קרן השתלמות של חבר קיבוץ שעזב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קרן השתלמות של חבר קיבוץ שעזב: פתח דבר: בפניי תביעה לתשלום דמי עזיבה שהגיש התובע, חבר קיבוץ, מר עזר ויצמן (להלן: "התובע") נגד קיבוץ מעגן (להלן: "הקיבוץ"). התביעה הוגשה תחילה גם נגד התנועה הקיבוצית המאוחדת אגודה שיתופית מרכזית בע"מ, אולם ביום 07/05/09, בהתאם להסכמת הצדדים, הוריתי על מחיקת התביעה נגדה ללא צו להוצאות. אין חולק כי התובע היה חבר הקיבוץ במשך כ-26 שנים, החל מחודש ינואר 1978 ועד ליום 31/12/03 וכי במהלך חברותו בקיבוץ ובמשך 23 שנים עבד במשטרת ישראל כרכז ביטחון שוטף (רב"ש) של הקיבוץ. במסגרת עבודתו זו הופרשו ונצברו על שמו של התובע זכויות שונות ובהן קרנות השתלמות, אולם כספים אלו לא הועברו מעולם לקיבוץ ובשנים 1994 ו- 2000 פדה התובע כספים משתי קרנות השתלמות והשתמש בהם לצרכי לימודים. עם הפסקת חברותו בקיבוץ, זכאי היה התובע לקבל מהקיבוץ דמי עזיבה מכוח הוראות "הכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, התשנ"ג-1993" (להלן: "הכללים"), אולם, בין התובע ורשויות הקיבוץ התגלעו מחלוקות על רקע דרישתו של הקיבוץ כי התובע יעביר אליו את כספי קרן ההשתלמות שפדה וכן זכויות נוספות שצבר מכוח עבודתו כאמור. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ומטעם הקיבוץ הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר יובל דוידוביץ, אשר שימש כמזכיר הקיבוץ בין השנים 2001 - 2003 וכאחראי ההשתלמויות בו בין השנים 1993-2000, של מר חן ורדי, מנהל הקהילה של הקיבוץ, ושל מר נמרוד בן יעקב, אשר שימש כמזכיר הקיבוץ בין השנים 1996-1998. תמצית טענות התובע: התובע טען כי הקיבוץ חישב את דמי העזיבה להם היה זכאי בניגוד לדין, כאשר ביקש לנכות מהם את שוויין של הזכויות העתידיות שנצברו לו בעת שירותו כרב"ש, בהיעדר כל הוראה בכללים או החלטה של גוף מוסמך שלו המאפשרות זאת, וכאשר הפחית מתקופת הוותק שצבר את תקופת עבודתו בעבודת חוץ, וכן הפחית תקופת ותק שנצברה בטרם כניסת הכללים לתוקפם, חרף הוראת הכללים האוסרת על קיזוז זכויות וותק שנצברו טרם כניסתם לתוקף. התובע טען כי הקיבוץ ביקש לקזז מדמי העזיבה סכום אשר נצבר לכאורה בקרנות השתלמות לזכותו ואשר הקיבוץ טען לזכויות בו. התובע הודה כי עשה דין לעצמו, כאשר יצא ללימודים על חשבון קרנות ההשתלמות שצבר למרות שלא ניתן לו כל אישור לכך, אולם, טען כי רשויות הקיבוץ לא יצאו מגדרן על מנת למנוע ממנו את היציאה ללימודים והסתפקו אך בהבעת מחאה על מעשיו ואף החלטות בהן נקבע כי חבר שמשך קרן השתלמות ללא אישור יחויב בכספים אלו בתקציבו לא נאכפו עליו. כמו כן, לטענתו הנהנה המרכזי מיציאתו ללימודים היה הקיבוץ, שכן לימודיו הכפילו את השכר שהעביר אליו. לטענת התובע, בשתי הזדמנויות שונות הוחלט "ליישר קו" על העבר ולהכשיר בדיעבד את לימודיו במימון קרן ההשתלמות שלו. בפעם הראשונה נעשה הדבר בצוות הנהלה שמונה על ידי מזכירות הקיבוץ ואשר הוציא את החלטתו במכתב מיום 20/10/00. בפעם השנייה, נתקיים בשנת 2003 הליך גישור בינו לבין הקיבוץ, אשר נסתיים בהצלחה בהסכם שהושג בין הצדדים ואושר במזכירות הקיבוץ ובו נקבע כי חובו לקיבוץ בשל קרנות ההשתלמות שמשך בעבר יעמוד על 13,000 ₪. לפיכך, לטענתו, למרות שבנסיבות רגילות אין הקיבוץ זכאי לכל סכום שהוא על חשבון קרנות ההשתלמות, בהתאם לסיכום האמור, זכאי הקיבוץ בגינן לסך של 13,000 ₪ בלבד. התובע הוסיף וטען כי הוא זכאי לתוספת שליש לדמי העזיבה לעוזב שאינו חי עם בת זוג (סע' 3(ג) לכללים), אך חזר בו מדרישתו זו. כמו כן, לטענתו, בנוסף לדמי העזיבה הוא זכאי לקצבה פנסיונית, אולם הוא אינו תובע זכויות