פרסום הודעת התנצלות בעיתון

בכתב התביעה עתר התובע, בנוסף לסעד הכספי, מתן צו עשה, המחייב את הנתבע לפרסם מודעת התנצלות בעיתון. הפרסום של הנתבע אינו נמצא במדרג החומרה הגבוה ביותר. בית המשפט ציין כי הנתבע לא ייחס לתובע מעשים פליליים או לא מוסריים, אלא כינה אותו בכינויי גנאי. פרסום מעין זה אינו מצדיק מתן צו עשה, שכן לא תצמח לתובע כל תועלת מפרסות התנצלות זו. הסעד הכספי והפיצוי שנפסק יש בהם, במקרה זה, כדי לפצות את התובע בגין מלוא הנזק שנגרם לו עקב הפרסום. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרסום הודעת התנצלות בעיתון: לפני תביעה כספית בגין פרסום לשון הרע, בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). רקע עובדתי 1. התובע הוא תושב בית שאן, ובמועדים הרלבנטיים לתובענה כיהן בתפקיד ראש אגף איכות הסביבה וממלא מקום מנכ"ל העירייה בבית שאן. היום משמש התובע בתפקיד ממלא מקום מנכ"ל העירייה, מנהל אגף עירוני, מנהל משאבי אנוש וממונה על ענייני איכות הסביבה בעיריית בית שאן. הנתבע שימש במועדים הרלבנטיים סגן ראש העיר בית שאן, ומכוח תפקידו זה, הוא היה בקשרי עבודה שוטפים עם התובע. 2. בתאריך 7.11.07 התקבלה במשרדו של התובע בעירייה הזמנה לרכישת ציוד משרדי עבור הנתבע. לטענת התובע, על אף שטופס ההזמנה לא היה חתום על ידי הגורמים המוסמכים כנדרש על פי הנהלים, הוא פנה לגזבר העירייה ולראש העיר, וביקש לברר עמם, אם ניתן לאשר את ההזמנה עבור הנתבע. תשובת הגזבר וראש העיר היתה שלילית, ובשל כך הוחזרה ההזמנה ללשכת הנתבע, מבלי שאושרה. 3. הידיעה על סירובם של התובע ושל ראש העיר לאשר לנתבע את ההזמנה הגיעה לאוזניו של כתב העיתון "אינדקס העמק והגליל", מר בן שבו עמנואל, אשר פנה לתובע ולנתבע על מנת לקבל את תגובתם לעניין. התובע סירב, על פי האמור בכתבה, להתייחס לנושא, ואילו מקורביו, כך נטען בכתבה, טענו כי התובע סירב לאשר את ההזמנה מאחר שמדובר ברכישת ציוד המיועד לשרת את הנתבע במערכת הבחירות, בה הוא מתמודד על ראשות העיר. הפרסום 4. על פי הכתבה, בתגובה לפנייתו של הכתב בעניין ההזמנה, הטיח הנתבע בתובע את הדברים שלהלן: "פקיד קטן וזוטר שסוף סוף הוזז מתפקידו מפיץ דברי הבל. המזכירה שלי היא שערכה הזמנה בעלות של 300 ₪, פשוט שיתבייש. אני שמח שראש העיר החליט לשמוע לי והזיז אותו מתפקידו. האיש הזה הוא "עבד כי ימלוך", זה מה שיש לו להתעסק, עלוב נפש. אני מזכיר שכל ההזמנה היתה 300 ₪. אפילו ליללות של חתולי רחוב אני מתייחס יותר ברצינות מאשר לחבורה העלובה הזו...". טענות הצדדים 5. התובע טען, כי הדברים שפורסמו מפיו של הנתבע מהווים פרסום לשון הרע כמשמעות מונח זה בחוק. הפרסום לפיו מכנה הנתבע את התובע במילות גנאי כגון "עבד כי ימלוך", "פקיד קטן וזוטר", "עלוב נפש" ומשווה אותו לחתולי רחוב הוא פרסום שנועד לפגוע בשמו הטוב, להשפיל אותו בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז וללעג מצידם. התובע הדגיש בסיכומיו, כי הוא עובד ציבור, להבדיל מנבחר ציבור שאמור להיות ערוך לספיגת העלבות כאלה, ועל כן יש לייחס לפרסום חומרה מיוחדת. 