קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי כלי שייט שעלה על שרטון: עסקינן בתביעה לשיפוי הוצאותיה של התובעת בגין סילוק כלי שיט שטבע באוקטובר 1997 בחוף הרצליה כשהוא מהווה מפגע . 1. רקע עובדתי: א. בבסיס התביעה, תאונה ימית של כלי שיט מסוג "ארבה שומטת" כהגדרתו בתקנות הנמלים (בטיחות השיט), התשמ"ג-1982 (להלן: "כלי השיט"),שעלה על שרטון בדרכו מחוף אשדוד אל חוף הרצליה. כתוצאה מכך נותר כלי השיט ניצב הפוך בתוך המים, סמוך לקו החוף בהרצליה, כאשר חלק ממנו מבצבץ מחוץ למים . ב. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה אשר הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") עבד בה, בין היתר, בזמנים הרלוונטיים . ג. הנתבע השיט את כלי השיט מאשדוד להרצליה, בעת שעלה על השרטון. ד. הנתבעת 3 היתה הסוכנת ו/או נציגה של הנתבעת 4 בכל הקשור לכלי השיט. ה. הנתבעת 4 היתה הבעלים הרשומים של כלי השיט בעת הרלבנטית לתביעה זו. ו. מאחר וכלי השייט היווה סיכון בטיחותי ומפגע אקולוגי והפריע לשימוש בחוף, פנתה המדינה אל הנתבעים ובקשה את סילוק כלי השיט. ז. הנתבעים לא נענו לדרישות הנשנות וחוזרות של המדינה. ח. נוכח האמור לעיל נאלצה המדינה לפעול לסילוק כלי השיט . ט. ביום 24.5.01 התפרסם מכרז לפירוק וסילוק כלי השיט. ביום 22.11.01 נחתם חוזה בין התובעת לבין החברה הזוכה במכרז , חברת "מטאור ספנות בע"מ" . י. ביום 11.12.01 החלה החברה הזוכה בעבודתה, אך כעבור כחודש נאלצה להפסיק את עבודתה עקב זיהום ים שהתגלה בסביבות כלי השיט ,עד למועד בו מהנדס מספ"ן הודיע לחברה הזוכה כי אין מניעה להמשיך בעבודה . יא. ביום 24.6.02 הודיעה רשות העתיקות למהנדס מספ"ן כי כלי השיט נמצא באתר העתיקות וכי על פי דין פינויו טעון פיקוח רשות העתיקות, לאחר מו"מ בין התובעת לרשות העתיקות סוכם כי התובעת תשא בתשלום עבור הפיקוח. יב. לאחר שהחברה הזוכה סיימה את עבודתה ובוצעו שתי צלילות, כמקובל, לבדיקה, קיבלה אישור סופי מטעם התובעת על סיום עבודתה . יג. נוכח כל האמור לעיל תובעת המדינה מהנתבעים ביחד או לחוד שיפוי על הוצאותיה לסילוק כלי השיט בסך 666,123 ₪ . יד. ביום 3.1.08 לאחר שהוגש הסכם פשרה בין התובעת לבין נתבעים 3 ו - 4 , ניתן פסק דין חלקי בו חויבו לשלם לתובעת סך של 262,377 ₪. 2. סלע המחלוקת: א. סלע המחלוקת ניסוב סביב שאלת החבות והיקף האחריות בין הנתבעים 1 ו 2 החלוקים ביניהם האם גרירת כלי השיט נעשתה ע"י הנתבע כעצמאי ללא קשר לנתבעת 1, או על ידו כעובד שלה. ב. בסיכומיו, העלה הנתבע גם טענות כנגד זכאותה של התובעת לשיפוי ממי שאינו הבעלים של כלי השיט ולגבי גובה הנזק שנגרם לה. 3. טענות הצדדים: א. לטענת התובעת כל מי שגרם, במישרין או בעקיפין, לטביעת כלי השיט ולעלייתו על שרטון , היה חייב על