אלו בתביעה שבפניי משום שבעת הגשת התביעה טרם קמה לו הזכות לקבלת הקצבה. לטענת התובע, עד ליום עזיבתו את הקיבוץ נצבר לזכותו ותק של 26.08 שנים, כולל 60 ימי חופש צבורים. ה"סכום הבסיסי" נכון למועד עזיבתו את הקיבוץ, על יסוד פרסומי התנועה הקיבוצית, הינו 2,510 ₪. אשר על כן, דמי העזיבה להם הוא זכאי (בלא תוספת ותק) = 65,461 ₪. על פי הכללים, שיעור תוספת הוותק בגין 26.08 שנים הינו 96.5%. לפיכך, סך דמי העזיבה כולל תוספת הוותק נכון למועד העזיבה = 128,631 ₪. מסכום זה יש לטענתו לנכות לכל היותר סך של 13,000 ₪ בגין ניכוי קרנות השתלמות. בנוסף לכך, טען התובע כי הקיבוץ לא העביר אליו זכויות שנתקבלו במשכורתו כרב"ש היישוב, משנת 1997 ועד למועד עזיבתו, אשר משקפות הטבות אישיות המגיעות לו ובחלקן באות כנגד הוצאות שהוציא מכיסו לצורך התפקיד ובהן: 20,000 ₪ בגין אש"ל, 21,000 ₪ בגין הבראה, ו-7,000 ₪ בגין מלגות חינוך לילדים. תמצית טענות הקיבוץ: הקיבוץ הכחיש את טענות התובע וטען כי יש לראות בכל הזכויות העתידיות ובזכויות הפנסיוניות של התובע שנצברו במהלך עבודת החוץ שעבד כחלק משכרו ולכן הזכאות בהם היא של הקיבוץ הן מכוח תקנונו והן מעצם היותו מי שסיפק את צרכי מחייתם של התובע וילדיו בתקופת חברותם ומגוריהם בו. לטענתו, על פי הכללים ישנן שלוש דרכים בהן ניתן לנכות סכומים אלו והוא בחר לנכותם בדרך של הפחתת שנות הוותק שנצברו לתובע מהוותק והוותק הפנסיוני. התובע עבד בעבודת חוץ למשך תקופה העולה על 21 שנים ועם הפחתת וותקו עומדות לזכותו 15.8 שנות ותק ו-9.84 שנות ותק פנסיוני במהלכן נצברו עבורו, בין היתר, זכויות עתידיות. באשר לכספי קרנות ההשתלמות טען הקיבוץ כי הם אינם בגדר זכויות עתידיות וכי מעצם היותם מרכיב משכרו של התובע במהלך תקופת חברותו בו, קמה לו זכות מלאה בהם ועל פי הכללים, משלא העבירם התובע לידיו, הוא רשאי היה להפחית את שיעורם מדמי העזיבה המגיעים לו. לטענתו, בעקבות דיונים ופגישות אשר התקיימו במחלקת הרווחה במועצה האזורית עמק הירדן ובסיועה גובש נוסח מוצע להסכם בין הצדדים. הצעה זו הובאה לדיון בפני מזכירות הקיבוץ אשר לא ראתה עצמה רשאית לאשרה והעלתה את הנושא על סדר יומה של האסיפה הכללית בקיבוץ. ברם, בטרם התקיים הדיון, הודיע התובע על הפסקת חברותו בקיבוץ והנושא הוסר מסדר יומה של האסיפה. הקיבוץ הוסיף וטען כי מעצם היות ההוצאות האישיות ששולמו לתובע במסגרת עבודתו רכיב משכרו, הרי שבמסגרת החוזית ביניהם, הן מכוח תקנונו והן על פי החלטות מוסדותיו, מחויבים כלל חברי הקיבוץ ובהם התובע להעביר את מלוא התמורה המתקבלת בידם מעבודתם לקופתו של הקיבוץ. לטענת הקיבוץ, תחשיב מענק דמי העזיבה נעשה על ידו באמצעות גיליון נתונים אלקטרוני, המבוסס על נתונים המופצים לכלל הקיבוצים והתובע אף לא הוכיח כי עמדו לזכותו 60 ימי חופשה צבורים בעת עזיבתו אותו ולכן אין לקחתם בחשבון בעת חישוב זכאותו לדמי עזיבה. כמו כן, לטענתו, סכום דמי העזיבה לו זכאי התובע הינו נמוך בהרבה משווי הכספים אותם פדה שלא כדין ועל כן הכנסת הכסף לחשבונו הפרטי מהווה התעשרותו שלא כדין על חשבונו של הקיבוץ ודין התביעה להידחות. דיון: כספי קרנות ההשתלמות שנצברו על שם התובע במסגרת עבודתו כרב"ש: טענת הקיזוז - כללי: בטרם אדון בטענות הצדדים לגופו של עניין בשאלת ניכוי כספי קרנות ההשתלמות מדמי העזיבה, הנני נדרש לדון במספר טענות כלליות אשר העלה התובע במסגרת סיכומיו. התובע טען כי אין מקום לדון בטענת קיזוז שלא פורטה בכתב ההגנה וכי היה על הקיבוץ לפרט את הטענה ולא ניתן להסתפק בעצם העלאת הטענה כי עומדת לו זכות קיזוז. הנני דוחה טענותיו אלו, שכן עיון בכתב ההגנה של הקיבוץ מעלה כי טענת זכותו לקזז מדמי העזיבה