צריכת מים משותפת של עסק בבניין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צריכת מים משותפת של עסק בבניין: 1. עיריית נתניה תבעה מהנתבעת, חב' דניה קוסמטיקה בע"מ, יתרת חוב נטענת בסך 12,603 ₪ עבור אספקת מים, בשנים 2002 - 2003, לנכס שבהחזקת הנתבעת, ברח' הכדר 16 באזור התעשייה הישן. [תחילה הגישה העירייה את התביעה לגבי שנת 2004, אך אין מחלוקת כי החל משנה זו פעל כבר תאגיד "מי נתניה" בנעליה של העירייה. העירייה מאשרת - בתצהירה של מנהלת מחלקת הגבייה - כי הנתבעת משלמת כסדר עבור אספקת המים, על פי החיובים שהיא מקבלת מ"מי נתניה". העירייה הגישה כתב תביעה מתוקן, ולפיו יתרת החוב מושא התביעה היא לשנים 2002 - 2003]. 2. אין מחלוקת כי החיוב מורכב משניים: חיוב על פי שעון המים הפרטני של עסקה של הנתבעת; בצירוף חיוב בגין חלקה של הנתבעת בצריכת המים המשותפת של הבניין שבו נמצא עסקה. המחלוקת נסבה על החיוב בגין צריכת המים המשותפת. 3. הנתבעת טוענת כי העירייה חייבה אותה בשיעור של 35% מהצריכה המשותפת, על פי היחס שבין שטח עסקה לבין סך-כל שטח העסקים בבניין. הנתבעת טוענת כי בסיס-חיוב זה עומד בניגוד להוראת סעיף 4 (5) 5.1 לכללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים), התשנ"ד - 1994 (להלן: סעיף 4 (5) לכללי המים); שם נקבע כי בנכס שאינו למגורים תחולק צריכת המים המשותפת "לפי היחס שבין כמות המים שרשם מד-המים המשמש כל צרכן בנפרד, לבין הכמות הכוללת של המים שרשמו כל מד-המים הנפרדים בנכס". ב"כ הנתבעת מסתמך אף על סעיף 10 לכללי המים שמקנה עדיפות לכללים אלה על פני חוקי עזר של הרשות המקומית. בהתאם לכך טוענת הנתבעת כי חוייבה בסכום מופרז, שלא כדין. עוד טוענת הנתבעת כי העירייה הכירה בטעותה לגבי חיוב בגין מים, עבור נכס אחר שבחזקתה. כמו כן מצביעה הנתבעת - בטבלאות שהובאו בתצהיר של מנהלה, מר משה בן ששון - על "קפיצה" ניכרת מאד, ובלתי מוסברת, בכמות הצריכה המשותפת, החל מחודש מאי 2003. 4. מטעם העירייה הצהירה והעידה גב' לבנה חניה, מנהלת מחלקת הגבייה. בסעיף 4 לתצהירה ציינה את מספר מונה המים, שעליו נסבה התביעה, ומוסכם בין הצדדים כי מונה זה נמצא במבנה שברח' הכדר 16 (ראו בעמ' 8 לפר'). מתוך תצהירה של גב' חניה, על נספחיו, אין ניתן להבין כיצד חושב חיובה של הנתבעת עבור הצריכה המשותפת. אין בתצהיר זה התייחסות לטענתה המשפטית של הנתבעת בדבר אופן החישוב הנכון של חיוב זה, על פי הוראת סעיף 4 (5) לכללי המים. גב' חניה מאשרת בתצהירה כי הנתבעת הסדירה באופן מלא את תשלומי המים בגין נכס אחר שבחזקתה, כפי שנטען בסעיף 10 לתצהירו של מנהל הנתבעת, אך לדבריה אין לכך קשר לחוב בגין הנכס מושא התביעה. ב"כ העירייה הבהיר (בעמ' 8 לפר') כי הנכס האחר שברשות הנתבעת - אשר לגביו מאשרת העירייה כי אין כל יתרה של חוב-מים - מצוי ברח' הכדר 14, סמוך לנכס מושא התביעה, אולם התביעה נסבה רק על מונה מים שברח' הכדר 16. בעדותה בביהמ"ש אישרה