פי דין, לפנותו משם. ב. לטענת התובעת נטל הנתבע את כלי השיט מחזקתן של נתבעים 3 ו 4 , לצורך שימושו הפרטי, לפירוק חלקים מכלי השיט לצורך מכירתם לאחר וכדי שישמש עוגן צף לכלובי הדגים שבבעלותו בים ליד הרצליה, אך תוכניותיו השתבשו כשעלה כלי השיט על שרטון וכיום,לטענת התובעת: "מנסה הנתבע לגלגל את האחריות ממנו לנתבעת , בטענה כי הוא נטל את כלי השיט בעודו עובד בחברת סופה ולכן היא אחראית לסילוקו". וכן שהנתבעת "... משמשת היום כמין "גלגל הצלה" בשבילו לצורך בריחה מאחריות". ג. לטענת התובעת הוכן הסכם ( להלן: "ההסכם") בין קישון (נתבעת 3) בשם חברת "פיל אנד סון" (נתבעת 4) לבין "סופה" (נתבעת) למכירת כלי השיט. הסכם זה לא נחתם ע"י הצדדים. על פי ההסכם התחייבה הנתבעת 3 כסוכנה של הנתבעת 4, למכור את כלי השיט לנתבעת, תמורת 1 ₪ , והנתבעת התחייבה להטביע את כלי השיט כדין, לאחר שתפרק ממנו את החלקים הנחוצים לה. ד. הנתבעת מחזקת את טענותיה של התובעת ככל שהם תומכים בחבות הנתבע ומסתייגת מהטענות הנטענות לחבות אפשרית שלה. לטענתה, לא רכשה את כלי השיט ולראיה ההסכם שאינו חתום, לא הסמיכה את הנתבע לרכוש בשמה את כלי השיט, לנתבע לא הייתה הסמכות ו/או הזכות להתחייב בשמה. היה לה מנהל אחד בשם שי שהינו שרק חתימתו בצירוף חותמת החברה מחייבת את החברה. לנתבע היו עוד פעילויות בתחום הימי , כמו עובד ומנהל בחברה "מעיין-יורדי ים בע"מ" , ואת פעילותו בקשר לכלי השיט הוא עשה במסגרת חברה זו ולא במסגרת חברת "סופה" . עוד מוסיפה הנתבעת כי הגוררת המכונה "זוהרה" שבאמצעותה גרר הנתבע את כלי השיט, הייתה שייכת לו באופן אישי, "סופה" לא שכרה את שירותי הגוררת וכן לא הייתה מעורבת בגרירה. לטענתה, כלי השייט היה אמור לשמש כעוגן צף לחוות הדגים אשר בבעלות הנתבע ובת זוגו, ללא קשר אליה. ה. לטענת הנתבע, אין חולק כי כלי השיט נגרר בעקבות סיכום בין בעליה / סוכניה לבין הנתבעת אם כי קיימת מחלוקת לגבי מהות הסיכום בין הצדדים, כשהתובעת מסתמכת על נוסח הסכם לא חתום והנתבעים טוענים כי לא היה הסכם כזה ולראיה אינו חתום על ידי מי מהם. ו. לטענת הנתבע, התובעת סומכת תביעתה על סע' 27 (א) לפקודת הנמלים: ..." כי אם טבע כלי שיט , ולדעת הממונה על הנמלים הוא מהווה מפגע או מכשול רשאי הממונה לדרוש מבעל כלי השיט לפנותו והבעל חייב לקיים את הדרישה על חשבונו, היינו, העילה היחידה נובעת מכוח היותו של הנתבע בעל כלי השיט". לטענתו התובעת תבעה את הנתבעים 3 ו 4 עקב אחריותם כבעליו של כלי השיט, ואותו ואת הנתבעת מכך שהיא רואה בהם חלק מבעלי כלי השיט כשהיא מסתמכת על אותו הסכם לא חתום. לטענת הנתבע, לא הוכיחה התובעת, כי ההסכם מהווה חוזה מחייב בין הצדדים ואין כל הוכחה שהבעלות עברה אליו או לנתבעת. לחילופין, טוען הנתבע כי גם אם ייקבע כי ההסכם מהווה חוזה מחייב, כי אז נכרת ההסכם עם הנתבעת ולא איתו. 4. דיון: א. הבעלות על כלי השיט 1) כלי השיט רשום בדנמרק בבעלות הנתבעת 4 (נספח א' לת/2) והופעל במהלך השנים ע"י הנתבעת 3, בין היתר, במסגרת בנית המרינה באשדוד. 