6. הנתבע לא כפר בטענה, כי הפרסום מהווה לשון הרע, אך טען, כי הדברים שפורסמו כביכול מפיו ויוחסו לו, לא נאמרו על ידו. לדבריו, אמנם נאמרו על ידו דברים קשים, אך הפרסום והדברים המיוחסים לו בכתבה כלל לא נאמרו על ידו. הנתבע טען עוד, כי כאשר פנה אליו הכתב בעניין זה, הוא סבר כי מדובר בשיחה בין ידידים ולא ידע, כי בכוונת הכתב לפרסם את תגובתו בעיתון. הוכחת הפרסום 7. מאחר שהנתבע הכחיש את ההתבטאויות שיוחסו בכתבה וטען, כי הדברים לא נאמרו על ידו, זימן התובע לעדות את הכתב עצמו, מר בן שבו עמנואל. מר בן שבו מסר תצהיר עדות ראשית כללי וסתמי בו נטען, כי " קיומם ונכונותם של הדברים שנאמרו ע"י מר בן שיטרית רפאל ופורסמו בכתבה בתאריך 4.1.08 - אמת". ברם בחקירתו לפני חידד מר בן שבו את הדברים וציין במפורש, כי ההתבטאויות שנכתבו בכתבה ויוחסו לנתבע, נאמרו על ידו כהוויתן. 8. מר בן שבו עשה עלי רושם חיובי ביותר, ואני נותן אמון מלא בגרסתו. בחקירתו הנגדית הסביר מר בן שבו, כי הוא בקשרים טובים עם הנתבע, הם עבדו יחד כמחנכים ויש ביניהם ידידות עמוקה. עובדה זו אושרה על ידי הנתבע עצמו בחקירה נגדית. על כן, לא היתה למר בן שבו כל סיבה או אינטרס לעוות את דבריו של הנתבע ולכתוב מפיו דברים שלא נאמרו. יתרה מכך, מר בן שבו ציין, כי במהלך כל שיחה שהוא מנהל עם הנוגע בדבר, שאת דבריו הוא מתכוון לפרסם, הוא עורך תרשומת של השיחה ברמת דיוק גבוהה, שומר התרשומת לפרק זמן מסויים, ואם לא באה אליו טענה לעניין הפרסום, הוא מבער את החומר. מר בן שבו ציין, כי לאחר פרסום הכתבה הנתבע לא פנה אליו, לא מחה על ההתבטאויות שיוחסו לו, ולכן לא ראה צורך לשמור את אותה תרשומת. הנתבע פנה לראשונה לבן שבו בחלוף מספר חודשים, לאחר שהתובע פנה לנתבע בטענות בעניין ההתבטאויות שיוחסו לו בכתבה. 9. הנתבע טען בחקירתו הנגדית, כי הוא פנה למר בן שבו ואמר לו, כי ההתבטאויות שיוחסו לו בכתבה לא נאמרו על ידו. אינני נותן אמון בגרסתו זו של הנתבע, אשר סתר את עדותו בעניין זה באופן חזיתי. בהתחלה טען הנתבע, כי לאחר פרסום הכתבה הוא שוחח עם מר בן שבו, אך לא מחה על הדברים שפורסמו. "ש. אחרי הכתבה פנית למר עמנואל? ת. היו לנו שיחות. ש. לעניין הכתבה פנית אליו? ת. שוחחנו גם בנושא הכתבה. הוא חבר שלי. ש. ומחית על הדברים שנאמרו? ת. לא. באתי ואמרתי לו שהם הגישו תביעה. לא מחיתי על הדברים שפורסמו". מייד לאחר מכן נשאל מדוע לא אמר למר בן שבו שהדברים שפורסמו לא נאמרו על ידו, הנתבע התפתל על דוכן העדים והשיב: "היתה לנו שיחה אחרי הכתבה. אני לא זוכר בדיוק, אני רק זוכר שאמרתי לו שהוא כתב דברים לא נכונים והוא לקח את זה למקומות אחרים ... אמרתי לו שהוא כתב דברים שלא אמרתי". הנה כי כן, גרסתו של הנתבע התפתחה בהתאם לאינטרס