גב' חניה כי החיוב לגבי הצריכה המשותפת חושב על ידי העירייה על פי יחסי-השטחים (קרי: גודל השטח של הנישום ביחס לכלל השטחים במבנה); ולא על פי יחסי-הצריכה, כנדרש בסעיף 4 (5) לכללי המים. בתצהירה של גב' חניה נאמר כי הנתבעת מחזיקה בשטח של כ- 3,000 מ"ר, אך טענה זו שנוייה במחלוקת, ככל שמדובר בבניין שברח' הכדר 16, אשר החוב מושא התביעה מתייחס רק לגביו (ראו דברי ב"כ הנתבעת, בעמ' 10 לפר'). גב' חניה העידה כי חישוב החיוב בצריכה המשותפת לפי יחס-שטחים, ולא לפי יחס-צריכה, נעשה על ידי העירייה לפחות משנת 1991, שבה החלה לעבוד בעירייה, ועד שנת 2004, שבה הועבר הטיפול במשק המים לתאגיד "מי נתניה". גב' חניה העידה כי אופן חישוב זה "נקבע על ידי העירייה" (בעמ' 4 לפר'). לא היה ביכולתה להתייחס להיותו של אופן חישוב זה מנוגד להוראת סעיף 4 (5) לכללי המים. ב"כ הנתבעת הציג לגב' חניה מספר שאלות בעניין חישוב החיוב לשיטתה של העירייה, על פי יחסי-השטחים. גב' חניה לא היתה מסוגלת להסביר את החיוב גם על בסיס החישוב שהעירייה גרסה. היא לא יכלה לומר מה היה גודל שטח הנכס, שהובא בחשבון לצורך החישוב; מה היה גודלם של שטחים שכנים באותו מבנה, אשר שטח-החיוב של הנתבעת היה אמור לעמוד ביחס אליהם; וכד'. יתרה מזאת: על פי סעיף 13 לתצהירה של גב' חניה, הרי נספח ה' לאותו תצהיר אמור להכיל פרטים בדבר השטחים הרלבנטיים לחישוב החיוב. הנכס מושא התביעה מצוי כאמור ברח' הכדר 16. ב"כ הנתבעת עימת את גב' חניה עם כך שמתוך 12 הדפים שבנספח ה' לתצהירה, רק בשניים מופיעה הכתובת: רח' הכדר 16, ואילו באחרים מופיעות הכתובות: רח' הכדר 14 (שלגביו אין מחלוקת כי הנתבעת הסדירה את חוב המים); וכן הכדר 18, הכדר 20, או ללא מספר בניין כלל. מספרי הבניינים במסמכים שבנספח ה' לתצהירה של גב' חניה - שאמור לתמוך בתביעה דנן - כוללים איפוא גם בניינים שכנים לנכס שבהחזקת הנתבעת, אשר אין מחלוקת כי אינם מושא התביעה. בנסיבות אלה מתעוררת כמובן השאלה: האם אין כאן תביעה-בכפל, ש"חובקת" גם חיובים שגויים, לגבי נכסים אחרים, בעוד שב"כ העירייה הודיע במפורש כי התביעה דנן נסבה רק לגבי הנכס שברח' הכדר 16. גב' חניה לא יכלה להשיב על פירכה זו. היא טענה כי "הכתובות באזור התעשייה מאד מבולבלות"; "יש בעיה עם המספרים באזור התעשייה" (בעמ' 5, 6 לפר'); וכי אינה נמצאת בשטח ואין בפיה מענה לשאלות הללו של ב"כ הנתבעת. מכאן, שגם לו היה נכון לחשב את החיוב על פי יחסי-שטחים, ולא על פי יחסי צריכת-מים, כנדרש על פי סעיף 4 (5) לכללי המים - הרי העירייה לא הניחה את התשתית העובדתית הדרושה גם לחישוב כזה. גב' חניה לא ידעה אף להסביר את ה"קפיצה" הניכרת בצריכת המים המשותפת החל ממאי 2003. 