המגיעים לתובע נטענה בו מפורשות (ר' סעיפים 7, 10, ו-11 לכתב ההגנה). זאת ועוד, אמנם, נפסק לא אחת כי טענת קיזוז המועלית כטענת הגנה צריכה להיות מנוסחת בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה, עם זאת התובע הוא שהעמיד לפתחו של בית המשפט את טענת הקיזוז כאשר טען בכתב תביעתו כי הקיבוץ הפחית מדמי העזיבה תקופת ותק וכי קיזז זכויות שצבר, ועל כן התייחסות הקיבוץ בכתב הגנתו לכספים שביקש להפחית מדמי העזיבה של התובע אינה בגדר טענת קיזוז כטענת הגנה מפני התביעה שיש חובה לפרטה ועל כן נדרש בית המשפט לדון בה. הנני דוחה אף את טענת התובע בדבר התיישנות טענת הקיזוז, שכן טענה זו נטענה על ידו לראשונה בסיכומיו ועל כן הינה בגדר הרחבת חזית אסורה. יתרה מכך, סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע את החובה להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה ומשנמנע התובע מלהעלותה בכתב תביעתו או בכתב התשובה שהגיש מטעמו, דין טענתו בדבר התיישנות טענת הקיזוז להידחות. התובע טען עוד כי הקיבוץ אינו רשאי להעלות טענת קיזוז במקום שבו לא נתן הודעת קיזוז כדין. אכן, לצורך קיומו של קיזוז על פי סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, תנאי הוא שתינתן הודעה על הקיזוז על ידי הצד לחוזה הטוען לקיזוז למשנהו. לפי חוק החוזים הודעה כזו "תינתן בדרך המקובלת בנסיבות הענין" (ראה סעיף 60(א) לחוק). ההלכה קובעת כי אין הכרח שההודעה תהיה בצורה פורמאלית מסוימת, אם לא הותנה במפורש בחוזה בין הצדדים שההודעה תלבש צורה כזו. ההודעה יכולה להיות על ידי הבעת רצון לקיזוז המופנית כלפי הצד האחר, ובלבד שההודעה תגיע לידי הצד האחר והכוונה לקזז תעלה ממנה. בנסיבות מתאימות, אפילו התנהגות יכולה להוות הודעה מספקת. (ר' ע"א 636/89 ד"ר אברהם כחולי נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד מה(3)265, 280-281). הוכח בפניי כי במשך כל השנים פעל הקיבוץ לגביית כספי קרנות ההשתלמות וכי התובע ידע היטב שהוא חייב לקיבוץ כספים אלו וניתן לראות את החלטת האסיפה הכללית מיום 17/09/03 (נספח ה לתצהיר מר דוידוביץ), החלטת המזכירות מיום 21/04/93 (נספח א' לתצהיר מר בן יעקב) וכן מכתבו של הקיבוץ לתובע מיום 10/03/97 (נספח ג' לתצהיר מר בן יעקב) כהודעות קיזוז כדין לתובע. אשר על כן, הנני דוחה טענתו זו. האם חלה על התובע חובה להעביר לקיבוץ את כספי קרנות ההשתלמות? אין חולק, כאמור, כי במהלך שנות עבודתו של התובע כרב"ש במשטרת ישראל הבשילו שתי קרנות השתלמות אשר נצברו על שמו, אותן פדה בשנים 1994 ו-2000 מבלי להעבירן לקופת הקיבוץ והשתמש בהן לצרכי לימודים. (ר' נספח ב' לתצהיר מר דוידוביץ) אף אין חולק כי במועד עזיבתו של התובע את הקיבוץ בשנת 2003 עמדה לזכותו קרן השתלמות נוספת. הקיבוץ טען כי מאחר שכספים אלו הופרשו ונצברו על שם התובע כחלק מתנאי עבודתו במהלך תקופת חברותו בקיבוץ, קמה לו זכות מלאה בהם. אין חולק כי חברותו של התובע בקיבוץ הינה וולונטרית וכוללת את קבלת כל התנאים הקבועים בתקנונו ובהחלטות מוסדותיו המוסמכים. עיון בתקנון הקיבוץ (נספח א' לכתב ההגנה), המהווה את החוזה הסטטוטורי על פיו מוסדרים יחסיהם של הקיבוץ וחבריו, מלמד כי בבסיסם של היחסים שבין הקיבוץ לבין חבריו עומד עקרון השיתוף המלא בין החברים וממנו נגזרת מחד מחויבותו של כל חבר לעשות כמיטב יכולתו לטובת כלל חברי הקיבוץ, ובכלל זה, להעמיד לרשות הקיבוץ את מלוא כוח עבודתו ולהעביר כל תמורה המתקבלת מעבודתו לקיבוץ, ומאידך, מחויבותו של הקיבוץ לספק לחבר את צרכיו בהתאם ליכולותיו. התקנון אף מסמיך את הקיבוץ ליטול מידי חבריו את הבעלות והחזקה בנכסים ובהכנסות הנמצאים ברשותם או המגיעים