קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים מהמדינה לנאשם: בפניי בקשה לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין התשל"ז 1977 [להלן: "החוק"] לפסוק לנאשם 1, רן צורף, ולנאשמים 2-6 אשר נמחקו מכתב האישום, הוצאות הגנתם ופיצויים עבור מעצר, הכל כקבוע בסעיף 80(א) לחוק. עיקרי העובדות שלעניין 1. ביום 15.1.2009 הוגש כתב אישום כנגד הנאשמים המייחס להם עבירות של התקהלות אסורה והתפרעות לאחר הוראת פיזור, לפי סעיפים 151, 155 לחוק. כתב האישום עוסק בהתקהלות מיום 14.1.2009 שעניינה מחאה כנגד המבצע הצה"לי שזכה לכינוי "עופרת יצוקה", ואשר התנהל במועדים הרלוונטיים לכתב האישום ברצועת עזה. על פי כתב האישום הנאשמים היו חלק ממחאה שאיננה חוקית ולא התפזרו לאחר שניתנה להם הוראת פיזור על ידי קצין משטרה מוסמך. 2. ביום 13.8.2009, ובטרם ניתן מענה לכתב האישום על ידי מי מהנאשמים, הודיעה המאשימה על מחיקתם של הנאשמים 2-6 מכתב האישום, ועל המשך ההליכים כנגד הנאשם 1. בית המשפט הנכבד [כב' השופטת רז לוי], הוציא תחת ידיו החלטה המורה למזכירות בית המשפט להודיע לצדדים תוכן ההודעה כאמור. עוד קודם לכן, ולאור בקשות דחייה שהגיש הסנגור, נקבע הדיון בתיק דנן למענה יום 23.12.2009. 3. במועד זה התייצבו הצדדים לדיון, וב"כ המאשימה הודיע כי בקשתו של הנאשם 1 למחוק את כתב האישום נגדו נדחתה, וכי ההליכים כנגדו יימשכו. ב"כ הנאשם הלין על התנהלות המאשימה ביחס לבקשתו למחוק את כתב האישום גם כנגד הנאשם 1, והעלה טענות מקדמיות שונות, שתכליתן זיכויו של הנאשם 1 או ביטול האישום כנגדו לפי העניין. ב"כ המאשימה השיב בקצרה לטענות אלה, ובסופו של יום, הוחלט כי הצדדים יגישו סיכומים קצרים לעניין הטענות שהועלו, ותיק החקירה יוגש לעיונו של בית המשפט על מנת להכריע בנדון. 4. לאחר דחיות שונות של מועד הדיון, וביום 3.10.2010 יצא מלפניי פסק דין המורה על זיכויו של הנאשם 1 מכל אשמה, זאת לאור תיק החקירה שהוגש בפניי ומן הטעם כי "העבירות המיוחסות לנאשם לא הוכחו בראיות שבפניי". יובהר כי לא נשמעו עדים, וההחלטה ניתנה על בסיס תיק החקירה, וסיכומי הצדדים, וזאת לאור הסכמת הצדדים בדיון מיום 23.12.2009 לעניין זה. עם תום הקראת פסק הדין ובמהלך הדיון, ביקש ב"כ הנאשמים לפסוק להם פיצויים והוצאות בהתאם להוראותיו של סעיף 80(א) לחוק. טיעוני הצדדים 5. הסנגור המלומד, הבחין בין הנאשם 1, אשר נאלץ לנהל את ההליך הפלילי עד תום, ובין הנאשמים 2-6 שכתב האישום בעניינם נמחק, עוד בטרם מענה. ביחס לנאשם 1 טוען הסנגור כי עניינו עונה על כל התנאים שנקבעו בסעיף 80 (א) לחוק - המדובר במי שזוכה תוך הקביעה כי אין יסוד להאשמתו ובמי ששהה במעצר. ביחס להוצאות הגנה הודיע הסנגור המלומד, בהגינותו, כי הנאשם 1 לא נשא בהוצאות הגנתו המשפטית, שכן זו הוענקה לו על ידי האגודה לזכויות האזרח ללא כל תשלום, אך ביקש להתחשב בנסיבות העניין בעובדה כי הנאשם שהה במעצר יישובי תקופה של כחודש, בדרך ההתנהלות של רשויות התביעה והאכיפה, ולפסוק לנאשם 1 פיצויים בגין כך, זאת לאור הפסיקה והפרשנות