5. מנהל הנתבעת, מר משה בן ששון, מסר בעדותו כי הנתבעת פתחה את מפעלה בשנת 1985. לדבריו, היקף צריכת המים של הנתבעת לא השתנה מאז שנת 1995, והוא עומד על כ- 45 - 50 קוב לחודשיים. בעדותו מסר מר בן ששון כי 90% מצריכת המים של הנתבעת הם עבור שירותים ומטבח. לשאלות בעניין הצריכה החריגה, החל ממאי 2003, השיב מנהל הנתבעת כי החיוב עלה מאז להיקף של כ- 500 - 600 קוב, בגלל עליית היקף הצריכה המשותפת, למרות שלא חל כל שינוי בהיקף הצריכה על ידי הנתבעת. מר בן ששון אינו יודע מה הסיבה ל"קפיצה" זו בהיקף הצריכה המשותפת. הוא העיד כי הנתבעת פנתה ל"מי נתניה", ו"מי נתניה" שלחה נציגים לבדוק את הסיבה לתקלה. הנציגים מצאו כי שעוני המים אינם משקפים את הצריכה בהיקף זה, אלא בהיקף של כ- 45 קוב בלבד. לדבריו, "כל התוספת של 400 - 500 - 600 קוב שמחייבים אותנו הולך לאיזה שהוא כיוון. אין למי נתניה הסבר לכך. אם אני לא משלם, מפסיקים את המים. מה אפשר לעשות? לא השלמתי עם המצב" (בעמ' 8 לפר'). 6. טענתה המשפטית של הנתבעת: כי החיוב צריך להיעשות על פי יחסי-צריכה - בהתאם לסעיף 4 (5) לכללי המים - ולא על פי יחסי-שטחים, הועלתה עוד בשלב בקשת הרשות להתגונן, אך לא ניתן לה מענה משפטי מטעם העירייה. רק לאחר דיון ההוכחות, שבו נשמעו עדי הצדדים, חזר ב"כ העירייה וביקש שהות לבדוק את הטענה המשפטית ולהשיב עליה. ניתנה החלטה בהתאם בתום דיון ההוכחות, ועל פיה הוגש טיעון על ידי ב"כ העירייה, והתנהלו מספר חילופי תגובות, על פי החלטות ביהמ"ש. על פי חילופי התגובות הללו הושגה כמעט הסכמה לגבי סכום שתשלם הנתבעת, במסגרת פשרה. ההפרש בין עמדות הצדדים לגבי סכום התשלום עמד על כ- 3,000 ₪ בלבד. נותרה מחלוקת בשאלת הוצאות המשפט, אך מחלוקת בעניין זה ניתן, כידוע, להשאיר לשיקול דעת ביהמ"ש, לאחר שמיעת טענותיהם של ב"כ הצדדים לעניין ההוצאות. ב"כ הצדדים זומנו לדיון ביום 6.5.09, על מנת להשיג הסכמה. לנוכח הפרש-הסכום הקטן שנותר בין עמדות הצדדים, הסכים ב"כ העירייה - על מנת לאפשר סיום התיק בפשרה - לקבל את הסכום כפי שחושב על ידי הנתבעת (1,061 ₪). אולם למרבה ההפתעה, חזרה בה, בשלב זה, ב"כ הנתבעת מהסכמתה לעצם הפשרה ועמדה על דחיית התביעה במלואה. לא הועילו ההסברים כי לנוכח הסכמת העירייה לסכום הפעוט, על פי חישובה של הנתבעת, אין כל הצדקה או פרופורציה למשאבים שיושקעו בהכנת הסיכומים ובכתיבת פסק הדין (ראו הדיון וההחלטה בפר' מיום 6.5.09). מאחר ואין לביהמ"ש סמכות לכפות פשרה, בניגוד לרצונו של אחד הצדדים, אין מנוס מלדון במחלוקת לגופה, על היבטיה העובדתיים והמשפטיים. למען הסר ספק (בהתייחס לסעיף 9 לסיכומי ב"כ הנתבעת): האמור לעיל, בסעיף 6 של פסק הדין, נועד להציג את ה"היסטוריה" של ההליך, כיוון שיש לכך רלבנטיות לעניין פסיקת ההוצאות. אין לדברים הללו השלכה לגבי המחלוקת בין הצדדים, לגופו של עניין, היינו: לא בשל חזרתה של הנתבעת מהסכמתה לפשרה דחיתי את טענתה כי יש לדחות את התביעה במלואה. 