שלו. לאחר שהבין, כי התשובה שמסר תחילה, אינה מספיק טובה עבורו, הוא שינה את גרסתו וטען, כי הוא אינו זכור בדיוק מה היה תוכן השיחה, ומייד לאחר מכן שינה שוב את גרסתו וטען, כי הוא מחה בפני בן שבו וטען שהדברים שפורסמו לא נאמרו על ידו. 10. כאמור, מר בן שבו הכחיש את דבריו של הנתבע וציין, כי הנתבע פנה אליו, לראשונה, בחלוף מספר חודשים ולאחר שהתובע פנה אליו בדרישה לפיצויים. גם בפנייה זו לא מחה הנתבע על הפרסום, ורק יידע את בן שבו בעובדה שהתובע הגיש נגדו תביעה. גרסתו של בן שבו היתה עקבית, ברורה והחלטית. למר בן שבו אין כל אינטרס בתוצאות ההליך כאן, ואני נותן אמו מלא בגרסתו. 11. גרסתו של הנתבע באשר לתוכן השיחה שניהל עם בן שבו, ושהביאה לפרסום הכתבה, היתה תמוהה בלשון המעטה. בסעיף 8 לכתב ההגנה טען הנתבע, כי " למיטב זכרונו לא אמר את הביטויים המופיעים בכתבה ובכתב התביעה ואין הוא אחראי לכתבות המופיעות בעיתון". עיון בתצהיר עדותו הראשית מלמד, כי הנתבע משום מה לא התייחס להתבטאויות שפורסמו מפיו בכתבה, לא הכחיש במפורש שאמר את הדברים והסתפק בטענה, כי הוא לא פירסם את הכתבה, וכי הוא אינו " אחראי למלל המופיע בה ובטח לא לזה המצוטט" בתצהיר התובע. נהפוך הוא, בסעיף 4 לתצהיר מודה הנתבע, אמנם בחצי פה, בטענה שההתבטאויות נרשמו מפיו, אך לטענתו הוצג בפניו מידע שקרי, במטרה להכשיל אותו בלשונו. יש לצפות מבעל דין אשר נגדו הוגשה תביעה בגין פרסום לשון הרע להתייחס לתוכן ההתבטאויות ולציין בתצהירו ובכתב הגנתו, האם ההתבטאויות נאמרו על ידו, ואם לא - מה בדיוק הוא אמר, מה סולף ומה מדוייק בכתבה. גרסתו העמומה של הנתבע בכתב ההגנה ובתצהיר מלמדת, כי הנתבע מנסה להתחמק ממתן גרסה ברורה וסדירה בסוגיה. התנהגות זו הינה בגדר "התנהגות מפלילה", אשר קושרת את הנתבע להתבטאויות שפורסמו בכתבה. 12. באותה שיטה נקט הנתבע בחקירתו הנגדית. הוא נשאל סדרה של שאלות במטרה לברר את גרסתו, והאם הוא מודה בהתבטאויות שיוחסו לו בכתבה, אך הוא ניסה להתחמק ממתן תשובות ישירות לשאלות אלו: "ש. אבל אמרת את ה"עלוב נפש"? ת. כל מה שאמרתי בתצהיר, אמת. אני מכחיש את כל מה שעמנואל אמר". ברור כי אין בתשובה תשובה לשאלה. על כן המשיך ב"כ התובע והקשה: "ש. מפנה לסעיף 8 לתצהיר. אתה אמרת בפרוטוקול שאתה מכחיש בתוקף. אני רואה בתצהירך (צ.ל. כתב ההגנה - ע.ט) שכתבת כי למיטב זכרונך לא אמרת. תחליט, אמרת או לא אמרת? ת. אני לא אמרתי שגואל ישראלי כך וכך. היתה לי שיחה עם עמנואל ... ניהלתי איתו שיחה, הגבתי על הדברים, אני זוכר שאמרתי דברים קשים. לא אמרתי לו שירשום וילך לעיתון שגואל ישראלי הוא כך וכך. אני איש ציבור, אני אומר דברים נוקבים, לפעמים דברים קשים, לפעמים הלשון שלי היא בוטה, מותר לי מתוקף תפקידי לבטא דעה". שוב, הנתבע מודה שאמר דברים קשים ונוקבים על התובע, מודה שלפעמים הלשון שלו בוטה, אך שוב הוא לא נותן תשובה לשאלה מה אמר, והאם הוא אמר את