שנתנה לסמכות לפסוק פיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק. יובהר כי הסנגור הסכים כי לא ניתן לפסוק פיצויים בגין מעצר בית או תנאים מגבילים אחרים, לאור פרשנותו של סעיף 80(א) לחוק על פי הפסיקה, אך לאור הקריאה בפסיקה למחוקק להתערב ולתקן את החוק [בע"פ 4492/01 עשור נ' מ"י פד"י נז(3) 34, 747-748], ולאור העובדה כי המחוקק טרם עשה כן, ביקש כי בית המשפט ינקוט בפרשנות מרחיבה החורגת מהלכות בית המשפט העליון, ויפרש את סעיף 80(א) באופן המאפשר פסיקת פיצויים בגין שהייה בתנאים מגבילים. עוד ביקש הסנגור לשקול את הפגיעה בזכויותיו של הנאשם 1 הכרוכה בעצם הגשת כתב האישום, את הפגיעה בשמו הטוב, את שלילת זכות השימוע בעניינו, ואת התייצבותו לחמישה דיונים בבית המשפט, על מנת למצות את זכויותיו. לעניינם של הנאשמים 2-6 הסכים הסנגור, כי אינו נופל בגדרי הזכות המוגדרת בסעיף 80(א) לחוק, אך לטענת הסנגור בעידן החוקתי בו "הסעד הולך אחרי הזכות" כדברי כב' הנשיא [בדימ'] ברק, הרי שיש לשקול את הפגיעה בזכויותיהם הדיוניות, כי נפגע שמם הטוב, כי שהו בתנאים מגבילים מספר ימים על פי הוראת קצין משטרה, וכי נשללה מהם זכות השימוע לפני הגשת כתב האישום. עוד ביקש הסנגור לשקול לעניין זה את העובדה כי כבר ביום 10.3.2009 החליטה המאשימה על ביטול כתב האישום כנגד הנאשמים 2-6, אך הדבר נודע להם, רק בעקבות החלטתה של כב' השופטת רז לוי מיום 25.8.2009. לאור כל אלה, סבור הסנגור כי הפגיעה בזכויותיהם של הנאשמים 2-6 מצדיקה פיצוי, על אף שעל פי התפיסה המסורתית, אינם נכנסים בגדרי סעיף 80(א) לחוק כאמור. 6. ב"כ המאשימה המלומד מבקש לדחות את בקשתם של כל הנאשמים. ביחס לנאשם 1 טוען ב"כ המאשימה, כי אין לפסוק לו פיצויים בגין התקופה בה שהה בתנאים מגבילים, זאת לאור העובדה כי אלה נקבעו בהסכמתו ובהסכמת בא כוחו דאז. לעניין הוצאות הגנתו מבקש ב"כ המאשימה שלא לפסוק לנאשם פיצוי כלשהו, שכן הסנגור הבהיר כי לא נגרמו לנאשם 1 הוצאות בעין, והפרשנות המרחיבה אותה מבקש הסנגור לנקוט חורגת מכוונת המחוקק. עוד טוען ב"כ המאשימה כי על הנאשם 1 לפנות ביחס לפגיעה בזכויות כנטען לתובענה אזרחית. ביחס למעצרו של הנאשם 1, טוען ב"כ המאשימה המלומד, כי על אף זיכויו של הנאשם 1 בדין, הרי שתובע סביר בנקודת הזמן בו הוגש כתב האישום, בהינתן התשתית הראייתית שהיתה בפניו באותה העת, ובנסיבות העניין, היינו מלחמה המתנהלת באזור, והפגזת העיר באר שבע על ידי רקטות תוך שקיימת היתה סכנה מוחשית לציבור בגין כך - יכול היה לצפות כי הנאשם 1 יורשע בדין ולא כי יזוכה. לטענת המאשימה הגשת כתב האישום בעניינו של הנאשם 1 לא חרגה ממתחם הסבירות ועל כן אין לפצותו בגין מעצרו, על אף זיכויו. ביחס לנאשמים 2-6 מבקש ב"כ המאשימה המלומד לדחות את בקשתם, מן הטעם כי אינם עומדים בתנאי הסף שנקבעו בסעיף 80(א) לחוק, וכי ככל שנגרמו להם נזקים עליהם הם סבורים שעל המדינה לפצות, הרי שעליהם לפנות בדרכים המקובלות בתובענה אזרחית מתאימה. פיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין 7. סעיף 80(א) לחוק קובע כדלקלמן: משפט שנפתח שלא על דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982, בסכום שייראה לבית המשפט . . . " על מנת שתקום זכות לפיצוי על פי סעיף 80(א) לחוק על נאשם לחלוף על פני שלוש משוכות: הראשונה - תנאי הסף, השנייה - עילות הזכאות, והשלישית - שיקול דעתו של בית המשפט [ר' ע"פ 303/02 חמדאן נ' מ"י, פד"י נז(2), 550, 555]. 