7. הטיעון המשפטי מטעם העירייה הובא בתגובתו בכתב של ב"כ העירייה, על פי ההחלטה בתום דיון ההוכחות, וב"כ העירייה חזר עליו בסיכומיו. טענתה העיקרית של העירייה נסמכת על הסיפא של סעיף 4 (5) 5.1 לכללי המים: לאחר קביעת הכלל לגבי אופן החיוב, על פי יחס-צריכת המים - כפי שצוטט בסעיף 3 לעיל - יש בסיפא סייג: "במקרים שבהם לא ניתן לפעול כאמור לעיל - לפי חלוקה אחרת שתוסכם בין הספק המקומי לבין כל הצרכנים בנכס, או באין הסכמה כאמור - לפי חלוקה אחרת, הנראית לספק המקומי כסבירה והולמת בנסיבות העניין". ב"כ העירייה טוען כי "בנסיבות הנכס - באזור התעשייה הישן והמחזיקים שיש בו", הפעילה העירייה את שיקול דעתה וחייבה על פי יחסי-שטחים, בהתבסס על חוק עזר לנתניה (אספקת מים), התשכ"ו - 1966. מספר פירכות בטיעון זה: א. ב"כ העירייה מתעלם מהוראת סעיף 10 לכללי המים, ולפיה: "כללים אלה עדיפים על כל הוראה או קביעה בחוקי עזר של ספקים מקומיים הסותרת אותם, או שאינה תואמת להם, ובאים במקומה". על פי הוראת דין זו, הכלל שבסעיף 4 (5) לכללי המים עדיף על פני שיטת החישוב על פי חוק העזר של העירייה, אשר אינה מתיישבת עמו. ב. הסיפא של סעיף 4 (5) 5.1 לכללי המים היא החריג, ולא הכלל. תנאי מוקדם לעצם תחולתו של החריג הוא זה שנקבע בראשית החריג: כי לא ניתן לפעול על פי הכלל. משמע: על מנת שיחול כל עיקר החריג האמור, על העירייה להוכיח כי ברח' הכדר מס' 16 לא היתה, בשנים 2002 - 2003, אפשרות לחשב את חלקו של כל מחזיק בצריכת המים ולחייבו בצריכה המשותפת על פי אותו יחס. העירייה לא המציאה אפילו ראשית ראייה לכך. אין מחלוקת כי במבנה יש מד מים נפרד לכל דייר וכן מד מים שמודד את הצריכה המשותפת. מנהל הנתבעת העיד כי במבנה שני שוכרים (בעמ' 9 לפר'). העירייה לא המציאה כל ראייה, ולא הצביעה על כל קושי: מדוע במבנה שיש בו שני שוכרים, ויש בו מדי-מים הן לצריכה הפרטנית והן לצריכה המשותפת, אין אפשרות לחייב בצריכה המשותפת על פי הכלל שנקבע בסעיף 4 (5) לכללי המים. למותר לומר כי המילים הסתומות והכלליות: "בנסיבות הנכס - באזור התעשייה הישן והמחזיקים שיש בו", אשר בהן נימק ב"כ העירייה את אי-יישום הכלל, אין בהן כדי להניח את התשתית העובדתית הדרושה להתקיימותו של התנאי המוקדם לתחולת החריג, שעליו מבקשת העירייה להסתמך. די היה בכך כדי לדחות את ניסיונה של העירייה להסתמך על אותו חריג, אך לנוכח הנטען בתגובתו ובסיכומיו של ב"כ העירייה, ראוי לציין אף מספר הערות נוספות. ג. החריג שבסיפא של סעיף 4 (5) 5.1 לכללי המים בנוי משני נדבכים שאינם מקבילים, אלא הראשון בהם קודם לשני, והנדבך השני יכול לקום רק מקום שאין אפשרות לפעול על פי הנדבך הראשון; וכל זאת - רק לאחר שהתקיים תחילה התנאי המקדים לחריג כולו: כי אין ניתן לפעול על פי הכלל. הנדבך הראשון של החריג הוא חלוקה אחרת של החיוב, שתוסכם בין העירייה לבין כל הצרכנים בנכס. רק אם לא הושגה הסכמה כזאת, "קם" הנדבך השני של החריג שהוא: חלוקה שנקבעה על פי שיקול דעתה של העירייה ושנראית לה הולמת בנסיבות העניין. מכאן, שעל מנת שתקום סמכותה של העירייה לחייב על פי שיקול דעתה, בהתאם לסיפא של החריג, על העירייה להוכיח כי ניסתה להגיע להסכמה