2) בין הנתבעת 3 לנתבעת נערך הסכם לרכישת כלי השיט אשר לא נחתם (נספח ג' לת/2 סעיף 12 לת/2, נספח ד' לת/2 וסעיף 3 לנ/4). 3) אין מחלוקת כי הנתבע הוא שגרר את כלי השיט מהמרינה באשדוד להרצליה ובמהלך החזקתו עלה כלי השיט על השרטון כמפורט בסעיף 1 לעיל. 4) הנתבע נחקר במינהל הספנות והנמלים ביום 12.11.97 ו- 29.1.98 (נספחים ב' לת/2), הודה בבעלות הנתבעת 4 על כלי השיט והסביר כי היה בכוונתו לפרק את כלי השיט לחלקים ולהטביע היתרה. הנתבע הצהיר על שלב הפנוי, תחזית הפנוי בלא שאזכר כלל את הנתבעת. נהפוך הוא, הן בהודעתו מיום 12.11.97 והן בהודעתו מיום 29.1.98 ציין כמקום עבודתו את חברת מעין יורדי ים בע"מ. לנתבע לא היה כל הסבר מדוע נקב בשם חברה זו כמקום עבודתו למרות שלטענתו עבד אצל הנתבעת ופעל בשמה כשהעביר את כלי השיט (עמ' 21 לפרוטוקול ש' 1-2). נהפוך הוא, טענתו כי זו היתה "תחילת סופה" והפסקת פעילות "מעין" הופרכה בתסקיר ההתאגדות של סופה (נ/14) לפיו החלה לפעול 4 שנים קודם לאירוע (עמ' 20 לפרוטוקול שורות 20-30 ועמ' 21 לפרוטוקול שורות 3-6). גם נסיונו לזהות עצמו עם הנתבעת 1 לא סביר (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 7-12). 5) גם בתצהיר עדותו מיום 30.12.07 בתיק זה הצהיר חד משמעית כי לא שמש כמנהל בנתבעת, אלא רק כעובד מן המניין ולא היה צד להסכם בין הנתבעות 1 ו- 3 (נ/13) אלא שמר סנדרוביץ מנהל חברת משה דודוביץ' בע"מ ששתף פעולה עם הנתבעת 4 בביצוע העבודה במרינה באשדוד העיד בפני חוקר משרד התחבורה: "עמי ברדה פנה דרכי בהצעה לבעלי הדוברה לקנות אותה מידיהם על מנת לפרק ממנה חלקים ולהטביע את הדוברה כעוגן לחוות הדגים שלו מול חופי הרצליה. נוסח הסכם אך לפני חתימתו ומבלי לקבל אישור ומבלי להודיע - פרק הלה חלקים שונים כגון... מהדוברה" (נספח ד' לת/2). הנתבע עשה, כאמור לעיל, מעשה בעלים בכלי השיט למרות שלא רכש בה הבעלות ואכן גם מר סנדרוביץ סבר כך כשנשאל לגבי ההסכם שלא נחתם "אך מעצם מעשיו של ברדה, פרוק הדוברה לחלקיה, גרירת הדוברה מאשדוד להרצליה, נסיונות הטבעתה שלא צלחו - מוכיחים לדעתי כי הוא הבעלים'" 6) הנתבע הצהיר בפני מר יחיעם השמשוני, ס. מנכ"ל עירית הרצליה, שפנה לנתבע בבקשה לחלץ כלי השיט: "שהדוברה שייכת לו והוא אחראי לחילוצה מיד כשהים יירגע" (ת/4). הנתבע, התחייב גם בפני מר ויסמן, שכהן בעת הרלבנטית כמנהל גף מעגנות ונמלים במינהל הספנות והנמלים, מספר פעמים לפנות את הדוברה (עמ' 5 לפרוטוקול שורון 1-5) והודה בפני נציג הפרקליטות, כי האחריות לטיפול בכלי השיט ובסילוקו מהמקום מוטלת עליו ולשם כך ניתנה לו ארכה לפנוי והוסכם על עכוב ההליכים נגדו (נספח ח' לת/2). 