיים במספר) לפינויו של הנתבע מהמושכר, מצווים אנו לשקול - מכוח הוראת סעיף 132(א) לחוק - האם, אם לאו, מן הראוי להעניק לנתבע סעד מן הצדק, בנסיבות מקרה דנן. כידוע לכל, הסעד האמור מסור לשיקול דעתו של בית המשפט בהיותו סעד אקוויטבילי, הנגזר מדיני היושר. על בית המשפט ליתן דעתו לכלל הנסיבות הקשורות בשני הצדדים ועליו להימנע ממתן צו פינוי, אם שוכנע כי הפינוי מהווה סנקציה חמורה מדי ובלתי צודקת, ביחס להפרה הקונקרטית [ראו: ע"א 5/79 רייכמן נ' רוזנבלום, פ"ד ל"ד(2) 208]. יודגש כי הסעד האמור איננו סעד של רחמים, אלא שהוא בא לאזן בין הפרותיו של השוכר מחד, לבין תוצאות הפינוי מאידך - כשבתווך מצויות זכויותיו של בעל הבית, אשר עלו לרמה של זכות יסוד, לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אחר שבחנתי ושקלתי, שקול היטב, את מהותן של ההפרות, כמו גם את האינטרסים של שני בעלי הדין והפגיעה בכל אחד מהם - באתי לכלל מסקנה כי אין להעניק לנתבע, בנסיבות העניין, סעד מן הצדק. להלן נימוקיי. 29. ראשית, יש לזכור כי עסקינן במקרה דנן בבית עסק, להבדיל מדירת מגורים - אשר ההלכה הפסוקה קבעה כי בית המשפט קומץ את ידו מליתן סעד מן הצדק וכי זה יינתן אך במקרים ראויים ובנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת [ע"א 88/81 אלסחורי ואח' נ' מזרחי, פ"ד ל"ז(3) 309]. לבד מטענה סתמית בכתב ההגנה (המתוקן יש לומר) כי "הנתבע זכאי, בנסיבות תיק זה, לסעד מן הצדק" (סעיף 20 לכתב ההגנה), לא פירט הנתבע על מה ועל שום מה זכאי הוא לסעד מן הצדק, ואין צריך לומר שלא הניח תשתית ראייתית כלשהי לביסוסה. ההיפך הוא הנכון. מחומר הראיות עולה כי המושכר מהווה חלק מכלל הנכסים של הנתבע בהם הוא מנהל את עסקיו ובכלל אלה מחסן המצוי ברח' הגביש 10, בחולון (ראו סעיף 18 לעיל). הנתבע לא טען כי פינויו מהמושכר ישבור את מטה לחמו ו/או כי פינויו יפגע בצורה קשה בעסקיו. בהעדר תשתית ראייתית לנסיבות אישיות חריגות, אין מקום לקבוע כי סעד הפינוי מהווה סנקציה חמורה או בלתי מידתית ביחס להפרות שהוכחו במקרה דנן. יש לזכור, כי שינוי מטרת השכירות במקרה דנן, אינו מהווה עילה לפינויו של הנתבע אך מחמת הפרתו של חוזה השכירות, אלא שהפרה זו מהווה אף נטישת המושכר. במקרה כגון דא, ובהעדר טענה מצד הנתבע כי בדעתו לחזור ולנהל במושכר "משרד ובית מלאכה" בהתאם למטרת השכירות - אין ראוי להעניק לנתבע סעד מן הצדק, על מנת להמשיך ולהשתמש בו לאחסנה בלבד [השוו: ע"א 440/82 נהר נ' סרוגי, פ"ד ל"מ(4) 750]. מחומר הראיות עולה כי חרף הגשת התביעה, הנתבע לא תיקן את המעוות והמשיך להשתמש במושכר לאחסנה בלבד, כאשר מערכות החשמל והמים מנותקות , הטיח בתקרת המושכר, בחלקו הארי, נשר וברזל הזיון חשוף לעין כל (תמונות, נספח י"ד לת/2). בנסיבות אלו לא מצאתי כי יש להעניק לנתבע סעד המונע את פינויו מהמושכר, בהעדר נסיבות המצדיקות זאת. חככתי בדעתי, האם מן הראוי להתיר בדיעבד שינוי מטרת השכירות מ"משרד ובית מלאכה" לאחסנה, תוך חיוב הנתבע בפיצוי מתאים - שכן גם לבית משפט השלום יש סמכות לדון בעניין זה כבעניין שבגררא [ע"א (י-ם) 118/66 פס"מ נ"ט 217]. דא עקא, כי הנתבע לא השכיל לעתור לכך ואף טען להגנתו, כי הוא עושה שימוש במושכר בהתאם וכמתחייב מחוזה השכירות. 30. לא מצאתי, איפוא, כי יש להעניק לנתבע סעד מן הצדק, בנסיבותיו של מקרה דנן, רק בשל אובדן חלקו בדמי המפתח או בדמי פינוי (השוו: ע"א 348/59 מצוב נ' קמינר, פ"ד ד' 455]. התביעה שכנגד 31. כזכור, בכתב הגנתו עתר הנתבע (התובע שכנגד) לחייב התובעות (הנתבעות שכנגד) להשתתף בעלות הוצאות אטימת חלונות המושכר, לאחר הסרת התריסים בהתאם לדרישת התובעות. הנתבע עתר לחיוב התובעות בתשלום חלקן (מחצית) מתוך סכום גלובלי שנקב בו בתביעה שכנגד - בסך 5,000 ₪. דא עקא, כי הנתבע לא צירף לכתב התביעה שכנגד קבלה כלשהי המעידה על היקף ההוצאה ואף לא טרח להגיש חוות דעת של מומחה באשר לעלות העבודות. בנסיבות אלו, הגם שקבעתי לעיל כי על פי הדין, על התובעות להשתתף בעלות תיקון התריסים ו/או החלפתם בשיעור של 50% (סעיף 68ד' לחוק), אין מקום לפסוק לתובע סכום כלשהו בגין כך, שכן לא הוכח היקף ההוצאה. הלכה היא, כי בית המשפט איננו פוסק סעד כספי על בסיס הנטען בכתב התביעה, אלא אך בגין סכומים שהיקפם הוכח. יצויין, כי אין באמור לעיל כדי לשלול מהנתבע להגיש תביעה מתאימה כנגד התובעות בגין ההוצאות שהוצאו על ידו לאחר הגשת התביעה - עת התקין במושכר תריסים חדשים בחלונות המושכר, וככול שאלה אכן הוחלפו. התוצאה 32. סוף דבר ולאור האמור והמקובץ התוצאה הינה כדלקמן - א. אני מורה לנתבע לפנות את המושכר, המתואר בסעיף 2 לעיל, ולהחזירו לתובעות כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ מטעמו, זאת לא יאוחר מתום 90 יום מקבלת פסק הדין. ב. נוכח דחיית עילת הפינוי בגין הזנחת המושכר ומסקנתי בדבר חבותן של הנתבעות לביצוע התיקונים מושאי התביעה שכנגד (הגם שזו נדחתה בהעדר הוכחת היקף ההוצאה) - לא מצאתי כי יש לעשות צו להוצאות, כך שכל צד יישא בהוצאותיו. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותפינויפינוי דירהשכירות מוגנת