עם כל הצרכנים במבנה, אך מאמציה לא נשאו פרי. כפי שצויין, על פי עדותו של מנהל התובעת, שלא נסתרה, היו במבנה שני צרכנים בלבד. העירייה לא המציאה כל ראייה, כי ניסתה כל עיקר לבוא בדברים עם אותם שני צרכנים, על מנת להשיג הסכמה לחלוקה אחרת מזו שנקבעה בכלל אשר בסעיף 4 (5) לכללי המים; מה גם שכאמור, העירייה לא הראתה כי היה בכלל צורך בהשגת הסכמה כזאת ולא הצביעה על כל קושי לפעול על פי הכלל שבסעיף 4 (5) לכללי המים. העירייה לא הראתה איפוא כי חלים התנאים של החריג לכלל, שרק בהתקיימם היתה היא רשאית לסטות ממנו. הפסיקה שמציין ב"כ העירייה אינה רלבנטית, כיוון שלא הוכחו בענייננו נסיבות של צרכן מסויים בעל צריכה חריגה (בר"ע 3106/07); ולא הוכח כל צורך להתחבר למד מים נפרד, שהרי לא נטענה ולא הוכחה בעיה לגבי מדי המים הקיימים; ולא הוצג כל צורך למדוד את הצריכה המשותפת במדידה לגבי כל צרכן לחוד (הפסיקה שמובאת בסעיף 5 לתגובתו של ב"כ העירייה). כל שהנתבעת טוענת הוא כי על פי הדין: סעיף 4 (5) לכללי המים, היה צריך לחייבה בצריכה המשותפת על פי יחסי-הצריכה בין הצרכנים בבניין, ולא על פי יחסי-השטח. העירייה לא הניחה תשתית עובדתית לטענתה, כי היתה מוסמכת לסטות מהדין, על פי החריג אשר בסעיף 4 (5) 5.1 סיפא לכללי המים. ב"כ הנתבעת הרחיבו בסיכומיהם בעניין אי הוכחה, על ידי העירייה, של תקינות החיוב על פי יחסי-שטחים: העירייה לא זיהתה באופן ברור את הנכס שלגביו ערכה את החישובים; מנהלת מחלקת הגבייה לא יכלה להשיב על אף אחת מהפירכות שהוצגו להתייחסותה בחקירתה הנגדית; וזאת - אף לו היתה העירייה מוסמכת לחייב בגין הצריכה המשותפת על בסיס של יחסי-שטחים ולא על בסיס של יחסי-צריכה. לא מצאתי להרחיב בעניין זה, כיוון שקיבלתי את עמדת ב"כ הנתבעת, כי העירייה לא הוכיחה את תחולת החריג שהסתמכה עליו, היינו: לא הוכיחה את סמכותה לחייב את הנתבעת בגין הצריכה המשותפת שלא בהתאם לדין המחייב, על פי הוראת סעיף 4 (5) לכללי המים. 8. ב"כ העירייה נשען בטיעונו, בהדגשה, על "חזקת התקינות המינהלית". לעניין זה מסתמך הוא על סעיפים 318 ו- 323א לפקודת העיריות. סעיפים אלה מצויים בפרק 15 לפקודת העיריות, שעניינו: גביית ארנונות; בסימן א' שעניינו: תפיסה ועיקול. סעיף 323 א' מחיל את ההוראות שבסימן א' האמור גם על גביית חובות בגין אספקת מים. סעיף 318 קובע כי פנקסים של העירייה שכוללים ארנונה או שומה שנעשתה לפי הפקודה, יתקבלו כראייה לכאורה, בהעדר ראייה אחרת. בענייננו המציאה העירייה מסמכים שונים של חישובי שטחים וחישובים אחרים, אשר על פניהם אינם מתייחסים רק לנכס שברח' הכדר 16, אשר אין מחלוקת שהוא בלבד מושא התביעה. מנהלת מחלקת הגבייה לא ידעה להסביר כיצד אותם מסמכים נוגעים לנכס שבו מדובר ולא יכלה להשיב על אף שאלה שנשאלה לגבי אופן חישובו של החיוב, אפילו לשיטתה של העירייה, שהיא חישוב על פי יחסי-שטחים ולא על פי יחסי-צריכה. העירייה לא המציאה איפוא כל פנקסים או