לידיהם במסגרת עבודתם, כאמור לעיל (ר' למשל, סע' 4, 12, 48, 53-57 לתקנון). התקנון אמנם אינו מזכיר באופן מפורש את זכות הקיבוץ בכספים שנצברו בקרן השתלמות של החבר, אולם על פי עקרונות הבסיס עליהם מושתת הקיבוץ עולה כי לחבר הקיבוץ אין קניין משל עצמו ואם מגיעים לו כספים, יהא מקורם וייעודם אשר יהא, ובכלל זה כספים המופקדים בקרן השתלמות, הרי הם קניינו של הקיבוץ ולכן על החבר להעבירם לידיו. מעצם מהותה מהווה קרן השתלמות מרכיב מתנאי עבודתו של התובע וחלק בלתי נפרד משכר עבודתו ועל כן, מכוח הוראות תקנון הקיבוץ מחויב התובע להעביר את כספיה אליו. מחומר הראיות ועדויות הצדדים שבפניי עולה כי הקיבוץ עמד על חובת חבריו עובדי החוץ להעביר לקופתו את כספי קרנות ההשתלמות שנצברו על שמם ולא הוכח כי קיבל החלטה כלשהי לפיה כספים אלו הינם רכושם של חבריו ולא חלה עליהם החובה להעבירם לקופתו. בהחלטת האסיפה הכללית מיום 02/02/97 (נספח ד' לתצהיר מר דוידוביץ), בעקבות ריבוי מקרים של חברים אשר עבדו בעבודת חוץ ולא העבירו אליו את מלוא משכורתם, הסמיכה האסיפה הכללית את המזכירות לפעול בכל האמצעים שמתיר החוק על מנת להעביר לקופת הקיבוץ את כל הכספים השייכים לקיבוץ. בהחלטת המזכירות מיום 21/04/03 (נספח ג' לתצהיר מר דוידוביץ) נקבע בסעיף 2 כי: "א. עבודת חוץ לא תקנה לחבר העובד בחוץ זכויות שלא היו לו אילו עבד במעגן הן בכל הנוגע למעמדו וזכויותיו (לרבות זכויות לפנסיה ו/או תגמולים, חופשות ונופש), והן במקרה שהחבר יעזוב את הקיבוץ. ב. עובד החוץ יחתום על מסמך שיעביר את ההפרשות השונות המופרשות ממשכורתו ע"י המעביד (כאן לקופת גמל, ביטוח חיים, קרן השתלמות וכיו"ב) לחזקתו של הקיבוץ. ג. כמו כן, יסמיך המסמך את הקיבוץ לקזז הטבות כנ"ל, במידה שלא הועברו ע"י החבר, כנגד דמי עזיבה ופנסיה המגיעים לחבר, במקרה של עזיבה". אף בהחלטת האסיפה הכללית מיום 17/09/03, טרם עזיבתו של התובע את הקיבוץ, (נספח ה לתצהיר מר דוידוביץ) נקבע כי הקיבוץ רשאי לחייב את תקציביהם של חברים בגין סכומים שנמשכו על ידם מקרנות ההשתלמות אשר נצברו לטובתם במסגרת עבודתם, במהלך תקופת חברותם בקיבוץ. כמו כן, הוכח בפניי כי הקיבוץ פנה פעמים רבות אל התובע בעניין העברת כספי קרנות ההשתלמות אליו, אך ללא הועיל (ר' פניותיו של מר בן יעקב אליו ביום 10/03/97 וביום 13/07/97, נספחים ג', ד' לתצהיר מר בן יעקב). אף תלונתו של התובע אל רשם האגודות השיתופיות בעניין דרישת הקיבוץ להעביר לקופתו את כספי קרנות ההשתלמות נדחתה על ידי ראש ענף פיקוח במשרד רשם האגודות השיתופיות, מר משה קלינר, אשר ציין במכתבו מיום 29/12/97 (נספח ו' לתצהיר מר בן יעקב) כי על פי התקנון רשאי הקיבוץ לנקוט בצעדים נגד התובע לשם הפקדת קרנות ההשתלמות בקופתו. התובע טען כי מכתבו של מר קליינר הוא לכל היותר חוות דעת שלו ואינו החלטה וכי החלטותיו אינן מחייבות את הקיבוץ או את חבריו במסגרת סכסוך הקיים ביניהם, אלא במקרים שבהם הוקנתה במפורש סמכות לערוך בוררות, דבר שלא קיים בענייננו. אולם, התובע הוא שפנה בתלונה אל רשם האגודות השיתופיות בעניין זה והוא אף לא ערער על החלטתו זו. יתרה מכך, סעיף 15(א) לכללים קובע כי "הקיבוץ רשאי לנכות מכל תשלום המגיע לעוזב על פי כללים אלה כל סכום כסף או שווה כסף שהיה על העוזב להעביר לקיבוץ". אשר על כן, הנני קובע כי על התובע חלה החובה להעביר לקיבוץ את כספי קרנות ההשתלמות שנצברו על שמו במסגרת עבודתו כרב"ש. לפיכך, משלא העביר אליו כספים אלו בטרם עזיבתו אותו, רשאי הקיבוץ לקזזם מדמי העזיבה שעליו לשלם לו עם הפסקת חברותו בו. יציאת התובע ללימודים על חשבון קרנות ההשתלמות: התובע הודה כי יצא ללימודים למרות שלא קיבל את אישור הקיבוץ לעשות