8. תנאי הסף - היינו המשוכה הראשונה שיש לעבור, הוא כי הנאשם זוכה בדין, ולחילופין כי האישום נגדו בוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי התשמ"ב 1982 [להלן: "החסד"פ"], היינו - כי האישום נגד הנאשם בוטל בהסכמת הצדדים ולאחר מענה לכתב האישום. מכאן למדים אנו כי סעיף 80(א) אינו חולש על מקרים בהם התביעה חזרה בה מן האישום בטרם מסר נאשם תשובתו לאישום [ר' עניין חמדאן הנ"ל בעמ' 556 לפסק הדין]. הנאשם 1 זוכה בדין, במסגרת פסק דין, ומכאן - עונה הוא לתנאי הסף, ויש לבחון הפגיעה בו ולשקול פיצוי בהתאם. 9. לא כך הדבר ביחס לנאשמים 2-6. כתב האישום כנגד הנאשמים 2-6 נמחק בטרם נתנו תשובה לכתב האישום, ועל כן אינם עונים לתנאי הסף. על כך אין מחלוקת. הסנגור כאמור, מבקש לפרש באופן רחב את סעיף 80 (א) באופן שיאפשר פסיקת פיצויים גם לנאשמים 2-6. אני דוחה טענתו של הסנגור כי יש לפסוק פיצויים לנאשמים 2-6, וכי ניתן לפרש את סעיף 80(א) לחוק כאילו יש בו כדי לרפא פגיעה בזכויותיהם של נאשמים אלה. זכותו של נאשם להיפרע מן המדינה בעילות נזיקיות בגין הפרת זכויותיו על ידי מי מגורמיה, עומדת לו במסגרת תובענה אזרחית, זאת אף אם נמצא זכאי לפיצויים לפי סעיף 80 (א) לחוק [ר' ע"פ 11024/02 ראלב מנצור ואח' נ' מ"י, פד"י נח (1) 436, 442]. מקל וחומר, זכאים הנאשמים 2-6 להיפרע מן המדינה במסגרת תובענה אזרחית , שעה שעניינם אינו עונה לתנאי הסף של הסעיף. אמנם, סעיף 80 עניינו פיצוי, אשר יכול ויינתן בנוסף לפיצוי הנזיקי לנאשם שנפגעו זכויותיו. אלא שאם כוונת המחוקק היתה להרחיב את השימוש בו אל עבר מי שנפגע מקיומו של ההליך הפלילי בטרם מתן תשובה לאישום, היתה לשון החוק אחרת. לשונו של סעיף 80(א) לחוק ברורה ודווקנית. אין לנקוט בפרשנות מרחיבה, לפרש את החוק שלא על פי לשונו המילולית, ולסטות מהלכות בית המשפט העליון לעניין זה, בעיקר שעה, שככל שנפגעו זכויותיהם של מי מהנאשמים 2-6, נמצאת להם תרופה בדינים הכלליים. 10. עילת הזכאות - לאחר שעבר נאשם את תנאי הסף, עליו לעבור את משוכת הזכאות, היינו לאחר שזוכה, או שהאישום נגדו בוטל לאחר מענה לאישום, עליו להצביע על עילה מהמנויות בחוק המקנה לו זכות לפיצוי [ר' ענין חמדאן הנ"ל, בעמ' 557]. מסעיף 80(א) לחוק למדים על שתי עילות המזכות נאשם בפיצוי. העילה הראשונה היא "לא היה יסוד לאשמה" והעילה השניה היא "נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי. 11. העילה הראשונה - לא היה יסוד לאשמה, משמעה, כי ההחלטה להעמיד הנאשם לדין, היתה בעת שהתקבלה, החלטה שאיננה סבירה למעשה. קביעה זו מצריכה מבית המשפט שחזור התשתית הראייתית שעמדה בפני המאשימה ערב הגשת כתב אישום, וקביעה