ההתבטאויות שהופיעו בכתבה. בשל כך, הוא שוב נשאל: "ש. מה אמרת לעמנואל בן שבו? ת. לא אמרתי את הדברים האלה". שוב, יש הכחשה של הדברים שצוטטו מפיו, אך הנתבע נמנע פעם אחר פעם מלמסור גרסה למה שהוא כן אמר. על כן, הוא שוב נשאל: "ש. מה כן אמרת? ת. "תשמע, זה פוליטי, הם מנסים לנגח אותי ולסכסך אותי עם ראש העירייה, לפגוע בסיכוי שלי בבחירות". אמרתי דברים קשים, עמנואל ישב וכתב". שוב, הנתבע מפרט חלק מהדברים שנאמרו על ידו, מוסיף כי נאמרו על ידו דברים קשים, אך נמנע מלפרט את הדברים הקשים שאמר, ולכן הוא שוב נדרש, אולי בפעם השישית, להשיב אילו דברים קשים אמר, והנתבע מתחמק ממתן תשובה: "ש. איזה דברים קשים אמרת? ת. אני לא זוכר כרגע. אמרתי בגדול את רוח הדברים, שמנסים לנגח אותי". בהמשך טען הנתבע, כי הוא אינו זוכר את הכל, וכי מה שזכר מאותה שיחה הוא אמר. 13. ניתן להיווכח באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי הנתבע מתחמק ממתן תשובות ישירות לשאלות שעניינן תוכן הדברים הקשים שאמר על התובע, הוא מתחמק מליתן גרסה ברורה וסדירה באשר לתוכן השיחה שניהל עם בן שבו, ופירט רק את ההתבטאויות שאין בהן משום לשון הרע, ולגבי הדברים הקשים, טען כי הוא אינו זוכר. לא האמנתי למילה שיצאה מפיו של הנתבע בעניין זה. הרושם שלי היה שהנתבע בחר במתכוון לזכור קטעים מהשיחה, שאין בהם משום לשון הרע, ובחר במתכוון שלא לזכור קטעים אחרים, בהם הוא הטיח דברים קשים בתובע. התנהגותו של הנתבע על דוכן העדים, התחמקותו ממתן תשובות ישירות לשאלות שהופנו אליו, התעקשותו שלא למסור גרסה פוזיטיבית לדברים הקשים שאמר והזיכרון הסלקטיבי שלו, כל אלה מערערים את אמינות גרסתו ותומכים בגרסתו של בן שבו. 14. הנתבע טען, כי הוא לא ידע שעמנואל בן שבו מכין כתבה, וכי הוא מתכוון לפרסם את הדברים בעיתון. גם לגרסה זו אינני מאמין. כפי שפורט בהרחבה לעיל, הנתבע לא היה מהימן, ועדותו אינה אמינה. יתרה מכך, מר בן שבו פנה לנתבע על מנת שזה יגיב לנושא ההזמנה שסורבה. הנתבע ידע, כי בן שבו הוא עיתונאי, ועל כן הוא ידע, ולכל הפחות צריך היה לדעת אך בחר לעצום עיניים, כי בן שבו עתיד לפרסם את דבריו בעיתון. זאת ועוד, תוכן ההתבטאויות שיוחסו לנתבע, אינו תומך בגרסתו שכביכול הוא לא ידע שדבריו יפורסמו בעיתון. מדובר בהתבטאויות קשות ובהטחת מילות גנאי קשות וחמורות, שאינן חלק מדו שיח רגיל בין שני ידידים. מדובר בהאשמות והשמצות שהנתבע ביטא ואמר מתוך ידיעה, כי הן עושות את דרכן לעיתון. 15. סיכומם של דברים - אני מקבל את גרסתו של בן שבו וקובע, כי ההתבטאויות שפורסמו בכתבה ויוחסו לנתבע, נאמרו מפיו של הנתבע, והן פורסמו כהווייתן ללא שיפוץ או סילוף מטעם בן שבו. הנתבע ידע, בזמן אמירת הדברי, כי ההשמצות וההתבטאויות שהשמיע נגד התובע יעשו את דרכן לעיתון. לשון הרע 16. סעיף 1 לחוק קובע, כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול: "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) ...". סעיף 2 לחוק מגדיר פרסום כדלקמן: "(א) פרסום, לעניין לשון הרע בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות תנועה, צליל או אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם אחר זולת הנפגע". "כדי לקבוע אם ביטוי או אמרה מסויימים מהווים לשון הרע, יש לפרש אותו ביטוי או אותה אמרה באופן אובייקטיבי, בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר, ולא בהתאם לתחושותיו של הנפגע, או לכוונותיו הסובייקטיביות של המפרסם" (ע"א 334/89 מיכאלי נגד אלמוג, פ"ד מו(5), 355). "יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת" (ע"א 4534/02 רשת שוקן נגד הרציקוביץ' ). 17. בענייננו, בשיחה שניהל הנתבע עם בן שבו ביודעו, כי תוכנה ופרטיה ימצאו את דרכם לעיתון, כינה הנתבע את התובע "פקיד קטן וזוטר", "עבד כי ימלוך" ו"עלוב נפש". נתבע הוסיף, כי "אפילו ליללות של חתולי רחוב" הוא "מתייחס יותר ברצינות מאשר לחבורה העלובה הזו". אין ספק, כי מדובר בהתבטאויות קשות, שיש בהן כדי לבזות את התובע, להשפיל אותו בעיני הבריות ולעשותו מטרה לבוז וללעג מצידם. ההכפשות וההשמצות שיוחסו לתובע עלולות לפגוע בנפשו, ברוחו ובשמו הטוב של התובע פגיעה חמורה. לא ניתן להשלים עם הכפשות כאלה. גם אם הנתבע הוא נבחר ציבור, אין הוא רשאי לשים ללעג את התובע, שהוא עובד ציבור המחוייב לשמור על איפוק מרבי בתגובתו ובהתנהגותו, ואין הוא רשאי לבזות אותו ולהשפיל אותו בעיני תושבי העיר בית שאן, שם מתגורר התובע, שם הוא עובד ושם הוא חינך. לא ניתן להשלים עם דברי בלע אלה, ולא ניתן לקבל אותם. זכותו של האדם לשם טוב היא זכות יסוד הראויה להגנה כפי שזכויות יסוד אחרות ראויות להגנה. כאשר קיים ניגוד אינטרסים בין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב קבע המחוקק נוסחה והגנות שונות שיש בהן כדי לאזן בין שני האינטרסים. חריגה מהאיזון שקבע המחוקק, מחייבת את בית המשפט להתערב ולספק לנפגע את ההגנה ואת הסעדים הדרושים על מנת להחזיר את האיזון שנקבע. 18. כאמור, הוכח בענייננו כי הנתבע פרסם לשון הרע על התובע, וביצע את העוולה הקבועה בחוק כלפי התובע. הנתבע לא טען, וכמובן לא הוכיח, כי עומדת לו אחת מההגנות הקבועות בחוק, ולכן זכאי התובע לפיצויים. גובה הנזק 19. כאמור, בכתבה כינה הנתבע את התובע בכינויי גנאי, השמיץ אותו ופגע בשמו הטוב. יחד עם זאת, מבחינת חומרת הפרסום ולשון הרע יש להבדיל, לטעמי, בין פרסום שבו מייחס המפרסם לנפגע ביצוע מעשים לא מוסריים או מעשים פליליים לבין פרסום שכולל כינויי גנאי, מבלי להדביק לנפגע תווית של עבריין או של אדם לא מוסרי. כך למשל, פרסום שבו מייחס המפרסם לנפגע ביצוע עבירת שוחד, גניבה או מעשה פלילי אחר, הוא פרסום חמור יותר מאשר פרסום בו מכנה המפרסם את הנפגע "רשע", "עלוב נפש" ו"פקיד זוטר". פרסום מן הסוג הראשון הוא במדרג חומרה גבוה יותר. מן הצד השני, אין להתעלם מן העובדה כי הנתבע פרסם את ההתבטאויות מתוך ידיעה כי הן עושות את דרכן לעיתון אשר מופץ בעשרות אלפי עותקים ומחולק בעיר בית שאן, עיר מגוריו של התובע, ובסביבתה. נסיבות אלה משליכות על חומרת הפרסום, והנזק שנגרם לתובע בגינו. 20. בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נג' נתן שרנסקי ואח', התייחסה כב' השופט פרוקצ'יה למהות הנזק העלול להיגרם עקב פרסום לשון הרע וקבעה, כי "דרישת הנזק אין משמעה "נזק מון" דווקא, וגם נזק כללי הוא בבחינת נזק לצורך העניין. מבחינת הדרישה ההוכחתית, ניתן להיעזר בחזקה עובדתית על פיה פרסום לשון הרע מעצם טיבו גורם לנזק, אלא אם הוכח אחרת (שנהר 367). למונח "נזק" שבפקודת הנזיקין, הכולל פגיעה בשם טוב, יש להעניק משמעות רחבה ולכלול בו כל הפסד מוחשי, לרבות סבל נפשי (דיני הנזיקין, 162 ; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985), 139). כך הוא לעניין העוולות הכלליות שבפקודת הנזיקין, המתפרשות גם על נזקים נפשיים וכאב וסבל, וכך הוא בעוולה על פי חוק איסור לשון הרע, שעיקר עניינה פגיעה בשם טוב של אדם". בתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי הפרסום גרם לו ולמשפחתו "עוגמת נפש ונזק בל ישוער בהיקפו". הוא הוסיף, כי הפרסום פגע בו, בשמו הטוב, בתדמיתו כעובד ציבור וכמחנך, ושם אותו ללעג ולקלס בעיני ציבור קוראי העיתון, תושבי העיר בית שאן והסביבה. 21. אין ספק שכינויי הגנאי בהם השתמש הנתבע הם פוגעניים ביותר, ופגעו במעמקי לבו של התובע וגרמו לו ולבני משפחתו עוגמת נפש רבה. כאמור, התובע הוא עובד ציבור, אשר ממלא תפקידים בכירים בעיריית בית שאן. בעבר ובמשך שנים רבות הוא עבד בתפקיד מורה, עסק בחינוך ולאחר מכן ניהל את המתנ"ס בעיר. על כן, הפגיעה בשמו הטוב והכינויים המעליבים בהם כינה אותו הנתבע מקבלים חומרה יתרה. 22. לאור כל המפורט לעיל, ובהתחשב בנסיבות המקרה, חומרת הפרסום והעובדה שהתבטאויותיו של הנתבע פורסמו בעיתון בידיעתו של הנתבע, אני מעמיד את הפיצוי שהתובע זכאי לקבל על סך 40,000 ₪ נכון להיום. 23. בכתב התביעה עתר התובע, בנוסף לסעד הכספי, מתן צו עשה, המחייב את הנתבע לפרסם מודעת התנצלות בעיתון. כאמור, הפרסום של הנתבע אינו נמצא במדרג החומרה הגבוה ביותר. הנתבע לא ייחס לתובע מעשים פליליים או לא מוסריים, אלא כינה אותו בכינויי גנאי. פרסום מעין זה אינו מצדיק, לטעמי, מתן צו עשה, שכן לא תצמח לתובע כל תועלת מפרסות התנצלות זו. הסעד הכספי והפיצוי שנפסק יש בהם, במקרה זה, כדי לפצות את התובע בגין מלוא הנזק שנגרם לו עקב הפרסום. 24. לאור האמור, התביעה, ככל שעניינה מתן צו עשה, נדחית. סוף דבר 25. אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום של 40,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 20% +מע"מ והוצאות משפט בסך 3,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל. פרסוםעיתונות