כן. מחומר הראיות שבפניי עולה כי יציאת חברים ללימודים גבוהים אינה "זכות אוטומטית" והיא נעשית בהתאם לקריטריונים שהוגדרו על ידי האסיפה הכללית של הקיבוץ ועל פי נהלים מוגדרים וידועים ובהם אישור האסיפה ליציאת החבר ללימודים. (ר' תקנון לימודים ארוכים במעגן מחודש יולי 2000, נספח ט' לתצהיר מר דוידוביץ וכן החלטות האסיפה הכללית מיום 22/09/99 ומיום 22/05/01, נספחים י' ו-יא' לתצהיר מר דוידוביץ). התובע טען כי פנה למזכיר הקיבוץ, מר משה פריד, בבקשה שיאשר לו לצאת ללימודים אך הוא סירב מבלי לנמק בפניו את החלטתו. (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 30-39) ברם, התובע לא הוכיח כי אכן פנה למזכיר הקיבוץ בבקשה כאמור וכי הוא סירב לאשר את בקשתו וטענתו כי הופלה לרעה באשר ליציאתו ללימודים וכי בעניין הוצאת חברים ללימודים היה בקיבוץ חוסר סדר גדול והדברים התנהלו בלא קריטריונים מוגדרים ותוך הפליה מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן אין לה כל זכר בכתב התביעה ובכתב התשובה שהגיש מטעמו והיא נטענה לראשונה אך בתצהירו. התובע טען עוד כי הנהנה המרכזי מיציאתו ללימודים היה הקיבוץ, שכן לימודיו הכפילו את השכר שהעביר אליו וכך החזיר את כספי קרן ההשתלמות שנטל לצרכי לימודיו. אולם, הוא לא הראה את גרף השתכרותו לאורך כל תקופת חברותו בקיבוץ ולא הוכיח כל קשר סיבתי בין עליית שכרו לבין לימודיו. יתרה מכך, למעט אישור ממרכז קהילתי תקוותנו בית גינסבורג - טבריה מיום 14/03/02 כי הוא למד שם שמונה קורסים לגמול השתלמות בעלות של 5,600 ₪ (נספח 5 לתצהירו), לא הציג התובע כל תעודה המעידה כי אכן סיים את כל ההשתלמויות הנטענות על ידו. האם השתכלל בין הצדדים הסכם המסדיר את פדיון כספי קרנות ההשתלמות על ידי התובע? התובע טען כי בשתי הזדמנויות שונות הוחלט להכשיר בדיעבד את לימודיו במימון קרנות ההשתלמות שלו. בפעם הראשונה נעשה הדבר בצוות הנהלה שמונה על ידי מזכירות הקיבוץ ואשר הוציא את החלטתו במכתב מיום 20/10/00. בפעם השנייה, נתקיים בשנת 2003 הליך גישור בינו לבין הקיבוץ, אשר נסתיים בהצלחה בהסכם, שאושר במזכירות הקיבוץ, בו נקבע כי חובו לקיבוץ בשל קרנות ההשתלמות שמשך יעמוד על 13,000 ₪. הקיבוץ טען כי מעולם לא הושג הסכם בינו לבין התובע ביחס לכספי קרנות ההשתלמות וכי את המכתב מיום 20/10/00, אשר לא אושר באסיפה הכללית, יש לקרוא יחד עם המכתב מיום 27/10/00, שהינו הצעה להסדר כולל אשר נדחתה בפועל על ידי התובע עצמו מעצם התנהגותו. כמו כן, לטענתו, ההסכם אליו הגיעו הצדדים בשנת 2003 לא אושר על ידי האסיפה הכללית של הקיבוץ, ומשעזב התובע את הקיבוץ בטרם דנה האסיפה הכללית בעניין, ההצעה כלל לא הובאה לפתחה לקבלת אישורה בעניין. להלן אבחן טענותיהם אלו. מכתבי הקיבוץ לתובע מחודש אוקטובר 2000: מחומר הראיות שבפניי עולה כי צוות ההנהלה של הקיבוץ, אשר כלל את מר משה פריד, מר ר' ו' ומר ראובן סמית (להלן: "צוות ההנהלה") הוציא שני מכתבים בעניין לימודיו של התובע על חשבון קרנות ההשתלמות, אשר מפאת חשיבותם למחלוקת נשוא התביעה שבפניי ראיתי לנכון לצטטם במלואם וזו לשונם: המכתב מיום 20/10/00 (נספח 7 לתצהיר התובע): 20.10.00 לכבוד: ויצמן עזר בהמשך לשיחה שהיתה בנושא ערעורך, על קביעת הצוות בעניין אישור לעבודה בתמורה, להלן החלטת הצוות המתאם: ויצמן מבהיר שחשבון קרן ההשתלמויות שלו מדווחים להנה"ח והשימוש בכספי הקרן היו לצורך לימודיו בלבד. לימודי העבר יחשבו כאילו יצא ללימודים מטעם הקיבוץ וירשם בתיק האישי שלמד לימודי תואר ע"ח הקיבוץ. לגבי העתיד, כל יציאה ללימודים תיעשה אך ורק עפ"י הנוהלים המקובלים במעגן. לאור זאת, אנו מאשרים לויצמן עבודה בתמורה. צוות ההנהלה