כי חומר הראיות שנאסף לא היה יכול להקים ציפייה סבירה אצל תובע סביר, כי הנאשם יורשע בדין [ר' לעניין זה ע"פ 4466/98 דבש נ' מ"י, פד"י נו(3), 73, 88-89; עניין חמדאן הנ"ל בעמ' 557 ; ר' ע"פ 11024/02 ראלב מנצור ואח' נ' מ"י פד"י נח (1), 436, 445; ר' ע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מ"י תק - על 2009(2), 211 בסעיף 12 לפסק הדין]. הנאשם 1 זוכה בדין, לאחר שהוגש לי חומר הראיות בעניינו ומבלי שנחקרו עדי התביעה. בפסק הדין קבעתי, כי לא ניתן יהיה להרשיע את הנאשם אף אם יינתן לכלל הראיות שכנגדו מלוא המשקל, תוך שהוספתי וקבעתי כי : "עיון בקלטת הוידאו שבראיות המאשימה מעלה, כי מדובר היה במשמרת מחאה שקטה יחסית. הנאשם וחבריו, נעמדו בצד הדרך, על המדרכה בצומת הרחובות הנרייטה סולד ויצחק רגר שבבאר שבע, במיקום שהינו מרכזי, אך באופן שאינו מפריע את התנועה שבכביש או את תנועתם של העוברים ושבים העושים שימוש במדרכה הנדונה באופן בלתי סביר. הנאשם ויתר המפגינים אחזו בידיהם כרזות בגנות מבצע "עופרת יצוקה", ומדי פעם בפעם החליפו מספר מילים עם עוברים ושבים. חלקם, כפי שניתן ללמוד מצילומי הוידאו - ניהלו שיחה עם אחרים שחולקים על דעתם. לא ניתן ללמוד מהתנהלותם של הנאשם וחבריו כי התנהלו באופן שמקים חשש לפרובוקציה וקנטור של מי שמתנגד לרעיון אותו הביעו." [ר' סעיף 12 לפסק הדין]. נמצאנו למדים, כי תובע סביר אשר היה מעיין בקלטת הוידאו, שמצויה היתה בחומר הראיות ערב הגשת כתב האישום, יכול היה להבחין כי לא מדובר היה במשמרת מחאה פרובוקטיבית שיש בה כדי לעורר את החשש שאחרים יפרו את השלום, הכל כנטען על ידי המאשימה. ב"כ המאשימה טען בסיכומיו לעניין הבקשה דנן כי בנסיבות העניין והזמן - היינו היות העיר באר שבע תחת התקפת טילים אשר התרגשה על העיר מתוך תחומי רצועת עזה, היות המבצע הצבאי הנדון מענה לאותה התקפה, והעובדה כי ההתקהלות הנדונה התקיימה ברחוב מרכזי בבאר שבע - היה בהן כדי להקים ציפייה אצל תובע סביר כי הנאשם יורשע בדין. טענה זו יש לדחות, מכל הטעמים שבפסק הדין. קביעתי לעניין זה בפסק הדין יפה גם ביחס לטענה זו של ב"כ המאשימה: ". . . אין משמעות לזכות להפגין, שעה שניתנת הבימה לרעיונות פופולאריים בלבד, אשר אינם שנויים במחלוקת רחבה והם נחלת הרוב. המשמעות האמיתית של זכות ההפגנה בחברה דמוקרטית, נודעת לה שעה שעושים שימוש בזכות זו המחזיקים בדעת המיעוט על מנת לשכנע את הרוב." [ר' סעיף 13 לפסק הדין] זאת ועוד, משמעותה של הזכות להפגין ולהתבטא במשטר הדמוקרטי, הוא הרצון לאפשר לאזרחים לקיים דיון, להחליף דיעות ולשכנע זה את זה. הגבלת זכות ההפגנה כנגד מלחמה המתנהלת, בעת התנהלותה, משמעה כי המתנגדים לה, לא יוכלו לשכנע את התומכים במלחמה ואת ההנהגה להפסיקה. רעיון זה רחוק מהרעיון הדמוקרטי, ואני דוחה אותו. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנאשם עמד בתנאי הזכאות הראשון - היינו, כי לא היה יסוד להאשמתו. 