שומות שיכולים להוות אפילו ראייה לכאורה, על פי סעיף 318 לפקודת העיריות; וזאת - כאשר אין בפיה מענה לעצם החיוב על בסיס שונה מזה שנקבע בדין. דומה כי אין מחלוקת על כך ש"חזקת התקינות המינהלית" אינה חזקה חלוטה. מקום שבו הרשות המינהלית לא הביאה אפילו ראשית ראייה לגבי חישוב החיוב; ואף העלתה טיעון משפטי בדבר חלותו של חריג שבדין, מבלי שהניחה כלל את התשתית העובדתית הדרושה לתחולתו של אותו חריג - אזי המציאות טופחת על פני "חזקת התקינות המינהלית" ושומטת את הקרקע מתחתיה. 9. ב"כ העירייה העלה עוד בתגובתו טענת שיהוי: כי הנתבעת מנועה, מחמת שיהוי, להעלות טענות כנגד חיובה בגין השנים 2002 - 2003. נראה כי מוטב היה אלמלא נטענה טענה זו: על פי הראיות התרשמתי כי הנתבעת "התמרדה" כנגד היקף חיובה בצריכה המשותפת, רק כשהחלה לקבל חיובים בגין צריכה שעולה פי עשר ויותר על צריכתה במשך שנים. היקף חריג זה של צריכה נמנה רק החל ממאי 2003, ויש לזכור כי החיוב מגיע לצרכן רק כחודש או יותר לאחר חודש הצריכה שבו מדובר. מנהל הנתבעת הצהיר והעיד כי כשהחלו חיובים חריגים אלה, הוא ביקש לקבל הסברים אך לא נענה. בקשה כזאת נכללה במכתב מפורט ששלחה הנתבעת לעירייה עוד ביום 17.7.03 (צורף כנספח ג' לתגובת ב"כ הנתבעת על הטיעון המשפטי של ב"כ העירייה, לאחר דיון ההוכחות). הנתבעת לא קיבלה מהעירייה הסבר בעניין זה, והעירייה הגישה את התביעה דנן, לגבי השנים 2002 - 2003, רק בשנת 2006. גם לאחר הגשת התביעה שבה הנתבעת ופנתה לעירייה בניסיון לקבל הסבר לחיובים החריגים, אך גם הפעם לא זכתה למענה ענייני (ראו בסעיף 12 לסיכומי ב"כ הנתבעת). בנסיבות אלה, נראה כי ה"שיהוי" בא דווקא מצד העירייה, ולא מצד הנתבעת. 10. משקיבלתי את טענתה המשפטית של הנתבעת: כי חיובה בצריכה המשותפת על בסיס יחסי-שטחים נעשה שלא כדין - טוענים ב"כ הנתבעת כי הפועל היוצא מכך צריך להיות דחיית התביעה מכל וכל, תוך חיוב העירייה בהוצאות הולמות. אלא שבעניין זה מקבלת אני את טענתו החלופית של ב"כ העירייה, שהיא בת שני חלקים: א. הנתבעת אינה חולקת על עצם חבותה לשלם עבור הצריכה המשותפת. חלק זה של הטענה אינו שנוי במחלוקת. אדרבא, ב"כ הנתבעת הדגיש - בתגובה שהגיש על פי החלטת ביהמ"ש ביום 29.1.09 - כי אין נכונה טענת העירייה כאילו הנתבעת חפצה "לא לשלם דבר", אלא הנתבעת שילמה ומשלמת את כל החיובים שמושתים עליה כדין. ב. גם אם העירייה לא הוכיחה את החיוב, כפי שנתבע בתביעתה, הרי מצוייה הודאת בעל דין מצד הנתבעת כי עליה לשאת "...בחיובים החוקיים, בסכומים הרגילים בהם חוייבה בסוף שנת 2002 ותחילת שנת 2003, לפני הקפיצה העצומה והבלתי חוקית בחיוביה המשותפים, שהחלה ב- 03/ 6 - 5" (מתוך תגובתו של ב"כ הנתבעת שהוגשה ביום 29.1.09; ההדגשות במקור). אין מדובר ב"משא ומתן בלתי מחייב לפשרה", כפי שנטען בסעיף 9 לסיכומי ב"כ הנתבעת, אלא בתגובות בכתב שהגישו ב"כ הצדדים בהמשך לדיון ההוכחות, על פי החלטות ביהמ"ש. אמנם, ב"כ הנתבעת ציין בתגובותיו כי הסכמותיה של הנתבעת הן במסגרת פשרה, אך עם זאת אין הנתבעת כופרת בעצם חבותה לשלם עבור הצריכה המשותפת, ובכך שלא שילמה עבורה, לגבי התקופה שבין מאי לבין דצמבר 2003. בתגובתו לביהמ"ש הביע ב"כ הנתבעת נכונות לשלם חוב זה על פי חישוב בדומה לחיובים שקדמו לתקופת ה"קפיצה" הבלתי מוסברת בהיקף החיוב. לאחר שהעירייה המציאה את החישוב שערכה לעניין זה, שהגיע לסכום קרוב ל- 4,000 ₪, המציא ב"כ הנתבעת לביהמ"ש הודעה בדבר החישוב הנכון, לשיטתה של הנתבעת, אשר נסמך על חיוביה שקדמו ל"קפיצה" בחיובים, ולפיו עומד החוב על סך 1,000 ₪, ובתוספת הצמדה בלבד - 1,061 ₪, נכון ליום 18.3.09, המועד שבו הוגשה הודעה זו מטעם הנתבעת. הנתבעת צודקת בטענתה, כי העירייה לא הוכיחה את סכום החוב בסך 12,603 ₪ שאותו תבעה. עם זאת, אין זה נדיר שתהיה הודאה מצד הנתבע בחלק מהחוב מושא התביעה, ובמקרה כזה ניתן לחייב את הנתבע על פי הודאת-בעל-דין שלו. הנתבעת אישרה את עצם חבותה לשלם עבור הצריכה המשותפת, שטרם שילמה עבורה, ואף הודיעה כיצד לשיטתה יש לחשב באופן נכון את סכום החיוב. אני מסכימה עם ב"כ העירייה כי יש בכך הודאת בעל דין מצד הנתבעת בדבר הסכום שהיה עליה לשלם, לשיטתה-שלה. העירייה, מצידה, הסכימה לסיים את ההליך בכך שהנתבעת תשלם על פי הודאתה, אך זאת מבלי שהעירייה מודה בצדקת הטיעון המשפטי של הנתבעת. אני מקבלת את עמדת העירייה כי בנסיבות אלה אין הצדקה לדחות את התביעה לחלוטין, אלא יש לחייב את הנתבעת לשלם עבור צריכת המים המשותפת על בסיס הודאת-בעל-הדין שלה. 11. על פי האמור היה מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 1,061 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה מהמועד שבו הוגשה הודעתה בעניין חישוב הסכום (וללא ריבית, לנוכח התנהלותה של העירייה בפרשה). אלא שכאן נכנס לתמונה עניין הוצאות המשפט. ב"כ העירייה טען כי הפרש הסכום, בסך כ- 3,000 ₪, שהעירייה ויתרה עליו, צריך להיזקף לזכותה, חלף תשלום הוצאות. מנגד טענו ב"כ הנתבעת כי יש לחייב את העירייה בהוצאות בשל אופן התנהלותה, מלכתחילה: העירייה לא נתנה מענה לפניות הנתבעת, לא בשנת 2003 ולא בשנת 2006. גם בשלבים המקדמיים של ההליך דנן לא נתנה העירייה מענה לטיעון המשפטי של הנתבעת בדבר אי החוקיות של בסיס החיוב. רק לאחר דיון ההוכחות, ולאחר שבעדותה של מנהלת מחלקת הגבייה נחשף אי הסדר הניכר ששרר לגבי החיוב מושא התביעה - הן לגבי זיהוי נכון של הנכס שבו מדובר והן לגבי הבסיס המשפטי לחישוב שנקטה העירייה - רק אז הציגה העירייה את טיעונה המשפטי, וגם בשלב זה לא נתנה הסבר ל"קפיצה" הפתאומית בהיקף החיוב, החל ממאי 2003. התנהלות זו של העירייה הצריכה את הנתבעת לשאת בהוצאות משפט, ויש להשית הוצאות אלה על העירייה. הנתבעת צודקת בביקורתה כלפי אופן התנהלותה של העירייה בכל הנוגע לחיובה בגין צריכת המים המשותפת, הן מההיבט העובדתי והן מההיבט המשפטי. לו היתה הנתבעת