7) מר מיכאל ברעם, החוקר מטעם משרד התחבורה הגיש ביום 3.3.98 "דו"ח חקירת תאונה - כלי השיט BAZALT (כלי השיט - מ.ש.) על הסלעים בהרצליה" ובין מסקנותיו היה בדעה כי: "1. עמי ברדה קיבל לרשותו את האניה BAZALT מחב' קישון שובר גלים בצורה בלתי חוקית... אותי מעניינת רק הבעלות על האניה. 2.א. מאותו רגע, אחרי שברד הסכים, אפילו הסכמה שבעל פה לרכוש את האניה, החל לפרק ממנה חלקים ובסוף הפרוק גרר את הגוף לכווןן הרצליה - הוא תפס למעשה את החזקה באניה BAZALT... ... ג. החזקה שתפס ברד באניה הופכת גם אותו ל'בעל" (בנוסף לבעלים הרשמי). בפעולותיו שנמנו לעיל (ולעיל - מ.ש.) קיבל על עצמו את האחריות לגורל כלי השיט, גם אם ההסכם לרכישת האניה לא מומש [תקנות הנמלים (בטיחות השיט) תשמ"ב - 1982 תקנה 1 הגדרת המושג 'בעל']". מסקנות אלה אינן מחייבות, כמובן, בתביעה שלפני אך מקובלות עלי גם כמסקנתי שלי מחומר הראיות. 8) עדותו של עד ההגנה, מר שי שהינו, מנהלה דאז של הנתבעת ומורשה החתימה היחידי בחברה היתה סדורה ומהימנה. לכל אורך העדות דבק בגירסתו כי לחברה לא היה שום קשר לכלי השיט או לגוררת שגררה את כלי השיט, לטענתו, עובדי סופה רק הושיטו עזרה לנתבע. ..."בשום אופן חב' סופה לא גררה את זה . הגוררת זוהרה היתה בחזקת עמי ברד ורק הוא יכול לתת לה הוראות .אני לא יכול ". (עמ'12 ש' 2-3). לשאלת ב"כ הנתבע: " אם יכול להיות שעובדי סופה היו מעורבים בגרירה ענה :" לא. יכול להיות שעזרו בגרירה אבל חב' סופה לא ביצעה עבודה זו. היא לא היתה שיכת לגרירה זו". (עמ' 12 ,ש' 4-5 לפרוטוקול). "היינו מקושרים ויכול להיות שעמי ביקש עזרה של עובד ונתתי לו לטובת הגרירה" ( ש' 6 לפרוטוקול). "...אנשי סופה היו על הדוברה אבל לעזור . אני שוב חוזר ואומר חב' סופה לא היתה הבעלים של הדוברה לא קנתה , לא גררה ולא היתה מעורבת אך יכול להיות שעובדים של סופה עזרו". (עמ' 14, ש' 1-3). לפיכך, אין גם בתמונות שהוצגו (נ/7) ובהן נראים עובדי הנתבעת על כלי השיט כדי לתמוך בטענת הנתבע על מעורבות הנתבעת בבעלות והשטת כלי השיט. 9) על עדותו של הנתבע לא ניתן לקבוע מסמרות, הוא הוכיח בסתירות שבין חקירותיו המוקדמות בפני חוקר משרד התחבורה לחקירתו בפני כי צרכיו מנתבים את העובדות; למרות שהצהיר כי ההסכם שלא נחתם בין הנתבעת 1 לנתבעות 3-4 לא היה ידוע לו כלל (סעיף 6 לנ/13) ידע בעדותו לפרט הסיבות לאי חתימתו (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 15-17); בביהמ"ש טען שפעל בשם הנתבעת, בפני החוקר לא הזכיר, כאמור, כלל את הנתבעת, לנציג הפרקליטות אמר שהינו מנהל הנתבעת (נספח ח' לת/2) בניגוד למסמכי החברה נ/14 (והנספח לנ/13) ובתצהירו