12. עילת הזכאות השניה - נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי, עניינה עשיית צדק בנסיבותיו של הנאשם אשר עומד לדיון. משום כך, עילה זו רחבה יותר מן העילה הראשונה וגדריה אינם מתוחמים וברורים. במסגרת עילה זו לבית המשפט שיקול דעת רחב יותר מאשר בעילה הראשונה, וניתנת לו הסמכות לשקול שיקולים שונים ומשתנים לפי העניין. הקביעות בפסיקה לעניין עילה זו מתוות את שיקול הדעת ביחס לנתונים שעל בית המשפט לשקול בבואו לפסוק פיצוי לנאשם. על כן מצאתי לדון גם בעילה זו. הפסיקה חלקה את גדרי העילה דנן לשלוש קבוצות של נסיבות - נסיבות ההליך המשפטי, טיב זיכויו של הנאשם, והנסיבות האינדיווידואליות של הנאשם שזוכה. הנסיבות הנוגעות להליך המשפטי עניינן אופן התנהגותם והתנהלותם של גורמי האכיפה והתביעה - למשל התרשלות של תובע אשר משהה את ההליך המשפטי ואת בירור העניין עד כי היה בכך כדי להשהות את הזיכוי, או התרשלות גורמי החקירה אשר לא בדקו טענות שונות שהיה בהן כדי להביא לזיכויו של הנאשם או אף להביא לכך כי לא יועמד כלל לדין וכד'. הנסיבות הנוגעות לטיב זיכויו של הנאשם עניינן בשאלה האם מדובר היה בזיכוי מלא, או האם מדובר היה בזיכוי מחמת הספק למשל, והקבוצה הנוגעת לנסיבותיו האישיות של הנאשם העומד לדין עניינן בשאלה מהי הפגיעה, אם בכלל בנאשם בשל התנהלותו של ההליך - בשמו הטוב, בפרנסתו, בבריאותו, במשפחתו וכד' [ר' למשל עניין חמדאן בעמ' 558 לפסק הדין; ר' עניין מנצור הנ"ל בעמ' 448 לפסק הדין ; ר' עניין שתיאווי בפסקה 18 לפסק הדין]. מן הכלל אל הפרט - פיצוי על מה? 13. על פי קביעתי בפסק הדין הנאשם 1 חף מכל אשמה, ולמעשה לא היה אמור לעמוד לדין מלכתחילה. בנסיבות אלה, יש להעניק לנאשם פיצוי על עצם התקיימותו של ההליך הפלילי, ועל התייצבותו לדיונים, זאת על אף שלא נשא בהוצאות הגנה בעין [ר' ע"פ3583/94 לעדן נ' מ"י פד"י מח(5), 793, 796] . נסיבותיו של הנאשם אינן מצדיקות פיצוי משמעותי - אין לנאשם 1 כל נזקים ישירים או עקיפים מבחינה ממונית, משפחתית וכיוצ"ב. כדברי בא כוחו בהגינותו, המדובר בסטודנט, שלא עבד עובר להליך המשפטי, ועל כן לא נגרמו לו נזקים בגין אובדן הכנסה וכד', וכן מדובר במי שלא נשא בפועל בהוצאות הגנתו המשפטית, כי אם זכה לה באמצעות האגודה לזכויות האזרח, והנאשם כפי שעולה מטיעוני בא כוחו לא נשא בנזקים משפחתיים, בריאותיים וכיוצ"ב. לא סביר היה שישא בהם גם, לאור נסיבות העניין. לא אוכל לקבוע גם, כי נגרם נזק ממשי לשמו הטוב של הנאשם בעצם העמדתו לדין, זאת לאור אופי העבירות שיוחסו לו, ולאור נסיבותיו האישיות. הנאשם הועמד לדין בגין עבירות של התקהלות אסורה והתפרעות לאחר הוראת פיזור, הכל בשל הפגנה שהשתתף בה, לשם הבעת רעיון בו הוא מאמין ותומך. לא הרי העמדה לדין בגין עבירות אלה כהעמדה לדין בגין עבירות אלימות למשל, או רכוש, לעניין הפגיעה בשם הטוב, והקלון הנלווים לעצם ההעמדה לדין. אין בכך כדי לקבוע כי בהעמדה לדין בעבירות דנן אין כל פגיעה בשם הטוב או קלון הנלווה אליהן בכל תנאי וכדבר שבשגרה. לעצם התקיימותו של הליך פלילי נלווית פגיעה כאמור, אלא שהפגיעה הנדונה בנסיבות העניין והעבירות, קלה יחסית לפגיעה הנגרמת בשל העמדה לדין בגין