נוהגת בעקביות, בהתאם להודאתה בעצם חבותה ובהתאם לסכום החיוב הנכון, על פי חישובה-שלה - היה מקום לחייב את העירייה בהוצאות משפט, אף בסכום גבוה מסכום החוב שעל פי הודאת הנתבעת. אולם משחזרה בה הנתבעת מעמדתה ודרשה לדחות את התביעה במלואה, הרי לא זו בלבד ש"אין הצער שווה בנזק המלך", לאחר שהעירייה הסכימה לקבל את הסכום הפעוט שעל פי הודאת הנתבעת; אלא שבנקטה עמדה זו העמידה הנתבעת להכרעה את טענתה ה"פורמליסטית", ולפיה על ביהמ"ש להתעלם מהודאתה בחוב, בסכום שגרסה, מהטעם שהיה מדובר במשא ומתן בלתי מחייב לפשרה. הבהרתי לעיל כי איני מקבלת טענה זו. במקרה זה אין מדובר במשא ומתן, שהתנהל בין בעלי הדין לבין עצמם, אשר אינו צריך להיות מובא לידיעת ביהמ"ש. מדובר בתגובות בכתב של ב"כ הצדדים, שהומצאו אל בית המשפט, על פי החלטותיו. בתגובתו להצגת הטיעון המשפטי של העירייה הודה ב"כ הנתבעת בעצם חבותה של הנתבעת לשלם עבור הצריכה המשותפת, לתקופה שטרם שילמה, ואף הביע את נכונותה של הנתבעת לשלם את חובה על פי החישוב שהיא גורסת. לגופו של עניין, מדובר בחוב של מחזיק בנכס עבור חלק מצריכת המים שצרך (הצריכה המשותפת). הנתבעת לא חלקה על חבותה לשלם לקופה הציבורית עבור צריכה זו, אלא רק על אופן חישובו של החוב, ובמיוחד על האופן שבו "זינק" החל מחודש מאי 2003. משהודתה הנתבעת בחבות, ומשהציגה לפני ביהמ"ש את אופן החישוב הנכון, לשיטתה - מסכימה אני עם ב"כ העירייה כי יש כאן הודאת בעל דין מצד הנתבעת, שביהמ"ש אינו צריך להתעלם ממנה. בנסיבות שפורטו לעיל, שגו ב"כ הנתבעת בסברם כי די במילה "פשרה" כדי לאיין את המשמעות של תוכן ההודעות שהמציאו בהתאם להחלטות ביהמ"ש. חזרתה-בה של הנתבעת, בתום ההליך, מנכונותה להסכים לתשלום הסכום על פי חישובה-שלה, ודרישתה הנחרצת לדחות את התביעה במלואה, גרמו לבזבוז משאבים מיותר, מפאת הצורך להגיש סיכומים בכתב ולכתוב את פסק הדין. בשל התנהלות זו ביקש ב"כ התובעת להשית על הנתבעת הוצאות. בשקילת עניין ההוצאות התחשבתי, מחד, בכך שהתנהלותה של העירייה לקתה, מלכתחילה, במינהל בלתי תקין, באופן שאמנם גרם לנתבעת הוצאות רבות ומיותרות. מאידך התחשבתי בחזרתה של הנתבעת מהודאתה ומהסכמתה, על כל שנכרך בכך. משקלה של התנהלות העירייה חמור יותר בעיני, הן בשל היותה רשות מינהלית בעלת חובת-אמון מוגברת כלפי תושביה, והן בשל משך הזמן שבו נמשכה התנהלות זו. על כן יש לחייב את העירייה בהוצאות. עם זאת, ב"כ העירייה ניסה, לקראת סיום ההליך, לתקן את המעוות על ידי הסכמה עם הנתבעת, לכל אורך הדרך, אלא שאז שינתה הנתבעת את טעמה, כפי שפורט לעיל. בנסיבות אלה החלטתי להשית על העירייה הוצאות כסכום החוב שעל הנתבעת לשלם. 12. התוצאה היא איפוא כי הנתבעת מחוייבת בסכום של 1,061 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה מיום 18.3.09; התובעת מחוייבת בהוצאות משפט בסכום זהה; ושני החיובים מקזזים זה את זה.צריכת מים משותפתחוק המים / רשות המיםבנייןמים