טען שרק עבד בה (סעיף 3 לנ/13). ועל כן כמפורט לעיל בכלל ולאור הודאתו בפני חוקר משרד התחבורה ועירית הרצליה כי עליו חובת החילוץ והוא יעשה כן בהקדם אני קובעת כי כלי השיט היה בבעלותה הרשומה של הנתבעת 4 ובעלותו המעשית של הנתבע, ללא קשר לנתבעת. ב. חובת החילוץ 1) כאמור בסעיף 27 (א) לפקודת הנמלים (נוסח חדש) תשל"א - 1971: "כל מקום בישראל שטבע בו כלי שיט או עלה על שרטון או ניטש, ולדעת הממונה על הנמלים הוא מכשול או סכנה לנווט, או מכשול לשמוש בנמל, או עלול להיות כך, רשאי הממונה על הנמלים לדרוש בכתב מבעל כלי השיט למשות את כלי השיט, לסלקו או להשמידו, או להתחיל באחת הפעולות האלה, תוך הזמן ובדרך שנקבעו באותה דרישה והבעל חייב לקיים את הדרישה על חשבונו". 2) בפקודת הנמלים (נוסח חדש) תשל"א - 1971, אין הגדרה לבעל כלי שיט (אלא רק לבעל טובין) ועל כן ומאחר ואינו הבעלים הרשום וההסכם עם הנתבעת 3 לא נחתם טוען הנתבע כי אינו חב עפ"י סעיף 27 (א) לפקודת הנמלים. 3) מאידך, טוענת התובעת, כי יש לפרש המונח בעלות על כלי שיט לפי הגדרתו בתקנות הנמלים (בטיחות השיט) תשמ"ב - 1982: "לרבות סוכן או מי שרשום בפנקס הרישום כבעל כלי השיט וכן מי שכלי השיט נמצא בחזקתו או בשליטתו". סעיף 1 לתקנות מתייחס כמובן להגדרות לצורך תקנות אלה אך תקנות אלה הותקנו מכח הסמכות הנקובה בסעיף 60 לפקודת הנמלים המתייחסת "לבטיחות של השיט ושל חיי האדם במימי חופיו... ע"י הטלת הסדר או פיקוח על השיט לרבות איסורו, הגבלתו או התרתו, הכל במידה שהבטיחות מחייבת זאת...". אין ספק שסעיף 27 עפי"ו הוגשה התביעה מתייחס לנושא הבטיחות ועל כן יש הגיון בטענה כי ההגדרות צריכות להיות זהות וניתן ללמד מההגדרה בתקנות על ההגדרה בחוק. 4) כאמור בספרו של כב' הנשיא (בדימוס) אהרון ברק, פרשנות תכליתית במשפט, שער 3, פרשנות במשפט - פרק שלישי, פרשנות החוק בעמ' 398: "... על כן מן הראוי הוא לפרש כל דבר חקיקה באופן שיגשים את ערכיה הבסיסיים של השיטה ובמיוחד זכויות האדם. התכלית האובייקטיבית של דבר החקיקה - המשקפת את ערכי היסוד של השיטה בכלל וזכויות האדם בפרט - מן הראוי לה שתהווה אמת מידה לפרשנותה. הגישה המתבקשת משתי מסקנות אלה הינה כי חוק צריך להתפרש הן עפ"י תכליתו הסובייקטיבית והן עפ"י תכליתו האובייקטיבית... הנה כי כן, הן מנקודת הראיה של המחוקק והן מנקודת הראיה של השופט חוק צריך להתפרש עפ"י תכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית גם יחד. המסקנה העולה מניתוח זה הינה כי חוק צריך להתפרש עפ"י תכליתו (הסובייקטיבית והאובייקטיבית). תכלית זו היא המטרות, היעדים, האינטרסים, הערכים, המדיניות והפונקציה שהחוק נועד להגשים". "אכן, כל יחידה חקיקתית נבחנת על רקע דבר החקיקה השלם שבו היא מופיעה ואשר ממנו ניתן ללמד על התכלית שהמחוקק ביקש להגשים. יש לשאוף להגשמתה של הרמוניה בין חלקיו השונים של החוק (והחוק והתקנות מכחו הותקנו - מ.