עבירות אחרות, ולאור זיכויו של הנאשם בשלב ראשוני של ההליך הפלילי הרי שניתן לומר כי הפגיעה בו במובן זה אינה מצדיקה לכשעצמה פיצוי על פי סעיף 80(א) לחוק. הנזקים שיש לראות כי נגרמו לנאשם הינם נזקים שאינם בעין. הפגיעה בחירותו, הן בשל המעצר, והן בשל התקופה בה שהה בתנאים מגבילים, עינוי הדין שנגרם לו, בשל עצם העמדתו לדין והחשש שמא יורשע בדין על כל המשתמע מכך, וכמובן הפגיעה בחירות הביטוי וההפגנה, כפי שבאה לידי ביטוי בעצם האכיפה וההעמדה לדין בגין אותה התקהלות. 14. נסיבותיו של המקרה דנן ייחודיות ומיוחדות בשל אופי העבירות בהן הועמד הנאשם לדין, ובשל נסיבות האכיפה של הרשויות את העניין על הנאשם וחבריו שהשתתפו בהפגנה הנדונה. לאור העבירות שיוחסו לנאשם נפגעו זכויות יסוד שלו פרט לזכותו לחירות - זכותו לביטוי ולהפגנה, הכל כפי שקבעתי בפסק הדין. הנאשם נעצר בעודו מממש זכותו זו. ההפגנה בה השתתף הנאשם הופסקה, באופן בלתי חוקי, שהרי היתה חוקית ולגיטימית על פי פסק הדין שיצא מלפניי. זאת ועוד, בגין אותו ביטוי הושם הנאשם במעצר של ממש למשך יממה שלמה, ולאחר מכן במעצר בית ישובי במשך כחודש ימים. עוד עולה מחומר הראיות בתיק דנן, ומקביעותיי בפסק הדין, כי נפגע גם אינטרס ההסתמכות של הנאשם שעה שנעצר. כפי שניתן ללמוד מחומר הראיות בתיק החקירה, קצין המשטרה אשר נתן את הוראת הפיזור קצב למפגינים עשר דקות להתפזר. אלא שלאחר פחות מארבע דקות, החלו השוטרים בשטח לבצע מעצרים של מפגינים שונים וביניהם הנאשם. כאמור בפסק הדין, לא ניתנה למפגינים הזדמנות לקיים את הוראת הפיזור, ואינטרס ההסתמכות של אותם מפגינים ושל הנאשם בכללם נפגע. אזרח אשר מקבל הוראה מקצין משטרה ומבקש לקיימה, אך לא ניתנה לו ההזדמנות לעשות כן, ומוצא עצמו בסופו של יום מושם במעצר בגין כך, חזקה עליו שיתעוררו בו תחושות של חוסר אונים אל מול כוחות השיטור והשלטון, תחושות של תסכול, ושל אפסיות אל מול מנגנוני השלטון. על משטר דמוקרטי להימנע מיצירת תחושות אלה בקרב אזרחיו. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי בפגיעה בזכויות היסוד של הנאשם ובאינטרס ההסתמכות שלו, יש לראות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי, על פי העילה השניה שבסעיף 80(א) לחוק. 15. התנאי השלישי - שיקול דעתו של בית המשפט, משמעו למעשה כי על אף עמידתו של נאשם בשני התנאים הראשונים, היינו בתנאי הסף, ובעילות המקנות לו זכאות לפיצויים, עדיין לבית המשפט מסור שיקול הדעת להחליט כי הנאשם לא יפוצה כלל, עד כי יפוצה בסכומים גבוהים לדוגמה, זאת לאור נסיבות העניין. שיקולי בית המשפט לעניין זה הם רחבים ומגוונים וניתן למצוא ביניהם שיקולים של מדיניות משפטית וציבורית, אשר חורגים משיקוליו של המקרה הנדון, שיקולים תקציביים ומוסדיים, וביניהם השיקול שלא לרפות את ידי התביעה מלעסוק במלאכת האכיפה וההעמדה לדין, ואף שיקולים חוקתיים [ר' לעניין זה פסק הדין בעניין חמדאן הנ"ל, בעמ' 559; עניין דבש בעמ' 110]. יחד עם זאת, מקום שנאשם עמד בתנאי הסף ובתנאי הזכאות ימעיט בית המשפט בשלילת פיצוי בגין שיקולים כלליים [ר' עניין חמדאן בעמ' 559]. 