משה פ., ר', ר' המכתב מיום 27/10/00 (נספח יג' לתצהיר מר דוידוביץ): (פנימי) תאריך: 27/10/00 אל: ויצמן עזר סיכום שיחת צוות בעניין קרן ההשתלמות הסיכום שהעברנו אליך בנושא יישור קו בהכנסת קרן ההשתלמות לקיבוץ כחלק ממשכורתך ויציאתך ללימודים על פי תקנוני הקיבוץ הוא הסכם כולל. לכן אתה יכול להגיש את בקשתך ליציאה ללימודים לצוות השתלמויות - כמו כל החברים ע"ח התקציב שאושר. אין אנו מאשרים שימוש פרטי בקרן ההשתלמויות. כל שימוש בקרן יחויב בתקציב האישי. צוות ההנהלה, משה, ר', ראובן בחינת לשונם של שני המכתבים מעלה כי הקיבוץ היה מוכן להכיר בדיעבד בלימודיו של התובע שנעשו במימון קרנות ההשתלמות כאילו יצא ללימודים מטעם הקיבוץ ועל חשבונו, אך זאת בתנאי שהתובע יציית להחלטותיו החל מאותו מועד ואילך בדבר העברת כספי קרנות ההשתלמות ויציאה ללימודים ולא יעשה כל שימוש פרטי בכספים אלו. יחד עם זאת, מחומר הראיות שבפניי עולה כי כבר בסמוך לאותו מועד, נרשם התובע ללימודי חוץ מבלי שפנה קודם לכן בבקשה מסודרת לקיבוץ, כנדרש בהתאם לנהלים המקובלים בו (ר' קבלה על רישום ותשלום שכר לימוד מיום 23/10/00, נספח יד' לתצהיר מר דוידוביץ) ובכך הפר בהתנהגותו את ההסכמה אליה הגיע עם הקיבוץ ביום 20/10/00. התובע טען אמנם כי בקבלה האמורה אין כל ראיה למועד בו נרשם ללימודים ואין לשלול את האפשרות שנרשם ללימודים מספר חודשים לפני כן, אך הוא לא הביא כל הוכחה לכך ולכן הנני דוחה טענתו זו. העובדה שלא השתכלל כל הסכם מחייב בין הצדדים אף באה לידי ביטוי בסיכום הפגישה של התובע עם צוות ההנהלה של הקיבוץ מיום 21/03/01, בו נאמר כי "...ויצמן אינו מעביר את מלוא משכורתו לקיבוץ (קיצבת השתלמויות) ולומד על חשבון הקיצבה ללא אישור הקיבוץ" (נספח טז' לתצהיר מר דוידוביץ). כמו כן, מעידים על כך הדיונים שהתקיימו בנושא קרנות ההשתלמות של התובע בשנת 2003 בין התובע ונציגי הקיבוץ. הסכם הפשרה משנת 2003: מחומר הראיות שבפניי עולה כי בפגישה שנערכה בין התובע ומר ר' ו', גזבר הקיבוץ, ביום 05/03/03, או בסמוך לכך, הוצע לתובע לרכז את עלויות הלימודים שלמד עד אותו יום באופן שהקיבוץ יכיר בהם כהוצאות שיש להפחיתן מקרן ההשתלמות וההפרש בין סכומי הקרנות לבין הוצאות הלימודים יועבר לקיבוץ (ר' מכתבו של מר ו', נספח 8 לתצהירו). מאחר שנותרה מחלוקת בין התובע והקיבוץ באשר לסכומים שעל התובע להעביר אליו ובעקבות התערבותה של העובדת הסוציאלית שפעלה בקיבוץ, גב' עינת אפשטיין, הועברה המחלוקת בנושא להליך גישור שהתקיים בין התובע לנציגי הקיבוץ (מר ר' ו' ומר אברהם מזרחי), בסיומו הושג הסכם לפיו הקיבוץ יכיר בלימודיו של התובע כלימודים מטעמו והתובע יחזיר לקיבוץ את ההפרש בין גובה הקרנות שנפדו לבין ערך שכר הלימוד והוצאות נוספות עליהן הסכימו הצדדים בסך כולל של 13,000 ₪. (ר' נספח 9 לתצהיר התובע) הצדדים חלוקים ביניהם, כאמור, בשאלה האם ההסכם נכנס לתוקף. התובע טען כי טרם קיום הליך הגישור ובמהלכו הובהר לו כי הגורם המוסמך לאשר את ההסכם שיגובש הוא מזכירות הקיבוץ. מזכירות הקיבוץ אישרה את ההסכם, אולם ביקשה להביאו גם לאישורה של האסיפה הכללית (ר' פרוטוקול מזכירות והועדה הכלכלית מס' 39 מיום 26/11/03, נספח 10 לתצהיר התובע), אך הוא לא הובא להצבעה באסיפה ולאחר מכן עזב התובע את הקיבוץ. הקיבוץ טען מנגד כי הצעת ההסכם עמדה בסתירה להחלטות הקיבוץ ולתקנונו ולכן המזכירות לא ראתה עצמה רשאית לאשרו והחליטה בישיבתה מיום 26/11/03 כי על ההסדר המוצע לקבל את אישורה של האסיפה הכללית. לטענתו, ההסכם צפה פני עתיד ולקח בחשבון, על בסיס מצג שיצר התובע כלפי הצוות שגיבש את ההצעה, כי התובע יישאר חבר קיבוץ ומשבחר התובע לעזוב את הקיבוץ נשמט הבסיס תחת ההסכמות שגובשו, קל וחומר מקום בו ההצעה לא נחתמה ולא אושרה על ידי האסיפה. לאחר שבחנתי את חומר הראיות ועדויות הצדדים שבפניי נחה דעתי כי ההסכם שנערך בין הצדדים לא נכנס לתוקף, הכל כפי שיפורט להלן. אמנם, במכתבה של גב' אפשטיין אל מזכירות הקיבוץ מיום 15/09/03, אליו צורף הסכם הגישור (נספח 9 לתצהיר התובע) ביקשה גב' אפשטיין להביא את ההסכם לאישור המזכירות. יחד עם זאת, אין בכך כדי לקבוע כי ההחלטה בעניין נתונה בידי מזכירות הקיבוץ או כי מזכירות הקיבוץ אינה רשאית להעביר את ההחלטה לאישור האסיפה הכללית. מר דוידוביץ העיד כי המזכירות היתה מוסמכת לקבל החלטות לבד (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 27-29), למעט החלטות שעניינן קבלה של חברים לחברות, מועמדות ועזיבת חבר (עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 12-14) וכי במקרים מסוימים היתה לה סמכות לפעול גם בלי שהאסיפה ייפתה את כוחה (עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 25) והיא אף היתה רשאית לפי שיקול דעתה לקבל החלטה להעביר עניין מסוים להכרעת האסיפה. (עמ' 25 לפרוטוקול, ש' 5) בדומה לו העיד מר בן יעקב כי היתה חלוקה ברורה בין החלטות שנותנת המזכירות והחלטות שבסמכות האסיפה וכי מקרים מסוימים בהם היתה המזכירות רשאית לדון ולהחליט, הם נהגו להעביר לאסיפה כדי לקבל גב ציבורי לעניין (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 24-27). זאת ועוד, החלטת האסיפה הכללית של הקיבוץ מיום 02/02/97 (נספח ד' לתצהיר מר דוידוביץ) המסמיכה את המזכירות לפעול בכל האמצעים שמתיר החוק על מנת להעביר לקופת הקיבוץ את כל הכספים השייכים לו, מעידה כי הסמכות בעניין זה נתונה היתה בראש וראשונה לאסיפה הכללית והיא אינה מסמיכה במפורש את המזכירות לאשר לחברים שלא להעביר את כספי קרנות ההשתלמות לקיבוץ. התובע לא הוכיח כי הובטח לו שההסכם יאושר על ידי מזכירות הקיבוץ בלבד ולא יועבר לאישורה של האסיפה הכללית. הקיבוץ אמנם לא זימן לעדות את מר ר' ו', אשר היה 'מעורב בגיבוש ההסכם, למרות שנראה כי לא היתה כל מניעה לעשות כן, והעיד את מר דוידוביץ אשר לא היה חבר בצוות שהשתתף בהליך הגישור (ר' עדותו, עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 4-6) והודה בעדותו כי כל מה שקרה אחרי 08/03 אינו בידיעתו (שם, ש' 2), אולם אי העדתו של מר ו' אינה בהכרח מערערת את גרסתו של הקיבוץ (ר' ע"א 293/90 פיליפ גרינהולץ נ' יעקב מרמלשטיין, , תק-על 94(4)82), שכן מדובר בעד שעדותו חשובה לשני הצדדים. לפיכך, מאחר שהתובע, עליו מוטל נטל ההוכחה, בחר שלא לזמנו לעדות למרות מעורבותו הרבה בהליכים שהתנהלו בין הצדדים, עשויה אי העדתו לפעול אף לרעתו. יתרה מכך, התובע בחר לעזוב את הקיבוץ מבלי שערער על החלטת המזכירות וטרם האסיפה הכללית דנה והחליטה בעניין. עם קבלת הודעת העזיבה של התובע, הודיעה המזכירות לאסיפה שההצעה בדבר ההסדר עם התובע בדבר קרנות ההשתלמות מבוטלת וההסכם כלל לא הובא לפתחה של האסיפה. (ר' פרוטוקול החלטת המזכירות מיום 17/12/03, נספח טו' לתצהיר מר דוידוביץ) ההסכם אמנם אינו מתנה את תוקפו וקיומו בכך שהתובע יישאר חבר בקיבוץ תקופה מסוימת לאחר חתימתו, אולם לשון ההסכם צופה פני עתיד ועולה ממנה כי הקיבוץ הסתמך על התחייבותו של התובע להעביר אליו את קרנות ההשתלמות שייצברו בעתיד על שמו במסגרת עבודתו כרב"ש. לאור האמור לעיל, הנני קובע כי ההסכם מחודש יוני 2003 לא השתכלל לכדי הסכם מחייב, ועל כן יש להפחית את שוויין המלא של קרנות ההשתלמות מדמי העזיבה להם זכאי התובע. לסיכום: לא הוכח בפניי כי בין התובע והקיבוץ השתכלל הסכם המסדיר את פדיון כספי שתי קרנות ההשתלמות בהן השתמש התובע