ש.)... לרוב יינתן לאותו בטוי מובן זהה באותו חוק, שהרי הוא בא להגשים אותה תכלית. בעניין זה אין לצאת מתוך ההנחה כי המחוקק עושה מלאכת מופת. חברי הגוף המחוקק- והנסחים המכינים את הטיוטות השונות - עושים כל אותן טעויות שכל בני אנוש עושים. השלמות היא שאיפה ראויה שאינה בת השגה. יש לגשת להבנת החוק בגישה מפוקחת. לעתים נתקבל החוק בלחץ של זמן, נעשו בו פשרות פוליטיות של הרגע האחרון, לעיתים נקבעו בו במתכוון הוראות מעורפלות אשר השופט ייתן להן משמעות משפטית. אכן, הגישה הפרשנות צריכה לשקף את המציאות" (שם, בעמ' 402). 5) מקובלת עלי טענת התובעת כי תכלית החוק לחסוך מקופת הציבור הוצאות כתוצאה מ"הרפתקה ימית" או מסחרית של מאן דהוא אשר אחריתה גרימת מפגע אקולוגי, סיכון לנווט כלי שיט או סיכון המתרחצים בחוף. לצורך השגת תכלית זו ניתנה למדינה הסמכות לחייב בעל כלי שייט בסילוקו ועם התעלמותו מהדרישה לבצע זאת על חשבונו, להבדיל, מחשבון משלם המיסים. לצורך תכלית זו מה לו לחוק הבעלים הרשום או הבעלים בפועל או המשיט שגרם למפגע. 6) לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבע כבעלים בפועל, המשיט ומחזיק כלי השיט, חייב היה בפנוי כלי השיט, התחייב לעשות כן, אך בסופו של יום לא פעל כנדרש ועל כן חב בפיצויה של התובעת שפעלה עפ"י סעיף 28 לפקודה לפיו: "לא קיים בעל כלי השיט דרישה לפי סעיף 27 רשאי הממונה על הנמלים לשים ידו על כלי השיט ולמשותו, לסילוקו או להשמידו..." וכאמור בסעיף 30: "הפעיל הממונה על הנמלים את הסמכויות הנתונות לו בסעיפים 27 עד 29, כולן או מקצתן, זכאי הוא להיפרע מבעל כלי השיט את ההוצאות שנגרמו אגב הפעלת סמכויותיו או למכור את כלי השיט בדרך שתיראה לו...". ג. הוצאות החילוץ ההוצאות שהוציאה התובעת במהלך פעילותיה לסילוק כלי השיט כמפורט בסעיף 1 ט'-יב' לעיל פורטו והוכחו במסמכים ע"י ד"ר דן ליבנה, מנהל אגף הנדסה ותפעול נמלים ברשות הספנות והנמלים (ת/1). ד"ר ליבנה לא נחקר כלל על הוצאות אלה (עמ' 3 לפרוטוקול) ולא הובאו ראיות אחרות ועל כן טענות הנתבע לגבי גובה ההוצאות בסיכומיו אינן דורשות התייחסות. 5. לאור כל האמור לעיל הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת -.666,123 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 23.9.04 ועד לתשלום המלא בפועל, הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ. 6. התביעה נגד הנתבעת נדחית. מאחר והתובעת נאלצה להגיש נגדה התביעה בשל טענות הנתבע, תישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך -.60,000 ₪ + מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל , בלבד. פינוי