16. רואה אני להעיר כי בניגוד למרבית המקרים העולים לדיון במסגרת תחולתו של סעיף 80(א) לחוק, ובניגוד לנטיית בתי המשפט שלא לפסוק פיצויים בשל החשש מהרתעת המאשימה מלעסוק במלאכת אכיפת החוק, גם שעה שמתעוררים קשיים בראיות ובאכיפה, הרי שבנסיבותיו של המקרה דנן, לאור הפגיעה בזכויות יסוד של הנאשם, לא מצאתי לנכון ליתן מקום משמעותי לשיקול זה במסגרת מכלול השיקולים העומדים לדיון ואסביר. הפגיעה המשמעותית שאני רואה כי נגרמה לנאשם בנסיבות העניין, היתה לזכויות יסוד שלו כפי שקבעתי לעיל - זכותו לחירות כמובן, וחופש הביטוי שלו. השיקול העומד על הפרק כפי שאני מבינה אותו הוא השיקול של ההגנה החוקתית על זכויות אלה. הפגיעה בחופש הביטוי של הנאשם היא הפגיעה הקיצונית ביותר שניתן להעלות על הדעת במשטר דמוקרטי. בעודו מתבטא ומפגין, הופסקה מחאתו של הנאשם, באופן שאיננו חוקי והוא הושם במעצר. לא זו אף זו, הדבר נעשה תוך פגיעה גם בהסתמכותו של הנאשם, הכל כפי שציינתי לעיל. בעבירות המגבילות זכויות חוקתיות, כגון העבירה הדנה בהתקהלות בלתי חוקית, בה הואשם הנאשם, יש מקום לזהירות רבה מאוד של הרשויות העוסקות באכיפה ובהעמדה לדין, ועל כן סבורני כי יש לפסוק לנאשם פיצויים, שבנסיבות העניין והפגיעה בו, הם פיצויים יחסית גבוהים. סכומי הפיצוי 17. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי מגיעים לנאשם סכומי הפיצוי הבאים: א. בגין מעצרו של הנאשם - על פי תקנה 8(א) לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מאסר או מעצר) התשמ"ב 1982, מגיע לנאשם סכום של 1/25 מן השכר הממוצע במשק עבור כל יום במעצר. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עומד שכר זה על 8,437 ₪ נכון ליום 17.10.2010. הנאשם שהה יום אחד בבית המעצר. מכאן שבגין יום זה במעצר, זכאי הנאשם לפיצוי של 338 ₪. ב. בגין התנהלותו של ההליך - בין שיקוליי לעניין זה שקלתי את שהותו של הנאשם במעצר בית, את התייצבותו לדיונים, ואת עוגמת הנפש הכרוכה בהתנהלותו של הליך פלילי. עוד שקלתי לעניין זה את העובדה כי המאשימה לא התרשלה בעצם ניהולו של ההליך ופעלה בשיתוף פעולה עם הסנגור לניהול הליך יעיל וענייני, וכן התחשבתי בעובדה כי הנאשם שהה במעצר בית יישובי בהסכמתו ועל דעת סנגורו דאז, ועל כן פוסקת אני סכום יחסית נמוך בהתחשב בעובדה כי הנאשם התייצב לחמישה דיונים בבית המשפט, ושהה כחודש במעצר בית יישובי. משיקול זה אני פוסקת לנאשם פיצוי בסכום של 2,500 ₪. ג. בגין הפגיעה בזכויות חוקתיות ובאינטרס ההסתמכות - כאמור לעיל, בפגיעה זו רואה אני פגיעה משמעותית בנאשם. משיקול זה אני פוסקת לנאשם פיצוי בסכום של 10,000 ₪. 18. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, מתוקף סמכותי לפי סעיף 80(א) לחוק, לאור הפגיעה בנאשם ובזכויותיו בנסיבותיו של המקרה העומד לדיון, אני פוסקת לנאשם פיצוי בסך כולל של 12,838 ₪ אשר ישולמו לו מאוצר המדינה. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 45 ימים מהיום.משפט פליליפיצוייםפיצויים לנאשם שזוכה