לצרכי לימודיו. באשר לקרן ההשתלמות משנת 2003 אין כל חשיבות לשאלה אם היא הבשילה אם לאו, שכן אין חולק כי היא התגבשה עד למועד עזיבתו של התובע את הקיבוץ וכי הצטברו בחשבונו בה כספים ועל כן היא אינה בגד "זכות עתידה". אשר על כן, משהוכח בפניי כי לקיבוץ זכות מלאה בכספי קרנות ההשתלמות ועל פי האמור בסעיף 15(א) לכללים, הנני קובע כי ניתן להפחית את שוויין של קרנות ההשתלמות מדמי העזיבה להם זכאי התובע. מחומר הראיות שבפניי עולה כי שיעורן של שלושת קרנות ההשתלמות הינו כדלקמן: קרן ההשתלמות לשנת 1994 - סכום הקרן 24,639.15 ₪ נכון ליום 08/08/94, משוערך ליום 31/12/03 = 57,699.74 ₪. (ר' נספחים ב' ו-ח' לתצהיר מר דוידוביץ) קרן ההשתלמות לשנת 2000 - סכום הקרן 33,013.25 ₪ נכון ליום 11/10/00, משוערך ליום 31/12/03 = 40,239.81 ₪. (ר' נספחים ב' ו-ח' לתצהיר מר דוידוביץ) קרן ההשתלמות לשנת 2003 - נכון ליום 31/12/03 = 32,493.64 ₪. (ר' נספח 11 לתצהיר התובע) אשר על כן, נכון למועד עזיבתו של התובע את הקיבוץ (31/12/03) עומד חובו לקיבוץ בגין קרנות ההשתלמות על סך כולל של 130,433.19 ₪. התובע טען כי דמי העזיבה להם הוא זכאי נכון למועד עזיבתו את הקיבוץ הינם בסך של 128,631 ₪. לפיכך, אף אם אקבל טענתו זו במלואה, מאחר שגובה דמי העזיבה להם טוען התובע נמוך מגובה חובו לקיבוץ בגין קרנות ההשתלמות, כאמור לעיל, דין תביעתו לדמי עזיבה להידחות ומתייתר הצורך לדון במחלוקת שבין הצדדים בדבר גובה דמי העזיבה להם הוא זכאי בשל עזיבתו את הקיבוץ. בשל כך אף מתייתר הצורך לבחון את יתר הטענות השנויות במחלוקת בין הצדדים בתביעה שבפניי בעניין ניכוי זכויותיו העתידיות של התובע מדמי העזיבה. הוצאותיו האישיות של התובע במסגרת עבודתו כרב"ש: התובע טען כי בנוסף לדמי העזיבה הוא זכאי להחזר הוצאות שהוציא מכיסו לצורך תפקידו כרב"ש, אשר שולמו לו באופן גלובאלי לשכרו בין השנים 1997 - 2003. בכתב התביעה העמיד התובע את תביעתו בגין הוצאות אלה על סך של 48,000 ₪ לפי הפירוט הבא: 20,000 ₪ בגין אש"ל; 21,000 ₪ בגין הבראה ו-7,000 ₪ בגין מלגות חינוך לילדים. ברם, הן בתצהירו והן בסיכומיו שינה התובע את גרסתו וטען כי החזר ההוצאות עמד בשנת 1997 על 95 ₪ לחודש; בשנת 1998 על 176 ₪ לחודש; בשנים 1999-2000 על 178 ₪ לחודש; בשנים 2001-2002 על 191 ₪ לחודש ובשנת 2003 על 319 ₪ לחודש, אשר סכומם הכולל עולה לכדי 15,936 ₪. התובע, עליו מוטל נטל ההוכחה, לא הציג בפניי את כל תלושי השכר לשנים אלו, עבורם הוא תובע את ההחזר, ולא פירט כיצד חישב את שיעור ההוצאות החודשי בגינם. כמו כן, מאחר שהתביעה הוגשה על ידו ביום 27/02/05, הרי שדרישתו, ככל שהיא מתייחסת למועד שלפני 27/02/98, התיישנה. יתרה מכך, מחומר הראיות שבפניי עולה כי הקיבוץ דן בבקשתו של התובע לקבל לידיו את הסכום הנקוב בסעיף ההוצאות בתלוש המשכורת, אך דחה אותה מאחר שהתובע לא העביר לו את מלוא משכורתו (קיצבת השתלמויות) ולמד על חשבון הקצבה ללא אישורו. (ר' סיכום שיחה של צוות ההנהלה + ראובן רינשטיין - מש"א מיום 21/03/01, נספח ט"ז לתצהיר מר דוידוביץ). הקיבוץ אף הבהיר לתובע כי במסגרת עבודתו במג"ב הוא יוכל לפנות לבקש אש"ל על פי דיווח, אולם התובע לא הוכיח כי עשה כן (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 33-35) אשר על כן, משלא הונחה בפניי תשתית עובדתית לתביעת התובע להחזר הוצאותיו האישיות, הנני דוחה טענתו זו. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה. הנני מחייב את התובע לשלם לקיבוץ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪. על סכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. קרן השתלמותהשתלמותקיבוץחברות בקיבוץ